רגילים אנו לראות בשליח ארץ־ישראל איש שיצא רק כדי לאסוף כסף. ואילו לאמתו של דבר מילא השליח מא“י (שליחא דרחמנא) גם שליחות רוחנית רבה. הוא הביא את בשורת א”י לתוך הגלות, את החזון לתוך המציאות, הוא עורר את העם מתרדמה רוחנית ומוסרית, ובמקום שהיה צורך בזה, גם הנהיג את העם והורה לו דרך במידות ובמעשים. כאיש שבא מארץ־ישראל הביא אתו סמכות רבה, התקין תקנות, חיזק תקנות קיימות, הסכים הסכמות, הכריע במחלוקת ועשה שלום בין קהלות, כתות, משפחות, ולפעמים גם בין איש לאשתו.

שליח ארץ־ישראל היה צריך איפוא להיות אדם בעל תורה ומדות ומוכתר בנמוסים. אולם בזה בלבד לא סגי לו. השליח יצא למרחקי־מרחקים לנדוד במשך שנים רבות בדרכים משובשות בלסטים, בין עמים אשר דרכיהם לא ידע. עליו להיות אמיץ־לב, בריא בגופו, מוכן להפתעות, נוח להסתגל, בקי בהויות העולם, מהיר ללמוד לשונות, מעורב בין הבריות, כללו של דבר, בעל כל המדות הטובות שמנו בנוסעים מעוּלים. ולא זו בלבד, אלא כדי שיהא אדם מוכן לצאת לנסיעה כזו, צריך שיהא בו גם אחד מששים מהרפתקן, היינו אדם שש לקראת כל דבר חדש ומפתיע ולקראת שנויי־מצב חדשות לבקרים. רבים משליחי ארץ־ישראל היו גם נוסעים מובהקים.

ואף־על־פי־כן העלימו עין מהם כל כותבי קורות הנוסעים בישראל. הרבה נכתב על מסעות לארץ־ישראל בדורות שונים, אבל לא הושם לב כלל עד היום לנוסעים בדרך ההפוכה – לשליחים שיצאו מארץ־ישראל לארצות הגולה. ודאי שלא כל שליח העלה את רשמי־מסעו עלי ספר, אולם גם זה ודאי, שרבים מהם אשר כתבו את קורות מסעותיהם לא זכו שדבריהם יראו את אור הדפוס. מאה וחמשים שנה עברו מיום שכתב שליח ארץ־ישראל המובהק ר' חיים יוסף דוד אזולאי את יומן־מסעיו הססגוני עד שזכינו לראותו בדפוס¹. והרי יומן זה הוא אחד התעודות רבות־הענין ביותר לתולדות היהודים באירופה ובאפריקה הצפונית במאה השמונה־עשרה. ור' יעקב ספיר הלוי שליח ירושלים לתימן בשנת תרי"ט, אשר תאור מסעותיו בתימן ובהודו הוא יסוד־היסודות לידיעתנו בתולדות יהודי תימן והודו, היה צריך לסבב עם כתב־ידו בערי אירופה, ולא זכה לראותו כולו בדפוס אלא חמש עשרה שנה לאחר נסיעתו².

שליחי ארץ־ישראל כתבו את קורות נסיעותיהם לא על מנת לפרסמם בדפוס ולא החשיבום כמטרה בפני עצמה, אלא כתבו מה שכתבו לצורך עצמם, בצורת יומן לזכרון (אזולאי) או כדי לשעשע בהם את בני ביתם בצורת אגרות (ספיר). ומי יודע כמה תיאורי־מסעות כאלה ירדו לתהום הנשיה, וכמה מהם טמונים בכתבי־יד שאין העין שולטת בהם.

