לְאָדָם אֶחָד הָיָה כְּלַבְלָב,
מִפִּתּוֹ אָכַל, בְּחֵיקוֹ שָׁכַב,
עִמּוֹ הָלַךְ, עִמּוֹ רָכַב.
קִנֵּא בּוֹ הַחֲמוֹר וּבְלִבּוֹ חָשַׁב:
בַּמֶּה נוֹפֵל אֲנִי מִן הַכְּלַבְלָב
הַנּוֹבֵחַ בַּיוֹם וְגַם בַּלֵּיל, הַב-הַב?
אֵלֵךּ גַּם אֲנִי אֶל אֲדוֹנִי, וְכָמוֹהוּ
אֲחַבְּקֵהוּ, אֲנַשְּׁקֵהוּ, בִּלְשׁוֹנִי אֲלַקְּקֵהוּ!
אָשִׂים עֵינַי אֶל מוּל עֵינָיו
אָשִׂים פָּנַי אֶל מוּל פָּנָיו
וּכְכָל שֶׁהַכֶּלֶב יִנְבַּח הַב-הַב,
אֶנְעַר אֲנִי בְּאָזְנָיו…
כָּךְ חָשַׁב וְגַם עָשָׂה,
כַּאֲשֶׁר אֲדוֹנוֹ לְבֵיתוֹ פָּסַע.
וְכֹה הִרְבָּה הַחֲמוֹר בְּבֵיתוֹ לְהַקִּפוֹ, עַד כִּי מִכִּסְאוֹ, עָלָיו יָשַׁב – הֲדָפוֹ.
קָרָא הָאִישׁ רֵעָיו לְעֶזְרָה, לְהַצִּילוֹ מִן הַצָּרָה הַצְּרוּרָה.
וַתִּקָּהֵל כָּל הַקְּהִלָּה, בְּחִפָּזוֹן וּבֶהָלָה גְּדוֹלָה,
זֶה בְּרֹמַח וְזֶה בְּמַקֵּל, וְזֶה בַּאֲבָנִים יְסַקֵּל,
עַד שֶׁשָּׁב הַחֲמוֹר אֶל דִּירוֹ, מֻכֶּה וּמוּבָס מִזְּנָבוֹ וְעַד צַוָּארוֹ.
וַאֲשֶׁר סֻפַּר עַד כֹּה, הוּא הַמָּשָׁל וְזֶהוּ נִמְשָׁלוֹ:
קִנְאָה וְצָרוּת-עַיִן
רָעָה גְּדוֹלָה מֵהֶן אָיִן!
