חברי הכנסת, צר לי לבוא כעת לאמור דברים אחדים שיישמעו אולי צורמים ברגע חגיגי זה, בנסותי להסביר למה נמנענו מהצביע בהצבעה זו. יפה פי כמה היה, כמובן אילו יכולנו גם אנחנו להיות בין הרבים שתמכו בבחירת היושב־ראש המכובד שנבחר זה עתה לנהל את הכנסת. זכויותיו לכך מובהקות ויתרונותיו מוכרים ומכובדים – לולא שמעמדו של יושב־ראש הבית הזה מקובל שיהיה נשמר מעל התנצחויות הצדדים במאבקם המדיני, כמסמל את המאוחד שבין הסיעות הנפרדות וכנאמן על כל אחת מהן ועל כולן כאחת. דווקא מעמדו המיוחד הזה נפגם, חוששני, משעה שהתערב בעודו מכהן בתפקידו הרם ונעשה צד בוויכוח גדול אחד, לא ויכוח על נושא צדדי, טכני, או נוהלי, כי אם על מה שנראה בעיני חברי ובעיני כוויכוח היסטורי על עקרון שאין יסודי ואין חינוכי הימנו, ואשר מי שחיווה בו דעתו בפומבי – בלי שמץ ערעור, כמובן, על זכותו כפרט לומר תמיד כטוב וכישר בעיניו וכאשר עם לבו – אלא שמאותו רגע, שוב אינו נישא מעל הצדדים כי אם הוא אחד מהם, ונגוע, בעודו יושב־ראש הבית, בחד־צדדיות מסויימת ביותר.

בשעה שהיה עומד בציבור ונידון הדבר אם נכון שתקום חקירת־דין, או אם תנצח החשכת התביעה לחקירת־דין, בא אף הוא ותפס מקומו בין כל אותם שבשיקול רב־המשמעות הזה שבין צודק לא־צודק מזה, וכדאי־לנו לא־כדאי מזה, התייצבו הם לחזק ולסייע ככל שיוכלו, ומתוקף רום הסמכות שבידם, ובזכות המעמד שכיהנו בו – את הקביעה שאין לדעתנו מדאיגה ממנה; ושאינה מתיישבת עם ההחלטיות כי בין צודק לכדאי, לעולם לא יבוא כדאי/לא־כדאי קודם לצודק/לא־צודק; זה ועוד זה: שלא מעל דפי העתונות תתברר האמת ומי אמרה אלא במקום מוסמך וראוי לכך יותר.

ועל כך צר לנו מאד וגם כואב. עוד יותר מאשר על צרימת הקול המאוחד והחגיגי שלפנינו.

ובמלוא דרך־הארץ לתפקיד ולאיש שישא בו, אנחנו רושמים הערה זו בשולי מעמד פתיחה זה.

יזהר סמילנסקי (רפ"י), נאום, בחירת יו"ר הכנסת השישית, 22.11.1965