לוגו
בִּשְׁעָרַיִךְ פְּרָג: פואמה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

אקדמוּת מילין    🔗

פראג – עיר ואם בישראל אחת הקהילות העתיקות בתפוצות, עדות שגיאה לעבר בן אלף שנים, עיר המקפלת דרך־יסורים ארוכה, רווית דם ודמע.

ומעל לאותו עמק הבכא מתנשאים שיאים של גבורה ומסירות־נפש לקודשי אומה. לאורך דורות רבים נמשכת שרשרת מעללים נועזים של חכמים ואנשי מעשה. למן המאה הט“ז ואילך עמדה פראג במרכז חיי הרוח של עמנו. בהיותה שוכנת על אם דרכי נדודיו, בה נפגשו “נתיבות עולם” בין מזרח למערב, התנגשו מסורות, זרמי מחשבה ותסיסות חברתיות עממיות. על קרקע זו צמחו אישים דגולים שאורם זרוע מאות שנים אחריהם. מכאן נמשכו חוטי־קשר ליהדות פולין ואשכנז, לחכמי איטליה ולמדני ליטא, ונימים נמתחו ממנה עד צפת וירושלים. בה נפתלה והתמזגה “החכמה הנסתרה” עם גישושי המדע הראשונים “לעמוד על מהות העולם”. סגפנות ופרישות קודרת דרו בכפיפה אחת עם שמחת־חיים, כיסופים משיחיים תססו במסתרים, חרף כל החרמות והאיסורים “לעלות בחומה”. יסודות שונים אלה התמזגו באישיותו והגותו של ר' יהודה ליווא, המכונה מהר”ל, האיש אשר כרה בפרג את “באר הגולה”, שרבים שתו ממימיה. בפורענויות שניתכו על כנסת ישראל ראה “יסורים של משיח”, אך גם בפיזורה ונדודיה גילה את התכלית העליונה: “ראוי לאומה שהיא כל העולם שיהא מקומה בכל העולם”. הוא קרא להתכנסות פנימה ועם זה קרע חלונות לחכמת העמים, להבנת “מציאות וסדר העולם”.

כל אחד מתלמידיו הגדולים של המהר“ל נטל פן אחד מרוחו: ר' יו”ט הלר, בעל “תוספות יו”ט“, את החתירה לפשוטה של תורה; ר' דוד גנאז, בעל “צמח דוד”, את החקירה והמדע; ר' ישעיהו הורוביץ, בעל השל”ה, את הקבלה המעשית וכיסופי־הגאולה, שהינחוהו בדרכו לארץ ישראל.

בשלשלת היוחסין של פראג משובצת דמותו של ר' יונתן איישביץ1, מגאוני הרוח של עמנו במאה הי“ח, שנשא תחת כנפי בגדו את שלהבת המשיחיות ו”דחיקת הקץ“, בה נשרפו רבים. רק יחזקאל לנדא, “הנודע ביהודה”, נהג כאן רבנותו ברמה ועמד בראש המגינים על חומות היהדות נגד רוחות הפרצים של הזמן: השבתאות, החסידות הבעש”טית מזה וההשכלה ה“ברלינית” מזה.

וכשהובקעו החומות, הבשילו כאן במאה הי“ט “ביכורי העתים”. בפראג זו חיו ויצרו המשוררים חולמי־ציון יוסף האפרתי ושלמה לויזון, האחים ייטלש הטיפו למזיגה בין ההשכלה והמסורה ושי”ר, רבה המתקדם, הניח יסודות ראשונים לחכמת ישראל.

לאחר שהאמנסיפציה ניתצה את שרידי הגטו, צמחו ועלו מתוך פראג היהודית, המדושנת בשלכת הדורות, גידולים של ספרות, שירה ומחשבה. סופריה וחכמיה הקימו ניר לספרות הגרמנית על אדמת הסלבים, ובגבור המאבקים הלאומיים סביבם חיפשו דרך לשוב למקורם –מאכס ברוד ופראנץ קפקא, הוגו ברגמן, האחים ולטש ורבים אחרים. תנועת התחיה היהודית שרתה עם ההתבוללות הגרמנית והצ’כית. אנשי פראג, סופריה והוגיה ניסו לגשר על פני תהומות, להגיע לאיחוי הניגודים וליישוב הסתירות, לא מתוך פשרה והסתגלות אלא במתח רוחני גבוה יותר, בחורגם מן השיגרה. לכך ירמזו דברי אחד הנציגים המובהקים של “נוסח פראג” על “ההעזה של האמצע” – יהדות באמצע העולם. אך העולם הלך וסגר עליהם עד שהפך מבוך חסר־מוצא…

פראג, בירת ביהם, אחד ממרכזי התרבות הראשונים באירופה, היתה זירת מאבק רב־דורות של עם קטן, אשר בניו גילו גבורה נפלאה במלחמתם לחירות לאומית, לשוויון חברתי, לחופש האמונה והמחשבה נגד שלטון הכנסיה והקיסרות שבימי־הביניים. במערכה הכבדה, על סף הזמן החדש, כרע נפל. ומאז עברו על העם הזה יובלות של דיכוי והשפלה בהם היה חשוב כמת, עד שקם לתחייה במלוא קומתו, כדי להוסיף לטוות את חוט יצירתו שניתק ולהמשיך את מאבקו מאז…

פואימה זו נכתבה ערב השואה, לקראת ליל חורבן ובצפיה לשחר יום חדש. אך גלגלי ההיסטוריה לא עמדו דום מאז. לדברי ימיהם של שני העמים נוספו דפים חדשים. על פראג, אשר מצתה את כוס הדווי זה פעמיים, עברה הכוס גם בשלישית.

מה סמלית ועגומה העובדה, כי לא ניתן בה לשרידי הקהילה היהודית גם לציין כראוי את שנת האלף לייסודה.

אך עוד לא נסתם הגולל על בוקרה. עוד חזון למועד.


בית זרע, תמוז תשל"ב.

