לֹא לָכֶם אַחַי הַתֵּימָנִים,

לֹא לָכֶם צִיפִּינוּ בְּעֵינַיִם נִשְׁקָפוֹת;

שַׁלָּמָה בָּאתֶם אַחַי הַנֶּאֱמָנִים,

בָּאתֶם שִׂים לָעֹנִי נוֹסָפוֹת?

כָּמוֹנוּ תִּסְבֹּלוּ צָרוֹת וּתְלָאוֹת,

כָּמוֹנוּ רַק תּוּכְלוּ לִבְכּוֹת בִּדְמָעוֹת.

לָאוֹבְדִים וְנִדָּחִים זֶה אַלְפֵי שָׁנִים,

וּמֵהֶם לֹא שָׁמַעְנוּ זְמַן רַב,

הַעוֹרְקִים צִיָּה, וּכִבְנֵי דוֹדָנִים

יִרְעוּ גְמַלֵּיהֶם בְּמִדְבַּר עֲרָב;

אַךְ לָהֶם נְצַפֶּה, לַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים

פָּרָשִׁים קַלִּים נוֹשְׂאֵי הַשְּׁלָטִים.

לָהֶם נְיַחֵלָה לִבְנֵי הָרֵכָבִים,

רוֹכְבֵי אֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי־הָרַמָּכִים,

גִּבּוֹרִים חֲזָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים,

נוֹשְׂאֵי הַצִּנָּה כִּידוֹנִים וּרְמָחִים,

לִבְנֵי מֹשֶׁה, נְהַר סַמְבַּטְיוֹן גְּבוּלָם,

הַנּוֹתְנִים חִתִּתָם, וְכָבוֹד בִּזְבוּלָם.

רַק הֵמָּה הַצְּבָאוֹת, שִׁבְטֵי הַחוֹרִים,

הֵמָּה יוּכְלוּ לָצֵאת לְיִשְׁעֵנוּ;

בְּעוֹרְקָם עוֹד יִזַּל דַּם הַגִּבּוֹרִים.

דַּם אֲבוֹתֵינוּ, רֵאשִׁית גִּבּוֹרֵינוּ

דַּם הַגִּבּוֹרִים יִזַּל בְּעוֹרְקֵיהֶם,

וּבְעֹל קָשֶׁה לֹא הֵבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיהֶם.

נַחְנוּ נִפְזַרְנוּ זֶה כַּמָּה בָּאֲרָצוֹת,

עֲבָדִים מְשֻׁעְבָּדִים שָׁנִים אַלְפַּיִם;

וּכְמוֹ אַבְנֵי גִיר הַמְּנֻפָּצוֹת,

כֵּן נַחְנוּ פֹּה תַּחַת הַשָּׁמַיִם.

כָּשַׁל כֹּחֵנוּ מִסֵּבֶל הַתְּלָאוֹת,

רַק לִבְכּוֹת נוּכַל, לִבְכּוֹת בִּדְמָעוֹת.

עֲלֵיהֶם עֻלָּם הֵן מַלְכֵי עָרִיצִים,

יְדֵיהֶם עוֹד לֹא הָדוּ;

לִהְיוֹת לִמְשִׁסָּה, וּלְהַשְׁלִיךְ שִׁקּוּצִים,

בְּנֵי בְלִיַּעַל עוֹד לֹא זָדוּ,

חֶרֶב בַּיָרֵךְ – עֵת חֵמוֹת יַחְגֹּרוּ

וּבְאוֹר הַחֵרוּת, יֵלְכוּ, יֵאוֹרוּ.

אֲנַחְנוּ בְּכָל קַצְוֵי אֲרָצוֹת,

זֶה שְׁנוֹת־אַלְפַּיִם בּוּז לִשְׁכֵנֵינוּ

וּבְנֵי־בְלִי־שֵׁם, רַק חֲרָפוֹת וּנְאָצוֹת

תָּמִיד יְהוֹתְתוּ עָלֵינוּ;

עַל מִדְרַךְ רַגְלֵינוּ לְמָוֶת תּוֹצָאוֹת,

רַק לִבְכּוֹת נוּכַל, רַק לִבְכּוֹת בִּדְמָעוֹת.

לָהֶם אֲרָצוֹת בָּהָר, בָּעֲרָבָה,

וּמְלָכִים וְשָׂרִים, הֵם רָאשֵׁי־הָאָבוֹת,

אֶחָד יָנִיס אֶלֶף, וּשְׁנַיִם רְבָבָה

עֵת יֵצְאוּ לַקְרָב, לַעֲרֹךְ קְרָבוֹת

עֲלֵי גַל הַחוֹל דַּהֲרוֹת סוּסֵיהֶם

הָרֹמַח יַדְבֵּק בְּעֹרֶף אוֹיְבֵיהֶם.

אֲנַחְנוּ עֲבָדִים מְשֻׁעְבָּדִים

לִמְלָכִים וּקְצִינִים, בָּאֲרָצוֹת וְיַמִּים

“הֲגַם יְהוּדִים נְמִבְזִים יִרְדְּפוּ קָדִים?”

זוֹ לַעְגָּם עָלֵינוּ הָעַמִּים,

וּמַלְכֵּנוּ אֶחָד – הוּא אֵל לְמוֹשָׁעוֹת

וּלְפָנָיו נִבְכֶּה, נִבְכֶּה בִּדְמָעוֹת.

עֲלֵי מִשְׁמַרְתִּי, עַל פִּסְגַּת מוֹרִיָּה,

הִנֵּה זֶה רַבּוֹת אֲקַוֶּה עֲלֵיהֶם

לִרְאוֹת בִּבְרַק קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ הַיְפֵהפִיָּה

לַהַט וּבָרָק, לַהֲבֵי חֲנִיתוֹתֵיהֶם;

עֵת אֶרְאֶה, גַּם אַתְּ נַפְשִׁי תִרְגָּעִי

לִבְנֵי הַגּוֹלָה אָז אֶקְרָא בַּרַקָאִי.

ירושלים, תרמ"ג