א.    🔗

– הוי! אפרים יקירי, מדוע תחריש, ולא תענה לר' קלונימוס השדכן על דבר השדוך אשר הציע לפנינו עם בן הרב מעיר… הלא ידעת כי כבר נמלאו לבתנו היקרה מרים חמש עשרה שנה, ואתה תאלם דומיה, ולא תכתוב להרב, אשר על דברת ר' קלונימוס הוא מחכה על מכתבך, לבוא עד מהרה אלינו; ואתה הלא שמעת את גדולת הרב, יחש משפחתו הרמה אשר ישראל בה יתפאר, גם בנו החתן הוא עלוי גדול ובימים יבואו יהיה גם הוא רב בעיר גדולה ובתנו תהיה לרבנית מכובדת בעיני כל, אנשים, נשים וטף. ואתה לא תאבה לדאוג בעד בתנו היחידה, ולא תשיב דבר.

הדברים האלה דברה שרה אשת ר' אפרים רתת בשבתה את אישה אחרי הצהרים. ובהתימה דבריה הביטה לנוכח פני אישה אשר עמד ממולה לשמוע מה בפיה.

– שרה יקירתי, ענה אפרים, אל נא תאיצי בי להשיב דבר על דבר השדוך עם בן הרב מעיר…. אמנם גם אנכי ידעתי את יקר ערך השדוך הזה, גם אזני שמעו את גדולת הרב ויחש משפחתו כי רמה, גם לא אחוס על הכסף הרב אשר אוציא על זה באשר כי עלי תהיינה כל הוצאות החתונה והנדן; אולם דבר אחד יעמוד לשטן על הדרך הזה…

– ומה הדבר?

– הלא ידעת, יקרתי, כי בתנו היא יפת מראה, ידעת כי גם ידיה רב לה בשפות רוססיא, פולנית וצרפתית אשר לא רפתה ממני כי אתננה ללמוד את אלה בקנאתה ביוסף בן־אחותי, ואנחנו מאהבתנו שנאהבה לא השבנו פניה רקם בדבר הזה…. ובן הרב – הלא ראיתיו בהיותך בצלמונע כי לא תאר ולא הדר לו, וגם שפתו – שפת יהודית – אין אתו לדבר דבר על אפניו “במילי דעלמא”, ככל בני הרבנים בדורנו… לכן אפונה מאד אם תבחר בתנו בו, ואם תשים לבה לכל הכבוד אשר הרב ומשפחתו יביא לנו.

– עתה, ראה נא ראה אפרים כי אתי הצדק, אנכי מנעתיך מאז מאלה; קצתי בחיי לראות את בתנו תהגה כל היום בספרי פסולים אשר יביא לה בן אחותך יוסף, אשר רבים בעיר יאמרו עליו כי הוא אפיקורוס, כי לא יאמין לא בצדיקים הקדושים ולא ברוחות ושדים, ישמרנו ה' מהם – הלא ידעת כי לא אשבע נחת בראותי כי הוא ירבה שיחה כל היום עם מרים, כי יראתי מאד פן תפול ברשתו וכל תקותנו בחיים אבדה, לכן נמהר נחושה מעשינו ונביאה בברית הנשואין עם בן הרב ואז תשוב גם היא אחור לאשרה ולהצלחתה.

דברי שרה פעלו על לב אפרים, ואחרי אשר חשב מחשבות רגעים אחדים ופניו העידו כי גדלה המלחמה בקרבו, ענה במנוד ראש:

– אמנם צדקת, שרה יקרתי, גם לבי יכני כי נתתיה ללמוד מהמורים אשר לגועל נפש המה לי וגם על אשר נתתי מהלכים בביתנו ליוסף בן אחותי; על דעתי הרע הוא לבתנו מהמורים אשר יבקרו בביתנו ללמדה לשון וספר, אך הנעשה אין להשיב, ומחר אגרש את יוסף מביתנו וגם לדברי אחותי לא אשים לב… גם תצדק בדבריך, על אודות “הנכבדות”, את המכתב להרב אכתוב עד מהרה וחפצך אמלא.

– הלא זה דברי מאז, ענתה שרה בחן שפתים, כי יוסף בן אחותך לא ילך בדרכי בני ישראל השלמים עם ד' ותורתו וזה זמן כביר בקשתיך לגרשהו מביתנו למען לא יתרועע עם מרים, אך יראת מפני אחותך המלאה גאה וגאון…

– אנא שרה – אל תבוזי שם אחותי בפני. האם לא תעלה היא על כל הנשים העצלות, הלא היא תכלכל את נפשה ונפש בנה בכבוד זה שש שנים מעת מת אשה… אך מדוע תרבי מלים ללא הועיל, חפצך בדבר השדוך עם הרב יעשה, גם את יוסף אגרש מביתי, ומה לך עוד?

– האם למעני תעשה זאת? קראה שרה בקול רוגז, האם מרים איננה יוצאת חלציך? האם לא אב אתה לה?

– הלא אמרתי לך, כי צדקת ואעשה ככל אשר תדרשי ממני כעת לטובת בתנו היקרה מרים, ועתה נחשוך נא דברינו כעת כי עוד עבודה רבה לי היום הזה.

 

ב.    🔗

אפרים היה איש עשיר, ומסחרו פרץ מאד. גם את הטאקסי “חקר” בעיר, וגם הצדיק מעיר ד… אהבו מאד, והוא היה מחסידיו הראשונים, כי חוטר מגזע החסידים יצא ונצר משרשיהם הנהו. אביו נקרא בפי כל “ר' טוביה החסיד” ואחרים קראהו “התם” כי לא ידע דבר בארץ, וגם צורת מטבע לא ידע, גם תורה לא למד ואך בחסידות וביין שרף כל מעינו והקדושים אשר בארץ אמרו עליו כי הוא מעולם היי"ש…

אשתו שרה לא נפלה גם היא ממנו ביחוסה, כי היתה בת לאחד המלמדים; ואחרי אשר בעקב סבות רבות נתעשר אפרים עושר רב, על כן כבדוהו כל יושבי העיר וגם הצדיק זכר את חסדי אביו וירוממהו בתוך קהל ועדה.