דניאל בן־נחום


 

אַלְטְשְׁטֶטֶררִינְג2    🔗

פְּתִיחָה    🔗

הָיוּ עוֹמְדוֹת רַגְלַי בִּשְׁעָרַיִךְ, פְּרָג,

וְצֵל קִמּוּרֵיהֶם בְּנַפְתּוּלֵי סִמְטָאוֹתַיִךְ

הַמִּשְׂתָּרְגוֹת וְאוֹבְדוֹת דֶּרֶךְ כְּסִבְלוֹת חִנָּם,

כְּעִנּוּיֵי דוֹרוֹת מְצַפִּים לַשָּׁוְא –

הֶאֱפִיל עֲלֵי רֹאשִׁי.

תַּבְלִיטֵי אַנְדַּרְטוֹתַיִךְ עַל כָּל חַלּוֹן קָמוּר,

בִּשְׁקַעֲרוּרִית קִיר, תַּחַת אָרְבוֹת יָצִיעַ,

נִשְׁמוֹת אֳמָנִים אַלְמוֹנִים הַשְּׁקוּעוֹת בַּחוֹמָה,

זוֹעֲקוֹת מִן הָאֲבָנִים וּמֵאֹפֶל יְמֵי בֵּינַיִם

לְאוֹר וּלְפֻרְקַן עוֹלָם.

וּבְכִכְּרוֹתַיִךְ – בְּכִכַּר אַלְטְשְׁטֶטֶרְרִינְג הַמְהֻלֶּלֶת

בְּדִמְמַת לֵיל רַךְ וּבְעָצְבּוֹ,

נוֹפֵל מִצְּרִיחַ בֵּית מוֹעֲצוֹתַיִךְ הַיָּשָׁן

אוֹר־אֹדֶם, שָׁקֵט וּמַתְמִיד, עַל חֶלְקַת הָאַסְפַלְט,

כְּדַם חַלְלֵי בִּיהֶם, פֹּה בֻתְקוּ בְּחַרְבוֹת אַשְׁכְּנַז,

מֻפְקֶרֶת דָּמִים, שְׁסוּעַת רֶצַח,

בְּמִלְחֲמוֹת שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, עִם חֻרְבַּן הַר לָבָן,

בִּשְׁעַת תֹּהוּ, בֵּין הַזְּמַנִּים, וּמְחוֹל שֵׁדִים פָּרוּעַ.

כַּךְ הִתְנַקְּמָה חֲשֵׁכַת דּוֹרוֹת, אוֹכֶלֶת בָּנֶיהָ,

מְזַת מַשְׂטֵמָה קוֹדֶרֶת, אַכְזָרִית וְצָרַת הַמֵּצַח,

בְּנִצְנוּצֵי אוֹר חֲוַרְוָר בַּהֲחִלָּם הַרְגִּיזָהּ,

נֻפְּצוּ זְמִירֵי חֹפֶשׁ אַךְ בֵּיצָתָהּ הִבְקִיעוּ.

אוֹ בְּשׂוֹרַת יוֹם מָחָר אֲדֻמָּה הִיא,

יוֹם מַהְפֵּכַת עָרִיצִים,

יוֹם פְּקוּדָה וְשׁוֹאָה לַזֵּדִים, אֲשֶׁר בּוֹא יָבוֹא

וְאִם הִתְמַהְמֵהַּ…

וְאִם לֹא נִתַּן כָּל אוֹת, אִם אֵחַר רִכְבּוֹ עַד מְאֹד,

גָּדוֹל הָאָסוֹן מִסָּבִיב, עֲמֻקָּה הַדְּמָמָה מִנְּשׂא

וְשָׁמֵם הָאַלְטְשְׁטֶטֶרְרִינְג לַיְלָה,

פְּרָג יוֹדַעַת מְאֹד כִּי יָבוֹא

וְכֻלָּה עֲרוּכָה לִקְרָאתוֹ,

עֵדִים הַמִּגְדָּל וְהַצְּרִיחַ

וְהַכְּנֵסִיָּה שֶׁמִּנֶּגֶד.


וּבִשְׁעַת לַיְלָה דוֹמֶמֶת וְנֵעוֹר הַשָּׁעוֹן בַּמִּגְדָל,

סֻמְּנוּ בִּתְכֶלְתּוֹ בְּתַו פְּלָאִים

שָׁעוֹת וַאֲבִיבִים וּתְקוּפוֹת וְיוֹבְלוֹת,

עַד עֵת קֵץ וְהָמֵר הָעִתִּים –

לֹא חִנָּם אָז עֻוַּר יוֹצְרוֹ בְּצַו מוֹשֵׁל,

כִּי נוֹדְעָה תַּכְלִית מַעֲשֵׂהוּ –

וְסוֹבְבוּ שְׁנֵים עָשָׂר הַשְּׁלִיחִים

וְנָעוּ בְּחַלּוֹנוֹתָיו,

וְיָצָא הַתַּרְנְגֹל וְקָרָא:

בַּרְקַאי!

יָבוֹא בֹּקֶר!


כִּכַּר וַצְלָב    🔗

עַתָּה בִימֵי אוֹנְנוּתֵךְ, כִּי הָשְׁפַּלְתְּ עַד דַּכָּא,

צָהֳלַת עֲלוּמַיִךְ וּכְבוֹדֵךְ שֶׁגָּלָה אֶזְכֹּרָה.

בִּרְחוֹבוֹתַיִךְ תָּעִיתִי, פְּרָג עַלִּיזַת הוֹמִיוֹת,

שִׁלְטֵי צִבְעוֹנִים עֵת סִחְרַרְתְּ, הַדְלֵק וְכַבֵּם חֲלִיפוֹת,

לוֹעוֹת רַמְקוֹלִים זִמְרְרוּ וְקָרְצוּ קוֹלְנוֹעִים בִּמְרוֹמַיִךְ,

הָאָבִיב הַמַּשְׁכִּים הֶעֱטָה בִּתְכֵלֶת דַקָּה כִּכַּר וַצְלַב.

