הרומאן של חיים באר “בחזרה מעמק רפאים” (הוצ' עם עובד, ספרייה לעם 2018, 335 עמ') מספר על האירועים אחרי פטירתו של הסופר אלישע מילגרוים במיטתה של “השיקסע” מפולין, ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, אחרי “שליבו לא עמד לו בשעת הֶרגל דבר” (עמ' 165).

אף שמילגרוים היה סופר ותיק, שעד מותו פירסם שמונה רומאנים וגם קובצי סיפורים במספר דומה, נאלץ “המספר”, שהחליט להפיק סרט דוקומנטרי על חייו, לאסוף מידע עליו ועל ספריו לא רק מהפולנייה שהעריצה אותו ואת יצירותיו, אלא גם מרוֹגֵל מילוא, בנו מנישואיו עם דרורה, אשתו הראשונה, וגם מנעמי, אשתו השנייה. השלושה תרמו מידע על מילגרוים כבעל וכאָב וגם כסופר, שרובו לא היה ידוע בציבור.

כמו כן הסתייע “המספר” הזה – שהפרט היחיד שנמסר לקורא ממראהו ומזהותו הוא שאת פדחתו עיטר “צ’וּפּ”, בלורית מוגדלת של פורקי עול, כזו המקשה עליהם להניח תפילין של ראש כהלכה (189) – בעדותם של שניים שהיו בקיאים בחייו ובכתביו של מילגרוים: בישעיהו הוֹמינֶר, שלמד עם אלישע מילגרוים בתיכון ושייסד, אחרי פרישתו כגימלאי ממשרתו בספרייה הלאומית, מכוֹן בתחום בקיאותו, תחום הגֶנֶאוֹלוגיה היהודית, ובחוקר הספרות ד"ר מתתיהו חַלְפי, שהעובדות ברדיו מכנות אותו “האשך” בגלל דלילות השיער בראשו העגלגל (35), אף שהכינוי יאה לו גם משום שבמחקריו על מילגרוים לא נבר רק ביריעות כתביו, אלא גם חיטט במְבוּשיו ובבגידותיו הרבות בשתי נשותיו.

שילובם בעלילה של שניים אלה, שהינם אנשי ספר, תרמה לרומאן ציטוטים רבים מספרות החכמים ושפע של אַלוּזְיוֹת (רמיזות לשון סמויות אל מקורות קודמים של התרבות). ולכן, שפת הרומאן, המשלבת בשפת הדיבור המקובלת במקומותינו מליצות וניבים מלשון הלימודים במקורות וגם מילים מהלקסיקון היידישי של ירושלים החרדית, היא הנאה צרופה ליודעי ספר, ואתגר גדול לקוראים מן השורה. ולפיכך, צירף חיים באר למוסרי המידע על מילגרוים גם שתי עובדות המועסקות ברדיו בנושאי הספרות, את שְדֵמה לִבְנת ואת וִיוי בצלאל, שמְתַבְּלות ברכילות את המעברים בין פרקי הומינר ופרקי חלפי ואגב כך גם מאזנות בשפת הדיבור שבפיהן את לשון הלימודים הארכאית של השניים.

מאחר שכולם נענו ברצון לבקשותיו של “המספר” וממש נידבו ביוזמתם את המידע שהיה ברשותם על אלישע מילגרוים, הצליח “המספר” להשלים במועד את הסרט התיעודי “רימון ושמו מילגרוים” על חייו ועל ספריו של הנודע והמצליח מבין סופרי הדור, וזה הוקרן סמוך להשקת רומאן חדש שמילגרוים סיים לכתוב כשבועיים לפני פטירתו.

דגם החקירה והבילוש    🔗

איסוף שיטתי כזה של המידע מעֵדים רבים מניב לבסוף רומאן ריאליסטי, שעלילתו מבוססת על דגם החקירה והבילוש. זהו דגם המכתיב לעלילה את המבנה, כי היא מתפתחת על-פי סדר גביית העדויות מהעדים על הדמות המרכזית (“הגיבור”), שהיה איש-חידה בחייו. כל עֵד מאוחר בסדר מסירת העדויות מותיר מידע חדש על “הגיבור”, אך בה-בעת גם מפריך את הגזמותיהם ואת הסבריהם הרעועים של מוסרי העֵדוּת הקודמים.

ואכן, דגם החקירה והבילוש הניב אחדים מהרומאנים היותר טובים של סופרי הדור. באר עצמו כבר ניצל את יתרונות הדגם הזה ברומאן הקודם שלו “חלומותיהם החדשים” (2014). ולפניו ניצלוהו היטב גם שניים מסופרנו הוותיקים יותר: אהרון מגד ב“החי על המת” (1965) וב“עוול” (1996) ונתן שחם ב“סדרה” (1992) וב“קרן אקסודוס” (2006).