אם תשאלני, קורא יקר, איך הסכיל אפרים עשו בלמדו את בתו היחידה מרים לשון וספר? איך לא הזהירו הצדיק מעשות הגבלה הזאת? האם לא גדול עון אפרים מנשוא? על זאת אענך כי החסידים אך על הבנים ישימו עינם לבלי יטעמו מעץ הדעת, אך לא על הבנות. ומה גם בנות העשירים, הן תלמדנה כחפצן ואין פוצה פה ורבות הנה בנות החסידים משכילות בכל דבר. החסידים בשמרם מאמר חז"ל: “כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”, לא ילמדו לבנותיהן אך כתוב וקרוא עברית, אולם לדבר בשפה נכריה לא יחשבו לעון אשר חטא, ועוד נהפוך הוא, כי על פי דרכיהם אשר האשה תכלכל את נפש אישה, הלא נכון הוא כי תהיה “מלמדת מעט”. ובדבר הזה קרה גם לאפרים, גם הוא חשב לקחת לבתו איש חסיד בעל תורה מאלה העתידים להיות רבנים בישראל, בראשונה שם עיניו על יוסף בן־אחותו, כי מנעוריו שמו המלמדים אותותם אותות כי יחשב בין העלוים, כי חכמתו רבה מאד וכי חננו ה' “בראש חדוד” עד להפליא; וכלם העדו פה אחד כי יהיה לרב בישראל, וידמה בנפשו כי בתו תנהג את מסחריו ויוסף ישב וילמוד תורה; אך תוחלתו נכזבה: יוסף היה למשכיל באשמת אמו אשר היתה משכלת לרגלי מסחריה אשר העבירוה בערים הגדולות, ותרא ארחות האנשים ודרכי החיים החדשים ותחנך גם את בנה היתום על פי דרכה ותקות אפרים היתה מפח נפש, כי כל בני העיר קראו אחרי יוסף אפיקורוס; אפרים אם כי אהב את אחותו, בכל זאת לא יכול לגמר אמר לתת את בתו לאיש “מעולם החדש” לאפיקורוס. ועוד גם זאת הוסיף מכאוב על מכאובו, כי רוח אחרת היתה גם עם מרים בתו כי לא שמה לבה לכל אשר עמה בבית וכל היום קראה בספרי פסולים אשר הביא לה יוסף. אפרים ראה כי מרים תאהב את יוסף בכל לבבה ונפשה, דבר אשר החסידים לעון ואשמה רבה יחשבו, אבל אהבתו לבתו סכה עד עתה בדבר הזה; ואולם בשמעו דברי אשתו לא מצא עצות בנפשו מה לעשות, ורק אחרי מחשבות רבות אמר לשדוך עם בן הרב “טוב”, וגם גמר בדעתו להחיש את מעשהו להביא את בתו בברית הנשואין בימים לא כבירים – אולי תשיב מרים מדרכה הרע ותשכח את אשר כבר עבר. –

 

ג.    🔗

– הקראת בספר אשר נתתי לך אמש, שאל יוסף את מרים בבואו אל חדרה.

מרים אשר ישבה על השלחן וקראה בספר התעוררה לקול יוסף ותוגה חרישית שכנה על פניה היפים ועקבות עצבת נוראה נראו על פניה, כי שמעה בערב את אשר דברה אביה ואמה על אודותיה כי ישבה בחדר השני וקראה בספר אשר הביא לה יוסף. – ותקם מעל מושבה ותלך לקראת יוסף ותאמר:

– מאד התענגתי תמול בקראי בו ורב תודה לך על הדבר הזה…

– שמעי נא יקרתי את אשר קרני תמול בערב.

– גם אותי קרה מקרה תמול בערב, ענתה מרים ואנחה התפרצה ממשכיות לבבה, אך ספר נא לי אתה בראשונה.

– את חפצך אמלא, אם כי נפשי תכסוף מאד לדעת, מה קרך בערב, וגם פניך יעידו כי לא טובה המקרה.

– את אלה אספר באזניך באחרונה.

– לפנות ערב, ספר יוסף, יצאתי לשוח בשדה, הרוח היה צח מאד והשמש שלחה את קויה האחרונים על הארץ ומהדר יפעתם בשלל צבע רקמתים היה כל אדמת הככר ההוא נחמד למראה. אנכי התענגתי מאד והלכתי שקוע בהמון רעיונותי בקרבי עד אשר אתא ליל, חשכה פרשה מטות כנפיה סביבי ואמרתי לשוב העירה, פתאם שמעתי קול עולה באזני קול ענות חלשה ובהביטי כה וכה ואין איש, והקול עולה וחזק נטיתי אזני לשמוע ומלים עבריות הקשבתי: “אנא הושיעו נא”! בראשונה נבהלתי מאד אך התאמצתי ואקרב אל הבקעה והנה לא רחוק ממקום עמדי יתאבקו שני אנשים בחזקה. חיש מהר רצתי עד בואי אל הנצים. והנה, מה נורא המחזה! – אכר אחד מחזיק בידי נער עברי כבן שלוש עשרה שנה ויך אותו מכה רבה, נבהלתי ונשתוממתי למראה עיני ובקול גדול קראתי: “הוי! זד ארור! מדוע תכה את הנער הזה? האם אין שופטים בארץ אשר ידרשו דם מידיך?” האכר אשר שתה לשכרה נבהל מפני, ונמלט על נפשו. קרבתי אל הנער ואוציאהו מן הבקעה. והנה הוא נער עברי ומלבושיו העידו בו כי לא נפל חלקו בנעימים. ויהי כאשר שבה רוחו אליו קרא בקול תודה:

" – אודך מאד אדוני כי הצלתני מידי האכר האכזרי הזה, מלאך אלהים מן השמים הביאך הנה להציל את נפשי ממות.

" – הגידה נא לי מי אתה? ואיה מקום מושבך? שאלתיו.

" – אבי הוא ר' צדוק שומר חצר־המות אשר להעברים.

" – ומדוע זה הכך האכר?

" – בראשונה לא ידעתי מה, כי הלכתי לתומי מהעיר ופגשתי בהאכר, אשר אחזני בציצית ראשי ויסחבני אל הבקעה ויכני מכות אכזריות ויקרא בקול: אתה רמתני, יהודי נבזה ונמאס, ואנקום עתה נקמתי בך, ויוסיף להכני. הבטתי בפניו ולדאבון לבי ראיתי כי אמת יהגה חכו.

" – מה עשית לו כי ישמור עברתו לך? שאלתיו.

" – לא עשיתי לו דבר, ורק שחוק עשיתי לי פעם, שמע אדוני ואספר לך: ביום הראשון בשבוע העברה השכמתי ללכת העירה וגם האכר הזה הלך העירה למועד עת השוק לרגלי עגלתו הטעונה פרי אדמתו לממכר, אנחנו דברנו דברינו והנה אציל אחד פולאני נוסע במרכבה רתומה לארבעה סוסים ואנכי אמרתי אליו: “ראה נא הנה בתוך המרכבה יושב יהודי אחד מאחינו אשר מראהו עתה כאחד האצילים”, האכר כשמעו כאלה, צעק אחרי המרכבה בקול גדול: "הוי זד נבזה! בוז לך היושב במרכבה! אנחנו האכרים נדוש בשרך בעקרבים ואת כל הרכוש נקח לנו… וכאלה עוד דברים רבים, האציל צוה ויעמד את סוסיו, ויצו לסרי משמעתו ויכו את האכר הכה ופצוע, ואנכי מהרתי לרוץ העירה. ומאז ועד עתה הוא שומר עברתו לי, וכאשר פגשני היום באשון לילה ואין רואה אמר לנקום נקמתו ממני.

אנכי שחקתי מקירות לבבי לשמע דברי הנער. אבל מדבריו ראיתי כי לב חכם לו וכי בצחות ידבר.