לשליחי ארץ־ישראל היו אפשרויות מרובות יותר מאשר לנוסעים אירופאים לחדור לפנים ארצות נידחות. הישיבה בארץ־ישראל לימדה אותם מדות ומנהגים של עמי המזרח; בארץ־ישראל עצמה מצאו יהודים מאותן הארצות שאליהן התכוונו לילך, ומפיהם יכלו לקבל ידיעות הרבה שיש בהן משום תועלת בדרכם, ואף מכתבי־המלצה לבני ארצם; בכל מקום מצאו יהודים־אחים עם לשון משותפת, הלשון העברית, ומנהגים משותפים. יהודי המקום שימשו להם איפוא מורי־דרך ויועצים. ואחרון־אחרון, הגין עליהם שם ירושלים המקודש גם ללא־יהודים בארצות המזרח. שליחי ארץ־ישראל יכלו איפוא לחדור לארצות נידחות בשעה שעוד לא העיז שום חוקר אירופי לעשות כך. שנים רבות לפני ומבּרי, חדר שליח צפת לבוכארה הרחוקה והקנאית. עוד במאה השמונה־עשרה חדרו שליחי חברון אל מדבר סהרה³.

את יכלתם זו של שליחי א“י הכיר עוד באמצע המאה הקודמת יהודי ממערב אירופה שהתישב בפרס, הרופא ד”ר יעקב אדוארד פולאק⁴. בשנת 1854 פגש בהמדאן שני שליחי ארץ־ישראל, אחד יליד הונגריה ואחד יליד יון. השני דיבר בשטף עברית, איטלקית, יונית, ערבית וטורכית. ד“ר פולאק כותב עליהם: “מפליא לראות כיצד מתקדמים אנשים אלה במסעיהם. הם נוסעים באין מעצור לסמרקנד, בוכארה, קנדאהאר, הראת, בלך, כדי לבקר את אחיהם, כלומר לגלילות שיש בהם סכנה עצומה לאירופאי, שלא יוכל כמעט לחדור לתוכם כלל. אילו היו אנשים אלה מחונכים יותר, היו יכולים להביא תועלת למדע. רוב הנוסעים היהודים האלה מצליחים לעבור בכל מקום בלשון העברית שבפיהם, ומתחנה לתחנה הם מקבלים ליווי של בני שבטי רועים ונודדים דרך כל מיני שבטים ומחנות שודדים, וכך הם מגיעים בשלום למחוז חפצם”⁵. רק זאת לא ידע ד”ר פולאק, שהיו בין שליחי א"י שהביאו תועלת עצומה למדע, ורבים יכלו לעשות כך אילו הושם לב לכתבי־מסעיהם.

כאן ראוי להוסיף עוד, שגם חוקרים־נוסעים יהודיים שנשלחו ע“י מוסדות־מדע אירופיים לארצות־המזרח לשם חקירה, הצליחו במסעותיהם בזכותה של ארץ־ישראל, כלומר, שהיו משימים עצמם שליחי ארץ־ישראל, ובזה הצליחו להנצל מסכנות רבות ולחדור לפני ולפנים. כך, למשל, יוסף הלוי שנסע בשליחות האקדמיה הצרפתית בתימן כדי לאסוף את הכתובות השבאיות, התחפש ל”חכם" ירושלמי, ואף יהודי תימן ראוהו כאחד שליח ירושלים⁶. גם בנימין השני הופיע בכורדיסטאן בתורת “חכם מירושלים”⁷. גם נחום סלושץ שנסע באפריקה הצפונית מטעם “חברת כל ישראל חברים” נאלץ היה בפנים הארץ ללבוש “בגדי חכם ירושלמי”⁸.

לפיכך גדולה היתה שמחתי כשמצאתי בכתב־יד תיאור מפורט של מסעות שליח צפת בארצות המזרח במשך שנתיים באמצע המאה התשע־עשרה.

