הוא היה גס־מראה למאד: גבוה, עבה וגדול כגמל, ואמנם יש אשר קראו לו: חוּתן־גמל. ידיו היו מגושמות וגדולות מאד ככפות הדוב, וכשהיה מניח את כפו מתוך חבה על שכם חברו, נדמה לו לחבר כאילו נפל עליו נטל כבד. פניו היו עבים ורחבים ועורם קשה. באמצע המרחב הזה — מחצה של בשר בדמות חוטם רב־הכמות וגדל הנחירים, ומשני עברי החוטם, בשני חורים עמוקים — שתי עינים קטנות. איש זר, שפגש אותו בדרך, נרתע לאחור או נטה הצדה: חיצוניותו אומרת — גזלן לקראתך. אבל מכיריו לא היו יראים מפניו כלל. כולם ידעו, כי חוּתן איש טוב הוא, ובתוך הגוף המגושם שוכנת נשמת ילד. משום כך היו הכל לוחצים אותו, לועגים לו, מתעמרים בו. אילו הרים חוּתן את ידו, היה מועך את מתנגדו כזבוב, אבל הוא לא הכה איש מימיו.
ואומלל היה חוּתן, כל ימיו היה אומלל.
________
לאדם־ענק זה היתה “חולשה” יתרה לנשים, מפני שהן קטנות, מפני שהן חלשות ורכות. וכל שהיתה האשה יותר קטנה, יותר חלשה, יותר ענוגה, היה חוּתן מרגיש אליה נטיה יתרה. וכשהיה לאיש והתחיל לחשוב על אשה, והמטבעות התחילו לצלצל בכיסו, היה מתהלך בכפרים לראות בנשים, וגם אל הערים הלך: ליפו, לרמלה. ובנות העיר לקחו את לבו שבי: הן יותר קטנות, יותר רכות ולבנות. ובכן החליט בלבו לקחת עירונית. ומשהחליט לשאת לו אשה עירונית, חדל לבקש אשה, כי סכום הכסף אשר בידו מצער היה. ושוב התחיל לעבוד ולצבור כסף על־יד.
וסוף־סוף עלה חפצו בידו. כשהיה בן חמש ושלשים קנה לו אשה בת רמלה במחיר אלף פרנק. ואשה זו התאימה לחשק לבו: קטנה, ענוגה, פניה לבנים ועיניה שחורות, וגם ידיה רכות. וכשהביא את אשתו אל ביתו, לא היה גבול וקץ לאשרו.
ואולם שמחתו היתה עדי־רגע. האשה הקטנה שנאה את בעלה הענק. העירונית בזה בלבה לכפרי הגס ולא יכלה להבין לנפשו הטובה. רגזנית היתה, כעסנית, ותמלא את ביתו מדנים כל הימים.
ואף־על־פי שחוּתן פנק אותה, ולא נגע בה בידו ולא הכריח אותה לעבוד כל עבודה קשה — לא יכלה למחול לו את גסות גופו, ותשנאהו ותכעיסהו תמרורים.
והוא אהבה, שמר עליה כעל אישון עיניו, וסבל את כל היסורים באהבה. נשמתו של הענק כאילו נתקשתה כגופו ולא הרגיש בכל העוקצים החדים של אשתו הקטנה. שכניו היו לועגים לו ומשניאים עליו את אשתו, וגם שכנותיו היו לוחשות לו באזניו… כי קנא קנאו באשרה של העירונית הזרה. אבל חוּתן לא שמע ולא אבה לשמוע בקולם ולשים לב לדבות.
בעומק לבו אמנם סבל יסורים קשים, אבל לא הוציא את לבו החוצה. ביחוד גדלו יסוריו ומכאובי לבו של חוּתן, כשהיתה אשתו דורשת ממנו גט־פטורין…
תכופות היתה דורשת כזאת, ותכופות היתה צועקת אליו: אני שונאת אותך!…
________
רק פעם אחת כעס חוּתן.
אשתו ילדה לו בת ויקרא את שמה חַלִימָה. ומיום שנולדה לו בתו רפתה אהבתו לאשתו. כל כחות נפשו שׂם באהבתו לבתו, לילדתו. וכיון שרפתה אהבתו לאשתו, רפה גם כח סבלנותו. והיא הוסיפה לשנוא אותו — אותו ואת בתו. ולא פעם היתה אומרת לו: “שונאת אני אותך ואת בתך המכוערת הזאת”…
וכשהיה חוּתן שומע דברים כאלה, היו פניו רועדים.
ופעם אחת, כשראה את אשתו צובטת את בשר ילדתו, והיא אז כבת שנה, אחז בזרועה… חוּתן לא אמר להכותה, אין דרכו להכות, רק אחז בה, אחז — ושבר את זרועה…
אז באו אבותיה וחוּתן הוכרח לגרש את אשתו. כך אבד לו כספו, ורק בתו נשארה לו. והילדה חלימה מלאה את כל נפשו של חוּתן ולא זכר את אשתו וישכחנה: כל שעות הפנאי שלו היה מטפל בילדתו; ויש שהיה מביא אותה אל מקום עבודתו.
חפצו הכביר היה כי יקראו לו: אבו־חלימה. ובני הכפר הרשעים היו קוראים לו כבראשונה: חוּתן סתם, או חוּתן־גמל…
רק אני הייתי עושה לו נחת־רוח וקורא לו: “אבו־חלימה”, ועיניו הקטנות היו מביטות אלי במבט של תודה ואושר; משום כך אהבני, ומתוך חבה היה מניח לפעמים את ידו על שכמי… ומשום כך לא יכולתי לסבול אותו…
_________
חוּתן היה נוטר כרמי שנים אחדות.
וכשהיה מביא אליו את בתו, והיא בת שלש, אל הכרם, וכשהיה מטפל בה, ראיתי לעתים דמעות נוצצות בעיניו. ויש שהיה אומר לי:
— הלא כפני עירונית פניה!
ובכל זאת היה מיעץ לי, ואני אז בחור צעיר, להתרחק מעירוניות ולא להסתכל בפנים לבנים ובעינים שחורות, כי אלה אינן נותנות אושר….