לוגו
הנדלן הארסי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הטבע והבנוי אינם סובלים זה זה. הנח לי, אומר הטבע לבנוי, אטרוף אותך אומר הבנוי לטבע, זוז ממני, לך סביב, אומר הטבע, אקח אותך את כולך, אומרת העיר אשדוד לחולה הזהובה האחרונה מכל חולות שפת הים, אייבש אותך אומרת הקרן הקיימת לימת החולה, האחת והאחרונה מכל ימות הארץ, אחצה אותך אומר החוצה הגדול הגאוותן לרצועה הצרה שעוד נותרה לפליטה לאורך השרון, אקלקל אותך, אומרים הקבלנים כשמכסים את נרקיסי השפלה ואת סביוניה בנרקיסי הנדלן ובסביוני הקבלנים.

הארץ קטנה והישוב גדול והולך וגדל כל הזמן, גדרה נוגעת בחדרה והבנוי מכאן כבר עולה על הבנוי מכאן. ומה שהיה שם ביניהם מעולם, הוכה ונימחק במכה אחת וכבר נתכסה ואיננו. הארץ קטנה כל כך ששגיאה אחת גומרת הכל לתמיד.

שגיאה בבנוי אפשר תמיד לתקן, שכונה עלובה אפשר עוד לחדש, שגיאה בטבע עושה אבדן גמור, שאין לו חזרה. חולות אשדוד לא יהיו עוד, אפילו אם ישאירו פינת חול מגודרת למשחק ילדים, ולא ימת החולה, אפילו אם יחזירו לה את כל המים. השינוי שבטבע הולך ונעשה באלפי שנים לאט לאט ובהכי לאט, בכוחות היותר בסיסיים, ברוח בגשם ובשמש וברעידות האדמה, ומה שיוצר הטבע אינו גינה ואינו גן ולא חורש ולא מידשאה, אפילו אם יקשטו אותה ויתקעו בה אדריכלי הנוף דקלים עקורים וזיתים חנוקים, כי מה שהטבע יודע לעשות רק הטבע האיטי והכוחות האיטיים יודעים לעשות, בשינוי המתמשך לאיטו בכל החליפות.

הזית שהיה כאן פעם על הגבעות ובא הדחפור ועקר וטלטל ותקע אותו קצוץ ומסויד במגרשו של האדריכל, אינו זית, אלא הוא דחליל מעוצב ואביזר דקורוטיבי, גדם קרוע של יופי אבוד, כמין “ענתיקה” בחצרו של העשיר ועל שפת שביליו. כדי שהזית יהיה זית הוא צריך חמש מאות שנה או אלף, פתוח לפני הכוחות הבסיסיים של העולם והם יעקמו אותו יפתלו גזעו ויבריקו בכסף אפור ובכסף לבן את שני צידי עליו. והדקלים שנעקרו חבושי פלסטיק וקצוצים הוצבו חנוקים במירווחים דקרוטיביים, והם אינם דקלים ולא תמרים אלא שבויים המנגנים את בכיים על נהרות בבל: איך נשיר על אדמת נכר.

יש אדריכלים שהאיזון בין הטבע הקיים ובין הבנוי החדש, חשוב בעיניהם והם מנסים למצוא פתרונות ליותר איזון אפשרי. ויש אדריכלים שהעולם בעיניהם הוא כולו רק העיר הגלובלית, והם רואים בעיר את חזות הכל, ומי שחסר לו ורוצה גם טבע שיישלם וייסע לחו"ל. הבנוי בעיניהם הוא התרבות, הוא הקידמה, הוא זירת האדם והוא מרכז העניין האנושי. להסביר להם מה זה הטבע ולמה אי אפשר בלי הטבע הראשוני והלא פגוע, זה כמו להסביר לחרש מה זו מוסיקה ולמה אי אפשר בלעדיה. או לעיוור צבעים מה זה צהוב ומה ערך ייחודו, או להסביר לחרדון צחיח למה הדגים צריכים ים.

