לוגו
תל־אביב בראשיתה בראי הספרות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

מבוא    🔗

ראשיתה של עיר היא מעשה היסטורי. אמנם, לא תמיד חד־פעמי, לעיתים מדובר בתהליך שנמשך דורות רבים. משחר ימיה של האנושות. אך כשמדובר בעיר חדשה־יחסית כתל־אביב, שאינה ‘זקנה’ ביותר, עדיין חיים בדורנו אחרוני הזוכרים את ראשיתה – דומה שאין קושי ללמוד על ייסודה מתוך עדויות, תעודות, צילומים וספרים המתארים עובדות, מעשים ובניינים. הסיור בשכונות היהודיות הראשונות שקדמו לה, נוה־צדק ונוה־שלום, נותן גם כיום מושג־מה, אם כי רחוק וחלקי, על ראשיתה של העיר.

שונה הדבר כשאנו מבקשים ללמוד כיצד נראתה תל־אביב בעיני מייסדיה ותושביה בראשיתה. מה היו אופייה, רקמת חיי היום־יום והתרבות, מה היו העולם הרוחני והמראות שליוו את הגרים בשכונה החדשה, אחוזת־בית, והעניקו לה את ייחודה בעיניהם. כאן מקומה של הספרות היפה. הסופר אמנם אינו מבקש לכתוב סיפור היסטורי בלבד, אלא מתאר דמויות ורקע מתוך נקודת־מוצא סובייקטיבית: כיצד נראו הדברים בעיניו, מה השפיע עליו, מה העדיף ומה דחה; ומתוך כל אלה עולה ומצטיירת, לעיתים כמעט באקראי, העיר שבה חיו האנשים שעליהם הוא מספר, מהם גיבורים בדויים, מהם אמיתיים, ורובם צירוף של ביוגראפיה ובדייה.

מזלה של תל־אביב, שנוסדה בתקופה בה החלו לראשונה תוססים חיי תרבות ויצירה ספרותית בעלת־ערך בארץ־ישראל, תקופת העלייה השנייה; וכך נשתלבה לבלי־הפרד ביצירתם של רבים מסופרי הדור ההוא, אם כי, וזאת יש להדגיש, משום צעירותו של הפרבר החדש, שנוסד ב־1909, היא השנה בה עלה למשל ברנר לארץ־ישראל – עדיין אין הפרבר תופס בספרות הארצישראלית של תקופתו אותו מקום מכריע שיש למושבות הראשונות כגון פתח־תקווה, או ירושלים או יפו ושכונותיה היהודיות, נוה־צדק ונוה־שלום, שבטרם היות תל־אביב נשתייכו בתודעת הכול ליפו – ולא לשכנתה שטרם נולדה, שעתידה להיות העיר העברית הראשונה.

לא מקרית היא התופעה, ששמותיהן של דמויות רבות, שהיו מן הבולטות ביישוב הארצישראלי הקטן ובראשיתה של תל־אביב – חוזרים ומופיעים ביצירות המתארות תקופה זו, בשמות בדויים או אמיתיים, כגון א“ד גורדון, מיכאל הלפרין, י”ח ברנר, מאיר דיזנגוף, יוסף אהרונוביץ, ש' בן־ציון, ברל כצנלסון ואחרים, או בשמות בדויים: נחום טרוי (אשר ברש על דמות עצמו), פלאם (ברנר בעיני ברש), חמדת (עגנון בעיני עצמו), אריה לפידות (א"ד גורדון בעיני ברנר), היילרמן (מיכאל הלפרין בעיני גוטמן), זרחי (א"ד גורדון בעיני ברש), שילוני (ברל כצנלסון בעיני ברש), “אובד עצות” (ברנר בעיני עצמו), אתרוג (יעקב קופילביץ' הוא ישורון קשת, בעיני ברש), חיים רם וגבעוני (יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון בעיני א' ראובני), ועוד דמויות מדמויות רבות ושונות, שאולי אמיתיות היו ונשתכחו ונותרו רק בשמותיהן שבספרים, או שמלכתחילה היה בכל אחת מהן משום צירוף של כמה וכמה אנשים ותכונותיהם, מאלה שסובבו אז בארץ, ובעיר בראשיתה – מבתיה של יפו, דרך נוה־צדק ונוה־שלום, ועד לאחוזת בית.


 

התלמידים בעיני ברנר    🔗

מקומותיו של ברנר [1881–1921] מאוכלסים בבני־אדם בלבד. הנופים כמעט שאינם קיימים, וחשיבות להם רק אם מבעד לעיני האדם נראו או אם מאירים הם את מצבו. תל־אביב בראשיתה קיימת־ואינה־קיימת בסיפורו האחרון ‘מהתחלה’, שנדפס ב־1922, לאחר מותו. [י“ח ברנר: ‘מהתחלה’. מתוך: כל כתבי י”ח ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955. כרך ראשון].

הסיפור מתאר הווי של בני־נוער בגימנסיה ובפנסיון שלידה, בעשור הראשון לקיומה של תל־אביב, והרקע הוא בלי ספק גימנסיה ‘הרצליה’. בסיפור, האמור על פי הכתוב בתחילתו להתרחש ב־1912 או 1913 לערך, כמעט שלא קיימים נופיה וכל מאפייניה העיקריים והבולטים של אחוזת־בית בראשיתה. ברנר עצמו עזב ב־1915 את ירושלים ונעשה מורה ללשון וספרות עברית בגימנסיה ‘הרצליה’, ובימי גירוש תל־אביב, באפריל 1917, הלך עם הגימנסיה הגולה על תלמידיה לשפיה, ומשם עבר לגן־שמואל ולחדרה, ועם הכיבוש הבריטי חזר לתל־אביב.

בספרו ‘כעיר נצורה’ [אשר ברש: ‘כעיר נצורה’. הוצאת מסדה, 1969. עם ציורים מאת נחום גוטמן] מתאר ברש [1889–1952] את ברנר, הקרוי פלאם, כשהוא יושב ספון בחדרו וקורא עיתונים ואינו מוכן להתפעל מקסם שקיעת השמש על פני הים, וזאת שעה שא"ד גורדון וברל כצנלסון באים לבקרו:


לעת מנחת הערב באו שניהם, זרחי ושילוני, אל בית הסופר פלאם. הבית הקטן, ברחוב צדדי, עמד על חלקת חול חשופה בלי גדר. עלו אליו בארבע מעלות בטון. דלת החדר (בלי פרוזדור) היתה פתוחה על שני אגפיה, ופלאם נראה בשבתו בחדר על כיסא ערבי, כבד גוף ולבוש כותונת כהה, חסרת צווארון, ראשו החזק, מסולסל השיער, מגולה, ועל השולחן הקטן שלפניו גל של עיתונים.

– – –

שילוני וזרחי יצאו לרחוב וגם פלאם הלך אחריהם. כשהגיעו אל קצה הבית, נגלה לעיניהם קסם של שקיעה על פני הים, שרק לעיתים רחוקות ייראה כמוהו. העלם עמד והצביע בזרוע פשוטה. זרחי ושילוני השמיעו קריאות התפעלות. אך פלאם ניענע בידו ופנה לחזור הביתה:

– מה יש כאן לראות? שמש שוקעת… ‘בין עבי אש ועבי דם’… מה החידוש? בחיי אדם יש יותר חידוש…

והוא חמק הביתה, אל התינוקת.

לאחר שזנו עיניהם רגעים אחדים במחזה, חזר המשורר אל האישה הניצבת בחול ועיניה תלויות בשקיעה, והשניים, זרחי ושילוני, שבו אל מעלות הבית.

­– יודע אתה? – אמר זרחי – חצי הקוסמוס בידו: האדם. חבל שאין בידו החצי השני: הטבע.

(‘כעיר נצורה’, עמ' 126–129)


הסיפור ‘מהתחלה’ עוסק כולו בעולמם המסוכסך, המגומגם והמגשש, על סף הבגרות המינית, של נערים ונערות ארצישראליים; ויש באיפיוניהם לא מעט ביקורת וחששות לגבי דמותו של דור ראשון זה. אך מוזר: העיר, השכונה החדשה, שבה הם חיים – כמעט שאינה קיימת. אפילו זיכרונות תלמיד זה או אחר, שבאו מן המושבה, רוויים מראות עזים יותר מאלה של הפרבר העירוני שבו חיות ומתגוררות כל דמויות הסיפור.

