¹

מִקַּרְנֵי הַשֶׁמֶשׁ עֵת יִנָּהִרוּ,

צוּרַת אָדָם תְּחֻקֶּה עַל לוּחַ,

הַבֵּט אוֹתוֹתָיו לֹא יְנַכֵּרוּ,

סֵמֶל הַגֵּו וּתְכוּנַת הָרוּחַ.

הוֹד וְהָדָר אוֹתְךָ יְפָאֵרוּ

אֶרְאֶה תְּמוּנָתְךָ בַּשָּׁשַׁר מָשׁוּחַ

אוֹתוֹתְךָ אוֹתוֹת לֹא יְשַׁקֵּרוּ

לִבְּךָ כִּלְבָבִי הִנְנִי בָּטוּחַ.

וַּמה שֶּׁמֶשׁ וְנֹגַהּ קַרְנֶיהָ,

מוּל בְּרַק הָאַהֲבָה תָּאִיר אֵלֵינוּ?

גַּם שֶׁמֶשׁ חָשְׁכָה בַּעֲרִיפֶיהָ

וְהָאַהֲבָה נֶצַח תָּאִיר דַרְכֵּנוּ.

מִי פֶתִי לֹא יָבִין דְבָרֶיהָ,

עֵת מֵרוּחָהּ תַּאֲצִיל עָלֵינוּ,

וּמִי חֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע קוֹלֶהָ,

קוֹל הָאַהֲבָה בִּדְפֹק לִבֵּנוּ?

עֵת בָּדָד אֵשֵׁב בִּמְעוֹנִי,

עִמָּהּ אֶתְרוֹעֵעַ, אֶתְעַלֵּס בָּאֲהָבִים.

וּמָרוֹם אָעוּפָה בְּכַנְפֵי הֶגְיוֹנִי,

עִמִּי מְרַחֶפֶת בֵּין כּוֹכָבִים.

לֹא תַרְפֵּנִי בְּעִתּוֹת יְגוֹנִי

וּתְדַבֵּר לְפָנַי שָׂטֵי רְהָבִים,

אַחֲלַי – גַם אַתָּה כָּמוֹנִי

תֶּחֱסֶה בְּצִלָּה, בְּצֵל אַיֶּלֶּת־אֲהָבִים…

ירושלים, תרמ"ד