אֵי־שָׁם בְּמָבוֹי מְפֻלָּשׁ מֻבְטָל הִצְטַנֵּף כְּבַכּוּךְ,

בִּגְדּוֹ מְדֻלְדָּל לִבְשָׂרוֹ, בּוֹהוֹת לוֹ עֵינָיִם. מִנֶּגֶד

חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה עָשְׁרָם וְטַבְלוֹת מְחִירֵיהֶם הִפְגִינוּ,

פְּרָחִים הוּשְׁטוּ בְּיַד נַעֲרָה. וְאֶת פּוֹחֲחַיִךְ רָאִיתִי

מְרַשְּׁלִים בִּצְדִיָּה צַעֲדֵיהֶם, מוּעָדִים לִנְגִיפָה וּסְנוֹקֶרֶת,

לָן שְׂחוֹק לַעַג דּוֹקְרָן בְּעֵינָם וּקְצֵה שִׂפְתוֹתֵיהֶם:

גָּדְלוּ בְּשִׁלְהֵי מִלְחָמָה עַל אוּדֵי תַבְעֵרוֹת עֲשֵׁנוֹת

וּלְנֹגַהּ זְרִיחוֹת טֶרֶם בָּאוּ בִּיתוֹם קַן אָבוֹת שֶׁנִּתְרוֹקֵן.

בֵּית חֲרֹשֶׁת אוֹטֵם שְׁעָרָיו וּמַחְסוֹר רוֹבֵץ לַפֶּתַח,

וְרוֹמְזוֹת מִסְבָּאוֹת וּמוֹשְׁכוֹת בִּפְרָג – הָאֵם הָעַלִּיזָה!

וְאֶת זוֹנוֹתַיִךְ פָּגַשְׁתִּי בְּקֶרֶן רְחוֹב מְנֻדַּחַת

עַד שְׁעַת לֵיל עֲמֻקָּה תֶאֱרֹבְנָה בְּצֵל חוֹמוֹתַיִךְ,

צִנַּת כְּרָךְ וּבְדִידוּתוֹ בִּכְנַף שִׂמְלָתָן הַמֻּדְלֶפֶת,

פּוּךְ וְרָעָב בְּעֵינַיִם שְׁקוּעוֹת בְּפָנִים שֶׁנָבֵלוּ

בֵּין הַמְּאוּרוֹת הַלָּלוּ הַצּוֹרְדוֹת וּמְפַתּוֹת בְּקוֹל בּוֹכִים

בִּמְבוֹךְ סִמְטָאוֹת מִתְעַרְפֵּל וְלִסְאוֹן חַשְׁמַלִּית מְאַחֶרֶת.

מַה רַבָּה זֻהֲמַת הַדּוֹרוֹת נֶעֱרְמָה בְּשׁוּלֵי גְלִימוֹתַיִךְ,

פְּרָג הַמְלֻמֶּדֶת, כִּבְדַת פֵּאָה נָכְרִית בְּגָלוּי

וְעוֹגֶבֶת בַּסֵּתֶר! הֲיֵדְעוּ מְאַהֲבַיִךְ מַה נֶחְתַּם

כִּגְזַר־דִּין עַל מְרוֹם קִיר צְרִיחֵךְ בְּחוֹתַם דֻּמִיָּה?

וַאֲנִי אַךְ רְאִיתִיךְ עוֹד אֲבַק הַדְּרָכִים בִּמְעִילִי

וּבְרַק כּוֹכְבֵי אַרְצִי הוּעַם בְּחֵיקֵךְ הַחַם וְהַנָּכְרִי,

לְאוֹר נֵרוֹת חֵלֶב גְּדוֹלִים, מַבְלִיחִים בַּעֲלָטַת כְּנֵסִיּוֹתַיִךְ,

מִקְּטָרְתֵךְ, סַמְמָנֵי אַלְכִימִיסְטִים שֶׁבָּחַשְׁתְּ בְּדוּדֵי כְּשָׁפַיִךְ,

עַד הָפְכָה קַדְרוּת חֲלָלָן זָהָב מִסְתַּנֵן בַּחַלּוֹנוֹת,

מִמִּצְעַד רִבְבוֹת פּוֹעֲלַיִךְ בְּלֶכְתָּם בַּסָּךְ בַּעֲצֶרֶת,

בְּצַעַד כָּבֵד, לֹא פָזִיז, כִּמְהַלֵּךְ וּפוֹסֵעַ בְּנַחַת,

אַךְ לְמַחְסוֹם לֹא יָחוּשׁ, לְמוּד אַכְזָבוֹת וּרְתוּק דֶּרֶךְ,

וּפִשְׁרוֹ: הֵי, מִי יַעֲצוֹר אֶת הֶמֶס הַשְּׁלָגִים בֶּהָרִים,

רוּחוֹת הָאָבִיב הָעַזּוֹת וְשֶׁטֶף וְלְטָבָה בִּגְאוֹתָה?


פְּגִישָׁה בְּזִ’יזְ’קוֹב    🔗

אֶת אֶזְרָחַיִךְ רָאִיתִי מְסֻבִּים בְּפִנַת בֵּית מַרְזֵחַ

בְּשִׂיחַת שְׁכֵנִים טוֹבַת טַעַם אֶל שֻׁלְחַן הָעֵץ עַתִּיק יוֹמִין,

אֶגְרוֹף בּוֹ נִחַת לֹא אֶחָד וְצִנְצֶנֶת לֹא אַחַת נִשְׁבָּרָה

כְּטוֹב הַלֵּב בְּשִׂיחָה וּבַיַּיִן. מְרֻשָּׁל וּמְרֻפָּט הַבֶּגֶד,

אַךְ כָּל רְבָב בּוֹ אַיִן וְכָל קְמָטָיו בָּרוּר מִלֵּלוּ:

אָכֵן לֹא נְגִידִים אֲנַחְנוּ וּבְסוֹד שׁוֹעִים לֹא בָאָה נַפְשֵׁנוּ,

סַנְדְלָרִים, כַּתָּפִים, גוֹרְפֵי בִּיבִים וּמְנַקֵּי רְחוֹבוֹת

לְבֵית הַמַּרְזֵחַ בּוֹאֵנוּ לְנַשּׁוֹת פֹּה בַּכּוֹס עֲמָלֵנוּ,

אַךְ נִכְבַּדֵי עַם דַּכָּא הָיִינוּ. הַצְנֵעַ לָמַדְנוּ,

מְרִי עֹל זָרִים עַל גַּבֵּנוּ לְלֹא הֵרָגֵן כִּי נָשָׂאנוּ

כְּבוֹדֵנוּ, כְּבוֹד צֶ’כִים, נָצַרְנוּ, בַּזָּר לֹא הֲמִירֹנוּ,

שֵׂיבַת זְקֵנֵינוּ כִּלְכַּלְנוּ, בָּנֵינוּ רִבִּינוּ, גִּדַּלְנוּ

שָׁמֹר צַו אָבוֹת כְּבַת עַיִן, בַּעֲמָלָם הַחֲיוֹת נַפְשׁוֹתֵיהֶם,

וְאִם הִגַּעְנוּ עַד הֵנָּה בְּיֹשֶׁר כָּל זֹאת הֵן בָּאַתְנוּ.