הנה למשל אחר מקטעי התיאור הבודדים שמנסים לתאר סביבה, ואילו בדרך־כלל מתרחשים רוב המעמדים בחדרים או במין חוץ סתמי.


על הרכסים שבקרבת בית־הפנסיון מתפתלים ענפי גפן בר. יש גם שיחים עבותים למדי, שבשוכבך מתחת לאחד מהם אינך נראה ממרחק של ד' אמות.

החבריה אוהבת את המקומות הללו. ‘זו כבר בגרה מצוין!’ – אלה הקומפלימנטים; ‘מצוין למוץ ממנה!’ – אלה קטעי השירים־בפרוזה הנשמעים משם. ונפלא הדבר, שהתועים בלילות על יד השיחים לעולם אינם מעלים על דעתם, אולי נמצא שם מי־שהוא וישמע, אעפ"י שכמעט לכולם כבר נזדמן להימצא שם בעצמם ולהאזין לקריאות כאלה של אחרים.

(‘מהתחלה’, כל כתבי י"ח ברנר, עמ' 476)


או –


רוח חזק התחולל והים סער. ‘כמו בסיפור’ – הגה בן־ציון והסתכל בתוגת נפש בחולות הרבים שנסערו מעל ההרים, התגוללו למטה, יצרו בן־רגע תלמים ותלים, ומיד נסערו מן התלים הללו ונפלו למטה; התלמים יצרו תלים, התגוללו מעליהם. ונפלו למטה.

(שם, עמ' 486)


גבעות החול, שאינן נקראות אפילו בשמן הרך, הנשיי ורב־החמוקים הזה, אלא ‘רכסים’, ‘הרים’ או סתם ‘חולות’ – הן מקום למשחקי־אהבה שיחסו של המספר אליהם ביקורתי, והם בעיניו חלק מן הארוטיות הלא־בריאה שבה שקועים, לדעתו, הצעירים הללו, או שהכול מתרחש – ‘כמו בסיפור’, באופן מלאכותי.

עד כמה היתה שונה הרגשתם של תלמידי הגימנסיה עצמם, זאת עולה מזיכרונותיו של נחום גוטמן [1898–1980] בספר ‘בין חולות וכחול־שמיים’ [נחום גוטמן, אהוד בן עזר: ‘בין חולות וכחול שמיים’. הוצאת יבנה, תל־אביב, 1980], המתייחסים לשנת 1912 לערך, שהיא כביכול השנה בה גם מתרחש סיפורו של ברנר (אם כי ברנר עצמו לא חי בשנה זו בתל־אביב אלא בירושלים):


כל הפסקה בין שיעור לשיעור בגימנסיה היתה לגבינו מאורע. לא רק משום שיצאנו לשחק בכדור בחצר, אלא בגלל האווירה שנוצרה בין התלמידים, שרובם היו ילדים שבאו ללא הוריהם לארץ, ומחיי החברותא ושמחת החיים שהם הִשרו במסדרונות, היתה תחושה של משפחה גדולה, רבת־בנים ורבת־פנים, ולה מכנה משותף אחד – להתווכח. להיכנס בשיחות ובוויכוחים עם המורים, שהיו מטיילים אף הם במסדרונות. היה קשר בלתי־ניתק בין השיעורים וחיי החברה. גם כשהיינו יוצאים, לאחר הלימודים, מבניין הגימנסיה, תמיד אפשר היה לראות קבוצת תלמידים שעומדת סביב לאחד המורים האהובים עליה. רוח הגימנסיה נתמשכה והלכה גם לאחר הלימודים: במקהלות, בתזמורת, במכשירי התעמלות שונים, ובהליכה לחוף הים.

בגבעות־החול, היכן שכיום משתרע רחוב אלנבי, היו מתיישבים בלילות התלמידים בקבוצות־קבוצות, במעגלים, מדברים, מספרים ומתווכחים. שרים שירים. שם לראשונה, בין ויכוחים על שאלות ציוניות, קמו בינינו אנשי תיאוריה שאמרו כי כל שפה יש לה מילים וביטויים הקרויים – גסים. אי־לכך תבעו לחדש גם בתחום זה מילים עבריות.

(‘בין חולות וכחול שמיים’, עמ' 80)


ואילו אצל ברנר נראים התלמידים רובם כרודפי ציונים בלבד. עומדים בריב מתמשך עם ההנהלה והמורים, שקועים בהזיות־בשרים חולניות, לדעת, ומדברים עברית מגומגמת, איומה, שכמו מעידה על איזה פיגור שכלי של דור שלם.


 

‘בתל־אביב אין חנויות’    🔗

את הווי הגימנסיה, טיולי תלמידיה ומוריה בארץ, וראשיתה של תל־אביב, ניתן לפגוש גם בחלקו הראשון של הרומאן האוטוביוגראפי של יהודית הררי [1885–1979] ‘בין הכרמים’ [יהודית הררי: ‘בין הכרמים’, הוצאת דביר, תל־אביב תש"ז, 1947]. יהודית (לבית אייזנברג מרחובות) ובעלה חיים הררי, שהיה ממורי הגימנסיה – הם טליה וזיו, גיבורי הרומאן, הפורש, בגישה תמימה־למדי ומלבבת, יריעה תיאורית רחבה:


שכונת תל־אביב עמדה במלוא בניינה. ברחובות הלמו מקבות וכפות סיידים, על הפיגומים עמדו פועלים ושרו ‘כל־נדרי’, ‘ונתנה תוקף’. וכך היו מונים: ‘אחת ואחת’, ‘אחת ושתיים’, ‘אחות ושלוש’, ומניחים אבן על אבן, לבנה על לבנה, נדבך על נדבך. ולפעמים עונים בשירה סתתים צעירים:

מי יבנה תל־אביב?

פועלים עברים יבנו תל־אביב!

מי יישר חולות תל־אביב?

פועלים עברים יישרו חולות תל־אביב.

ברחובות נגררים גמלים טעוני ארגזי זיפזיף, שקי מלט ושקי סיד ולבנים, נער נוהג בהם, צועד יחף בחולות הלוהטים ופוזם לקול צלצול הפעמונים שבצווארי הגמלים:

העבודה היא כל חיינו,

מכל צרה תצילנו.

ושיר עונה לשיר, פטיש לפטיש וקרדום לקרדום, ושכונה עברית נבנית והולכת.

עומדת טליה על גג ביתה ומסתכלת בשממה שמסביב ובסוללים דרך במידבר: בני־ישיבה, עורכי־דין, מהנדסים, סוחרים, החליפו אמת התגרים באמת־הבניין, ספר באנך, חיי־הכרך בחיי־עמל, הסירו מעליהם צווארון וכתונת וציביליזאציה מדומה, לבושים הם מכנסי־עבודה קצרים, חזם וגבם ערומים מול שמש לוהטת, עורם ארד, קומתם זקופה, פניהם מביעים עוצמה ורצון ושמחת יצירה.


בןעזר 2 פועלים עברים.png

פועלים עברים בונים את תל־אביב


מה לה ולאירופה העשירה, הנחנקת ברקבונה ובתפארתה, הממיתה את רוח האדם בשנאת גזעים? כאן מתעורר המזרח לתחייה ועם עתיק בונה לעצמו מולדת חדשה וחיי חברה מחודשים. כאן יש צורך באדם, שיש בו שאר־רוח ונשמה, כאן יש מחסור באנשים, בבונים ויוצרים.

ביתה עומד על גבול תל־אביב, בפינת אחד־העם ורחוב השחר. בעד חלונה היא רואה את הים הגדול, מבוא השמש, ומחלונה עד הים מידבר ריק ושומם, תלים־תלים של חול.

בלילות מותר לתושבי תל־אביב להלך רק מהגימנסיה עד שער הרכבת ברחוב הרצל, מרחוב השחר עד פינת נחלת־בנימין. סגר עליהם המידבר מסביב ובכל פינה אורב בן־המידבר.

נעימים החיים בתל־אביב הקטנה. התושבים מכירים זה את זה ועוזרים איש לרעהו בשעת צרה ובשעת שמחה. לפנות ערב על כל המרפסות רותחים המיחמים, והקומקומים מהבילים, ואת עוברת מבית לבית, מברכת לשלום את היושבים, חוטפת שיחה, שומעת חדשות, לוגמת כוס תה, טועמת מהמטעמים ויודעת מכל הנעשה בשכונה.

