(תרכ“ה – 1864 – תרצ”ז – 1937)
שלום בן מרדכי רבינוביץ נולד בחודש טבת תרכ"ה (1864) בעיירה בוגופול, אוקראינה, שברוסיה. סבו היה אחד הרבנים המפורסמים ממשפחת חסידים. בילדותו קיבל חינוך עברי־מסורתי בחדר ובישיבה ובהיותו קרוב לבר־מצווה לקח אותו סבו אליו לחנכו בדרכי החסידות. בישיבה של מיר למד שנתיים ואחרי־כן העבירו אותו לישיבת וואלוז’ין. במלאות לו שש־עשרה שנה השיאו אביו אשה. אותו זמן התחיל לכתוב בעתון ‘המליץ’ מכתבים על המצב בעיירות ועל תנועת חובבי־ציון. על מכתביו היה חותם ‘שר־שלום’ ולפעמים גם בשמו המלא: שלום רבינוביץ. ידידיו וחבריו, וגם אחדים מבני משפחתו הציעו לו, שבכסף אשר הביאה לו אשתו כנדוניה יהיה למלווה־בריבית, כאשר עשו רבים מבני גילו, אבל שלום לא אבה לשמוע לעצה זו וחיפש עבודה ישרה והגונה.
בתקופת זמן זו, ובהיותו מחוסר־פרנסה, התחתן אחד מידידיו עם אחות משה סמילאנסקי ושלום נקרא לבוא לחתונה. בבית משפחת סמילאנסקי הירבו אז לדבר על ענייני תנועת חובבי־ציון ובעיקר – על ענייני ישוב ארץ־ישראל. בני המשפחה עסקו גם בגולה בחקלאות וענייני החקלאות היו קרובים להם, ושלום רבינוביץ הושפע מהם.
עקב־כך, בנשף אחד של חובבי־ציון, נאם שלום רבינוביץ נאום נלהב על תחיית עמנו בארץ האבות, שתבוא על־ידי עבודת־האדמה בלבד. ניגש אליו אחד משומעיו ואמר לו: “הנאה דורש עליו להיות נאה מקיים”. בשמוע שלום את הדברים הכנים האלה התחיל להרהר בהם. אותו לילה לא נתן תנומה לעיניו ונחרצה בלבו ההחלטה, שעליו לקום לעזוב את הגולה, ללכת לארץ־ישראל ולהיות בה לעובד־אדמה.
החליט ועשה. חיסל את עסקיו ונסע לאודיסה, לרדת באנייה המפליגה לארץ־ישראל. היה זה בשנת תר"ן (1890). בעלותו לחוף הארץ מהאנייה, הלך מבלי התמהמה לראשון־לציון ומצא עבודה אצל האיכר דוב לובמן. העבודה במושבה זו, שהיתה משועבדת לאפיטרופסות פקידות הבארון אדמונד דה־רוטשילד1 לא מצאה חן בעיניו. משאת נפשו היתה להיות חקלאי בן־חורין העומד ברשות עצמו. אותו זמן רכשו היהודים את אדמת דוראן בסביבות ראשון־לציון, ועל אדמה זו נוסדה המושבה רחובות. שלום עזב את ראשון־לציון עם חבורת הפועלים הראשונה על האדמה החדשה. שם עבד זמן מה אצל אחד האיכרים ולן באורווה עם הסוסים.
נרכשה גם אדמת חדרה, על־ידי יהושע חאנקין. שלום רבינוביץ החליט להשתתף ברכישת אדמה זו. עסקן תנועת ‘חובבי־ציון’, י. מ. פינס ידידו, התנגד לו בכך, כפי שהתנגד לכל רכישת אדמת חדרה, באמרו: “אדמה חולה היא אדמת המקום הזה, מקום המוות. אפילו ציפור השמים מות תמות בעופה בשמי חדרה”. שלום הלך אז לשאול עצה מפי ידידו זאב טיומקין, שהיה בא־כוח ציוני רוסיה. טיומקין ביטל את דברי י. מ. פינס, באמרו: “נכון הדבר, אדמת חדרה קצת חולה היא, אך כלום בשל כך נעזבנה? היטוש בן את אמו החולה? אדמת חדרה בארצנו היא – נחפור בה תעלות, נייבש את ביצותיה ונבריא אותה”. לשמע דברי טיומקין החליט שלום להצטרף לרוכשי חדרה ובחודש שבט תר"ן נסע עם המהנדסים לראות את אדמתה.
