בָּעִיר הַיָּפָה מַארַאקֶשׁ, שֶׁבִּדְרוֹם הַמַּמְלָכָה מָרוֹקוֹ,

מָלַךְ מֶלֶךְ חֶסֶד שֶׁהָיָה אוֹהֵב יְהוּדִים.

וְלֹא רַק יְהוּדִים אָהַב הַמֶּלֶךְ

אֶלָּא גַם שִׁירָה, נְגִינָה וּמָחוֹל.

כְּשֶׁהָיוּ מַקְהֵלוֹת וּלְהָקוֹת מוֹפִיעוֹת לְפָנָיו

בְּגַן הַוְּרָדִים שֶׁהָיָה כְּגַן־עֵדֶן בְּיָפְיוֹ הָרַב,

הָיָה קָם מִכִּסְאוֹ, יוֹרֵד אֶל הַמְנַגְּנִיםוְהַמְחוֹלְלִים,

מִתְעָרֵב בֵּינֵיהֶם, מְשׂוֹחֵחַ אִתָּם וַאֲפִלּוּ רוֹקֵד.

בֵּין הַמַּקְהֵלוֹת הַלָּלוּ הֶחֱזִיק הַמֶּלֶךְ

גַּם בַּלַּהֲקָה הַיְּהוּדִית.

לַהֲקַת “בַּאמְבַּארָה” הִצְטַיְּנָה בִּמְנַגְּנֶיָה הַכּוּשִׁים,

שֶׁעָטוּ מַלְבּוּשִׁים מְרַשְׁרְשִׁים בִּצְדָפִים

וּמְתוֹפְפִים בְּצַלְּחוֹת מַתֶּכֶת;

לַהֲקַת “הַגַּלָאוָה” שֶׁהָיוּ רוֹקְדִים בִּשְׁחֹרִים

וּמְצַלְצְלִים בְּכֵלִים־מִכֵּלִים־שׁוֹנִים עֲשׂוּיִים פַּח –

מַפְלִיאִים לַעֲשׂוֹת וּמַסְעִירִים אֶת הַמְחוֹלְלִים

עַד שִׁכָּרוֹן;

לַהֲקַת “אַלְיַהוּדִיָּה” לֹא תּוֹפְפָה וְלֹא צִלְצְלָה…

הִיא הִשְׁמִיעָה מַנְגִּינוֹת יָגוֹן עַתִּיקוֹת

מְסוּרוֹת מִדּוֹר לְדוֹר מֵאָז גּוֹלַת בָּבֶל,

מֵאָז אוֹתָם יָמִים

שֶׁהָיוּ יוֹשׁבִים עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל

וְשׁוֹבֵיהֶם מְצַוִּים עֲלֵיהֶם:

“שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן”.

לִבּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָיָה נִצְבָּט בְּקִרְבּוֹ

לְשֵׁמַע שִׁירֵי הַיְּהוּדִים, עַד שֶׁהָיָה בּוֹכֶה.

יוֹם אֶחָד, וְהָיָה זֶה תִּשְׁעָה־בְּאָב,

וְהוּא גַם יוֹם מְלֹאת חָמֵשׁ שָׁנִים לְמַלְכוּת הַמֶּלֶךְ,

קָרָא הַמֶּלֶךְ אֶת שָׂרָיו וְכָל עַמּוֹ לְמִשְׁתֶּה.

כָּל לַהֲקָה וְכָל מַקְהֵלָה הוֹפִיעָה בְּתוֹרָהּ

וְאַחֲרוֹנָה הָיְתָה צְרִיכָה לָשִׁיר לַהֲקַת “אַלְיַהוּדִיָּה”.

כֵּיוָן שֶׁהָיָה תִּשְׁעָה־בְּאָב,

אָמַר מְנַצֵּחַ הַמַּקְהֵלָה לַזַּמָּרִים:

• הַיּוֹם נָשִׁיר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד”.

הַמֶּלֶךְ הִתְמוֹגֵג בִּדְמָעוֹת עַד כְּדֵי כָּךְ,

שֶׁצִּוָּה עַל כָּל אַנְשֵׁי הֶחָצֵר,

לִפְנוֹת אֵלָיו מֵאָז וְאֵילָךְ,

רַק בְּאֶמְצָעוּת אוֹתָהּ מַנְגִּינָה

שֶׁל “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד” שֶׁהָיְתָה קוֹרַעַת־נְשָׁמָה…

פַּעַם אַחֶרֶת, טִיֵּל בֶּן־הַמֶּלֶךְ,

הָאֶמִיר הַצָּעִיר בְּבֻסְתַּן אָבִיו,

בְּלִוְיַת הָאוֹמֶנֶת שֶׁלּוֹ.

הֶחֱלִּיק לְתוֹךְ הַבְּרֵכָה שֶׁבַּבֻּסְתָּן,

טָבַע וָמֵת.

בָּא הַמְבַשֵּׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ

כָּרַע לְפָנָיו עַד בִּרְכָּיו וְרָמַז,

כִּי דְבַר מַה בְּפִיו.

פָּתַח בְּמַנְגִּינַת “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד” וְשָׁר:

"אֲ־ד־וֹ־נִ־י הַ־מֶּ־לֶ־ךְ,

בִּ־נְךָ הָ־אֶ־מִיר נָ־פַל לְ־תוֹךְ הַ־בְּ־רֵ־כָה וָ־מֵת…"

נָפַל הַמֶּלֶךְ מִכִּסְאוֹ, קָרַע אֶת אַדֶּרֶת הַמַּלְכוּת,

לָבַשׁ שַׂק וְאֵפֶר שָׂם עַל רֹאשׁוֹ וְקָרָא

בְּמַנְגִּינַת “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד” ־

• בְּנִי, בְּנִי, בְּנִי יְחִידִי – אַיֶּכָּה…