מסעות שליח צפת בארצות הקדם בשנות תרי“ט / תר”כ    🔗

[כתב־היד]. ספר זה נמצא בכתב־יד בגנזי בית ביאליק בתל־אביב, סימן 12. כתב־היד כולל 48 דפים כתובים בצפיפות. 20 הדפים הראשונים כוללים ענינים שונים: קטע בענין עשרת השבטים, מועתק מספר ארחות עולם לר' אברהם פריצול; סגולות; קטע בענין עשרת השבטים בעברי־טייטש, מועתק מספר דרך הישר; תרופות לעשיית יי“ש, חומץ, צבעים וכו', בעברי־טייטש. 20 הדפים שלאחריהם כוללים את ספר־המסע, והם מסומנים במספרי עמודים: 40־1. אחריהם דף הכולל רשימת מסעותיו. אח”כ דף הכולל ענינים שונים: תאריכי משפחתו של הכותב; קטע מאגרת ר' אברהם מקליסקא, שנדפס בספר “פרי הארץ”; שני מעשים שאירעו בימי נסיעתו בבבל ובארם־צובא. 6 הדפים האחרונים כוללים קטעים מספר ערוגת הבושם לר' שמואל ארקיוולטי. ניכר כי כתב־היד נכתב בזמנים שונים, אבל רובו נכתב בידי איש אחד.

מתוך כל זה אני מדפיס כאן את 21 הדפים שבאמצע, הכוללים את ספר־המסע ורשימת המסעות.

[שמו ותולדותיו של הנוסע]. בראש ספר המסע כתוב: “סבוב הרי”פ בס“ד בס”ט נ“י”. בכל הספר אין זכר לשמו של המחבר, ולפיכך קשה היה לפענח את ראשי־התיבות הרי“פ ולעמוד על שם הנוסע, אולם כאן באה לעזרתנו רשימת תאריכי־המשפחה שבכ”י, וזו לשונה:

“אני הצעיר הח”מ [החתום מטה] נולדתי התקפ“ה סוף חודש אייר. והחתונה היה בס”ט [בסימן טוב] בשנת תז“ר טו”ב סיון, ובני משהלי הי“ו נולד לי שנת ת”ר יו“ד עשרה ניסן, ובתי הי”ו פרימצא ת' נולדת לי כ“ח אייר תרי”ב. יאר צייט אבי מורי המנוח אוהל יעקב ז“ל זי”ע נבג“מ [זכותו יגן עלינו, נשמתו בגנזי מרומים] ב' שבט תר”א לפ“ק. הק' פישיל קעסטילמאן מטאָלמיטש”.

אם שם הכותב היה פישיל, הרי נפתר גם ראשי־תיבות השם “הרי”פ" שבראש כתב־היד: הרב ר' יחיאל פישל (כי פישל נקרא בשם קודש יחיאל או ירוחם). ונודע לי מפי אחד מצאצאיו ששמו היה יחיאל פישל. למדנו איפוא בבת אחת את שמו ועיקרי תולדותיו של הנוסע: יחיאל פישל ב“ר יעקב קעסטילמאן, יליד העיר טאָלמיטש Tłómacz)) אשר בגליציה המזרחית בשנת תקפ”ה, והיה איפוא בצאתו למסעיו בן 34 שנה, והוא אז אב לבן ובת.

חקרתי ודרשתי מפי זקני צפת על האיש הזה, ואין זוכר אפילו את שמו. ורק ידיעה אחת נמצאה (ועליה אני מחזיק טובה לר' משה פודהורצר יושב־ראש קהלת צפת). בפנקס החברא־קדישא של צפת נמצא רשום: “ר' משה ב”ר פישל מטאָלמיטש נהרג כ“ט סיון לעת מנחת ערב ע”י עכו“ם ונקבר בלילה ער”ח תמוז תרכ“ט. וה' ינקום לעינינו נקמת דם השפוך. תנצב”ה". איזו אירוניה של הגורל כאן: האב נדד למעלה משנה ומחצה בין פראי־אדם בדרכים משובשות וחזר בשלום, והבן ישב בביתו בצפת ונהרג בידי יושבי העיר.