כשבא למקום וראה את שטחה הנרחב של חדרה ואת אדמתה הדשנה, מצא המקום חן בעיניו והחליט להתיישב בו. בהחלטה זו שב ליפו. באסיפת מייסדי המושבה נבחרו שלום רבינוביץ ועוד אחד החברים ללכת לחדרה, לתקן את החאן2 ההרוס, שהכיל 28 חדרים, ולהכשירו למקום מגורים לעובדים הראשונים.
שלום רבינוביץ חזר לחדרה ויחד עם ארבעים פועל התחיל את העבודה במקום. בראותו שרוב הפועלים חלו בקדחת, התחיל להרהר שמא צדק י. מ. פינס?… אך הפועלים שחלו בקדחת צהובה, לא עזבו את העבודה: שיפצו את חדרי החאן בשביל המתיישבים החדשים. במשך ארבעה חודשים, מחודש סיוון עד אלול, מתו כמה מהפועלים ונקברו – כפי שרבינוביץ סיפר כעד ראייה – בלי תכריכים, כי לא היתה אפשרות לקברם לפי מנהג ישראל. שלום קיבל אז מכתב־בקשה מעורך ‘המליץ’ לכתוב על החיים בארץ־ישראל בכלל ועל חיי המושבה החדשה בפרט. קמה מלחמה בנפשו: המותר לפרסם ברבים בגולה ממה שעיניו ראו, או לשתוק ולא להוציא את דיבת הארץ רעה? הוא בחר בשתיקה, כדי שלא לצער את חובבי־ציון בגולה בבשורות רעות מארץ־ישראל. כעבור כמה חודשים תקפה הקדחת הצהובה גם אותו.
כשנתיים עשה שלום בחדרה עד שבאה אליו גם אשתו והזוג התיישב בחדר בחאן. אשתו חלתה בקדחת, ולהוסיף רעה על פגע – באותו זמן פרצה מגיפת החולי־רע בארץ והשלטונות התורכים הטילו הסגרים על אזוריה. שלום רבינוביץ החליט להסיע את אשתו לבית־החולים בזכרון־יעקב. בשלמו שוחד הצליח לעבור משמר אחד של ה’קארנטין' (ההסגר), אבל במשמר השני, של קיסריה, השיבו אותו עם אשתו החולה חזרה לחדרה.
הגיע ראש השנה תרנ"ב (1892). אחד מפועלי חדרה, ראובן הרומני, נשלח להביא לחם מזכרון־יעקב. ליל התקדש החג ירד, בבית־הכנסת אשר בחאן גמרו את התפילה, והשליח טרם בא. אז בחרו במשלחת, שתלך לפגוש את השליח בדרר בין זכרון־יעקב וחדרה. השליחים מצאו את ראובן הרומני כשהוא שקוע בביצה עם כיכרות־הלחם, ובקושי רב הוציאוהו מהביצה והביאוהו למושבה. והשעה קרובה לחצות. רק אז סעדו את סעודת החג בלחם השרוי במי־מדמנה. למרות הכל שרו ורקדו. הקלה בעיניכם? – “יוצרים מושבה חדשה בארץ־ישראל!”
