אמצע תמוז. חצות לילה. יצאתי מביתי ללכת אל כרמי הרחוק. בחוץ אור כאור היום. הירח מושל בשמים בכל הודו, חוגג את נצחונו. הכוכבים כהים, כמתבישים מפני מלכת הלָיל. בשמים אין אף כתם קל: מראיהם תכלת כהה ורק בקצם — תכלת בהירה. דממת מות. האויר מת. העצים עומדים זקופים ואלמים. אין אף ניד קל. והמושבה כולה ישנה. עברתי את הגבעה אשר מאחרי חצרי ואכנס לבין הכרמים. פה אין ממשלת הלילה שולטת כבמושבה, נוטרי הכרמים — הלילות נחשבו להם כימים. מימין ומשמאל תשמע לרגעים שירה קטועה, שריקה או ירית רובה.
השומר העברי שופך את נפשו בשירתו של מַנה: “מי יתן כנפי נשר, לי גם לי תולעה”… אחד הפלחים שר את ה“ליל” ושירתו מלאה עצב ותוגה חרישית.
והמוגרבי מסלסל את סלסוליו הדקים, הקצרים, המלאים בכיה עמוקה… פתאום תשמענה צעקות באחד הכרמים, שריקות, דפיקות בפחי־ברזל, יריות: הנוטרים יצאו לצוד את השועלים מחַבּלי הכרמים…
_________
את שומרי, את מוחמד מוסמרי, מצאתי עומד על יד הסוכה, תפוש במחשבותיו. מוגרבי הוא, כבן שלשים וחמש, גבה־קומה ודל־בשר, ונחשב לאחד השומרים המצוינים שבסביבה. בימי עלומיו עסק בעסקים לא־“כשרים”, “השתעשע” בדרכים מסביב לדמשק. ומעשי ה“שעשועים” השאירו בו סימנים: אחד מנחיריו קצוץ, שרטת עמוקה עוברת על כל רוחב פניו, ורגליו פצועות. יליד אלג’יר הוא.
כשהכניעו הצרפתים את כל הסביבה והנהיגו בה סדרים חדשים ושמו קץ לאנרכיה הפראית, לא יכול מוסמרי — ורבים כמוהו — להשאר בספירה ה“חוקית” והלך לבקש “אושר”, ואת אשר בקש מצא בתורכיה האסיתית.
— מה לך, מוסמרי, כי כה נעצבת?
— היא שוב חולה….
— בתך?
— כן.
— מה לה?
— מי יודע? קטנה…
ברגע הזה נשמע קול בכי.
מוסמרי נכנס לתוך הסוכה. אחרי רגעים אחדים יצא ועל זרועותיו בתו — ילדה כבת ארבע, קטנה, חורה עם בטן עבה. כולה היא במשך כל הקיץ ואביה מטפל בה בזהירות יתרה.
— האמנם לא תמצא אחת מקרובותיך או מקרובי אשתך, אשר תמסור להם את ילדתך?
— לא, חוג’ה, זר אני בכל הסביבה הזאת, ואשתי… קרוביה התנכרו לה בעודנה בחיים.
— אך האמנם לא יסלחו לה גם אחרי מותה?
— לא… אצלנו אין סולחים על דברים כאלה…
בחיי מוסמרי היתה דרמה קטנה, אבל קשה מאד.
פעם נטר את אחד הפרדסים ביפו. הפרדסן היה פלח עירוני ולו בת קטנה, לבנה, ושמה פטמה. ויאהב מוסמרי את הפלחית הקטנה. וגם פטמה הלבנה השיבה אהבה אל חיק המוגרבי השחור והגדול, שהרבה גברים פחדו להביט בפניו. אבל האב לא שמע לדברי בתו ולתחנוניה: אין פלחים נותנים את בנותיהם לבֶדוים ולמוגרבים, ואף כי לנע־ונד כמוסמרי.
מוסמרי ופטמה החליטו להוציא את חפצם לפעולה. החליטו ועשו.
שופט העיר יפו היה מכירו של מוסמרי. פעָמים שמר את פרדסו. ויבוא אליו מוסמרי ויספּר לו, כי אהב את פטמה וכי גם היא אהבתו, וכבר הרתה לו, ואביה אינו נותנם לבוא בברית הנשואים.
ויקרא השופט את הבת ואת אביה וישאלנה, אם אמת הדבר בפי מוסמרי.
ותען הבת ותאמר בפני העדים: אוהבת אני את מוסמרי והרה אני לו.
פני הפלח רעדו וחָורו, אש זרה התלקחה בעיניו, וחרב הפיפיות הקטנה שבחגורתו התנופפה בידו… אלמלא המסובים שכסו על פטמה, היה אביה הורגה בתנופת־יד אחת.
וישפוט השופט: פטמה תהי למוסמרי וכל אשר יפיל שערה משערותיה — דמו בראשו.
ובכל זאת ירא מוסמרי להשאר ביפו וילך עם אשתו לחיפה. והאב קלל את בתו, אשר העטתה עליו כלימת־נצח, וישבע לבלתי סלוח לה ולבניה עד עולם.
אולם אשרם של מוחמד ופטמה היה עדי־רגע.
מדי יסַפּר מוסמרי את סוף המעשה, יתרגש ודמעות נופלות מעיניו על פניו הקשים.
“… כל אותו יום עבדה בשדה. קצרה שעורים. בשובה אל סוכתי לא הכרתיה: פניה נפלו ושוּנוּ. והיא לא אמרה לי דבר, ולא אכלה, ותפול למשכב. בחצי הלילה התחילה להאנח ולצעוק… עד אור היום צעקה, ואני אובד־עצות… כשזרחה השמש, נעתר לי שכני להשגיח על אשתו, ואני מהרתי אל המושבה הגרמנית — את כרמיהם נטרתי — מצאתי בעל־עגלה ואביא את פטמה העירה אל הרופא, אותו יום ילדה לי בת, והיא — פרחה נשמתה”…
עברו ארבע שנים מיום מותה. כל הזמן לא נפרד מוסמרי מעל בתו אף לרגע. בתוך הסוכות בכרמים בפרדסים ובין הזיתים, גדל את בתו. חולנית היתה וגרמה לו הרבה צער ויסורים.
— ומה שמה? — שאלתי.
— פטמה…. כשם אמה…
— מדוע לא תישני, פטמה?
היא הביטה אלי בפחד, אבל התאוששה אומרה בקול חלש: בטני…
ואחרי רגעים אחדים אחזה ביד אביה ותאמר:
— רוצה אני הביתה, לשם…
— מה היא רוצה?
— אינני יודע. זה ימים אחדים לא תחדל לחלום על איזה בית. אין זאת כי ילדי שכני הפלח ספרו לה.
— שם, יש לנו בית, שם, — לחשה הילדה בקול רפה.
“בלב הילדה בת הפלחית נתעוררו געגועים על בית, על חיים במקום קבוע” — חשבתי בלבי.
מוסמרי הבין כנראה למחשבתי, הרים פתאום את ראשו, הביט אל בתו, ואמר:
— בתי, אביך נע־ונד כל ימי חייו, וגם את תהיי נעה ונדה, בלי בית, בלי ארץ־מולדת…