לוגו
הקדמה לספר 'ימים ולילות בלטרון' מאת ראובן זכריה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שני סוגים לספרי זכרונות.

יש כותבים ספרי זכרונות בדיעבד; אחרי שנסתיימה פרשה בה היה להם חלק או תקופה בה היו פעילים. מסתכלים אחורה בשרשרת ימיהם, מחפשים בה הגיון, ומכיון שהם עושים חשבון עם יריביהם, חולקים מחמאות לרעיהם. או להיפך: מלמדים קטגוריה על חבריהם וסנגוריה על מתנגדיהם, הכל לפי טעמם. ומשתדלים הם להוכיח שתמיד היו צודקים, תמיד נבונים, תמיד ראו את הנולד; ואם נכשלו – הרי האשמה בזולת או בנסיבות שאין להתגבר עליהן. ובזכרונות מסוג זה מעורבת האמת עם פרי הדמיון; כנות עם שקר; יסודות של היסטוריה עם יסודות הספרות, עד שלפעמים ספר הזכרונות מתקפל, מלכתחילה, בלבוש של רומן. תמצאו דוגמאות לסוג זה של ספר זכרונות ביומן של נפוליאון, ב“מחיי” של גיטה, ב“זכרונות” מאת חיים ווייצמן.

וישנם גם יומנים המורכבים מרשימות ארעיות, שנרשמו, יום־יום על ידי כותביהם (והיתה זו טעות לקרוא להם “מחברים”, כי לא “חיברו”, אלא רשמו). ביומן מסוג זה, שהוא יומן של ממש, אין רציפות מלאה ואין צמידות. כל הרב־גווניות של החיים, כל שוני הלכי הרוח שהאדם חי בהם מיום ליום, כל הספיקות וכל התקוות משתלבים ביומן כזה, ללא תוכנית, אך לשלמות טבעית. והעיקר: יומן כזה הוא בדרך כלל אמת. ודבר לא יקלע ללב יותר ישיר, יותר עמוק מאשר האמת. ידועות לנו דוגמאות לסוג זה של יומן. מיומנו של סמואל פיפיס הבריטי ועד יומנה של אנה פרנק, הילדה היהודיה, שרושמיהם הצליחו לתת ביטוי לא רק למאורעות הפיזיים של חייהם, אלא גם לגלות את נפשיהם בכנות אשר לא כל אחד שומר אותה אף כלפי עצמו. ונוסף לזה גילו כשרון ספרותי מובהק.

יומנו זה של אסיר ציון צעיר ואציל נפש – מי יודע איך יקבלוהו המבקרים הרשמיים והמקצועיים. אולם ראוי הוא שיגיע לידי רבים, רבים מאד – בזכות כנותו ונאמנותו לאמת. כי הוא שייך לסוג השני של ספרי הזכרונות. הוא לא חובר בדיעבד; הוא לא הותאם1 לצרכי המחבר. הרשימות נרשמו באופן ארעי, שוטף, כשהמחבר הצעיר הרגיש את הצורך לכתוב. ובדרך זו נוצרה תמונה חיה ונאמנה של מחנה מעצר מן הימים ההם והקורא ירגיש בספר זה את אותה האוירה שנשמו בנינו במחנות המעצר הבריטיים, בימי מלחמת המחתרת הלוחמת נגד שלטונה של אנגליה לשחרור העם והמולדת – להקמת המדינה העברית.


* *

באותם הימים הפעילו הבריטים נגד נוער המחתרת את “תקנות שעת חירום”, ובהן סמכויות למפקדים צבאיים, לעצור בני אדם ולהחזיקם במעצר, ממש ללא סייג הזמן, ללא משפט, ואף לגרשם מן הארץ. או להטיל עליהם הגבלות תנועה ומאסר בית, ושוב לעצרם ולהחזירם למעצר – הכל כפי שייראה לשלטון.

