קהל רב נאסף בליל שבת זו באולם המועדון של “המכבי” כדי לשמוע את נאומו של ה' י. קרניאל אשר היה מבאי־ביתו של אליעזר בן־יהודה והכירו בחיים לא מתוך הספרים והעתונות ולא מתוך השמועה והמסורת כי אם מתוך החיים היום יומיים והמציאות.
“זוהי הפעם הראשונה, אמר המרצה, בדברי ימי הישוב העברי, שא”י כולה חוגגת את חג החנוכה בצורה חדשה לגמרי, בצורתו הנכונה והלאומית. השאלה הנצחית “מאי חנוכה?” מצאה סו"ס את פתרונה: חג המכבים, חג מתתיה החשמונאי נהפך הפעם לחג העברית. חגו של יהודה המכבי – הוא חגו של בן־יהודה! לא עוד לביבות, סופגינים וסביבונים כי אם נשפים ותערוכות הפגנה לעברית, אור שמונת ימי חנוכה היה לאור התחיה העברית בארצנו!
ונס בתוך נס: אמש שמענו מעל במת “אדיסון” בירושלים את נאומיהם הנפלאים של נשיא ההסתדרות הציונית, נשיא קרן הקימת, והפרופ' קלוזנר, בשבחו ובגדולתו של אליעזר בן יהודה. מהם, היו ממתנגדיו ומשונאיו של אליעזר בן־יהודה בחייו. אבל “ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים עמו!”
מה נשתנה? מה יום מיומים? מהו סוד ההתלהבות הקדושה שהקיפה את כל הישוב לקראת חגו של בן־יהודה דוקא בחנוכה?
פתרון הסוד הוא בזה, שתחית השפה העברית היא עובדה, היא מציאות וקשורה באליעזר בן־יהודה. כל ישותו של העברי הגדול קשורה אף היא בחנוכה, ולא דבר קל הוא, שבן־יהודה נאסר בחנוכה, נפטר בחנוכה ואפילו שם המכבי הוא רמז לבן־יהודה, עפ"י ראשי התיבות: מי כמוך בן יהודה! (מחיאות כפים).
תחית השפה היא עובדה, ממשית, שהתחשבה עמה גם הממשלה הבריטית בהכריזה על הבית הלאומי והשפה העברית הוכרה בפעם הראשונה אחרי אלפים שנה לשפה הרשמית שלנו בארץ, כמו השפה האנגלית והערבית. ואם בכ"ז בזה אנו אשמים, כי אנו בעצמנו מזלזלים בה.
ולא רק עם ישראל כולו עומד בפני העובדה ההיסתורית של תחית השפה כי אם גם גדולי וטובי העמים הנכרים. הנואם מספר על התפעלותם של גדולי הסופרים הצרפתיים בבקרם בביתו של בן־יהודה, והקדישו למחיה השפה מאמרים גדולים ונלהבים בעתונות האירופית ע"א הנס הגדול של תחית המתים, תחית השפה המתה לשפה חיה, שפת הדבור של עם השב לתחיה.
אליעזר בן יהודה היה המורה העברי הראשון לאשת הנציב הראשון ביהודה, ושלשת מכתביה העברים של הליידי סמואל, הכתובים בידיה ממש בכתב בלתי־בטוח וחתומים: ביאטריסה סמואל, התלויים בתערוכה היפה של בן־יהודה אשר בבית הספרים הלאומי על הר הצופים – יוכיחו!
ואשר אמנם כתבה באחד ממכתביה למורה העברי הגדול את השם “טלפיות” במקום “תלפיות”, הרי גם הסתדרות הצעירות העבריות, ששלחה לי בימים האלה הזמנה למסיבה שנערכה לכבוד הגברת פליכס ורבורג מאמריקה – הלכו בעקבות הליידי סמואל וכתהו רק בשבוע זה “טלפיות” באות “ט” במקום ת'…
המכתב השלישי של ליידי סמואל היה בלי שגיאה. ומובטחני, שלו נשארה הליידי סמואל בארץ עד כה, היתה מתקדמת בשפתנו כל כך, עד שהיתה עומדת אולי עכשיו בראש ועד החנוך…
בן־יהודה נלחם כנגד השנוררות והגלות, נלחם בכוחו ובעטו – ונצח!
בן־יהודה נתן את עצמו בעד עמו, וע“כ הוא כה נערץ בעיני כל ישראל ושמו קשור לנצח בהיסתוריה העברית. עכשיו, רק אחרי עבור שנים לפטירתו, נהפך ב”י למיתוס ולדבר שבקדושה. לו חי בימי המיתולוגיה היונית, היה מקומו בהכיל יופטר בתור אליל השפה והתרבות, או לו חי לפני שלש מאות שנה בימי המקובלים והאר"י הקדוש, היה ר' אליעזר בן־יהודה נקרא בעל “המלון הקדוש”…
זכורני, בשעה שכל ירושלים היתה שקועה בלילות החורף ובלילות הקיץ בשנתה המתוקה והשאננה ובחומותיה הנעימים, ראה ראינו שם ברחוב החבשים בבית דירתו, מבעד לחלון על הקומה העליונה – נר תמיד בוער וצל קטן של אדם מתנועע על הספרים ורק שיעול קטן ויבש מפריע כפעם בפעם את מנוחת הקדש.
ועוד אני זוכר: בליל שבת, לילו האחרון, עיין באות “נון”, אות אומללה זו שנשמטה גם ב“אשרי”, וכשהגיע לפסוק: “נפלה לא תוסיף קום בתולת בת־יהודה”, נפל ולא הוסיף קום בן־יהודה והנפש הקדושה נפרדה…
אמנם הגוף נפל, אבל הרוח של בן יהודה חיה בקרבנו, ובה במדה שאנו מתרחקים מיום מותו, מסתלקת הגשמיות הבן־יהודית, השנאה והקנאה הפרטים של בני אדם אליו הולכת ושוקעת, דוערת כאש־קוצים ובן־יהודה הולך וגדל, אגדת־נצח הולכת ומתרקמת סביב האיש הגדול הזה, והוא הולך ונעשה לקנין האומה.
בן־יהודה היה בעל נפש יפה שנשקפה גם מתוך חיצוניותו המלבבת, דייקנותו ביחסיו עם בני־ביתו, חבריו, ידידיו וכל מוקיריו. נקיון בגדיו וגופו, הצחצוח בלבושו לכל פרטיו ודקדוקיו. עם בן־יהודה היה אפשר לדבר על הכל, לא רק על בלשנות ומדיניות, כי אם גם על האפנה ועל הענינים היום־יומיים המתרחשים ברחוב.
מהראוי איפוא, שיכתב ספר על חיי בן־יהודה האינטימיים בביתו ובחברה, כמו לאנטול־פרנס הצרפתי, לגאטה הגרמני ולשקספיר האנגלי.
“המכבי” שנפל בגורלו להיות הראשון ברחוב אליעזר בן־יהודה צריך איפוא להרים את דגל בן־יהודה, שקבל באמריקה מאת חובבי א"י ביום הכרזת בלפור, להניף אותו ברמה. כלנו צריכים להתאחד ולהיות לאגודת בן־יהודה, ולהיות כמותו קנאים לשפתנו, קנאים לגאוננו הלאומי.
בזה נכבד ונוקיר בודאי את זכרו של בן־יהודה! (מח"כ).