חַגִּית וּפְנִינָה, שְׁתֵּי נַעֲרוֹת כְּפָר הָיוּ.

בְּאַחַד הַיָּמִים, הָלְכוּ הָעִירָה לִמְכֹּר שָׁם אֶת תּוֹצֶרֶת גַּנֵּיהֶן.

כָּל אַחַת מֵהֶן נָשְׂאָה סַל תַּפּוּחִים עַל רֹאשָׁהּ.

הָיְתָה פְּנִינָה מִתְּאוֹנֶנֶת, נֶאֱנַחַת וְנָחָה בְּכָל פַּעַם,

וְאִלּוּ חַגִּית הָלְכָה לָהּ בְּקַלּוּת, זְקוּפָה וְרַעֲנָנָה וְלָעֲגָה לִפְנִינָה הַמְפַגֶּרֶת.

שָׁאֲלָה פְּנִינָה אֶת חַגִּית:

• הֲלֹא סַלִּי כְּסַלֵּךְ, מַדּוּעַ שֶׁלָּךְ קַל וְשֶׁלִּי כָּבֵד?

אָמְרָה לָהּ חַגִּית:

– יֵשׁ לִי, פְּנִינָה, ‘פְּנִינָה’ בְּסַלִּי, וְהִיא סְגֻלָּה לְקַלּוּת.

• וּמַהִי אוֹתָה ‘פְּנִינָה’? – שָׁאֲלָה פְּנִינָה בְּסַקְרָנוּת.

• אוֹתָה ‘פְּנִינָה’ הִיא הַסְּבִילוּת, שֵׁאֵין כָּמוֹהָ לְ’קַלּוּת'. – הֵשִׁיבָה לָהּ חַגִּית.