"אל תוסיף לעשות כדבר הזה פן יקרך עון כי לולא באתי הפעם לעזרך כי אז נפלת שדוד לפני האכר.

" – מה פשעי וחטאתי כי נבער הוא האכר מדעת ולא הבין כי התולים עמדי.

´– אל תתחר במרעים ועם כסילים לא תהתל.

" – אין דבר, אדוני.

" – האם לא תירא ללכת באישון לילה, פן יקומו המתים מקבריהם ללכת לבית הכנסת ויפגשוך? שאלתיו בתמימות.

" – אנכי כרתי ברית עם המתים לבלי יפגעו בי לרעה, אמר בשחוק וירחק ללכת, ואנכי שבתי הביתה בלב מלא גיל ונחת.

– הטבת מאד לעשות, יקירי, אמרה מרים ותבט בפניו.

– הן לא רב ערך המעשה אשר עשיתי, הוא חובת כל איש.

– אבל שוה נא לנגדך, כי לו קרה לך הדבר הזה באופן אחר ובמקום הנער בן שומר חצר המות היתה נערה יפה בת אצילים כי אז שמה האהבה קן בלבכם, חשבת את ההצלה לדבר מאד נעלה. כאשר מקרים כאלה יהיו חומר בידי כותבי הראָמאַנים; אולם להציל נפש נער עברי בן שומר חצר המות “לא רב ערך המעשה”.

– הלהתל בי תאמרי, אהובתי? קרא יוסף בחום לבו, הטרם תדעי, מקור ששוני, כי אך בך כל הגיוני, ופניך הולכים עמי בחלום ובהקיץ, דעי כי את הנך רוח חיי נשמת אפי, אשרי ועשרי, בעיניך ובפניך אחזה חמדת החיים ומנעמי התבל, ומדוע עוד תזרי מלח על פצעי לבבי ותשלחיני לבקש אהבה בבת אצילים?… מרים עדינה! קרא עוד הפעם יוסף בחם לבו, מדוע נעצבת? האם סר לבך מעלי? הגידי אל תכחדי, השמיעיני אם כלבי לבך, ואם אין אדע כי מקור חיי יבש, כי התבל לא לי הוא וכי חשך וצרה מנת חלקי בחיים.

– יוסף ידיד לבבי ואהוב נפשי, מדוע תדבר דברים אשר אך למותר המה, הטרם תדע כי אתה הוא האחד אשר עליו תלויים כל חזיונות לבי ותקות חיי, כל רגשותי ומאויי, כל מחשבותי וסרעפי. כי רוחי ולבי נקשרו בך ונשמתי לך היא, כי אני שלך וחלומותי שלך ובלעדם אינני בחיים, ובלתך תמס אהלך כשבלול, ועוד מעט ואינני; אך לא עת לנו להגות אהבה כי הרגעים ספורים… אמץ לבך! ואספר לך את אשר קרני תמול בערב… מי יודע אם נוסיף לחזות פנים בקרוב.

יוסף נדהם מאד לשמע דברי מרים האחרונים, שניהם נאנחו מרה והיא הוסיפה:

– אחר אשר יצאת תמול בצהרים, לקחתי את הספר אשר הבאת לי וקראתי בו בשום לב, והנה הגיע קול אמי לאזני ברגזה על אבי מדוע לא יתחתן עם הרב מצלמונע ומדוע לא יגרש אותך מביתנו כי תוליכני שולל בספריך אשר תביא לי בכל עת, נבהלתי מאד בשמעי דבריה, אבל מבוכתי גברה על אחת שבע בשמעי כי גם אבי הבטיחה לגרש אותך מביתנו ועוד יאמר לדודתו בת שבע היקרה כי אפיקורוס אתה ולא יאבה כי תבוא לביתו ובקרוב ישלח להרב שיבוא עם בנו אלינו לכתוב התנאים, והיום בבקר שלח לקרוא לר' קלונימוס ויאותו לשלחהו לצלמונע… ואתה ידידי אהובי יוסף עוץ נא עצה מה אעשה בהיום? האלחם עם אבותי? הלא תדע כי אם אבותי יגמרו אמר יעשו כחפצם ואת פי לא ישאלו, ומה אעשה לעת כזאת? הבה עצה!…

כנדהם ישב יוסף בשמעו את דבריה, לבו חלל בקרבו ואבלה עליו נפשו בהזכירו כי דודו יגרשו מביתו ויגזול מידו את מרים אהובתו אשר אך היא היתה כל הגיונו. ויחגור שארית אונים ויען ויאמר:

– הה, מרים אהובתי! גם ממני אבדה עצה ותושיה נדחה, מה אעשה ואקנה אהבת אביך וביותר אמך, אשר תשנאני תכלית שנאה בעד דרשי דעת וחכמה, וגם דודי יטה אזנו לשמוע בקול דודתי, ודעי כי אם אפרד מאתך טוב לי להפרד מהחיים, ומה יגדל שברי לראותך אמללה בתבל!

– יוסף מחמד נפשי! – קראה מרים ברגש, – גם אנכי ידעתי את התלאות והצרות הרבות אשר תבאנה לי אם לא אשמע בקול אבותי, אך אחת אמרתי ולא אשנה כי אשא ואסבול כל עוד רוחי בי… נחשוב מחשבות ונעמיק עצה אולי יצלח חפצנו בידינו…

נעזבה נא קורא יקר את יוסף ומרים, אשר הביטו בכל פעם על הדלת אם לא תסוב על צירה ואפרים יבוא להתגרות ביוסף, לרגעים התפרצו אנחות מחדרי לבבם ורעיונותיהם הגביהו עוף לבקש עצה איך להנצל מהפח אשר אפרים ושרה אמרו לפרוש לרגלם, – ונבואה נא אחרי ר' קלונימוס השדכן אשר בא אל חדר המשתה אשר שמה ישבו אפרים ושרה, ויחכו על בואו.

 

ד.    🔗

קלונימוס השדכן הנהו כבן ארבעים שנה שפל הקומה. ובטנו רחבה, ראשו מגודל בשערות צהובות ופניו מאדמים, אבעבועות קטנות אדמדמות החלו לצמוח על חוטמו העקוב כי זה היו פרי יין־השרף אשר שתה בכל עת למרבה, פאותיו הארוכות וזקנו הארוך היו מסובכות ותארו בכלל כתאר פני איש נכבד בישראל. הולכי רכיל ומגלי סוד אמרו בכל זאת כי שבע תועבות בלבו.

