בְּאַחַד הַיָּמִים, יָצָא רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה.
נִתְקַל כְּנַף בִּגְדוֹ בְּעָנָף וְנִקְרַע.
דָּפַק עַל דַּלְתּוֹ שֶׁל בַּיִת אֶחָד וְיָצְאָה אִשָׁה לִקְרָאתוֹ.
שָׁאֲלָה אוֹתוֹ:
– מִי אַתָּה, אֲדוֹנִי, וּמַה בַּקָּשָׁתְךָ?
אָמַר לָהּ:
מְשׁוֹרֵר אֲנִי וְעַל בַּקָּשָׁתִי אָחוּד לָךְ חִידָה:
מַהוּ עִוֵּר, עֵינוֹ בְּרֹאשׁוֹ,
וּבוֹ צֹרֶךְ לְכָל אָדָם;
כִּי יַעֲמֹל כָּל חַיָּיו לְהַלְבִּישׁ,
בִּמְלֹא תֵּבֵל, כָּל אִישׁ וָאִישׁ?
צָחֲקָה הָאִשָּׁה וְאָמְרָה:
–הֲלֹא הִיא מַחַט!
שֶׁאֶחָד וְיָחִיד קוֹפָהּ (הַחוֹר) שֶׁל מַחַט
בְּרֹאשָׁהּ, רָאֹה תִּרְאֶה בָּהּ וּמְשַׁמֶּשֶׁת הִיא מֵאָז וּמֵעוֹלָם
לִתְפִירַת לְבוּשׁ לָאָדָם בִּמְלֹא תֵּבֵל.