עַרְבִי אֶחָד בֶּן הַמִּדְבָּר, תָּעָה בְּדַרְכּוֹ וּמְזוֹנוֹ אָזַל.

לֹא בָּא אֹכֶל אֶל פִּיו יוֹם אֶחָד וְעוֹד יוֹם אֶחָד.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, הִגִּיעַ אֶל בְּאֵר בַּמִּדְבָּר.

שָׁתָה לִרְוָיָה, אֲבָל מָזוֹן לֹא מָצָא.

הִתְבּוֹנֵן הַעַרְבִי סְבִיבו וְרָאָה שַׂק-עוֹר מֻנָּח, לְלֹא בְּעָלִים.

שָׂמַח הָעַרְבִי, כִּי חָשַׁב:

הִנֵּה בַּשַּׂק הַזֶּה אֶמְצָא בְּוַדַּאי פַּת לֶחֶם, תְּמָרִים, אוֹ שְׁקֵדִים.

פָּתַח אֶת פִּי הַשַּׂק וּמָצָא בּוֹ זָהָב וָכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת…

לָמַד אוֹתוֹ עַרְבִי לֶקַח טוֹב לְכָל יְמֵי חַיָּיו,

שֶׁאֵין הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב ‘עוֹנִים’ עַל הַכֹּל…