[דרכי המסע וזמניה]. השליח הנוסע יצא מצפת בר“ח אב תרי”ט וחזר לצפת בראשית אדר ב' תרכ“א, ושהה איפוא בדרכו עשרים חודש. מצפת נסע לדמשק, שבה שהה קרוב לשלשה חדשים. משם הלך ועבר את סוריה (בּירוּת, אלכסנדרטה, אנטיוכיה, ארם־צובה, קיליס, עינטב). ומסוריה נכנס לאורפה, ומשם דרך דייאר בכיר לכורדיסטאן, ומשם למוֹצוּל, ומשם לבגדאד ולבצרה, ומשם דרך המפרץ הפרסי לפרס. לעיר הנמל הפרסית בושירה הגיעה בראשית כסלו תר”כ, ושהה בפרס עד סוף אלול, היינו עשרה חדשים, ועבר בה את הקהלות בושירה, תירס, יזד, אספהאן, כאַשאַן, טהראַן, המדאַן, כארמישאַן. מפרס חזר לבגדאד, ומשם דרך המדבר חזרה לארם צובא. בסך הכל הוא מזכיר 38 מקומות ישוב יהודי שעבר בהם ברכיבה על בהמה או בשיט בסירה.

[השליחות]. אין הוא מזכיר בשליחות מי יצא, אבל קרוב לודאי שהיה שליח כולל החסידים בצפת. שהוא עצמו היה חסיד אפשר להכיר מצירופי־לשונו וגם מהעובדה שהעתיק לו בפנקסו את דברי ר' אברהם מקליסקא. את ענין השליחות אין הוא מרבה להזכיר בספר מסעו, ורק לעתים הוא מצטדק שלא הלך למקום מסוים, משום שהיה יוצא הפסד הוצאת־הדרך בשכר ההכנסה המועטת במקום הקטן והדל. לעומת זה מסר לנו ברשימה מפורטת את פרטי התרומות בכל מקום ומקום. לפי רשימה זו אסף השליח בדרכו 8843 גרוּש, והוציא להוצאות הדרך 1433 גרוש.

[ספר־המסע]. הנוסע הוא איש דתי תמים ועם זה בעל חוש חד של בקורת, איש שנולד באירופה וחי שנים רבות במזרח. מזיגה זו נותנת לו לנוסע את המרחק הדרוּש כדי להתרשם מהחידוש שבחיי הארצות שבהן הוא עובר, ומצד שני קרוב הוא בנפשו לאנשי המזרח ואין הוא רואה אותם ראיית־זר של משכיל מתרברב. מכאן השפע של פוֹלקלוֹר שבספרו. ועוד הוא ממזג בקרבו תלמיד־חכם הבקי במקורות ספרות ישראל עם איש־המעשה השמח להסתכל בהליכות עמים ובטבע ארצות. הוא מסתכל בּכּל ורושם לא רק מנהגי עדות ישראל, אלא גם את דרכי הגויים שבתוכם הם יושבים. הוא מתעניין במנהגי־קודש כבהליכות־חולין. אין הנוסע מזלזל בפרטים, ויודע הוא לתאר בפרוטרוט את אפני בנית הבתים, הכנת המאכלים, בעלי־חיים וצמחים, כלי־בית ומלבושים, ואינו מתבייש לדבר על הדברים הפשוטים ביותר בחיי יום־יום. הוא שמח ללמוד ממראה עיניו ולבאר על פי החידושים שראה פסוקי מקרא ומאמרי חז"ל. כמעט בכל מקום הוא רושם את מספר היהודים ואת משלח־ידם והיחסים בינם ובין שכניהם.

הנוסע מקבל בתמימות את רוב האגדות שהוא שומע מפי ילידי המקום, אבל לעתים הוא מרמז שאין הדברים מתקבלים על הדעת, ומסיים: “עד כאן מצאתי, וה' יודע האמת”. מאושר הוא לראות מקומות חדשים, וביחוד מקומות קדושים או מקומות של מסורת־קדומים. כשמראים לו באוּרפה את הבריכה, שלפי האגדה היא במקום הכבשן שלתוכו הופל אברהם אבינו, הוא מסיים את תיאורו: “ברכתי ברכה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, וגודל התרגשות לבבי ושמחתה שהיה לי בזה העת אין לשער, על שזכיתי להיות במקום קדוש כזה”.