בעלילת “בחזרה מעמק רפאים” בולט מאוד הסדר שבו גובה “המספר” את המידע על אלישע מילגרוים מהאנשים שהכירו אותו בשלבים השונים של חייו. ואכן, אחרי פרקי אקספוזיציה, שבהם מפגיש “המספר” את הקורא עם כל גיבורי התחקיר במעמד הלוויה של מילגרוים בבית-העלמין של המיסיון בעמק רפאים, מובאים פרקיהם של מוסרי העדות על חייו ועל יצירותיו בסדר הבא: עדותו של חוקר הספרות ד“ר מתי חלפי פרושה בפרקים 8–6, וזו של ישעיהו הומינר, גמלאי הספרייה הלאומית, נדחסת בעיקר בפרק 9. ורק אחריהם באים הפרקים של העדים שהיו יותר מקורבים אל מילגרוים: פרק 12 ובו העדות של רוגל מילוא, בנו של מילגרוים מנישואיו לדרורה, פרק 14 ובו העדוּת של ד”ר אלכסנדרה פאראדובסקי, המאהבת של מילגרוים בפולניה, ופרק 16 המתרכז בעדוּתה של נעמי זלקינסון, אשתו השנייה של מילגרוים. בין הפרקים הללו משלימה שדֵמה לבנת את הפאזל (תַצְרֵף בעברית) בגיחותיה התכופות לעלילה, שבהן היא בעיקר מסייעת לבאר לקיים מעברים כמו-טבעיים מפרק לפרק.

מאחר שגביית העדות מהעדים הראשיים מתבצעת בסצינות קאמריות (בדרך כלל בפגישות של “המספר” עם כל מוסר-עדות בנפרד) המתקיימות באתרים צפויים (מיעוטן בדירות ורובן במסעדות ובבתי-קפה), נאלץ חיים באר להכניס בהן חִיוּת באמצעות הוספת אנקדוטות ובעזרת שילוב אמרות-לשון וחידודים הומוריסטיים ביריעת הרומאן, מאלה ששמורים במאגרי זיכרונו ושניצל דומים להם גם בספריו הקודמים (במיוחד באלה שבהם שיתף קברנים בעלילה) וגם במפגשי ה“פָּרְנוֹסֶה” הרבים שהוא מקיים עם קוראי ספריו. עובדות אלה הפכו בפועל את הרומאן הזה לקריא ולמראית-עין גם לרומאן מבדר למדי.

חיים באר הוא חוקר תרבות מחונן שאלוהים בירך אותו גם בזיכרון מצויין. הוא עצמו התבדח על יכולותיו אלה, הראשונה נרכשת ובאחרת זכה מלידה, כאשר הגדיר את עצמו כ“בלש העבר” בספרו הקודם, “קשר לאחד” (2017), שהוא אוסף מרתק של רפורטז’ות על דמויות ועל מבנים בתולדות ירושלים בדורות האחרונים. אך מאחר ששזר בעלילת הרומאן הנוכחי דוגמאות רבות על מקרים נודעים מתולדות חייהם של סופרים עבריים בדורות האחרונים, שמקבילים לאירועים בחייו של אלישע מילגרוים, יאה לצרף לו גם התואר “צליין ספרותי”, תואר שחוקר הספרות ד"ר מתתיהו חלפי, אחד מגיבורי הרומאן החדש, מייחס לעצמו (106). המשעשעות מבין האנקדוטות מחיי הסופרים הן אלה המספרות על מה שעוללו אלמנותיהם של סופרים לעיזבונם (עמודים 75–74), ורק רשימת דרישותיה המופרזות של נעמי מכל מי שפנה אליה לקבל את רשותה לעסוק ביצירתו של מילגרוים אחרי פטירתו משעשעת יותר מהן (94–92).

ואם אינני מסתפק בסיכום זה על הספר, אלא עומד בהמשך להעביר את הדיון בו מסיפור-המעשה הריאליסטי, הנפרש לקורא ברובד החיצוני של תוכנו, אל רובד אידיאי המוצפן מתחתיו – רשאי הקורא להניח, שאינני שלם עם האופן שבו נסקר הספר ברצנזיות שהתפרסמו עליו עד כה, שבכולן הוצג כרומאן שעלילתו מספרת באופן סאטירי על בחישתם המזיקה של בעלי עניין שונים, כל אחד לפי מניעיו, בעיזבונו האישי והספרותי של סופר אחרי פטירתו.

מכאן ואילך מוזמן הקורא לחדור לקומת המרתף של הרומאן, שבו הטמין חיים באר רעיון חתרני על תופעה שאמנם התקיימה לאורך דורות בשולי היהדות הנורמטיבית, אך התעצמה מאוד בתולדות העם היהודי בעת החדשה – תופעת הכפירה בדת בדרגותיה השונות.

החדירה למרתף זה מתאפשרת ברומאן הנוכחי של באר על-ידי התעמקות בתוכנם של הספרים שחיים באר מייחס לגיבורו, הסופר הבדוי אלישע מילגרוים. כאשר אוספים את תוכנם של ספרי אלישע מילגרוים, על-פי סדר הופעתם, מתברר שקיים מכנה משותף לכל היצירות שהשלים: בכל ספריו עסק מילגרוים ביהודים שמאסו בערכי היהדות ובאורח החיים היהודי, המירו בשלב כלשהו בחייהם את דתם, ואחרי שהוטבלו לנצרות גם פעלו כמיסיונרים בשליחותה להדחת יהודים אחרים להתנצר. ורק לפני מותם חזרו בתשובה ושבו לזהותם היהודית.