בערוב היום יוצאים הנשים והילדים להשקות את הגינות סביב הבתים, ובערב שבת עם הדלקת הנרות תולה השומר את כבלי־הברזל על־יד שער־הרכבת ואין כניסה לבעל־עגלה או לרכוּב על סוס. גם גויים נכנסים לשכונה העברית בשבת ברגל. יום שבתון לשכונה.

בלילי־שבת מתהלכים מורים ותלמידים ברחובות שלובי־זרוע ושרים שירי־שבת ושירי־עם. התושבים עולים אל הגגות השטוחים, מסתכלים בעוברים ושבים, בכוכבי השמיים, בחולות הים, מאזינים ליללת התנים, להמיית הגלים, וחלומים חלומם בהקיץ. ויש אשר יתאספו ידידים אל אחד הגגות והשתטחו על־גבי מחצלות וכרים ושוחחו בדברי תורה וספרות, יספרו בדיחות וחדשות היום וישירו בהשתפכות־הנפש.

בתל־אביב אין חנויות, ואם אתה זקוק לבשר ודגים, ללחם ושאר ירקות, עליך לרדת עם סלך העירה (ליפו – אב"ע) או לשוק נוה־שלום. צועדות הנשים חבורות־חבורות ועוזרות אחת לרעותה לשאת את הסלים, ובדרך מספרות מה בישלו אתמול ומה תאפינה היום, מלמדות זו את זו תפריטים חדשים, מבוססות בחול טעונות סלים מלאים, החום כבד והזיעה שוטפת.

בלילות יוצאים הגברים לשמירה, איש־איש לפי תורו. יש אשר נשים צעירות מלוות את בעליהן, נערות את בחוריהן, ותחת חלונות בתי הידידים שרים ‘סרנדה’ ופורטים על מנדולינה, ואתה שוכב במיטה ועונה למשורר בסלסול וגומר החרוז.

(‘בין הכרמים’, עמ' 254–256)


ספרה של יהודית הררי, שיצא לאור ב־1947, הקדים בתריסר שנים את ספרו של נחום גוטמן ‘עיר קטנה ואנשים בה מעט’, שנכתב ליובל החמישים של תל־אביב, אך התיאורים דומים מאוד, כמעט זהים, וכאשר קוראים את הררי רואים בדימיון את רישומיו הידועים של גוטמן, המלווים את תל־אביב מראשיתה ומאיירים את ספריו שמתארים אותה.


בועזר 3 דיליזנס.png

דיליז’נס בתל־אביב הנבנית


נחזור לברנר.

דומה שברנר לא אהב וגם לא שנא דיו את תל־אביב, וזאת משום שהיתה חדשה ונקייה מדי לטעמו, ארצישראלית, אמנם ללא הפגימות והניוון שאותם מצא במושבות הוותיקות וב’יישוב הישן', אך מאחר שרחוק היה מכל התפעלות רומאנטית, דומה שראה בראשיתה של העיר מין יצור מלאכותי למדי ולא התפעל משכונה נקייה ונאה זו של בני המעמד הבינוני והמשכילים, שניצבה לה בין החולות באותו חיוך שובבני של התבדלות מכל הרע והמכוער והעתיק שביפו שכנתה, כפי שהדבר מתואר בציוריו ובסיפוריו המקסימים של נחום גוטמן.

כיעורה של יפו, המזרחיוּת – שברנר ראה אותה בהקשר זה כגנאי, כסכנה של טמיעה וניוון בקרב הסביבה הערבית, הזרות של האדם היהודי לנופים הללו, כל אלה עולים בפרקי הסיום של סיפורו משנת 1911, ‘מכאן ומכאן’ [י"ח ברנר: ‘מכאן ומכאן’. מתוך: כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955, כרך ראשון] שהוא הסיפור הריאליסטי האמיתי הראשון בעוצמתו, ואולי גם החשוב ביותר, שנכתב עד אז על אודות ארץ־ישראל.


ברנר מתאר בין היתר בסיפורו את מערכת כתב־העת ‘המחרשה’, שנמצאת בחדר קטן אחד על גבול יפו, כנראה בנוה־צדק.

בנוה־צדק ובאחוזת־בית גרו, בתקופת התרחש הסיפור, 1909–1911 לערך, ממיטב האינטליגנציה של תקופת העלייה השנייה – ברנר, אז"ר, עגנון, אהרונוביץ‘, שמעונוביץ’, ברש, ש' בן־ציון, דבורה בארון ואחרים. ובנוה־צדק גם היתה מערכת ‘הפועל הצעיר’, אשר נדפס ביפו. נוה־צדק נחשבה קלת־דעת במידת־מה ומודרנית, לעומת ירושלים המסולעת, המאובקת ועמוסת ירושת הדורות.

כאן נשבו הרוחות החדשות ביותר שבקרב היישוב העברי הצעיר. כאן, ובאחוזת־בית, היתה בעצם ראשיתה התרבותית והרוחנית של ארץ־ישראל החדשה, המודרנית, וכאן גם עוצב אופייה של תל־אביב שלעתיד. במושבות, גם המשכילות כגון רחובות – לא היה מרכז תרבותי כזה. ברש, עגנון, נחום גוטמן ואחרים – עתידים לתת בכתביהם ביטוי לאווירתה הקסומה של ראשית זו: יפו, נוה־צדק ואחוזת־בית.

אך לא כן ברנר. הוא ראה בכל תופעה את הצד הפרובלמאטי, המדכא, החולני, את שורשי־הייאוש. תוכחתו היתה מרה. ודאי שכך יש להבין אותו – הוא רצה שהכול, הכול יהיה בצורה אחרת, על יסוד אחר, ולכן תיאר את המציאות כפי שהיא, בעליבותה, ללא כחל־ושרק, מבעד לחלון חדר־המערכת של ‘המחרשה’:


ואובד־עצות חזר להביט בחלון. שאלות ופתרונן! – המו שתי מלות בקרבו. הוא הביט רבע־שעה, חצי־שעה, שעה. הוא הביט בחלון. הבוקר היפואי עבר לאט־לאט לצהריים. בדלת בית־הקפה הערבי שברחוב ישבו אפנדים ופקידים – בטלים כמוהו – ועישנו ‘נרגילות’ והביטו גם הם. מן הסימטה הקרובה עלתה לוויה ערבית־נוצרית, המקוננות הקרואות, לבושות־השחורים, הלכו בלב־הרחוב בהמון והוציאו את קולותיהן המשונים. הקולות היו כמו מלגלגים לעצמם, ובקציהם היו דומים לחיקוי בלתי־מוצלח של יללת־חתולים. ראשים פלאיים, ראשי נשים, הציצו מן החרכים אשר ממול חדר־מערכת־’המחרשה', ומן המעקה נשפכו מים דלוחים על ראשי ההולכים לתומם.

היהודי התימני המחזיר על הפתחים, הלך בצידי הרחוב והביט על ה’לוויה', הפשיל, לאחר שעברה זו, את כותנתו והחל לפלותה, והספרדיה הקטנה, שהלכה אחריו, הרימה פתאום את שמלתה העליונה מאחוריה וכיסתה בה את ראשה.


(‘מכאן ומכאן’, כל כתבי י"ח ברנר, עמ' 364)


בןעזר 4 ברנר בחדר עבודתו.png

י"ח ברנר בחדר עבודתו בתל־אביב


 

סקנדינאביה ביפו?    🔗

לעומת אווירת הנכאים שבתיאור יפו ונוה־צדק ב’מכאן ומכאן‘, מצויה יפו שחילונית היא במידת־מה, וקלת־דעת, ובה מתגוררות צלה ובתה גילה, בלא גבר, ושתיהן עורגות על גילפס, המורה הירושלמי, הצעיר מן האם ומבוגר מן הבת, ושעתיד לבוא בימי החופש – זו מסגרתה של הנובלה ‘אחרית’ [דב קמחי: ‘אחרית’, ‘במבוא’. נובלות. הוצאת זוטות, ירושלים, תרפ"ט־1929] שנכתבה בידי דב קמחי [1889–1961], שעלה לארץ ב־1908 וחי בירושלים. אביגדור מלכין נפרד בירושלים מדינה לפידות – כך נפתחה הנובלה שלו ‘פגישות’, והמשכה, כאילו פירנס במעט, על־כל־פנים – קדם, ל’תמול שלשום’ (1945) לש"י עגנון. דינה היא אישה מודרנית, ובשכונה עברית חדשה ביפו היא חיה בחופש מיני. אך היא עצובה וריקה מאוד, ואילו אביגדור הולך ונסגר בעולמו הירושלמי ומתקשר אל בת־דודו, שמקורה מן הרובע היהודי בעיר העתיקה.

