וְהִנֵּה נָשִׁים מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז

(יחזקאל ה', יד).

גּוֹיִם הַקַּדְמוֹנִים עָבְדוּ אֱלִילִים

דָּרְשׁוּ בַּיִּדְעוֹנִים סָגְדוּ לַפְּסִילִים.

זִקְנֵיהֶם, כָּמְרֵיהֶם הוֹלִיכוּם שׁוֹלָל,

בָּאֵשׁ הָעָבְרוּ בְּנֵיהֶם, יֶלֶד וְעוֹלָל.

גַּם סֵמֶל הַמִּפְלֶצֶת, מַעֲשׂה חֲרֹשֶׁת

בְּעֵינַיִם קוֹרֶצֶת; עָשׂוּ מִנְּחֹשֶׁת.

בִּבְדִיל וְעוֹפֶרֶת עֵינֶיהָ שֻׁבָּצוּ

בְּבִטְנָהּ הַנְּעֹרֶת. עִם קַשׁ קֻבָּצוּ.

לִפְנֵי זֶה יְצוּר כֶּסֶל כֻּלָּם כָּרָעוּ

לְסֵמֶל זֶה הַפֶּסֶל “תַּמּוּז” קָרָאוּ,

הַכְּמָרִים הִסִּיקוּ, בֶּטֶן הָאֱלִיל

בִּדְמָעוֹת הֵרִיקוּ עוֹפֶרֶת וּבְדִיל.

הָהּ, עֵינָיו בּוֹכִיּוֹת כְּמָרִים הָמָיּוּ

נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת עִמּוֹ בָּכָיוּ.

הַתַּמּוּז הָאֱלִיל דַעְתּוֹ יְחַוֶּה

כִּי רָעֵב הַפְּסִיל קָרְבָּן יִתְאַוֶּה…

כְּדִמְעוֹת תַּמּוּז וּבֵל נִשְׁפַּךְ דִּמְעִי

עַל גּוֹלֵי יִשְׂרָאֵל שָׁם בְּקִיפְרִיס הָאִי.

(הצבי, תרמ"ו גל. 39)