שָׁלוֹם לְךָ, שְׁוֵיק יְדִידִי, אֵיךְ נִקְלַעְנוּ שׁוּב יַחַד?

כִּי עָזַבְתָּ שְׂדוֹת קֶטֶל עִיר מְכוֹרָתְךָ חוֹנַנְתָּ,

אֶל אֻמָּנוּתְךָ, אֻמָּנוּת סוֹחֵר כְּלָבִים מְנֻסֶּה חָזַרְתָּ,

וְעֵת צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי חַג עַל הַהְרַדְשִׁין פַּדַחְתְךָ גֵּרַדְתָּ,

וְלֹא נוֹדַע עַד הַיּוֹם אִם מֵרֹב הִשְׁתּוֹמֵם לַחִזָיוֹן

וְכָבוֹד לְסַבָּא מַסַּרִיק אוֹ מִתּוֹךְ סְפֵק־סָפֵק קָטֹן,

בְּחֻבְּךָ טָמַנְתָּ – עַד עֵת מְצוֹא.

פֹּה תֵשֵׁב בְּפִנַּת בֵּית מַרְזֵחַ וּתְלַטֵּף בְּיַד מְחֻסְפֶּסֶת

גַב כַּלְבְּךָ, מַמְתִּיק שִׂיחַ עַל כּוֹס הַשֵּׁכָר הַמְפַעֲפַּעַת:

" – הַגֶּזַע לֹא דָבָר רֵיק הוּא. אֲנִי מִשֶּׁלִי פֹּה אַסְבִּירָה,

מֵעִנְיַן הַכְּלָבִים, שֶׁלֹּא הֲרֵי גֶּזַע כְּגֶזַע.

הֵן כָּאן בְּזִ’יזְ’קוֹב נִתְכַּנְסָה אֶשְׁתַּקַד תַּעֲרוּכָה שֶׁל כְּלָבִים,

וּבָאתִי לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה. לִזְכּוֹת בִּמְשִׁיכָה – הַס מִלְהַזְכִּיר,

שׁוֹמְרִים מָלְאוּ הָאוּלַמִּים! כֶּלֶב וּשְׁמוֹ וְיִחוּסוֹ

עַד דּוֹר רְבִיעִי וְעַד בִּכְלַל, כִּמְפֹרָשׁ בְּתוֹרַת הַגֶּזַע.

כֶּלֶב אֶחָד שָׁם הָיָה, זְקוּף אֹזֶן וְדַק הַכְּרָעַיִם,

הַשָּׂפָם סוֹמֵר לוֹ כַּחֹק, עֵינַיִם פּוֹזְלוֹת לוֹ בְּרֶשַׁע

וּנְבִיחָה צוֹרֶמֶת מְאֹד. אִם כִּי הִסְכַּנְתִי לִכְלָבִים

אַךְ יִרְטֹן חֲרָדָה אֲחָזַתְנִי. וְלוּ גַם סֶר אַנְגְלִי אֵינֶנִּי,

אַךְ מֵבִין אֲנִי בָעִנְיָן. וְאֶחָד שָׂם מוֹפְּס כְּבַד־לְחָיַיִם

יוֹרְדוֹת לוֹ עַל פִּיו הַנָּאֶה, אַף אִם פֶלְדְמַרְשַׁל עוֹד אֵינֶנּוּ.

אַךְ זֶה גֶּזַע! וְאַתָּה, יְדִידִי – צָרַם שְׁוֵיק אָזְנֵי הַכֶּלֶב,

הִזְדַקֵּף בִּרְתִיתָה הַלָּז, מִשְׁתּוֹמֵם עַל תִּגְרַת יַד בְּעָלָיו –

לֵית דֵּין כֶּלֶב בִּכְלַל, לֹא הָדָר, לֹא קוֹמָה, לֹא תֹאַר,

מַמָשׁ יְהוּדִי מְזֹהָם, כִּמְפֹרָשׁ בְּתוֹרַת הַגֶּזַע."

נֶהְנוּ הַמְסֻבִּים לִדְבָרָיו, וַאֲנִי, בֶּן עַם שְׁבוּי נְדוּדִים,

מֻרְדָּף מְנוּחָה וְנָגוּשׂ וִידוּעַ שִׂנְאָה עַל־לֹא־דָבָר,

נִצְנְצָה הַשְּׁאֵלָה בְּמֹחִי: הֲלָנוּ אַתָּה אוֹ לְצָרֵינוּ?

רַק מְעַט הִפְגִּישׁוּנוּ דְרָכֵינוּ, מְבוֹכֵי גוֹרָלִי לֹא תִכַּנְתָ,

בְּתֻמַּת עָרְמָתְךָ הַגּוֹיִית מְרִי לִבִּי, נַפְתּוּלַי לֹא תָבֶן.

עֲטוּף נֵכָר וּכְבַד רוּחַ עַל סִפְּךָ כִּי נִקְרֵיתִי –

הַתְשַׁסֶּה בִּי כְלָבֶיךָ, שְׁוֵיק?

אוּלָם יָדֹעַ יָדַעְתִּי,

בְּיוֹם אָבִיב מְזֹהָר, מֶמְשֶׁלֶת עָרִיץ בּוֹ מֻגָּרָה,

שָׁתוּל בְּאַדְמַת מְכוֹרָה עֵת פְּעָמַי יְאוֹשָׁשׁוּ,

שִׁמְשָׁה וְרִגְבָּה וּתְכֶלְתָּה קַדְרוּתִי נוֹשֶׁנֶת יָדִיחוּ,

עוֹד יִקֶר מִקְרֵנוּ הָסֵב כְּרֵעִים מִשֶּׁכְּבָר, גְּלוּיֵי סֵבֶר.

– בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרָנוּ – תַּפְטִיר – כְּקַרְצִית בַּכֶּלֶב דָבֵקוּ

בּוֹזֵי הָעוֹלָם הַלָּלוּ, תִּפַּח רוּחַ אִמּוֹת אִמּוֹתָם –.

כַּךְ עוֹד יִשָּׁבֵר גְאוֹנָם עַל קְשִׁי עָרְפֶּךָ,

חָכְמַת מַצְבִּיאִים וְחוֹלְשִׁים עַל גְּיָסוֹת אַדִּירִים

אֶל מוּל סֶלַע תֻּמָּתְךָ הָאֵיתָנָה תִּתְבַּלֵעַ.

יַעַן וּבְיַעַן אָהַבְנוּ הַחַיִּים עַד מָוֶת,

הַחַיִּים פֹּה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מִתַּחַת,

לִשְׁמָם כָּל זְרִיחָה חֲדָשָׁה אוֹרוֹת נֶאְפֶּדֶת אָהַבְנוּ,

לֹא נִבֶז קְטַנֵּי הָאָרֶץ, כָּל הַחַי וְהַשּׁוֹאֵף עָלֶיהָ,

רַק גְּאוֹן עָרִיצִים לֹא חָשַׁבְנוּ לוֹעָם כִּי יַרְחִיבוּ

וְאִם עַל גַבֵּנוּ חָרָשׁוּ הַכְנֵעַ לֹא הִכְנִיעוּנוּ,

כִּנְכוֹן הַיּוֹם בְּצֵאתוֹ וְכַעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ –

נַצֵּחַ נְנַצַּח עוֹד, שְׁוֵיק!


בֵּית הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן    🔗

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן מוּל אֵלֶם מַצְבוֹתָיו דּוֹמַמְתִּי.

בְּצֵל שַׁלֶכֶת אִילָנָיו, בֵּין חֲרוּלָיו, גְּדֵרוֹתָיו

נֶעֱרְמָה כֹּה אֶבֶן עַל אֶבֶן, מַצֵּבָה גְבוּל רְעוּתָה הִסִּיגָה

כְּאִלוּ סֻגְּרוּ פֹה לְבַל כְּמַזְכִּיר עָווֹן תִּהְיֶינָה.

אוֹ אוּלַי מִתִּגְרַת יַד אוֹיֵב בֵּין חוֹמוֹתַיִם נִלְחָצוּ,

מִכָּל קַצְווֹת פְּרָג קֻבְּצוּ יַחַד, בָּם יָשִׁישׁ וְעוֹלָל וְיוֹנֵק,

מִשַּׁעֲרֵי הַגֶּטּוֹ וּמְבוֹאָיו, מֵעֵבֶר לַנָּהָר נִזְעָקוּ

לַעֲמֹד בִּתְפִלָּה עַל נַפְשָׁם, לְהַעֲבִיר רֹעַ הַגְּזֵרָה

עַל קְהִלַּת פְּרָג כְּבָר נֶחְרָצָה. כָּרוּ הַאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ,

מַחֲרִישִׁים לְדָבָר כִּי יִפֹּל. אֵיכָה נֶאֱסַפְתְּ פֹּה כֻּלֵךְ,

פְּרָג, קְהִלָּה עַתִּיקָה, אֵיכָה סֻגַּרְתְּ עַל מַסְגֵּר

וּמִי הֵם שׁוֹמְרֵי שְׁעָרַיִךְ? שְׁאוֹן רְחוֹבוֹת וְדָכְיָם

יִסְתָּעֲרוּ עַל גַּבֵּךְ וְאַתְּ בֶּעָפָר פִּיךְ טָמַנְתְּ,

נִמְחָה זִכְרֵךְ וְשֵׁם אֵין לָךְ בֵּין הַחַיִּים עוֹד מִמַּעַל.

שׁוֹכְנֵי עָפָר מְאוֹרַיִךְ עִם אֵל וְגוֹרַל עַמּוֹ נֶאֱבָקוּ,

מַהֲרַלִים וְאֵיבְשִׁיצִים עִם חֶשְׁכַּת לֵיל גָּלוּת הִתְמוֹדָדוּ,

בְּגַעֲגּוּעֵי גְאוּלָה אֵין חֵקֶר לָפְתוּ כִּסֵא הַכָּבוֹד, כִּבְיָכוֹל,

וְכָל עַמּוּדָיו הֶחֱרִידוּ. אַנְשֵׁי צוּרָה פַּרְנָסַיִךְ

מוּל הֶגְמוֹנִים וְרוֹזְנִים בְּחַצְרוֹת מְלָכִים הִתְיַצָּבוּ,

הַצֵּל עֲדָתָם, שֶׂה פְּזוּרָה, כְּרוֹעֶה מִן הַזְּאֵב לוּ בְּדַל אֹזֶן,

שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב רְמוּסָה עַד דָּם אֶל לִבָּם אִמֵּצוּ.


הָפְקְדוּ סְפָרַיִךְ לָעָשׁ בְּבֵית עֵקֶד וּנְכאֹת לָךְ,

רֻבֵּי תּוֹרוֹתַיִךְ בְּעֹצֶב יִתְפַּלְשׁוּ בְּהֵיכְלֵי כְּנֵסִיוֹתַיִךְ

(כְּזִיו הַקֶּרַח הַצְּפוֹנִי כִּפּוֹתֵיהֶם וְשֵׁישׁ עַמּוּדֵיהֶם),

כְּזַרְזִיף עַל אַדְמַת מְלֵחָה יִטְּפוּ אִמְרוֹת מַטִּיפַיִךְ

עַל לֵב טַפְסָרַיִךְ רֻטֲפַשׁ, בְּשִׁבְעָה מַנְעוּלִים כִּי נָעוּל הוּא,

עַל חֶלְקַת קָרְחוֹתֵיהֶם וְהֶדֶר צִילִינְדְרִים נְבוּבִים.

כְּרִיר חַלָּמוּת מִבְּלִי מֶלַח דְּבָרֵךְ בְּפִיהֶם הָיָה

בְּחַגָּם וַעֲצַרְתָּם, בְּיוֹם אֵידָם וְחֶשְׁבּוֹן נַפְשׁוֹתֵיהֶם,

כֹּה חֲנָטוּהוּ חֲכָמַיִךְ וְרַבָּנַיִךְ כְּעֵנָב סְחָטוּהוּ,

לְבַל תָקוּט בּוֹ נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה וְרָעֵב בַּל יוּכַל הַשְׂבֵּעַ.