קסם יפואי, של חולות וים, מהלך על הרהוריה וגעגועיה של צלה למאהבה הצעיר ממנה, בנובלה ‘אחרית’ (1929). חייה משוקעים בציפייה לבואו, ובידיעה כי סופו שיעזוב אותה, לאחר שרווה ובגד במחיצתה, וייתן את אוניו המתפרצים לאיזו נערה צעירה. אפילו לילדתה היא מתכחשת למען אותו גילפס, העתיד לבוא ברכבת מירושלים.

ומצד שני – עולמו הירושלמי של גילפס, מלחמתו עם עצמו: הייסע, אם לא? – ולבסוף הפגישה ביניהם, הזרות, החשש מפני הסוף, העמדת הפנים, התלהטותה הפתאומית של התאווה, והליכתו של גילפס כדי ‘לבקר מידידיו’ (שהרי בכל מקום שאתה הולך ביפו, שם אתה מוצא חברים!). המתח שנצטבר בא לידי פורקן בהתעלפותה ובהתמוטטותה של צלה בצהרי אותו יום; חדרה מתמלא בידידים ובידידות שהם חיצוניים וזרים לה, ומקנאים בה; בחזור גילפס לחדרה בערב, הוא מתקבל בחומת שתיקה וזרות מצד ידידיה, ואילו היא, אהובתו, שכבר נפטר ממנו בליבו, מונחת כבר־מינן על מיטתה ופניה תקועות בקיר. ואז הוא בורח ממנה, סופית, אל שפת ימה הלילית של יפו, בתמונה המזכירה במקצת את הסיום לסיפורו של עגנון ‘שבועת אמונים’.

‘אחרית’ בנוי באיפוק רב, בסגנון כתיבה מופנם. ההתרחשויות החיצוניות, שאינן רבות, ותיאורי המקום והסביבה – משרתים במדויק את הלך־הנפש של צלה ושל גילפס, הדיאלוגים קצרים מאוד, ומרומזים, והארוטיקה נמסרת אף היא במרומז, ועיקר המתח, כמו גם ההד הרגשי, מתרחשים כמו ‘מבין השיטין’ – בספר ובקורא גם יחד. כוחו של קמחי הוא בקול הפנימי הענוג, באותו עצב ששורשיו הרגשיים והסגנוניים נעוצים בספרות הרוסית והסקאנדינאבית, שהשפעתה רבה על הסופרים הארצישראליים באותה תקופה. רבים מגיבוריו הם עצמם סופרים־בכוח, או ‘תועי־עולם’ צעירים, שהספרות והאידיאות החדשות שמנסרות בעולם מפרנסות אותם. ב’פגישות', למשל, מצפים ‘שעתה יפתח מלכין את פיו ויתחיל לדבר, כדרכו, על “הספרות הצפונית” ועל “הצפוניות” שבספרות ויבטל את הספרות העברית תכלית־ביטול’…

(‘אחרית’, ‘פגישות’, עמ' 135)


ואילו מלכין עומד ומבאר:


אותו חיקוי, שהתחיל מתכנס לתוך הספרות העברית מן הצפוניים – ‘תרכובת זרה’ היא לרוחנו… הצפוניים – הציגו נא לפני דמיונכם את סקאנדינאביה המפורצת בימים! – עמים קטנים היו, בעלי תרבות נמוכה, עם ימים גדולים ואופקים רחבים ושמיים בלי־מצרים… כולם היו – העם כולו מקצהו – ‘ויקינגים’, ששטו על פני הימים והכניסו את האופקים הרחבים לתוך נפשם. ומשרבתה תרבותם לכלל כתיבה, לא יכלו לספר ‘באריכות’ והיו מוכרחים לרמז בלבד על המרחבים שבנפשם… וכך רמזו המסון ויעקובסון ואיבסן ובירנסן… אבל מה לנו – ולוויקינגים?…

(שם, עמ' 136–137)

>
>
בןעזר 5 קונצרט.png

קונצרט ב’תל־אביב הקטנה'


יפו, שחילונית היא ורומאנטית מכאן, ושכונותיה נוה־צדק ונוה־שלום, ירושלים שקדושה וקשה היא וכולה ערבוב דתות וסימטאות ושכונות וטומאה ותפילה ושמרנות – מכאן, ובין עיר לעיר מתרוצצים בחורים מאוהבים ועניים, שעלו לא מכבר, כותבים בעברית את סיפוריהם הראשונים, משוגעים למקרא ספריהם של הסופרים הסקאנדינאבים הגדולים, ומנסים לטעת את הרומאנטיקה הצפונית ואת סגנונה המיוחד, המופלא והמרומז – בלב תרבות ארץ־ישראלית שעדיין מתהווה, בארץ שחצייה מידבר, בשפה שאפילו שמות הגיבורים בה הם בגדר מכאוב ומוקש לסופר, והם שואלים עצמם – האם תיתכן ספרות גדולה כזו גם אצלנו?


 

תל־אביב כנוה־קיט    🔗

תיאור חביב, צדדי לעיקר העלילה, המתרחשת בירושלים – אנו מוצאים ברומאן ‘האוניות האחרונות’ (1923) מאת א' ראובני [1886–1971], [א' ראובני: ‘האוניות האחרונות’. מתוך ‘עד־ירושלים’, טרילוגיה מימי מלחמת העולם הראשונה. הוצאת ספרים מ' ניומן בע“מ, תל־אביב, תשי”ד־1954], חלק אמצעי מהטרילוגיה ‘עד ירושלים’, הכוללת לפניו את ‘בראשית המבוכה’ ואחריו – ‘שָׁמוֹת’. הסופר גדליה ברנצ’וק (לא, הוא אינו בן־דמותו של ברנר), מגיע ליפו בקיץ 1915, ומבקש דרך לצאת באונייה למצרים, בתקופת המלחמה. הוא מתאכסן אצל ידידו רודניק, ביפו, וביושבו לפנות־ערב על המרפסת הוא מעלה בדעתו את רשמי ביקורו בתל־אביב בת השש לערך:


משטחי חול הקיפו את בתי הרחוב הזה, דל הבניינים. אחריהם נראו סמטאותיה הקצרות והמיושבות של ‘נחלת בנימין’ ורחוב הרצל. ברנצ’וק אך זה בא משם. לנגד עיניו עוד נמשכה התנועה התל־אביבית של בין־השמשות, זו התנועה, ההולכת וחוזרת בלי הפוגות מהגימנסיה עד פסי הרכבת, ומפסי הרכבת שוב אל אותו בית־מידות, הבנוי בסגנון מוּריטני, שהתייצב במרכז העיירה ובמרכז חיי תושביה: כמה מאות תלמידים; משפחותיהם, שנגררו אחר הילדים, חנוונים, בעלי בתי־מלון, בעלי פנסיונים, ומורים, שהתפרנסו מתלמידים ומהתרומות, שנקבצו בעולם בשביל הגימנסיה. מעורבים בקהל המורים והתלמידים, בעלי האכסניות, בעלי־המלאכה וסתם בעלי־בתים, ובאותה שעה עולים עליהם במשכורתם ובערכם החברתי, שהלך וגדל מיום ליום, היו פקידי הבנק היהודי והמשרד הארץ־ישראלי – היסוד השני החשוב בתל־אביב, שהיתה לו נטייה ליהפך ליסוד ראשון. אלה עמדו ממש אצל פי הצינור, המתיז דינרי־הזהב, ומהברק הצהוב של המתכת האצילה קרן עור פניהם, וחוט של חן משך עליהם – מחינם של עוזרי בתי־מסחר נאורים בכרך גדול.