ר' קלונימוס היה ערום כנחש, אם הוא גמר אמר על איזה שדוך שיהיה, אז השתדל בכל כחו, ומדברותיו פעלו על לב המחותנים כי יגמרו בכי טוב, ומחשבתו יצאה לפעולה. רגיל היה על לשונו תמיד: “אנכי ר' קלונימוס לא אשקר”, וגם חלק כבוד לעצמו וחלילה לו לאמור “קלונימוס” כי אם “ר' קלונימוס”; שנא בכל נפשו בני דור החדש לא בעד דרשם חכמה ודעת וילמדו דברים חצונים, אך יען כי יקחו למו נשים בלתי עזרתו. “הנשמע עולה כזו?” – יקרא בכל פעם בכעס, הנער ילך אל הנערה ויאמר “אהבתיך” ויבקש אותה מאת אביה… לאחוז בידי נערה? מה לו ולידה? הנה יאמרו תמיד כי האהבה תמשכם אחריה, אהבה? מה היא האהבה? אבותינו הקדושים לא ידעוה, וצדיקי הדור הזה גם הם לא ידעו מקומה, לאהוב בתולה זרה – הוי לעינינו שרואות זאת! חז“ל אמרו “אסור להסתכל בפני אשה”, והם עוד יאהבו אשה זרה ועוד יעיזו מצח לאמור: האהבה בת השמים היא! הה! עתה נראה בעליל כי עת הגאולה באה ומשיח יבא מהרה, חז”ל אמרו “בעקבות דמשיחא חוצפא יסגא”, ואיה איפה חוצפא גדולה מזו? כה דבר בכל פעם אך לפי הנראה דבריו לא פעלו מאומה על לב בני הנעורים, המה בקשו אהבה ומצאו להם נשים בלתי עזרתו. והוא היה שונאם בנפש, והשתדל תמיד להרע להם, כי דבר על לבות בתולות בני ישראל שלא יאהבו את הנערים השובבים האלה אשר יבקשו אהבה ולא אשה, שתהיה עזר כנגדו. וגם על לב מרים דבר פעמים רבות, בבואו אל אפרים לדבר באזניו על דבר שדוכים משדוכים שונים, שלא תלך אחרי עצת יוסף בן דודתה כי הוא אפיקורוס בן דור החדש, והיא החרישה בכל עת דברו אליה, וגם עתה, קורא יקר, נבואה נא אל בית אפרים וכי תשמענה אזנינו אך דברים אמתיים כי “ר' קלונימוס לא ישקר”.

– הנני כי קראתם לי – קרא ר' קלונימוס בבואו אל חדר המשתה אשר שמה ישבו אפרים ושרה, – הלא אמרתי לכם, כי תקראוני “ואנכי ר' קלונימוס לא אשקר”. ויצג את מקלו בקרן זוית וישב אל השלחן ויוסף לדבר:

– הנה לא טעמתי היום מאומה, האמינו לי “אנכי ר' קלונימוס לא אשקר” ואַת גברתי, אמר בפנותו אל שרה, צוי לתת על השלחן מעט יי"ש.

שרה עשתה כרגע את בקשת ר' קלונימוס, והוא שתה פעמים רבות ויהלל את היי"ש כי טוב הוא עד מאד.

ואפרים אמר:

– הידעת ידידי ר' קלונימוס למה ועל מה קראתיך?

– בטח בדבר “הנכבדות” – ואנכי כבר הגדתי לך כי בתך מרים כבר בגרה ואנכי אתן לה חתן יקר ונחמד, וגם הגיעה העת כי אשתכר אצלך כסף הלא אך בת אחת לך כי אנכי ר' קלונימוס לא אשקר.

– אמנם צדקת, ענה אפרים – בדבר “הנכבדות” קראתיך, אבל איזה שדוך אחפץ לגמור? הלא רבים המה השדוכים אשר הצגת לפני, הגד אם איש חכם אתה.

ר' קלונימוס חשב הרבה ויען ויאמר:

– בדבר השדוך עם הרב מעיר צלמונע, ואנכי ר' קלונימוס לא אשקר.

ויהפוך צנצנת מלא יי"ש אל פיו.

ואפרים הוסיף:

– ועתה ידידי ר' קלונימוס הכון לדרך כי אשלחך לצלמונע עם מכתב להרב שיבא הנה לגמור השדוך, וגם דעתי כי החתונה תהיה בקרוב, ובדבר התנאים נבוא לעמק השוה.

– באלה לא תרב אמרים, ענה ר' קלונימוס בעליצות, אנכי יודע איך לכלכל דבר, אנכי אכלכל דבר בטוב טעם ודעת, על זאת יעיד בי כל מכירי וגם אתה הנך יודע כי אנכי במלאכתי הנני “חריף” ו“בקי” “ואנכי ר' קלונימוס לא אשקר”.

– לא לנו ללמד אותך – קראה שרה אשר ישבה עד כה והחרישה – לא זאת היא הפעם הראשונה לך לגמור שדוכים, ואקוה כי תהיה ציר נאמן לשולחך.

– אנכי ר' קלונימוס לא אשקר ואת מלאכתי אעשה באמונה. אך הגידו נא לי למתי תהיה החתונה לדעתכם?

– בראשון לירח אלול הבע"ל – ענה אפרים –

– בירח אלול? טוב טוב, אנכי אשתדל לעשות כחפצכם וגם הרב יסכים על זה; אך איה מרים – שאל ר' קלונימוס בהביטו כה וכה ואיננה בבית.

– בחדרה – ענתה שרה.

אפרים אשר לא שם לבו בכל עת דברו עם ר' קלונימוס בדבר “הנכבדות” לדעת איפוא היא מרים, התעוררה בו התשוקה לדעת מה תעשה בחדרה ויקם ממקום מושבו ללכת לחדר מרים לראות מה תעשה שמה.

הדלת נפתחה ואפרים בא החדרה.

עטי קצרת מלים הנה לתאר את מצב יוסף ומרים ומבוכתם בעת ההיא.

גם אפרים נבהל מאד למראה יוסף ופניו נמלאו זעם, ומרוב כעסו לא יכל להוציא הגה מפיו.

יוסף הבין זאת, ויחפץ לדבר בראשונה, אך מליו נחבאו וכמו לשונו לחכו דבקה.

רגעים אחדים שררה דממת השקט.

נורא היה המחזה להביט בשלשת העומדים האלה, יוסף אסף שארית כחו ויעמוד הכן להלחם עם דודו.

את הדומיה האיומה הפריעה שרה בבואה גם היא אחרי אפרים החדרה, ובראותה את יוסף שנוא נפשה התפרצו מפיה מלים אחדות ותקרא בקול בפנותה אל אישה, ובעינים מפיצות זועה הביטה לנוכח פני מרים.

– עתה ראה נא ראה אפרים, כי צדקתי באמרי לך כי הוא ירע לבתנו מאד: בבקר השכם הנהו פה ויקרא עם מרים בספר פסול, ובדברה הראתה באצבעה על הספר הפתוח אשר היה על השלחן.

הדברים האלה ירדו כחצים שנונים ללב יוסף ומרים.

גם אפרים התעורר לקול שרה ויפתח שפתיו ויקרא:

– איך לא תבוש יוסף, ופניך לא יחורו להתבודד עם נערה בחדר לבד, התדמה בלבבך כי הנך עוד נער קטן ומרים היא קטנה אשר תשחקו יחדו.