שנת תרנ"ד (1894) היתה שנת יאוש לאנשי חדרה והמחלות תכפו ורבו לאין־נשוא. שלום רבינוביץ, אחרי שהקריב כבר קרבן בחדרה, ילד בן שלוש, שנפטר מחליו, עזב לזמן־מה את המושבה והתיישב בזכרון־יעקב. גם לאחותו רחל, שבאה לגור אצלו עם בעלה, מת ילד, ומרוב יאוש החליטה לחזור לרוסיה לבית הוריה. שלום לא התייאש, למרות הכל. אשתו נשאה אתו יחד בכל העבודה הקשה, אף כיבסה ותפרה בשביל הפועלים בחדרה וזכרון־יעקב. אמיצת־רוח היתה כבעלה וכיתר המתיישבים הראשונים.
* *
מצב חדרה הלך הלוך ורע. המושבה נוסדה, כידוע, על־ידי אנשים פרטיים, בלי תמיכה מהבארון אדמונד דה־רוטשילד או מאיזה מוסד שהוא. אחד מוותיקי הישוב, ר' משה בצלאל טודרסוביץ, התאמץ להקל את מצוקתם הכספית של מתיישבי חדרה. חלק הגון מכספו של טודרסוביץ נמצא בידי ‘חברת מגן האלף של אנשי מינסק’, אשר יסדה וכוננה את חדרה. מצבה של החברה הורע ותשלומיה בוששו לבוא. אך הוא הוסיף לתמוך בה. כמו־כן נמצאו כספים משלו, בתורת גמילות־חסדים, בידי מתיישבים מחדרה, לשם זריעה ונטיעה לשיפור מצבם. מאז ומתמיד רחש ר' משה בצלאל חיבה יתירה לחדרה ולמתיישביה. נראה, שהמתיישבים קנו את לבו בעקשנות־הגבורה שלהם אל מול המחלות והמוות. בפולמוס, שרגש בארץ, אם יש לעזוב את חדרה, בשל הקדחת הצהובה, שעשתה שמות במתיישבים, או להחזיק בה, היה ר' משה בצלאל לצד המחייבים להשאר. לעתים קרובות הופיע בצנעה בבתי האיכרים ומחזק ידים רפות בהלוואות. קבלות ושטרות לא לקח. הלווים – מהם נספו בקדחת, הם ובני ביתם; מהם עזבו את המושבה והלכו לאשר הלכו. גם הנשארים התמהמהו בפרעון חובותיהם.
בכל היסורים והאבידות בנפש, שנפלו בחלקם של המתיישבים הראשונים בארץ, לקחה חדרה מנה אחת אפיים. משפחות שלמות נכחדו וממשפחות אחרות שרדו בחיים רק בודדים, עד שבתי־הקברות בחדרה ובזכרון־יעקב מלאו מתי־קדחת. המתיישבים מחוסרי־האמצעים ומחוסרי הרשיונות לבנין בתים, היו מוכרחים להצטופף בתאן ולהתגורר בו במשך שנים.
* *
סוף־סוף הוכרחו שלום רבינוביץ ואשתו לעזוב בשנת 1896 את חדרה, בפקודת הרופא. הם עברו לביירות ופתחו שם בית־מלון, ששימש אכסניה ולשכת־מודיעין ומקור עזרה ליוצאי רוסיה, שאמרו להסתנן אל הארץ דרך ביירות בעת שהוחמר הפיקות על איסור העליה בנמלי הארץ. כאן הירבה שלום רבינוביץ לעזור לעולים והמציא להם מורי־דרך שיעבירום דרך ההרים לארץ־ישראל. לא פעם היו לו בגלל זה סכסוכים עם פקידי השלטון, שעלו לו בממון ובבריאות. הוא יסד בביירות גן־ילדים עברי על אחריותו הכספית הפרטית, ומועדון ציוני לנוער בשם ‘התחיה’, שבו נתן שעורים בשפה העברית.
אחרי פטירת אשתו, בשנת 1929, חזר ‘שלום רבינוביץ לחדרה, שבינתים הוברא אקלימה, והתמסר למשקו. שם נפטר בשיבה טובה ביום א’ כסלו תרצ"ז –1937.