על כן היה לה, לעיירה, מראה של חגיגיות מתמדת, בבואת חיים קלים ורחוקים מדאגה, חיי־טווסים, הווי אנשים, שאין עליהם לכתת רגליהם ולעסוק בעסקים כבדים וקשים, וגם לא לכוף את גבם תחת עולה של עבודה גופנית מפרכת. החיים הטובים נתנו לילדי תל־אביב קומה יפה וקלות אברים, ניקיון־לבוש ובהירות־פנים. הם הצמיחו נוה־קיץ עליז על שפת הים. ליושבי העיירה החדשה היה מראה של קהל ‘אינטליגנטי’ והולך בטל. נולדה התאמה שטופת־האור בין הנוער המטייל, העליז, על־אף רוע־הזמן, הלבן כולו – בשמלותיו, במעיליו, בכובעיו – ובין הרחובות הקצרים והרחבים, המטואטאים נקי. והמדרכות הלבנות, והגימנסיה הלבנה, והחול הטהור, הרך והלבן, אשר מסביב לעיירה, והאוויר החמים, והים ההומה עד־בלי־די, ושמי התכלת הזכים. העין נחה בהשקיפה על הלובן השוחק והרענן הזה. החזה נשם עמוק ומלא. היתה הרגשה, כאילו צמחו פרחי־אביב על־פני שדה ריק. את השדה חרשו וזיבלו לתבואה, לא בהם האשם שלא זרעוהו, שהפכוהו לגן פרחי־נוי, צמחי סרק – אמנם יפים ושובים את העין.

שני האנשים האריכו שבת על הגזוזטרה. השלווה הפזיזה של תחילת הערב, שלוות עיר־ים חמה, ליטפה אותם בנשיבותיה. מבטיהם דילגו על הרחוב ונתקלו בבתים, אשר הסתירו מפניהם את תהלוכת־הטיול, העוברת וחוזרת בין בית־הגימנסיה ובין מסילת הברזל.

גדליה ברנצ’וק העיר הערות:

– כל פעם שאני נקרה בתל־אביב יש לי רושם, כי המקום הזה מיוחד במינו הוא – מקום שאין בו צורך למי־שהוא לעסוק במשהו… לעבוד עבודה כל־שהיא…

– מקום שאין בו צורך לעבוד?… חה־חה־חה… כך, כך… – חזר אחריו רודניק, כשהוא מכחכח וצוחק.

(‘עד ירושלים’, עמ' 217–218)


ראובני לועג במידת־מה לתל־אביב הצעירה, שהוא רואה בה מעין נוה־קיט, המתפרנס על הגימנסיה ותרומות העם היהודי, ואנשיו חיים חיים קלים ונקיים, שאינם עומדים בשום יחס לקשי־החיים במושבות, לעוניו של היישוב הישן לשכונותיו, ולחיים היהודיים בירושלים בכלל. כל זאת, על רקע שנתה הראשונה של המלחמה, אחרי החורבן שהמיט הארבה. הקורא בן־ימינו ודאי יחייך לעצמו בקוראו קטע זה, ובהשוותו אותו בעיני־רוחו לאופיה של העיר כפי שנתפתח במרוצת השנים, וכיצד כמה מאפיינים שניכרו בה בעיני סופר בראשיתה הצנועה – לא משו ממנה גם בהיותה לעיר העברית הגדולה בישראל.


בןעזר 6 מורי הגימנסיה.png

מורי הגימנסיה


 

עגנון בין יפו לירושלים    🔗

יפו וירושלים, שני מרכזיו הרוחניים של היישוב היהודי בראשית המאה [העשרים], ולכל אחד מהם חלקו וייחודו בספרות העברית. יצחק קומר מתנודד בין סוניה היפואית, שקלת־דעת היא במידת־מה, לבין שפרה, בת היישוב הישן בירושלים.

ירושלים, אומר עגנון בפרק ‘מה בין יפו לירושלים’ בספרו ‘תמול שלשום’ [ש"י עגנון: ‘תמול שלשום’, הוצאת שוקן, 1952] – מלאה אבק לוהט, בורות, זבובים, חרמות ומכתבי פלסתר, ואילו יפו יפת־ימים היא. 'ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים – – – ועוד זאת יתירה יפו על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם אתה מוצא חברים (‘תמול שלשום’, עמ' 397).

ומי הם החברים? חמדת ואורגלברנד וברנר, ש’המבקרים הטובים שלנו רגילים לראות את ברנר כפסימיסטון, לפי שהם דנים על פי ספריו ואינם מכירים את צחוקו' (שם, עמ' 395).

עגנון שהה בארץ־ישראל בשנים 1907–1913, תחילה בנוה־צדק, ושהותו אז פירנסה את הסיפורים ה’יפואיים' שלו – ‘גבעת החול’, ‘לילות’, ‘אחות’ ו’שבועת אמונים' – ואחר־כך בירושלים. באחוזת־בית לא התגורר עגנון מעודו, ורק לייסודה ולשנה־שנתיים מראשיתה של השכונה היה עד מקרוב (אך לטקס המפורסם, המצולם, של העלייה על הקרקע לא הלך, כי היה עסוק אז, לדבריו, בכתיבת סיפור). לא פלא, אפוא, שיפו ונוה־צדק הן המופיעות בכתביו, וכמו מייצגות את אווירת ראשיתה של תל־אביב באותה תקופה.

ואכן ‘תמול שלשום’ (1945), שנכתב כבר ממרחק השנים, כולו מלא שבחי אורן ויופיין של יפו ושל נוה־צדק לעומת קדרותה של ירושלים, שהכול חנוק בה ומסוכסך והרה־אסון. בנוה־צדק נמצאת סוניה, הבחורה המודרנית, בעלת ההליכות החופשיות בסגנון אותם ימים, שמניחה ליצחק קומר, גיבורו של הספר, לנשקה ולמשמש מעט בחולצתה. ואילו בירושלים חוזר יצחק קומר על החיים החמורים, האדוקים, של היישוב הישן, אל שפרה בת ר' פייש, ואז באה מחלתו כתוצאה מנשיכת הכלב השוטה, ואובדנו.

במכלול הרומאן אין אפוא יחסו הלבבי של עגנון אל נופי יפו וראשיתה של תל־אביב – יחס חיובי כפשוטו, שהרי מדוע נוטש יצחק קומר הוויה חדשה זו וחוזר אל הישן? – הלוא בכך כאילו מטיל עגנון ספק ביציבותו ובחיוניותו של עולם התרבות העברי החדש הזה, המודרני, החילוני ברובו, שתל־אביב עתידה להיות מייצגתו המובהקת ביותר, עד היום.

אך מבחינת ההנאה שבקריאה – מצויים ב’תמול שלשום' כמה מן המקסימים שבתיאורים של הספרות העברית לנופים ולדמויות שעמדו על ערש ראשיתה של העיר העברית הראשונה. הנה למשל תיאורה של יפו, בפרק הנזכר, ‘מה בין יפו לירושלים’:


וכאן ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים והרימונים האדומים רעופים חיבת יופי כעין הבטחה מתוקה. דקלי תמרים מנענעים עצמם ברוח ושקמים עתיקות פורסות גרופותיהן ונותנות לך צל. ובתים לבנים טבולי חמה שרויים בתוך הפרדסים, וכרמים נמשכים והולכים, ובכל יום מביאים ענבים לחים מן המושבות, וכל ענב דומה לכוס יין טוב, והענבים כאן בזול. רצונך, אתה לוקח לך חצי רוטל ענבים, ויושב לך בצילו של אילן בגן הברון, ומגרגר ענב ואוכל, מגרגר ענב ואוכל. רצונך, אתה עולה על גבעה גבוהה וצופה על פני יפו יפת ימים. ועוד זאת יתירה על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם את מוצא חברים. נכנס אתה לבית הקהוה אתה מוצא את עסקני היישוב ואתה שומע היאך מעשי הארץ נעשים.

(‘תמול שלשום’, עמ' 397)


חושניות זו שבתיאור – אין למצוא כמותה אצל ברנר, שלא נטה כלל אחר ‘הבלים’ כאלה, ואילו הלגלוג הדק על עסקני היישוב, שמפרנס דפים אחדים ב’תמול שלשום' – דומה לביקורתו העוקצנית של א' ראובני על הווייתה של תל־אביב בראשיתה.

עגנון כמו חילק עצמו ב’תמול שלשום' בין שתי דמויות. האחת היא גיבורו יצחק קומר, שמשוקעים בו לא מעט נתונים ביוגראפיים דומים לאלה של עגנון עצמו, והשנייה היא דמות כאילו צדדית, זו של חמדת הסופר, שכבר הופיע בסיפורי יפו הראשונים של עגנון, שקדמו ל’תמול שלשום'.