אבל נוראים מכולם הם האדריכלים עבדי הקבלנים. כאן אין שדה ואין אדמה ואין נוף ואין טבע אלא הכל רק דונמים של כסף. כאן המשכנתא, והחוזה ואחוזי הבנייה עושים את יפעת סביבת חייו של אדם, והדחפורים שלהם הם האכזריים, האדישים ורבי הכוח יותר מכל מה שאפשר להעמיד כנגדם, ובודאי שהם אדירים מכל קצת ציוצי קצת המתנגדים יפי הנפש. ועד שאתה צועק כבר אין על מה לצעוק, כבר באו וכבר יישרו וכבר סתמו וכבר חמסו את העולם, ובקרוב בית דומה יהיה נוגע בבית דומה, ומאופק שאיננו עד אופק שאיננו גגות אדומים.

מי יכול להתנגד? בודאי שלא הטבע. הוא שתקן ואין לו דיבור. שלטי הקבלנים הגדולים, כאן יבנה בעזרת השם, וכאן תקום שכונת יוקרה, וכאן מוכרים לוקסוס גדול בזיל הזול, אין להם מענה. וגם על הפניה לפרטים נא לפנות – השדה לא יקום לפנות, והפרדס לא יבוא לאמור, ולא הגבעות ולא החולות, אין להם פה ולא דיבור, והים ששופכים בו ערמות אבנים להיות למרינה אין לו דיבור, והמדרון ההררי שחוצים אותו כאילו חתכו בגבינה ומשאירים במקומו פצע פעור וצועק – צעקתו אין לה דיבור, וגם קו האופק העדין שנשבר והפך כולו לקוביות ישר משולחן המהנדס – אין לו דיבור, וכל האילמים הללו, כל מיני צמחי בר קטנים וכל מיני לטאות מפוחדות קטנות, וכמה ציפורים מנתרות קטנות – מי יישמע להן אפילו אם יצעקו עד לב השמים. וגם האלהים שאומרים עליו שעשה את הכל לא יירד ולא ישמע את הצעקה שבשתיקת הנירמסים שלו.

ובכן. מי יעצור את הנדלנים, מי יקום לדבר עם הקבלנים, מי יקרא לציבור להפגין, מי ישמור על השותקים הנכחדים? תמיד נמצאו כמה תמהונים שהיה איכפת להם. אחר כך עשו אגודה וחברה ועמותה כדי לדבר את דברי השותקים, כדי לשמור על הוויתם ולהצילם מידי המשמידים, בין משמידים מכוונות טובות כייבוש ביצות וכסלילת כבישים ובין אם משמידים מכוונות לא במיוחד טובות, כעשיית הון וכשליטה בנכסי דלא ניידי. אלה כנגד אלה. אלה שרוצים לשמר את הטבע עד כמה שאפשר, ואלה שרוצים לבטל את השמירה כדי שינדלנו אותו באין מפריע. וולהכניס נדלנים להגנת הטבע, זה כמו להכניס קצב לאגודת צמחונים. כמו להכניס ציד אל שומרי האילות. כמו להכניס שועל לשובך יונים.

החברה להגנת הטבע היא כנגד מפקיעי השטחים לשום מטרה שהיא, והיא רק לשם שמירת תומתו, עד כמה שאפשר. קשה הדבר מפני שאי אפשר לעצור את התפשטות הבנייה בארץ קטנה מרובת תושבים שעוד הולכים ומתרבים. קשה הדבר מפני שהתערבות לא מחושבת אחת בנוף או בסביבה הטבעית די בה כדי להמיט כליה על עולם מלא. וקשה הדבר מפני שהאינטרסים המיידים חזקים תמיד מכל ראיית האינטרסים של העתיד. קשה הדבר מפני שהשומרים הללו המנסים לדבר במקום השותקים נראים בקהל כמין טרדנים וכמין מפריעים לא רציניים לפרויקטים רציניים, בשם איזה גחמות של מתבגרים. וכמובן, שקשה מפני שערכו של הכסף עולה תמיד על כל הערכים ועל כל ערך שהוא, ומצחיק להביא טענות של לטאה כנגד התביעות של המשק.