– נפשי לא תדע עון, אם באתי לבית דודי, ואבוא לחדר מרים לשאל לשלומה.

– לשאל לשלומה? – קרא אפרים ושחוק פרץ מבין שפתיו – האם מדרך רחוקה באת? אם לא אשגה ראיתיך תמול גם שלשום פה.

לדברי אפרים אלה נכלם יוסף מאד, ויקרא ברגש:

– לפנים לא שמתם לבכם לזאת, ועתה אראה בעליל כי תשנאוני, וחפצכם להרחיקני מביתכם, כי אנשים רעים וחטאים העלילו עלי עלילה, במה חטאתי עויתי פשעתי חי נפשי לא אדע.

– ואנכי אגדך במה חטאת, עזבת את דרכי אבותיך ובחרת ללכת בדרכי המשכילים האפקורסים וכל הימים אך בספרי פסולים תקרא. ועוד הגדלת עונך כי תוליך את בתנו התמימה שולל, ואנכי – אשר מרים יקרה לי מאד – אחפץ להצילה מידיך, והנני מפציר בך כי תוקיר רגליך מביתי אם כי צר לי מאד לראות גם אותך תועה, כי עצמי ובשרי אתה, אך ידעתי את מריך ואת קשה ערפך, כי לא תקשיב לקולי לכן מנע רגליך מביתנו כי הסכלת עשו.

– האנכי הסכלתי? קרא יוסף בכעס: – אנכי אשר מאסתי בדרכי החנפים המעריצים שם ה' בפיהם, ובלבם לא כן יחשבו, המה הרבו הרע ועל הולכי תום יתמרמרו, המה ימאסו בדרכי חכמה, ועל יורשיהן יתנפלו, הלזאת סכלות תקרא?

– אוי לנו שעינינו רואות ואזנינו שומעות כאלה! צפצפה שרה.

ואפרים התעורר ויאמר:

– עתה נוכחתי לדעת כי אמת יהגה חכם, ולא לחנם כנוך בשם אפקורוס כי כאפקורס תדבר, ואחת אמרתי ולא אשנה, כי לא אחפצה לראותך בביתי כי לא פה מקומך ועל מרים אצוה לבלי תדבר אתך עוד.

יוסף לא ענה עוד על דברי דודו האחרונים, כי ראה כי כלתה אליו הרעה ואם ירבה לדבר, אז יעלה חמת דודו עליו, ויצא בחרי אף מאת פני הבית.

אין די מלים לתאר בחרט אנוש את מצב מרים בעת הזאת, נפשה עליה השתוחחה, ועיניה נזלו דמעות, ואפרים אמר אליה:

– ואת פתיה מדוע תבכי, כי גרשתי האפקרוס מביתנו לבלי יוליכך שולל. הסירי נא עצב מלבך והיי שמחה, כי בעוד איזה ימים יבא המחתן ולא לך להיות עצבת.

– אבי! קראה מרים בקול בוכים – עזבני נא כעת ואל תזרה מלח על פצעי לבבי, הלזה צדק תקרא כי גרשת את בן היחיד לאחותך, ומה תאמר אחותך בהודע לה את אשר עשית לבנה.

– ידעתי כי יכאב לבך על יוסף – אמר אפרים ברגז – כי עוד לא יבוא הנה כפעם בפעם עם ספרים פסולים לטמא את נפשך, אך אדמה כי יעברו ימים אחדים ותראי משוגתך ותתני צדק לפעלי.

בדברו יצא מחדרה, ושרה אמרה:

– בתי, בתי! מה תחשבי לנפשך, הלא כל ימיך תשארי בתולה ושערי ראשך ילבינו, הוי ואבוי לי! מה חטאתי כי כה יסרני אל.

ור' קלונימוס מה עשה בעת הזאת?

הוא יושב בחדר המשתה, ובעת אשר נשאר שמה לבדו, הפך הצנצנת לתוך פיו פעמים רבות עד כי בבוא אפרים אל החדר, היו פניו אדומים מאד והאבעבועות אשר על חוטמו נהפכו לתכלת, ובכל זאת עוד ידע להבחין בין טוב לרע, ובראותו את פני אפרים הכיר אותותיו כי ירגז מאד וישאלהו:

– מדוע תרגז ותתרעם ר' אפרים?

– אין דבר, ענהו אפרים.

– הנני רואה כי לא תחפוץ להגיד לי, כי מקרה לא טוב קרך בעת הזאת וזאת לא תאבה להגיד. ואנכי ר' קלונימוס לא אשקר.

– יהי נא כדבריך, אך מדוע תשאל אם לא אחפץ להגיד לך.

– אנכי ר' קלונימוס לא…

– חשוך נא דבריך אלה, והנא לך מכתב עם עשרה שקלים על הוצאות דרכך ועוד היום תשים לדרך פעמיך.

– צדקת, ענה ר' קלונימוס, לא לי להתערב בזה, ויהפוך צנצנת האחרונה מן היי"ש אשר נשאר לפלטה ויצא.

 

ה.    🔗

עברו ימים אחדים מעת אשר עזב ר' קלונימוס השדכן את העיר לנסוע לצלמונע. חדשות לא נעשו בבית אפרים: שרה רגזה על ר' קלונימוס, כי עברו ימים אחדים והוא לא השמיעם דבר; רגזה על בתה מרים כי תשב בדד בחדרה ועצבת תשכון על פניה.

"הכי באשר כי גרשתי את יוסף בן דודתך מביתנו תבכי? אמרה שרה מדי פעם למרים בראותה אותה עצובת רוח, – הגם על האפקורס הזה אשר דמות פניו כדמות “גוי גמור” תדאגי? אוי לאותה בושה בהודע לקרובי הרבנים והצדיקים כי תאהב את האפקורס הזה, ואת תשארי בתולה כל ימי חייך, הוי! אוי לי!

– האם לא עצמך ובשרך הוא יוסף, ענתה מרים, כי תתניהו לשמצה ולגדופים?

– ומה אוכל ואעשה אם נמצא במשפחת אישי אפקורוס אחד. והנה תהלה לאל כל בני משפחתי המה רבנים וצדיקים.

מרים רעמה מאד לדברי אמה האחרונים, ותקרא ברגש:

– קראי נא אותם בשמותיהם, כי אנכי ידעתי אך שנים מהם אחיך דוב מלמד־תנוקות ופלטי העגלון…

– אפרים! אפרים! קראה שרה ותרקע ברגליה, בוא הנה ושמעה את אשר בתך תדבר.

בכעס ורגז הביטה לנכח פני מרים אשר גם פניה היו כלהבים.

אפרים בא מהרה לקול הקריאה וישאלה:

– למה תפריעיני ממנוחתי, שרה?