רבה מדת־האמת שבתיאורו. מדייק הוא בתאריכים וזמנים ולא מצאתי סתירה קלה בדבריו. בדברו על דרכו בהררי כורדיסטאן, אין הוא מסתיר כלל את פחדו, אלא מודה בפירוש: “בכל פעם כמעט שנפשי יצאה מפני הפחדים”. אולם מיד הוא מוסיף: “עם כל זה הרבה קורת רוח לי שהייתי במדינה כזאת, אשר אם לא ראיתיה לא האמנתיה, והייתי אמרתי בחפזי כל אדם כוזב”. את הכל הוא מתאר כחויה אישית ולעולם אין הוא נוקט לשון־סתם, אין הוא מספר מה שעלול לקרות אלא מה שאירע לו עצמו. בכלל מתקבל הרושם, שכל הספר נכתב בהיותו בדרך בצורת יומן, ובשעה שהדברים היו עוד רעננים בנפשו. כך, למשל, ברשמו את היום שבו הגיע לבגדאד, הוא מוסיף: “והשם יתברך יחזירנו לשלום לביתי בהצלחה אמן כן יהי רצון”. או בספּרוֹ על נס שנתרחש לו באספהאן, הוא מסיים: "וכתבתי לי זאת לזכרון, בעזרת השם בביאתי לביתי בשלום לספר מגדולות ונפלאות ה' ".

לשונו אינה לפי חוקי הדקדוק, לעתים קרובות יחליף בין זכר לנקבה ויחיד לרבים. אבל לעומת זה היא לשון רעננה ושוטפת כשפת־דיבור ממש. אין בה כמעט מליצה כלל. לעתים אפשר להכיר שהשפה השגורה בפיו היא יהודית־אשכנזית גליצאית, אבל מושפע הוא גם מלשון־יהודי המזרח⁹.

[העתקה ועריכה]. כתב היד נקרא על נקלה, אף שהוא מטושטש במקצת. שולי הגליונות חתוכים, אבל בכל מקום אפשר היה למלא את החסרון. העתקתי כל מלה במלה ואות באות, מלבד דרוש אחד שהשמטתי וציינתי את ההשמטה במקומה. הוספתי את שמות המקומות בראשי הפרקים, כדי להפריד בין הדבקים ולהקל על הקורא. אף פענחתי את כל ראשי־התיבות שבמקור וכתבתים במילואם. גם הוספתי סימני־פיסוק. בהערות ציינתי מראי־מקומות לפסוקי תנ“ך ומאמרי חז”ל, ובארתי מלים זרות. בכל מקום שהנוסע רושם את מספר היהודים בישוב מהישובים, הבאתי את המספרים המקבילים מהנוסעים בתקופה האחרונה במאה הי"ט והכ', כדי לאפשר את ההשואה והבחינה.

[תיאור־מסע של שליח־צפת אחר]. בנספח א' הבאתי תיאור־מסע של שליח צפת שהיה באותם הגלילות, לערך עשר שנים לאחר הנוסע שלנו. יש בדבריו קצת ידיעות מקבילות וקצת ידיעות משלימות, אף כי הכל בקיצור נמרץ. הוא יצא בשליחות בית־חולים שנבנה אז בצפת בהשגחת ר' מרדכי סג"ל, ופרסום “החבצלת” בירושלים עורר בו את הרצון לתאר את רשמי־מסעו, אף כי לא העיז לקרוא את שמו עליהם¹⁰.

על שאר הנוסעים והשליחים לכורדיסטאן ולפרס, כתבתי בפרוטרוט בנספחים ב' וג'.

ולבסוף אני שמח להביע את רגשי־תודתי לידידי מר צבי שוורץ, שעוררני להדפיס ספריהם של נוסעים וסייע בידי בהדפסת ספר זה.

אברהם יערי