וְעַתָּה בְּיוֹם פִּידָם וּקְהָלָם – מִי יַדְלִיק זִיק אֶחָד בִּלְבָבָם?

מִי יָרִיב רִיבָם, וּמִי יִתֵּן יַד לְחַזֵּק הַבֶּדֶק?

בַּצַּר לְאַחֵיהֶם מְאֹד עַל סַף אָזְנָם הַשַּׁוְעָה לָעָה,

בִּדְפוֹק קַו יְשׁוּעָה עַל דַּלְתָּם עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתָם גָּוָע.

מִדֶּשֶׁן שֻׁלְחָנָם פֵּרוּרִים וְאַנְחַת רְוָחָה זָרָקוּ,

בְּרֹאשָׁם הֵנִיעוּ מֵרָחוֹק, וְרִבְעָם וְסָבְאָם הִמְשִׁיכוּ.

וְעֵת נָגְעָה הָרָעָה עַד נַפְשָׁם נְבוֹכִים כְּעֶגְלֵי הַמַּרְבֵּק

מִמִּרְעָם יוּטְלוּ, יוּבָלוּ, וְלְאָן אֵין מֵשִׁיב וְיוֹדֵעַ.

עֲנוּנִי אַתֶּן, מַצֵּבוֹת, לִדְרֹשׁ בַּמֵּתִים כִּי בָאתִי,

כִּי פְקַדְתִּיכֶן בַּצַּר לִי שַׁכְּכוּ רוּחִי הַנִּסְעָרָה.

אֲבָנִים דּוֹמֵמוֹת, מְלִיצֵי קְהִלָּתִי הָאִלְּמִים!

בְּצֵאתִי וּפְרָג כְּמִנְהָגָהּ כּוֹתְרוֹתֵיכֶם יִסְמְכוּנִי,

בִּכְתֹבוֹת מְחוּקוֹת עַל קְבָרִים אֵרַשְׂתִּי עִירִי הַנָּכְרִיָּה.


חוֹלְמֵי צִיוֹן    🔗

בַּעֲלִיַּת קִיר נִדָּחָה נְעָרִים חֲלוּצִים נֶאֱסָפוּ,

בְּנֵי קְהִלַּת פְּרָג וְנִינֵי מְקַדְּשֵׁי שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים.

רוּחוֹת בָּאֶשְׁנָב הִתְדַפְּקוּ, מַשַּׁב צֵל שׁוֹאָה הֵשִׁיבוּ,

עַלְעֵל בְּדַפִּים נִשְׁכָּחִים וְהַפְרֵחַ רֵיחוֹת זֶה כְּבָר פָּגוּ.

וּפַחְדֵי הֶעָבָר, שֶׁצִּלָּם מְרַפְרֵף בְּגוּמְחוֹת הַחוֹמָה,

הֵלִיטוּ פְנֵיהֶם שֶׁל יוֹרְשִׁים לְנַחְלַת אֲבוֹתָם עַתָּה שָׁבוּ

מִמְרוֹם גַפֵּי כְּרַכֵּי נֶכֶר, וּמְבוֹאוֹתֶיהָ שָׁכָחוּ,

וְזָר וּמְסֻכְסָךְ בָּה הַכֹּל, קָרוֹב וְדוֹחֶה כֹּה גַם יַחַד.

נֵרוֹת הַשַּׁבָּת שֶׁדָּעָכוּ – הִבְלִיחוּ, פְּצָעִים שֶׁנִּגְלָדוּ –

נֵעוֹרוּ, וּכְמֶלַח עַל פֶּצַע גֵּרוּשִׁים, נְגִישׂוֹת וַהֲרֵגוֹת

בְּשַׁעֲרֵי הַגֶּטּוֹ הַפְּרוּזִים, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ.

הַאִם בְּשַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב חֻלְיָה חֲדָשָׁה מִתְחַשֶּׁלֶת

מִסּוֹד מְצָרְפֵי צֵרוּפִין, גִימַטְרִיוֹת מְחַשְּׁבֵי קִצִּים,

מִ“צֶמַח דָוִד” וְהַשְׁלָ"ה עַד קַפְקַה תּוֹעֶה בְהֵיכְלֵי מֶלֶךְ,

אֶחָד מְקֻבָּל וְעֵינָיו הֲפוּכוֹת כְּלַפֵּי פְּנִים כְּסַגִּי נְהוֹר,

וַחֲכָמִים וְסוֹפְרִים בָּךְ שְׁבוּיֵי חֲרָמַיִךְ בְּלִי דַעַת,

עוּגָה לָהֶם עַגְתְּ, אֶל מִחוּץ לְגֵיא חֶזְיוֹנֵךְ בַּל יֵצֵאוּ,

וְעַד אַחְרוֹן חוֹלְמֵי צִיוֹן בְּמ"ט שַׁעְרֵי עִיר מְטֻמָּאָה,

עִם פְּלִיטֵי עַמִּי מִתְחַבְּטִים בְּאֵין גַּג וּמִקְלָט וְצֵל קוֹרָה.


הַגֹּלֶם    🔗

אָז אֶעֱבֹר בַּכִּכָּר מוּל אַנְדַּרְטַת הַגֹּלֶם, מְעֻלֶּפֶת

מַסְוֶה תַּחַת קוֹבַע פְּלָדָה, אֶבֶן שַׁחַם שְׁחוֹרָה מְחֻטֶּבֶת.

אַפַּיִם נוֹפֶלֶת דְבוֹרִית לִפְנֵי מָגִנָּה עֲלוּם תֹּאַר.

קִפְלֵי גְלִימַת הַמַּהְרָל נִגָּרוֹת בְּאַדִּיר לָאָרֶץ

וְצֶרְבֶּרוּס, כֶּלֶב הַמָּוֶת, נִכְנַע לְרַגְלָיו תָּשׁוֹת כֹּחַ.

אֶל מוּל שֵׂיבָתוֹ אַחֲרִישׁ: הַהֵיטַבְתָּ עָשׂה, יְשִׁישִׁי,

כַּאֲשֶׁר אֶת הַגֹּלֶם דִּמַמְתָּ, כִּי תַחַת יָדְךָ נִלְאָה שֵׂאת עוֹד?