– אוי לי ולך כי גדלנו הבת הסוררת הזאת, – יללה שרה – היא העיזה מצח לאמר כי במשפחתי אין אף רב אחד וכלם המה אך מלמדי תנוקות ועגלונים… ותרגז על כי גרשנו את האפקורוס יוסף מביתנו. לא טובה היא ממנו, כי כבר למדה את דרכיו, הה! בת יחידה לנו וגם היא פנתה עורף למנהגי אבותינו הקדושים, אפרים אפרים! מדוע תחשה והנך עומד ומביט כחמור? האם גם אתה נהפכת לאיש אחר? הה? מר לי מר!

– הרפי נא מבכי, שרה! קרא אפרים בקול תחנה, האם אשמה מרים בזה כי לא תדע ותכיר את הרבנים אשר היו במשפחתך וכבר הלכו לנוח בצל שדי, והמות האכזר את הטוב לקח ואת הרע השאיר לנו? ואת מרים – אמר בפנותו אליה – מדוע נעצבת? הלא עוד מעט יבא הרב עם בנו אלינו? האירי פניך גרשי עצב מלבך ואל יוסף לא תשים לבך… הלא כל עמלך ישא רוח, ומדוע לא תשמרי פקודותי, הלא צדקה אמך באמרה כי נהיית לבת סוררה – הוסיף ברגז מעט בראותו כי מרים מחרשת – דעי כי אנכי גמרתי אמר כי תהיה לאשה לבן הרב ואת חפצי זה אמלא, ואת תרעי לנפשך ואחרי דברי לא אשנה… ודעי עוד הפעם כי זה הוא חפצי ואל תקשי ערפך עוד.

מרים החרישה ולא ענתה דבר, ועיניה נזלו דמעות, ואפרים הוסיף:

– האם לא תחפצי עוד לדבר עם אביך ולהשיב על דבריו אליך?

– מדוע זה תשאל את פי? האם תעשה כחפצי? ענתה מרים, – הלא אתה אבי הנך, הנני בידך כחמר ביד היוצר ואם אומר לך כזה או כזה עשה, – האם בקולי תשמע; ועל דברך כי אכון ליום המועד אשר יבא הרב, הלא תדע עד מאד כי לא רק את פני הרב, כי אם גם פני רוח או שד הנני נכונה לקדם אם אך חפצך באלה.

– ראה ושמע אפרים, קראה שרה, את הדברים אשר תדבר בתך. האם לא כבת סוררת תטיף מליה?

– הסי נא, רעיתי, אנכי אביה ובקולי תשמע.

ובדברו יצא מן החדר, וגם מרים הלכה לה.

גם מצב יוסף היה ברע מאד. מעת אשר נגרש מבית דודו לא ידע מנוחה, ואך מרים היתה כל הגיונו, רוחו המה בקרבו, מעיו חמרמרו וכל הימים חשב מחשבות למצוא עצה ולכונן אשוריו.

“מה רבה רוח הסכלות – הגה יוסף – כי תפריד אוהבים וקרובים, והדעת אין אונים הנה ולא תעצור כח להלחם עם אויבתה הסכלות, דודי גרשני מביתו, בעד דרשי חכמה, ויד סכלותו עשתה כל אלה, היא גרשה את הדעת מהסתפח בנחלתו וגם איבה תשים בין אפרים ומרים… אמנם כן, לוא כסיל הייתי אני ודודי משכיל כי אז לא גרשני מביתו, אז הלא קרבני ביד נדיבה וידבר על לבי וילמדני דעת להבין דרכי החיים, יען כי בדעת יעשה זאת; ועתה מה הועילה לי הדעת אם על ידה אהיה לחרפה בעיני כל וגם שארי בשרי ירחקני מעליהם? מדוע דרשתי את הדעת חלשת הכח כי תהיה לי לאבן נגף על דרכי?… מדוע שמתי כל מעיני בה כי תהיה עתה לאורבת על כל צעדי?”

כה חשב יוסף בשבתו לבדו בבית אמו, וכה הגה נכאים כל היום.

"אולם עוד לא אומר נואש, חשב עוד בלכתו בחדרו אנה ואנה, – הן נוקשתי בחכמה ובה אבטח כי גם היא תעמוד לי בצרתה ומיד האולת אושע… החכמה לא תעזוב דורשיה לראות שחת…

– מה זה לך, בני, כי תלך תועה כל היום? שאלתו אמו.

– אין דבר, ענה לה בהעמיקו במחשבותיו כי בוש להגיד לה כי מבית אחיה נגרש.

אמו נדה לו בראשה ותחריש גם היא.

 

ו.    🔗

עוד מעט, ותקות אפרים ושרה נמלאה: קלונימוס השדכן שב מדרכו ובשורה בפיו…

שרה קדמה פניו בשמחה רבה, הציגה לפניו על השולחן בקבוק גדול מלא יין־שרף, אף הוציאה מגדנות ממסגרותיהם ומטעמים ממחבואיהם ותתנם לר' קלונימוס בכל לבה.

– ומה ענה הרב? שאלה את השדכן בעינים כלות: – היאות לדבר הזה? אם יש את נפשו לבוא בברית אתנו?

– הלא ר' קלונימוס לא ישקר, ענה השדכן בנתנו מן השלחן אל פיו: – ואם אנכי בכבודי ובעצמי… חי ה' כי רק למענכם עשיתי את הדבר הזה, באמונתי אשבע כי לולי ידעתי את משפחתם הרמה ואת כבודכם הרב כי אז לא נסעתי להרב… אנכי לא אשקר בדברי….

– אבל מה ענה הרב?

– הלא אנכי בכבודי ובעצמי נסעתי שמה… חי ה' כי לוא הלך איש אחר לא שמע אליו גם לא נתנו לבוא לביתו, אבל גם הרב יודע כי ר' קלונימוס לא ישקר…

– הקץ לדברי רוח, ענה אפרים אשר נלאה כבר לנשוא את רוב דברי השדכן: – הגד נא לנו אחרית דבר למען נדעה.

– הלא תדעו הלא תבינו כי הרב נרצה לדברי…

– נרצה?! קראה שרה בעליצות נפש.

– אנכי הודעתי לו את כל פרטי הדברים, את יחוס ביתכם, את תפארת בתכם, את רוב עשרכם “הכל כאשר לכל” והוא נדרש לדבר הזה, אולם…

– מה זה? שאלה שרה ביראה פן עוד יגמגם בדבר.

– אל תראי גברתי, הן ר' קלונימוס לא ישקר, אם אמרתי כי הוא נרצה בטח כן הדבר, אולם לא אבה ללכת אתי היום כי אמר בעוד שבוע ימים יהיה יום־מות (יאהרצייט) אביו הצדיק אשר מנוחתו כבוד בחצר מות אשר בעיר הזאת, ואז יבוא הנה על קברו, ובין כה וכה ידע לעות דבר לדבר גם עמכם על דבר הנכבדות.

– טוב מאד, ענה אפרים, ואתה ר' קלונימוס בטח תדע יום בואו ותביאהו הנה.

– ר' קלונימוס לא ישקר, ענה השדכן בגאה וינח כוס אל פיו: – ואתם היו נכונים ליום המועד כי בוא יבוא.

