פַּעַם אַחַת הָיָה חַמָּר, וְלַחַמָּר — חֲמוֹר.

הָיָה הָאִישׁ קַמְּצָן גָּדוֹל וּכְסִיל לֹא קָטָן.

בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה הַחֲמוֹר מַרְכִּין רֹאשׁוֹ לָאֵבוּס,

הָיָה החַמָּר תּוֹפֵס אֶת הַחֲמוֹר בְּאֹזְנָיו

וְלוֹחֵשׁ לוֹ:

— חֲמוֹרִי יַקִּירִי, עוֹבֵד אָתָּה בְּפֶרֶך לְמַעֲנִי,

אֶפְשָׁר רוֹצֶה אַתָּה מַתָּנָה מִיָּדִי?

וְהַחֲמוֹר לֹא יָכֹל לְהַגִיעַ בְּפִיו לָאֵבוּס.

הָיָה הַחֲמוֹר בַּעַל סַבְלָנוּת שֶׁל חֲמוֹר

וְעוֹר שֶׁל דֹּב

אֲבָל גַּם סַבְלָנוּתוֹ פָּקְעָה סוֹף סוֹף.

יוֹם אֶחָד, לְאַחַר עֲבוֹדָה קָשָׁה,

כְּשֶׁנִּגַּשׁ הַחֲמוֹר לָאֵבוּס

וְהִרכִּין אֵלָיו רֹאשׁוֹ כְּדֵי לֶאֱכֹל,

שׁוּב נִגַּשׁ הַחַמָּר אֶל חֲמוֹרוֹ

וְתָפַס בְּאָזְנָיו לִשְׁאֹל אוֹתוֹ שְׁאֵלָתוֹ.

הֵרִים הַחֲמוֹר אֶת רֹאשׁוֹ לְפֶתַע

וְכֵן בָּעַט בְּרַגְלָיו וְהִפִּיל אֶת אֲדוֹנוֹ.

מֵאָז הָיָה הַחַמָּר מַאֲכִיל אֶת חֲמוֹרוֹ

וּכְשֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל גַּבּוֹ

הָיוּ הַכֹּל מִתְקַלְּסִים בּוֹ:

רְאוּ, רְאוּ, הִנֵּה חֲמוֹר עַל גַּבֵּי חֲמוֹר!