בְּצַעֲדוֹ בְּסִמְטָאוֹת פְּרָג כָּל אֶבֶן מִכֹּתֶל חָרָגָה,

מְצוּדוֹת מִצִּלּוֹ הֶחֱוִירוּ, חָלְמָה כָּל אַחַת: אֵלַי יִפֶן,

וְעַתּוּדֵי הָאָרֶץ פִּתְאֹם הֵד הַלְמוּת לְבָבָם שָׁמָעוּ

כְּקוֹל אֵת הַכּוֹרֶה לָהֶם קֶבֶר, לָהֶם וּלְמֶמְשַׁלְתָּם גַּם יַחַד.

יְדֵי הַגֹּלֶם כָּבַלְתָּ – הֲיֵשׁ אֶת תְּשׁוּשׁוֹת יָדֶיךָ

הָרוֹעֲדוֹת כְּבָר מִזֹּקֶן הַצֵּל וְגָנֹן וְהוֹשֵׁעַ?

זַעֲוַת לֹא־אָדָם יְצוּקָה בוֹ, דָּם גַּרְזִנּוֹ יְטַפְטֵף,

צַדִּיק עִם רָשָׁע יִסָּפֶה, כִּי בָּחֹן וּבָדֹק לֹא לֻמַּד הוּא,

נַפְשֵׁנוּ תָמוּת עִם רוֹדְפֵינוּ, דָּמֵינוּ יִמְהַל בַּחֲמַת שֶׁרֶץ,

אַךְ מַכָּתוֹ נֶאֱמָנָה, אַחַת תִּנְחַת וְלֹא יוֹסִיף,

מַלְתְּעוֹת טוֹרְפִים תְּנַתֵּץ, אַשְׁפַּתּוֹת הַדּוֹרוֹת תָּדִיחַ.

הַאֻמְנָם גִּדּוּפֵי הָאוֹיֵב וּצְרִיחָתוֹ לֹא שָׁמַעְתָּ?

אֵיךְ תִּשָׂא הַדְּמָמָה הַזּוֹעֶקֶת בָּעֶרֶב עַד לֵב הַשָּׁמַיִם?

אֶכְבֹּשׁ, אֲחַנֵּק בְּחֻבִּי כָּל פַּחֲדֵי הַגּוֹרָל הַמְתַעְתֵּעַ,

בִּכְבוֹת בְּכָל פְּרָג הָאוּרִים, הַמְּכוֹנִיוֹת רַק תִּגְלֹשְׁנָה,

בָּאֹפֶל עֵינֵי חַיוֹת־פֶּרֶא אֲדֻמּוֹת, כְּחַלְחַלוֹת תִּלְטֹשְׁנָה,

מִסְבָּאוֹת לוֹחֲשׁוֹת כְּרֶמֶץ, פּוֹלְטִים מְבוֹאוֹת חֲשֵׁכִים

רִבְבוֹת עוֹבְרִים וְאָצִים, בְּמָחוֹז נֶעֱלָם נִבְלָעִים,

מַסֵּכוֹת הַגַּז בְּבֵית שֶׁחְיָם. דִּמְמַת בִּעוּתִים מִי הֵפֵר?

נוֹהֲמִים רַמְקוֹלִים רְתֵת, גּוֹעִים צוֹפָרֵי בֵּית חֲרֹשֶׁת.

לְצֵאתְךָ מְחַכִּים פֹּה, הַגֹּלֶם, צֵא וּמְחַץ וְתַתִּיר בִּמְחִי זַעַם

פְּקַעַת אֵימִים הִשְׂתָּרְגָה עַל פְּרָג הַלֵּילִית, הַמְגֻדֶּפֶת.


קִרְיָה נֶאֱמָנָה    🔗

רַבִּים הַגְּשָׁרִים עַל הַמּוֹלְדַאוּ כְּקַשְׁתוֹת עֲנָק עַל הַנָּהָר

מֵחוֹף אֱלֵי חוֹף הִתְפַּרְקָדוּ, בְּיַד אֵיתָנִים כְּמוֹ דוֹרָכוּ,

וְנָאֶה מִכֻּלָם גֶּשֶׁר קַרְלוֹס וְהַמִּגְדָל הַשּׁוֹמֵר אֶת סִפּוֹ.

חוֹמוֹת חֵיל וּגְבָעוֹת אֲפָפוּהוּ וְהַהְרַדְשִׁין בַּזֶּרֶם שָׁקוּעַ,

וּבְנֵי בַּרְוָזִים מְשַׁיְּטִים מֵעָלָיו כְּמִיָּמִים יָמִימָה,

הַשְּׁחָפִים בָּאֲוִיר נִשָּׂאִים וַעֲלֵי הַשַּׁלֶּכֶת מִלֶּטְנָה.

בְּשֶׁקֶט יוֹם סְתָו נָהִיר זֶה הָשְׁלָמְתִּי לָךְ, פְּרָג רַבַּת תְּשׁוּאוֹת!

הַאִם לֹא מִמְּחוֹז יַלְדוּתִי מֵימַיִךְ יִזְרְמוּ עַד הֵנָה,

יְשׁוֹקְקוּ אַבְנֵי חוֹפַיִךְ וּשְׂפַת חֲלוֹמִי יְדוֹבֵבוּ?

גַּם עִם דְּמוּת הַצָּלוּב הַמֻּזְהֶבֶת, קְדוּשָׁה מְשֻׁלֶּשֶׁת עֲטוּרָה,

לֹא זָהָב כִּי קְלוֹן גָלוּתִי וּזְדוֹן מְעַנַּי נְסוּכָה הִיא –

הָשְׁלַמְתִי וְגַם הִצְטַלַּמְתִּי.