* * *

ומרים שמעה את כל הדברים האלה אחרי הדלת והמזוזה בשבתה לבדה בחדרה, ותתחלחל מרים מאד ותעצב על לבה, עיניה זלגו דמעות ואנחות רבות בשברון מתנים התפרצו מחזה לבבה, ולא ידעה מה לעשות.

כל היום ההוא היתה כנדהמת, לא אכלה בצהרים ולא שמה לבה לכל אשר בבית.

"פחד פחדתי ויאתני, חשבה בלבבה, – הן אבי הקים את דברו אשר דבר עלי, וקלונימוס השדכן הארור צדוהו בחרמו, ואני אנה אני באה? מה לי החיים? מה לי תענוגותיהם? הה, קצתי במו!

הרעיונות האיומים האלה הכבידו אכפם עליה מאד, עד כי לעת ערב לא יכלה עוד להתאפק ותקם ותכתוב מכתב רחב ידים ליוסף ותשפוך בו את כל מרורות לבבה, ותודיעהו כל אשר נעשה ואת הדברים אשר דבר היום השדכן אל אבותיה.

את המכתב הזה שלחה ביד אמתה חרש ליוסף, ותצוה עליה כי תביא לה גם את תשובתו.

יוסף נבהל גם הוא לשמע דברי המכתב, ואף כי לא ידע עצה גם הוא, וגם לבבו היה כים נגרש, בכל זאת כתב למרים מכתב מלא תקוה ונחומים, מלא מליצה ואהבה! “אל תראי מרים, כתב לה בקץ מכתבו, כי אנכי עמך, ואהבתנו הטהורה לא תעזבנו נצח… ה' הוא אל האהבה ולא יתן למוט רגלי הנאהבים… גם אנכי אעשה ככל אשר יהיה לאל ידי להצילך מידי הוריך אשר חושבים עליך לרעה.”

דברי המכתב הזה שבו למרים את תקותיה ותקם ותחי; קראה את המכתב פעמים רבות ותשב ותקראהו בשכבה ובקומה בצאתה ובבואה ותקו ותיחל לימים טובים אשר אהבה ואהובה יבוא ויגאלנה מידי זרים אשר אין לבה למו.

 

ז.    🔗

חצר־המות אשר לעיר ההיא הנהו עתיק־יומין, רחב ידים וגדר עצים הוא מסכתו; היהודים יתפארו בו ויחשבוהו לאוצר חמדה לעיר הזאת, “יען כי גאוני עולם, צדיקים, רבנים והמקובלים הגדולים בישראל ישכנו לבטח בו”; הוא קנה לו מקומו על הר גבוה ותלול, בינות לקברים יסתבכו עצים רבים מאד, אשר רבם גם הם עתיקי ימים המה, ובסבך דליותיהם יתחברו אלה באלה, עד כי הרואה את “בית הקברות” הזה מרחוק ידמה כי הוא הנהו יער גדול, אשר לא מתים וקברים כי אם פריצי חיתו טרף ישכנו שמה; היהודים יכנוהו, כמנהגם, בשם: “בית מועד לכל חי”, וכבית מועד אשר ליהודים אין סדרים גם לו: האיש אשר יקרב ללכת ויעלה על ראש ההר יפגש בראשונה בבית שפל הקומה, חלונותיו קטנים וגגו תבן, מראהו מגואל וחזותו תעיד כי הוא הבית אשר “שומר המתים” ישכון בו. הן אמנם לא נואלו היהודים להקים שומר לראשי המתים לבלתי יברחו, אך מנהג ישראל הוא בידם ולא ישנוהו; בביתו יבואו האנשים בשובם מקבור את מתם מעל פניהם לרחוץ את ידם, בביתו ימצאו האנשים ההולכים על קברות אבותם ספרי “מענה לשון” בשכר פרוטות אחדות, והוא גם הוא ילך ויראה את הבאים איה מקום משכן הקברים אשר אליהם ידרשון, כי אין סדרים לקברים ההם, אין דרך ומבוא בחצר־מות הזה, ועל כן הנהו הוא המורה והמנהל בו.

הנה בקר לא עבות ביום הזה, השמש תלהט מסביב וחום נורא על כל הארץ ההיא, ור' ישראל “שומר המתים” נצב פתח הבית, כי איש עובר אורח הולך לבקר קברות אבותיו במקום הזה. ר' ישראל יקדם בשמחה פני אורחים כאלה, יען כי המה אינם יודעים מאומה ממבואי חצר־מות ומוצאיו והם ישלמו ביד נדיבה לו על כי יוליכם בדרך ישרה אל כל אשר יבקשו; אפס כי הפעם נואל מתקותו; האורח הזה אשר בא לקראתו היה הרב מעיר צלמונע.

ר' ישראל ידע בטח כי הרב שלם לא ישלם, ובכל זאת קדם פניו בכבוד.

– אנכי אדע עד מאד מקום קבר אבי הצדיק, ענה הרב לר' ישראל אשר אמר ללכת עמו: – גם “מענה לשון” בידי, ומדוע תחרד עלי את כל החרדה הזאת?

ר' ישראל שב לביתו באנחה וינד לו בראשו.

והרב הלך הלוך ונוע, ראשו שחוח, “מענה לשון” פתוח בידו ובשפתיו יקרא בקול בכי את הכתוב שמה עד בוא לקברו אביו הצדיק.

שם השתטח על קברו ובדמעות עיניו קרא את התפלה “שלום לך אבי” עד תומה, והנה – הה, מה חורו פניו! מה קמו עיניו! – והנה קול אביו הצדיק המת הגיע לאזניו…

“בני!” נשמע קול יוצא מן האדמה והקול קול חלש, קול דק כקול המת בדברו.

– הנני!! ענה הרב ברתת וחלחלה וכל עצמותיו רעדו וברכיו דא לדא נקשן.

“בני! הוסיף קול אביו אחרי רגעים איומים אחדים, – הנך באת בדבר השדוך… לא תעשה הדבר הזה… מות ימותו גם שניהם… בת ר' אפרים, נכרז ארבעים יום קודם לדתה, לבן אחותו יוסף”… הזוג הזה עשה ה', ואם יעברו על מצותו מות ימותו"…

הקול נדמה, והרב קם על רגליו ויבך מאד, סרעפיו נבוכו, עשתנותיו המו בקרבו, לבבו היה כאבן, וראשו סחרחר, קרסוליו מעדו ויפול על הארץ ויצעק צעקה גדולה מאד מאד – ויתעלף.

לקול הצעקה אצו גם באו ר' ישראל ואשתו לראות מה יעשה שמה, והנה הרב שוכב על קבר אביו וכל נשמה אין באפו…

וימהרו ויציקו לו מים קרים על ראשו, לחצו את ארבות ידיו ואת נחירי אפו בחזקה עד כי הרב פקח את עיניו.

– שאוני נא אל בית ר' אפרים, אמר בקול רועד מאד! – כי נפשי עיפה למות.

– מה זה?