ב’תמול שלשום' מובא תיאור מדוייק של חדרו של חמדת, הוא חדרו של עגנון עצמו, בבית שדומני עומד על תלו במקום עד עצם היום הזה:


חמדת דר בעלייתו שבקצה נוה־צדק שבקצה יפו. הולכים לשם מנוה־שלום דרך בתי זרח ברנט עד שמגיעים לבית־הספר הישן לבנות. הגיעו, רואים כמה בתים מבצבצים ויוצאים מתוך החול, וביניהם בית־המדרש החב"די מצד ימין וביתו של הרב קוק מצד שמאל. פוסעים והולכים בין ערימות החול עד שמגיעים אצל בית הספר החדש לבנות. הגיעו, רואים שורה של בתים קטנים של שכונת אחוה. נפנים לימין ופונים לשמאל. רואים שם בית קטן ועליו כמין עלייה שחציה צפה על גבי הבית וחציה כמו מרפרפת באוויר. נכנסים לחצר ועולים לעלייה. זו עלייתו של חמדת.

רגילים חברינו שבארץ ישראל לקרות חדר לכל חלל מקורה. אין כתליו פרוצים קוראים לו חדר נאה. אבל חדרו של חמדת חדר ובאמת הוא נאה. עומד הוא לו לעצמו, ויש לו חמישה חלונות. בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת בה, ומחלון אחר רואים את המידבר שעליו נבנתה תל־אביב, וחלון אחר פונה כלפי נוה־צדק. – – – על כן חביב חדרו של חמדת על חמדת. בייחוד חביבה עליו גזוזטרא קטנה זו שלפני החדר, שצופה לתוך הבקעה שהרכבת עוברת שם. משתלשלת הרכבת בתוך הבקעה וקיטור קוטר ועולה. ולמטה מן הגזוזטרא גינה קטנה נטועה ולימון צומח בה ובור מים יש שם. וכל החצר מוקפת חומה, שביום שוכנת עליה החמה ובלילה הצללים.

(שם, עמ' 411–412)


לפני שנים אחדות הלכנו, חבורת מטיילים בהדרכת שלמה שבא, במדוייק בעקבות התיאור הזה, והגענו עד לבית שבו גר עגנון. איני יודע אם כל הבתים שמצויינים במסלול הזה עדיין עומדים על תילם.


 

תיאור הבוקר שאחרֵי    🔗

באותה שנה שנתפרסם בה הספר ‘תמול שלשום’ (שחלקים ממנו נתפרסמו שנים אחדות קודם לכן) – הופיע גם הספר ‘כעיר נצורה’ (1945) לאשר ברש [אשר ברש: ‘כעיר נצורה’, הוצאת מסדה, מהדורת 1969]. זהו אחד הספרים המקסימים והמלהיבים שבספרות הארצישראלית, וכולו מחרוזת סיפורים מימי ראשיתה של תל־אביב ובעיקר בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הסיפורים כתובים בנימה עדינה ומאופקת, צ’כובית, אירונית־מעט, רבת־אווירה, וגיבוריהם מתנודדים בין עצב למוזרות. בהערה בפתח ספרו אומר ברש:


הריני מוסר בזה מודעה, כי במחרוזת סיפוריי אלה לא נתכוונתי להעלות אנשים ומעשים שהיו, ממש, אלא לצייר תמונה אופיינית־כוללת של הפרבר תל־אביב ורוח יישובו הקטן במלחמת־העולם הראשונה, בפרק הזמן שתחילתו עם הפלגת האונייה האחרונה מנמל יפו, כשהים סגר עליו כבריח, וסופו לאחר גירוש כל תושביו בגזירת השלטון התורכי, כפי שהתמונה נתנסחה בחזון זיכרוני. הקוראים עדי הימים ההם והאחרים אל נא יבקשו ‘להעמיד את הדברים על אמיתם’. אמיתם היא במידה שהם דברי שירה.

(‘כעיר נצורה’, עמ' 4)


ואמנם היטב מורגש כי מרבית גיבורי הספר, אם לא כולם, אינם רק פרי־דמיונו של המחבר אלא אנשים בשר־ודם, ביניהם דמויות מוכרות למדי, ובוודאי לבני התקופה. המספר, שהוא כנראה בן־דמותו של ברש עצמו, שמו נחום טרוי, והוא שמשמש כחוט המקשר למחרוזת הסיפורים. יהא זה בלתי־הוגן להתייחס לסיפורים אלה רק על־פי דמיון דמויותיהם לדמויות ידועות מן ההיסטוריה של ראשית תל־אביב, והלוא ברש עצמו מבקש בהקדמתו שלא לעשות כן, ובכל זאת – כמעט אי־אפשר לעמוד בפני הפיתוי.


הנה דמותו האפלה של גילר, המתפרץ בזעקות מקפיאות־דם באמצע הלילה, ומתברר כי ‘מודל’ לו שימש, ללא־ספק, מנדל בייליס הידוע, אשר לאחר ששוחרר במשפט עלילת־הדם הידועה בקייב, ב־1913, עלה לארץ־ישראל ושם משכנו תקופת־זמן בתל־אביב. ברש מתאר פגישה עימו בשדרות רוטשילד, בשנה האחרונה למלחמת העולם. גילר־בייליס היה כנראה דמות מוכרת בתל־אביב. אדם קצר־רוח ומר־נפש. שפתיו עבות. עיניו עכורות מאחורי משקפי זהב כבדים, והוא אינו חדל לספר, בפעם המאה ואחת, את כל פרשת מאסרו ועינוייו ומשפטו. וכך נעשה מיטרד, מלא תלונות על עם ישראל, מעייף את שומעיו בכך שאינו חדל לרחם על עצמו, וטענות יש לו גם כלפי הברון רוטשילד, אשר עזר לו בקיצבה חודשית, ועתה, בגלל המלחמה בין צרפת לבין תורכיה וגרמניה, פסק התשלום להגיע. מדוע לא שלחוהו לאמריקה? – מתלונן גילר. וכי ציוני הוא? למה הביאו אותו לכאן. הרי עתיד הוא לגווע ברעב, הוא ובני־ביתו עימו.


והנה דמותו של הסופר פלאם, הוא ברנר, ושניים מידידיו, זרחי הוא א“ד גורדון וּולוויל שילוני – ברל כצנלסון. והנה רעייתו של ראש הוועד של תל־אביב, שאין לטעות בזהותה, והרופא הביל”ויי ד“ר ציפין, הוא ד”ר חיסין, והעסקן־הסופר ר' פלטיאל בן ליש הלוי (מרדכי בן הלל הכהן), והמורים, ומנהלי־הגימנסיה, ועוד גלריה של דמויות שזיהויין כבר אינו קל ואולי גם אינו חד־משמעי, אם משום שלא הותירו רישומם בתולדות־היישוב ואם משום שמרבית הזוכרים אותן בשר־ודם כבר אינם בין החיים ואין מי שיפענח זהותן לנו.


כך למשל הבחור הנכפה והעני עוזר אלמוגי, אשר רק פעם אחת בחייו רואה, מבעד לחלון, אישה ערומה (סיפור דומה עתיד להופיע ב’עיר קטנה ואנשים בה מעט'). הערבי כאסרו, מזכיר הקונסוליה האוסטרית ביפו, המתבייש באחיו המשוגע אנטון, שמלבין פניו ברבים. הזקן קומורניק בונה הבתים, אשר קמל בימי המלחמה. הרצאתו של הפרופסור־האורח שמיץ באולם ‘עדן’, בליווי נגינת פסנתר של הגברת דולנקו (הופנקו?). זקני המושבה הגרמנית ביפו ובשרונה. המורה הפרטי פינטוס. שתי האחיות הרווקות עדה ונחמה נוי. אהבותיו של סימון בן הדיה. השתפכותו של המורה העממי מחברון, יונה בר יונה. החלפנים. בית ויגדורוב והפרשה המוזרה של רופא הבהמות מירון גוברנאטור ואשתו וירה. סניור פיצינגא הקונסול האוסטרי. והזונה היהודייה העלמה גונקין, הנוסעת בחצות־הלילה מפתח־תקווה אל הקאימקאם ידידה בתל־אביב כדי להשיג רשיונות־ישיבה לקבוצה ממגורשיה של העיר, היושבים בזיכרון־יעקב. וכל אלה על רקע המאורעות הידועים שעברו על תל־אביב בימי מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר פרשת הגירוש, פינוי העיר מכל תושביה, בצו השלטונות הצבאיים התורכיים, בהתקרב אליה החזית האנגלית מדרום, באפריל 1917.