מה יישאר מן הארץ כשתהיה כולה מכוסה? כשהכל כולו כבר יהיה רק בנוי? ואם כך, מדוע להישאר דוקא בבנוי הזה שכאן, ולא בכל בנוי שהוא ומדוע לא גם בבנוי ששם מעבר לים? ולמה גינה מטופחת עם מדשאות ואילנות לא תוכל לבוא במקום שדה פרא מופקר לכוחות הראשוניים של הטבע? ולמה אסור לפגוע בזית עתיק או בשקמה מעוקמת, בפרחי בר ובצפורי שדה או בקו אופק תמים או בשלולית קצרת חיים?

על השאלון שהוגש בשעתו למשוררת לאה גולדברג “לשם מה נכתבים שירים ליריים?” השיבה:


ומה לעשות בסוסים במאה העשרים?

ובאילות?

ובאבנים הגדולות

שבהרי ירושלים?


ולנו יש שאלון על אנשים שרוצים לחסל לא רק את הסוסים, ולהשמיד לא רק את האיילות ולסלק לא רק את האבנים הגדולות שבהרי ירושלים – אלא גם את כל שדות החיים, ולעשות במקומם ולכסות הכל בבטון חוצה־ישראל ולאטום הכל ולהרוויח מנדלן חופשי פטורים מנדנוד החברה להגנת הטבע – מה הם עושים כאן? ולמה הם יושבים כאן ורק מחכים שנדחה אותם מעלינו?

אותם משוגעים אנשי הרוח שהגו וקמו לפני הרבה שנים ועשו לעובדה את שמירת הטבע, בתקופה שהכל הלך נגדם, אינם מן המוותרים בנקל. הם לא רק שליחים של שתיקת שתקני הטבע, צמחים בעלי חיים גבעות וזרמי מיים, הם גם שליחי השירים הליריים, הם שליחי הענווה, הם שליחי רוח האדם המתפעלת, הם שליחי מה שעוד נשאר כאן יפה שעושה שעוד יהיה יפה כאן, ושקולו התמים של זה שאינו מדבר מחייב אותם לדבר בשמו, ואין כוח שישתיק אותם, ויהיה זה גם כוחו של הנדל הגדול עם ארבעים הרגליים שלו ועם בלוטות הארס שלו, ועם שקי הכסף, ושום נדל ושום נדלן לא ישתיק אותם, ולא כל חישובי הבצע.

כי פירוש הגנת הטבע פשוט: לשמר אותו. לשמור אותו, לא להניח לפגוע בו, לא להתערב במהלכיו. לבלום כניסה פעלתנית, למנוע עשייה מבחוץ, ולא לשנות ולא לגעת, ולא ליפות ולא לתכנן, ולא לשכלל ולא לקשט, ורק להשאיר אותו, כפי שהוא, כפי שהלך והגיע אלינו לאיטו, ולא לשלוח יד ולא לפגוע, ורק לכבד את התום חסר הההגנה, כפי שהוא, תמים מימות עולם, ולא לאלץ ולא להאיץ, ולשם כך צריך שיהיו לצידו אנשי לא תיגע ואנשי לא תפגע, ורק לשמור, ורק לכבד את טבעו, כי אין לו ידיים ואין לו רגליים ואין לו כוח לעשות לעצמו את כל ההגנה עליו, לא קול לזעוק ולא פה לצעוק ולא צמיגים להבעיר, ואינו יכול אלא רק למות עם כל שאר דרוסי בעלי הכוח, וצריך לשמור עליו ולעצור שום התערבות כדי שיהיה מצליח להישאר איתנו כפי שהוא.

ואת מה שעשה האלהים כשאמר יהי אור, וכשאמר תראה האדמה, וכשאמר תדשא האדמה, וכשאמר ישרצו המים, וכשברא את כל הנפש החייה ואת כל עוף למינהו, וראה כי טוב – בכל הצניעות ובכל המסירות ובכל הנחישות צריך שיהיו אנשים מסורים בכל כוחם להגנת הטבע, לשמור ולהגן שלא ייתם הכל אל מתחת לבטון הנדלן הגדול, בארץ הקטנה והמתמלאת מהר, ושאפילו שתיקת השורשים שבתוך האדמה פנימה, עדיין תוכל לשמור יכולת דיבורם כשתבוא להם עונת היציאה המופלאה וההיפתחות של יפעת הפריחה הגדולה.


יזהר סמילנסקי – דברים באסיפת החברה להגנת הטבע, 1998