– אין דבר, שאוני שמה…

 

ח.    🔗

ובבית ר' אפרים היתה מבוכה והמולה רבה. הרב בא אל ביתו ופניו כפני מת, לשונו דבקה לחכו, עצמותיו תרעדנה, וכל יצירו גוו נדים ונעים מאד. בני הבית חרדו לקראתו, ולאט לאט שבה נפשו אליו ובקול נורא השמיעם את כל הדברים אשר שמעו אזניו יוצאים מפורש מפי אביו הצדיק המת, – וחיל ורעדה אחז את בשר השומעים.

אפרים שמע את הדברים ברגש ויעמיק במחשבותיו מאד, שרה נבהלה לשמוע ותבך מאד, ומרים אשר גם היא היתה אז בבית לא ידעה נפשה, לא האמינה למראה עיניה ולמשמע אזניה ותהי נדהמת…

והנה יוסף בא החדרה.

– אהה, יוסף!! צעקו כלם בבואו.

ויוסף הביט נכחו כמו לא ידע את אשר נעשה.

– מה זה? שאל בתמימות.

ובטרם ענו לו על שאלתו, ובפרט טרם הספיקה גם מרים, אשר חשה לנגדו, לבאר לו את אשר נהיתה לטובת שניהם, נפתחה הדלת וקלונימוס השדכן בא הביתה.

– הקול נשמע בעיר כי מלאך ה' צבאות נגלה להרב, אמר השדכן בבואו ובאחזו בפאתי זקנו: – ור' קלונימוס לא ישקר… ספר נא גם לי, רב וקדוש…

– דודי היקר! פנה יוסף אל אפרים ולא שעה לכל הנצבים בבית: – הנה באתי לבקש מחילתך, הנני מודה ומתודה כי שגיתי היום, כי כחשתי באמונת אבותינו, ואמש בלילה נוכחתי לדעת שקר הגיתי עד עתה…

– אמש בלילה?

– כן, דודי יקירי! אמש בלילה בא אלי אבי המנוח בחלום והזהרני מלכת בדרך אשר הלכתי בה, ויצוה עלי לשוב לביתך לבקש סליחתך, ויאמר לי כי גם לך נתן אות כי תקרבני בימין צדקך.

הרב אפרים ושרה השתוממו מאד.

– מה' יצא הדבר! אמר הרב.

– אכן יד ה' עשתה את כל אלה, יהי שמו מבורך כי לא יתן למות בתי היחידה, אמר אפרים.

– מה זה לפני? ספרו נא גם לי, אמר השדכן.

אפרים ספר לו את כל אשר קרהו בבקר הזה, את הצדיק אשר שמע הרב מדבר מתוך הקבר, ויחוסם לדברי החלום אשר חלם יוסף.

– מה' יצא הדבר! אמרו כל האנשים פה אחד.

ושרה עודנה נדהמת ומבוכת נפשה גברה עליה מאד, לא דברה דבר, לא הסירה עיניה מאת פני מרים בתה, ולא ידעה נפשה.

– ומה המקרא חסר? אמר השדכן בשחוק: – הלא תראו הלא תבינו כי כן רצון ה‘, והלא גם אנכי הנני בזה, אנכי ר’ קלונימוס אשר לא ישקר, אנכי אהיה לשדכן… הנה החתן הנה הכלה והנה גם המחתנים, אלך ואקרא גם את אם החתן ונגמר הכל למזל טוב ובשעה מוצלחת.

כן דבר קלונימוס ולא חכה למענה ויצא מאת פני הבית.

ושרה ראתה בפני בתה והנה אורו. מרים השתוממה מאד לכל החדשות והנצורות אשר באו לה בבקר הזה, חדשות אשר לא שערתן מראש.

– מה תשתוחחי, רעיתי, אמר אפרים לשרה, הטרם תדעי כי ה' ישים השגחתו בנו לטוב לנו ולבתנו, והנה גם יוסף חזר בתשובה שלמה, ה' יסלח על חטאות נעוריו, ובתנו תנחל בארץ.

– במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, הוסיף הרב בפני יראת־שמים: – ואם ה' גזר אמר מי ימרה את פיו?

– גם אנכי חלילה לי לעבור על פי ה', ענתה שרה בהעמיקה במחשבותיה וכמו לא האמינה גם היא עוד למראה עיניה אמרה: אנכי הלא אך אשה אני, ואת אשר יעשה אישי, בטח הוא הטוב והישר בעיני אלהים ואדם.

– מה זה לפני? לחשה בין כה וכה מרים באזני יוסף ולא האמינה בקול מת ובחלום יוסף.

– אין דבר, אילתי, דומי וקוי…

עברו עוד רגעים אחדים ואחות אפרים היא אם יוסף באה, קלונימוס היה המתוך ביניהם בדבר הנדן, ועוד בערב ההוא נכתבו התנאים בין יוסף ומרים, והרב ספר לכל הקרואים את אשר קרוהו בבקר על קבר אביו הצדיק.

 

ט.    🔗

אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג

לכל דבר; שאין לך אדם שאין לו שעה

ואין לך דבר שאין לו מקום.

(אבות)

לשוא בקשה מרים את יוסף כי יפתור לה את החלום הזה, היא הפצירה בו כי יבאר באזניה את קורות כל הדברים האלה, – הוא דחה בקש, כי ירא גם הוא פן תספר הדברים באזני רעותיה ותשחית את מעשי ידיו.

רק כעבור ירח ימים, ראש־חדש אלול בא ובבית ר' אפרים חגגו את חג הנשואים, יוסף נשא את מרים “כדת משה וישראל”, הדבר נעשה כחפצו מבלי להשיב עוד, רק אז גלה את אזן רעיתו מרים את אשר עשה לטובת אהבתם, את דבר עצתו ואיככה הוציאה לפעולת אדם.

– הלא תזכרי, רעיתי היקרה, את אשר ספרתי באזניך על אודות הנער בן שומר חצר המות אשר הצלתיו מיד האכר אשר הכהו, אותו מצאתי נכון למלא אחר דבר עצתי: הן שמעתי כי בוא יבוא הרב לבקר את קבר אביו, ואלך ואלמוד את הנער כי יסתתר תחת העץ אשר על הקבר ההוא, הוא היה לי לפה, ובפיו דבר בשם “הצדיק” המת אשר שמתי בפיו, ואנכי ידעתי לכון את השעה ואבוא הביתה ואספר את דבר חלומי, והנה זה פרי עצתי…

ובדברו נשק את מרים באהבה רבה וגלויה.

– ידעתי גם מראש כי ידך, אהובי, היתה בדבר הזה, ואתה אדע גם את אופן מעשיך, אישי הנחמד!

– “עם עקש תתפתל” אמר המלך דוד, הוסיף יוסף באחזו בידי אשתו וישבע רצון רב: – ומאד מאד נאמנו דברי אחד חכמינו באמרו: “אל תהי בז לכל אדם, כי אין לך אדם שאין לו שעה”!…

תם