בןעזר 7 אחרי הגירוש.png

תל־אביב הריקה, אחרי הגירוש


אחת התמונות היפות בספרו של ברש מעלה לילה בפרבר, הוא אחוזת־בית, לאחר חמישה ימים רצופים של גשמי־זעף וסערות.

הנה תיאור הבוקר הצח שלאחריהם:


מקץ היום החמישי, בשעה מאוחרת בערב, טהרו השמיים והלבנה במלואה יצאה להאיר את הארץ, הביטה באהבה אל בתי הפרבר ושפכה אורה על החולות החלקים והטילה גשר של כסף על הים הגדול והשומם, שגליו עוד חמרו ולא יכלו לשתוק מזעפם הארוך. והצינה לפתה את הבתים הרטובים, והאילנות הרבים רססו, רובם מרופטים מן הסערה וירקותם נראית כמעט שחורה. באמצע רחוב הרצל היתה מוטלת קאזוארינה כבדה, שנעקרה עם שורשה וחסמה את המדרכה בפני העוברים. השלוליות כבר אזלו, אך הן סחפו את עפר הכביש והניחו אחריהן ערוצים שבורים, שגילו צינורות של מים וחול מלבין לאור הלבנה.

נפתחו כמה דלתות ותריסים ואורות הנפט והשמן שבבתים ניצנצו החוצה קטנים וחרדים. את הלוקס שברחוב לא הדליקו, מאחר שנתלש ונופץ אל העמוד והריהו תלוי שבור ומדולדל. מפני השעה המאוחרה לא יצאו מהבתים אלא מעטים, ובתוכם תלמידים מיספר של בית האולפן [הגימנסיה], שרצו מן הפנסיון שלהם באלכסון הרחוב אל בית הרופא ד"ר ציפין, שבנותיו היו חברותיהם. מבית הרופא הזקן, הדובר רוסית, חביב הפרבר (הוא גוייס והולבש בגדי־שרד של יוז־בּאשי ונשלח לבאר־שבע), הגיעה נגינת פסנתר עליזה וקולו של המורה לציור, הרווק הבוהמי שבע־הימים ורעב־החיים, ניסר משם, בהתאמצותו לסדר משחק ‘שיש לו טעם’, והדבר לא עלה בידו. אז כעס על חניכיו וציווה עליהם ללכת הביתה, שעליהם להשכים קום ללימודים. וכשצילצלה שעת חצות מיהרו הנערים לפנסיון הקר, זוקפים צווארוניהם וטומנים ידיהם בכיסי המכנסיים הצרים. האורות בבתים כובו, והפרבר, שצריך היה להקיץ מחר לחיים חדשים, חיים של שמש ויובש ותנועה, נמסר כולו לרשות הלבנה, שהשגיחה עליו ועל גושי העננים הצחורים, הריקים, העוברים עליה בדרכם לשוב אל אוצרם הנעלם.

והבוקר הבא היה נפלא במינו, בוקר שכמותו ידע רק הפרבר העברי הצעיר על החולות ועל שפת הים שבצפון יפו. השמיים היו גבוהים, עמוקים ודקים מאוד, כאילו נמתחו מחדש; המדרכות וכביש האבנים, שהיה מקולקל ופרוץ במקומות רבים, רחוצים ונקיים, והבתים הקטנים עם גגות הרעפים, שמפני הלחות העמיקו אדמומיתם, נראים כמחייכים מעונג על מעט הירק הרענן והרוסס אשר בגינותיהם. ממקומות נִשְפִים, מעבר למשטח החולות החלק והנקי, המלבין עתה משמש החורף כיריעת בד פרושה לליבון, נראה הים המוליך את גליו העייפים מחמשת ימי הגעש, חציים עכורים וחציים כחולים, ורעמות־קצף צחורות מתנודדות עליהם. שטח המים פתוח עד לאופק ואין עליו סימן של כלי־שיט, ורוח דקה וחדה נושבת משם ובאה, כנושאת בכנפיה אבקת מים מלוחה וקרה לצרוב כל פנים.

(‘כעיר נצורה’, עמ' 19–20).


 

סיפורו של קלדם    🔗

נורית גוברין אמרה פעם, בקשר ל’נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות־מפתח, רומאני־מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על־פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כארבעים־חמישים שנה כבר כמעט לא נותר איש שזוכר ויודע על־פי מי היו הגיבורים גזורים. וכך, דווקא הידוע־לכול – נשכח מכול.


בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור ‘איש וביתו נמחו’ [אשר ברש: ‘איש וביתו נמחו’, המובאות כאן לפי מהדורת ספריית תרמיל, 1978], שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב ונזכר גם ב’כעיר נצורה‘, באותו שם ודמות אופייניים, ובפרשת אהבתו לגברת ראיסה סידקוב; ומה שמסופר על אודותיו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב’איש וביתו נמחו’, אף כי היה אולי פוגם מעט בשלימות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות של אדם חי בדמותו, מראשוני תל־אביב, שימש לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. אנשים שקראו את הסיפור בשנות השלושים – בוודאי ידעו במי המדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם. ציונה רבאו, שחיברה אף היא ספר זיכרונות חביב, וחשוב מבחינה היסטורית, על נעוריה בעיר – ‘בתל אביב על החולות’ [ציונה רבאו־קטינסקי: ‘בתל־אביב על החולות’, הוצאת מסדה, רמת־גן, 1973] – סיפרה לי כי קורותיו של קלדם נכתבו בעקבות חייו ומותו של אדם ושמו קרצ’מר, מראשוני תל־אביב.


בוריס קלדם הוא דמות שאינה אולי יוצאת־דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה, ודומות לה, אנו מוצאים בספרות התקופה, ובספרי זיכרונות, אלא שהדימוי ההיסטורי־הקולקטיבי־הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן, גם בחטאיהן, של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס ‘האבות המייסדים’, שממרחק הזמן הם כולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה וחוסר פניות אישיות. בוריס קלדם, חולה העגבת, היה אף הוא מבוניה של תל־אביב ושל ארץ־ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי, הקרתני מאוד, לראות רק באור אידיאלי ורומאנטי את תקופות הראשית ההן.


יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו אכן דם־קל, קל־דם – חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח מפרכס ומחשבות מפרפרות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית־איטית על רקע מחלת המין הקשה שנדבק בה בליל־הילולה בביירות, בשנות מלחמת־העולם הראשונה. בוריס קלדם הוא טיפוס של הרפתקן טוב־לב, אולי אפילו תמים־במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב־לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו – סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי־ריק. עיקר כוחו ותוקפו הם בשנותיה הראשונות של תל־אביב ובימי המלחמה הגדולה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים. ומכוח היותו בן־בית בכל החוגים הללו, הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית בשכונה החדשה, אחוזת־בית. אך בעבור הצלחתו ואהבת־החיים שלו והיותו איש־רעים לבילויים ולהוללויות – סופו שהוא משלם מחיר נורא.

המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד, בבלותו בביירות, בחברת קציני־צבא תורכיים מידידיו, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כעשר, חמש־עשרה שנים. אשתו השנייה והבן שעמד להיוולד לה, מתים, משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת שלטון הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים המושחתים. אשתו השלישית היא מטורפת־למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס־העצמי שלו.


קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד התאבדותו במלון הארדיג שבמושבה הגרמנית ביפו, הוא דמות רדופת־חטא, מתייסרת ברגשי־אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים. החלטתו לשים קץ לנפשו אינה פרי ייאוש בלבד אלא תוצאת פחדו מפני איבוד שפיות־דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת.