בשנים האחרונות של השלטון הבריטי בארצנו הקימו האנגלים מחנות מעצר כאלה בעמק איילון על יד הכפר לטרון, משני צדיו של הכביש לירושלים. מחנה גדול וראשי, ימינה מן הכביש, ומחנה ב“ריזרבה”, שמאלה מן הכביש. נוסף לזה הוחזקו עצורים בבית הסוהר המרכזי בירושלים, בעכו ומאות מהם גורשו מן המולדת למחנות ריכוז באפריקה.

היומן שנמסר בזה לידי הקורא מכסה את פרשת הזמן מה־17 בפברואר 1945 ועד ה־29 בפברואר 1948. היו, כמובן וטבעי לגבי יומן כזה, חדשים ארוכים בהם הופסקה עבודת היומן. והרי דווקא זה משקף את חיי המעצר בהם השגרא האפורה, ללא מעשה וללא שוני ומפנה – היא אשר הופכת את גורל העצור לחמור.

בכל זאת יש להבדיל ביומן זה בין ארבע תקופות שונות.

התקופה הראשונה היא ימי המעצר במחנה לטרון א' – מיום ה־17 בפברואר 1945, בו הרושם, שישב בלטרון מנובמבר 1944, החל לנהל את היומן עד לשחרורו מלטרון ב־21 ביוני 1945.

התקופה השניה – הם החדשים שהוא בילה מחוץ למחנה, אך מתחת לפיקוח של המשטרה ובמאסר בית – עד שנאסר שוב ביולי 1946.

התקופה השלישית – היא של המעצר בלטרון ב' (ואחר כך שוב בלטרון א') עד פינוי מחנה לטרון בפברואר 1948 והעברת העצורים למחנה חדש בעתלית, בו הם הוחזקו עד היום ה־9 במאי 1948, כלומר עד ערב יציאת הבריטים.

והתקופה הרביעית (המשתקפת ברשימות מימים 25.2.1948 עד 29.2.1948) – הם ימי העציר הצעיר בעתלית.


* *

היומן הופסק ביום ה־22 בפברואר 1948. ולא נרשם בו יום השחרור מן המעצר. ראיתי את ההתלהבות בה היו העצורים הצעירים עוזבים את מחנה לטרון, ישר לשורה, ישר לחזית, למלחמת הקוממיות. ויחד עם האחרים יצא מהמחנה – לחזית – וחייו הרעננים, אשר חלק ניכר מהם עברו במחנה המעצר הבריטי – נתן בעד המולדת.

נשאר היומן.

לא היה עד עתה מזל להיסטוריה של מחנות העצורים הפוליטיים, בארצנו, בימי מלחמת המחתרת. פורסמו ספרים על פרשת עכו, אריטריאה, קניה. אך ימי לטרון ועתלית לא זכו לתיאור היסטורי שהם ראויים לו. פרסום יומן זה – הרי הוא צעד חשוב לקראת מילוי החלל הריק הזה.

ויהיה הוא גם לזכר כבוד ללוחם הצעיר שנפל במלחמת הגבורה נגד הפולשים, למען תקום המדינה והעם יחיה בה חופשי.

בליתי במחנה לטרון את חודשי דצמבר 1944־ינואר 1945, ושוב בלטרון ב‘, בלטרון א’ ובעתלית זמן לא מועט מן ה־5 באוגוסט 1947 ועד ה־9 במאי 1948. בקריאת יומן זה מצאתי את העבר הזה. והיה זה כאילו הייתי חוזר לחברת הידידים האהובים שלא ראיתי אותם מזמן. ויהיו רבים שתוך קריאה ביומן זה ימצאו את הזכרון של הימים שעברו. והלוואי שהנוער הצעיר שלנו ילמד ממנו על העבר שהיה – כי יש הרבה ללמוד ממנו, למען העתיד.


דר' יוחנן בדר


  1. “הוטעם” במקור המודפס, צ"ל הותאם – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