תַּהְפּוּכוֹתַיִךְ לֹא אֶזְכֹּר, מְרִירוּת נוֹשֶׁנֶת אַשְׁלִיכָה

כָּאֶבֶן בִּמְצֻלּוֹת הַמוֹלְדַאוּ, חַסְדֵּךְ עִמָּדִי אֶזְכֹּרָה,

אֹמֶן מֶבָּט בּוֹ קִדְמוּנִי, סֵבֶר פָּנִים דוֹרֵשׁ טוֹב לִי,

מֶתֶק לַחֲנֵי שׁוּקַיִךְ, שֻׁלְחָנוֹת הַפְּרִי וְהַפְּרָחִים

עִם לַחְמָנִיוֹת מְתוּקוֹת וְסֻפְגָּנִיוֹת טוֹבְלוֹת בַּשֶּׁמֶן,

כְּיַד רַקָּחַיִךְ הַטּוֹבָה, חֵן נַעֲרוֹתַיִךְ בְּחַיְּכָן,

בְּרַק עֵינָן חַם, כִּמְעַט דְּרוֹמִי, וְאִם פִּשְׁתָּה מַצְהִיבָה בְּשַׂעֲרָן,

לֶכֶת פּוֹעֲלַיִךְ בַּטּוּחוֹת, עֱזוּז אוֹנַיִךְ בַּמָּצוֹר.

עוֹד תְּיַשְּׁרִי קוֹמָתֵךְ שֶׁהוּשָׁחָה, תָּדִיחִי טוּמְאָתֵךְ מִשּׁוּלַיִךְ

בְּמֵימֵי הַנָּהָר הַשּׁוֹטְפִים. אָז תֵּחָלַצְנָה אֲבָנִים

מִכָּתְלֵי “עַל תְּנַאי” שׁוּל שֶׁלָךְ, מֵהַרְרֵי אַרְצֵנוּ נֶחְצָבוּ,

לְרַפֵּא הֲרִיסוֹת בְּצִיוֹן וְגָדֹר שׁוּב פִּרְצוֹת חוֹמוֹתֶיהָ.

עוֹד יֵשְׁבוּ בָּךְ כִּסְאוֹת לְמִשְׁפָּט וּתְבַלִי אֶת עוֹשְׁקַיִךְ כֹּחַ,

כִּי הָיִיתְ לְמִזְבַּח הַחַטָּאת וַתִּמְצִי כּוֹס הַדְּוַי פַּעֲמַיִם,

צַעֲרֵנוּ נָשָׂאת בֶּעֱנוּתֵךְ כְּמִכְוַת־אֵשׁ בְּאֵין רוֹאֶה,

לֹא תֵבוֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי עוֹד בִּדְרֹך הָאוֹר עַל סִפֵּנוּ,

קִרְיָה נֶאֶמָנָה, פְּרָג!


פרג, – בית זרע ספטמבר–נובמבר 1938


 

אתרים בפראג    🔗

אלטשטטררינג – הכיכר המרכזית העתיקה של פראג, שנבנתה לפני מאות שנים, בה נמצא בית המועצה הישן של העיר, אשר במגדלו הדרומי משובץ השעון האסטרונומי המפורסם אורלוי, שהותקן בשנת 1410.

חורבן הר־לבן – באביב 1618 התמרדה האצולה הבוהימית בבית האבסבורג ועם המרד ניתן האות למלחמת שלושים השנים. אחרי נצחונו של המלך פרדיננד ה־1 בהר לבן (Bila hora) ליד פרג (1620), הוצאו רבים מן המורדים להורג בכיכר אלטשטטררינג. החלה תקופת דיכוי אכזרי, לאומי ודתי, של העם הצ’כי, ולפי מימרה עממית “אחרי הר־לבן החלו ימי החשך”. רוב אדמות הארץ עברו לידי האצולה הגרמנית ומספר אוכלוסיה ירד מ־3,000,000 ל־800,000.

ככר ואצלאב, בה מוצב פסלו של מלך בוהמיה ואצלאב ה־4 (1361–1419). מרכז החיים החברתיים והמסחריים של פרג.

ולטאבה (צ’כית) או מולדאו (גרמנית) – הנהר החוצה את פרג, יובלה של האלבה.

ז’יז’קוב – פרבר דלת־העם בפרג, שכונה “הגטו החדש של הפרולטאריון”. בשטח הגבנוני נתגובבו גושי בניינים צפופים להשכרה, חסרי־נוי ובלתי־היגייניים. הפרבר נקרא על שמו של יאן ז’יז’קא, מצביא ההוסיטים וגיבורם, מכונן העיר השיתופית תבור (1360–1424) שהיכה במקום זה, הקרוי הר ויטקוב, את צבאות הקיסר זיגמונד.

הראדשין – הארמון העתיק של מלכי בוהמיה. לאחר מהפכת 1918, עם כינון הריפובליקה הצ’כוסלובקית – מקום מושבו של הנשיא. בתוכו כנסיה מפוארת בסגנון גוטי – על שם ויטוס הקדוש.

בית הקברות היהודי הישן מונה כ־11,000 מצבות משנת הקצ“ט (1439) ועד לסוף המאה הי”ח.

גשר קרלוס – נבנה במאה ה־י"ד, בימי המלך קרלוס ה־4. ארכו כ־500 מטרים. ביו האנדרטות הרבות המקשטות גשר זה מצוי פסלו של ישו, שמעליו מתנוססות המלים העבריות “קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות”. הפסל הוקם וצופה זהב – כי שמעידה הכתובת שמתחתיו – בכספי קהילת פרג, כדי לפדות חיי יהודי, שנידון למיתה על שום שירק, כביכול, על תהלוכה קתולית.

לטנה – אחד הרובעים היפים בפרג, מעבר למולדאו, מצויין בשפע גניו הציבוריים, הנשקפים אל הנהר וגשריו.

אלטניישול (בית כנסת הישן־חדש) – נבנה החל מן המאה הי"א, הושלם בשנת 1270, בסגנון גוטי, וחודש לאחר שנפלה בו דליקה. בית הכנסת העתיק ביותר באירופה. לפי האגדה בנוהו גולים מירושלים אחרי חורבן הבית, שהביאו אתם אבנים מבית המקדש ושמון ביסודותיו, על תנאי שייהרס עם ביאת הגואל כדי להחזיר את אבני היסוד להר הבית, ועל שום כך נקרא בשם “על־תנאי־שול”.



  1. ר‘ יונתן איישביץ – כך במקור המודפס; צריך להיות ר’ יונתן אייבשיץ (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  2. הניקוד בפואמה שלפנינו זהה לזה שבמקור המודפס (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