 

המיתוס של תל־אביב    🔗

רבים מן הנופים והדמויות המופיעים ב’תמול שלשום‘, ב’עיר נצורה’ ובספרים אחרים מראשיתה של תל־אביב – שבים ועולם בספרו של נחום גוטמן ‘עיר קטנה ואנשים בה מעט’ [נחום גוטמן: ‘עיר קטנה ואנשים בה מעט’. הוצאת דביר, 1959], שהופיע בשנת 1959, ליובלה החמישים של תל־אביב. המיוחד בסיפורים המקסימים האלה על ראשיתה של אחוזת־בית הוא, שגוטמן היה ילד ונער שעה שנתרחשו כל המאורעות הללו, בשנים 1905–1918 – מעלותו של נחום בן השבע עם משפחת אביו הסופר ש' בן־ציון [שמחה־אלתר גוטמן] לגור ביפו, בנוה־צדק ובתל־אביב, ועד סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

ברנר, עגנון, ברש, א' ראובני ואחרים – כבר היו אז בבחינת דמויות של סופרים, ופרקי־חייהם שבטרם עלותם ארצה היו בעלי משמעות מכרעת לעולמם הרוחני וליצירתם. לא כן נחום הילד, שעתיד היה לכתוב בגיל מבוגר יותר – על עולם ילדותו שבטרם עלותו ארצה, ונתאהב מיד והזדהה לגמרי עם נוף המזרח, עם הים, החולות וכחול־השמיים, וכך ראה בראשיתה של תל־אביב מעין התחלה חדשה, עיר שצומחת על החולות, ללא עבר, ללא נטל הגלות, הווייה שכולה ארצישראלית, נלבבת ורבת־קסם, עד כי כיום כמעט שאין להפריד את ראשיתה של תל־אביב מן האגדה החיה, כמעט המיתוס, שהציב לה נחום גוטמן בציוריו ובסיפוריו.

כך הווי הגימנסיה ‘הרצליה’, שברנר ראה בו את הרופס, הבוסרי והנלעג – קיבל אצל גוטמן את קסם הנעורים הארצישראליים שהיו כביכול חד־פעמיים בראשונותם, כמתואר גם בספרי העלילה שכתב וצייר לבני־הנעורים: ‘החופש הגדול או תעלומת הארגזים’ ו’שביל קליפות התפוזים'. גם מלחמת־העולם הראשונה והגירוש מתל־אביב, שגוטמן נתנסה בהם כצעיר, מצטיירים בספריו מתוך איזו גישה משועשעת ותאבת־חיים, ובכושר ציור לשוני מעולה, שהוא אחד משיאיה של הפרוזה העברית עד היום מבחינת סוד הניקיון, הפשטות והריכוז שבתיאור.

כשכתב, לימים, את ‘עיר קטנה ואנשים בה מעט’ – לא נתכוון להעלות סיפור־בדוי, ומשום כך גם כמעט שלא שינה את שמות הדמויות האמיתיות המופיעות בסיפורו, וביקש להעלות, ממרחק יובל השנים שחלף, את מראות נעוריו בראשיתה של העיר.


כך למשל תיאורו של רחוב הרצל, הרחוב הראשון באחוזת־בית, תיאור שנעשה, במילותיו ובציוריו, בכמה וכמה נוסחים, לחלק בלתי־נפרד מן המיתוס על ראשיתה של העיר:


זה ציור המראה את רחוב הרצל, בתחילת בניינה של תל־אביב. קשה לי להגדיר מה פירושם של קווי־הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא, ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל־המים והבית הקיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש־הוועד דיזנגוף. כמה קווי נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי ציפורים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בניין הגימנסיה – אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגודלו.


מצד ימין מזדקף מגדל־המים בעל שני הדוודים. בימינו עומדת במקומו מצבת־הזיכרון למייסדי השכונה בשדרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג־רעפים משופע. זה היה ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבניין המוזיאון של תל־אביב (שבשדרות רוטשילד – אב"ע].


בתחתית הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קווים בסרגל. אלה הם פסי הרכבת. בין העמודים האלה היתה נמתחת כל יום שישי שרשרת־ברזל. כך היו חוסמים את רחוב הרצל כדי למנוע כניסת עגלות לשכונה ביום השבת. מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצויירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהיתה בשכנות, אשר עליה עוד אספר בהמשך דבריי.

(עיר קטנה ואנשים בה מעט‘, עמ’ 7, עמ' 16)


בןעזר 8 כל תל אביב כולה.png

כל תל־אביב כולה


 

נחום גוטמן – המשורר בפרוזה    🔗

תמונה נוספת, מקסימה אף היא, היא זו הנותנת לנו מושג על דמות שכבר פגשנוה פעמים אחדות בתיאור ראשיתה של העיר, הד“ר חיסין, הביל”ויי לשעבר, רופאה של השכונה ואחד מראשי עסקניה. (לא מכבר הופיעו בתרגום עברי מרוסית פרקי כתבותיו המרתקות מביקוריו בארץ בשנת התשעים של המאה הקודמת, בספר ‘מסע בארץ המובטחת’. תיאורי תל־אביב כמובן אינם בו, אך תיאוריה של יפו באותה תקופה הם מן היפים שקראתי בספרות).

והנה כאן תמונתו של הד"ר חיסין, הפעם כגיבור, והיא מלמדת אותנו גם על יכולת ציורו המופלאה של נחום גוטמן, ועל יכולתו לקסום לנו בהעלאת דמות ותקופה שלמה באמצעים חסכוניים להפליא:


את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע־שעם עבה־שוליים, ולובש מעיל־דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו, היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן־תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות־משקפיים עבות כחתיכת־קרח – ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים.

הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת־המריבה.

(‘עיר קטנה ואנשים בה מעט’, עמ' 32)


בןעזר 9 דר חיסין.png

ד"ר חיסין – מלפנים ומאחור


אף שלא כתב שירים, דומה שאין כגוטמן משורר־בפרוזה, לא רק בציור, של תל־אביב, כדברי הסיום ל’עיר קטנה ואנשים בה מעט', שמיוסדים על אפיזודה אחת, על רושם בלתי־נמחה שטבעה בנפשו של הילד אחת מדמויות הגיבורים של עולם ילדותו:


– רבותיי, אני יודע כי נאום אינו ספר־זיכרונות. אבל אני זוכר את הנעליים החומות של דויד פרישמן, הסופר והמבקר הגדול, כשהן בוססות תחתן בסקרנות ובזהירות כדי שלא ‘תתגלשנה’ לתוך החפירה שחפרו הפועלים לבור של כיבוי־סיד. תחילה הביט סביבו, לכל מרחבי האופק, ואמר: חול. ניגש אל בור־הסיד, הרתית רגליו, פשט צווארו והביט לתוך החפירה. נצנוץ הציפייה שבעינו כבה, והוא אמר באכזבה: שוב חול.

– וכי יכולתי אני, הנער, להגיד לו מה קסם יש בחול, מה טעם טוב בקרירות של חול בשעות הבוקר, באין־סוף של חולות? הוא העמיק ראות. הוא ידע שהחול צופן שיכחה ללא שיור. זה אופייה של תל־אביב. זה אופייך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחייך – נמחו ללא שיור. עצי השקמים נגדעו. הפרדסים נעקרו. בית־ועד־העיר הראשון נהרס ללא רחמים. וי, וי, כמה נעים היה לו יכולנו לשמוע את צעדי הילדים במדרגות הלולייניות שהוליכו אל חדרי־הישיבות של ועד־העיר – הילדים היו פוקחים עיניים ומתפלאים כיצד התקפלו בבניין זערורי זה הדברים הגדולים המצויים כיום. גם זוכרי ראשיתך עתידים להימחות כעקבות בחול, לכן אני אומר: תל־אביב! חקקי זיכרונותייך על לבבות צעירים. בתל־אביב למדנו לשיר שירים בעברית לא גמישה במנגינות שאולות – אך כיוון ששפתי ילדים מילמלו אותם ועיני ילדות נוצצו לשמעם, צועדת רגלנו אחריהם בביטחה.

(שם, עמ' 262)


אלה היו תמונות אחדות שהציבה הספרות העברית מראשיתה ומלפני־ראשיתה של העיר תל־אביב, והן עומדות כמעט כולן בסימן השפעתם המכרעת של סופרי דור העלייה השנייה. אחריהם בא דור סופרי העלייה השלישית, ודור תש"ח, ודור המדינה ואילך – והעיר פשטה ולבשה צורה וסגנון בספרי כל אחד מבני הדורות הבאים שעסקו בה (גם אני חטאתי ברומאן שמתרחש בה כמעט כולו, וזאת בהיותה כבת שבעים – ‘השקט הנפשי’) – ואולם דומה כי לעולם לא חזרו עוד נופיה ודמויותיה להיות כלולים במכנה־משותף כה קרוב, וכה דומה בתיאורי מספּרים שונים, כפי שאכן נראו בעיני הדור הראשון שתיאר אותה.


(כל האיורים המלווים רשימה זו הם של נחום גוטמן)