כבר אמרתי לכם פעם, כמדומני, כי אופטימיסט גדול הנני מטבעי, ועל כל צרה שלא תבוא עלינו ועל כל מיני פורעניות ויסורים קשים, אני מנחם את עצמי ב“אמרי אינשי”: במדה שהרעה מתגברת, הטוב מתקרב וממשמש לבוא.
ואולם אחב“י הרואים בעבים עמדו בשבוע זה בשעת לקוי־החמה הגדול וראו מתוך השפופרת המפוחמת את ה”ירח" המתקוטט עם השמש ומבקש לכסותו לגמרי, ונתעצבו אל לבם מאד והביאו ראיה מדברים החכם מכל אדם שאמר: אשרי אדם מפחד תמיד…ולא זאת אלא שהם מקיפים אותי בשאלות מכל צד: נו? ומה יהיה בערב שבת־הגדול? ומה בדבר הכנת־הסדר וקרבן־פסח?…ומה המצב בכלל?…
מילא, במה שנוגע למצות, הרי כבר דאג ב“ה ועד־העיר שלנו, כידוע, והשתדל להוזיל את המחיר לא יותר מפי שתים ושלש מאשר בצפת ה”עשירה“… ומרור נשאר לנו ב”ה די והותר משני לנובמבר, גם “קושיות” יש לנו לשאל השתא הרבה יוצר מארבע, אלא שכאן אין ההגדה העיקר, כי אם הכדורים, כלומר כדורי הבצק…
וזריזין מקדימין: עוד בשבת שעברה עשו “המחותנים” שלנו הקפות בעיר כשלולבים ארוכים כרמחים בידיהם, ממש כמו בהושענא־רבה, ואתרוגים קטנים, פרי־עץ הדר, באשפרותיהם והכלי־זמר הלכו לפניהם ונגנו בקול, למען יראו וייראו… כשעברו לפני בית־הדאר, עמדו לצדי שנים מבני־דודנו ודברו ביניהם אנגלית כדי שלא אבין כנראה: השמעת, הוא אומר במבטאו הגרוני המזרחי, מה ה“מזיקה” הזאת אומרת? – “ווי אר היר!” (כלומר: פה הננו!) וחברו ענה בערבית ואמר: “יעני: דיר באלאק!” בעברית פשוטה זאת אומרת: הזהר והזהר!… וזכרתי אז את המעשה הידוע של היינה בחיל צרפתי שלמדהו בילדותו שפת התופים…
ולכבוד הסדרה הכפולה של השבוע “ויקהל־פקודי”, הוציא המושל פקודות בענין “ויקהל” ברחובות וחדש הלכות בסדר התקיעות, דהיינו: מקדם תקיעה קטנה ואח“כ תקיעה גדולה בחצוצרות ובשעת הצרך, לרבות הלילות, גם “שברים” כדבעי, כדי לבלבל את השטן, והמקובלים שלנו נוהגים לומר שבע פעמים את ה”למנצח לבני ידותון" שחבר הרב קוק, כדי שלא יעשו מעשי “דון”, ובשעת מעשה הם מכונים בלחש ל“פצפציה” שר־הפנים ואומרים שירה: בים־בם, בים־בם!…
בשבוע זה באו, כידוע, מאה בעלי־בקיעות מאירלנדיה וחלקו ביניהם את השופרות לתקע בהם מעל ראש ה“חורבה” וה“הוספיץ” של קיר“ה ועל כל מגדל גבוה, לקיים מה שנאמר: הישמע קול שופר והעם לא יחרדו? ושאלו זה את זה: שומר מה־מלילה שומר מה מליל? וענו ואמרו: ערוך השלחן של ה”סדר" צפה הצפית…
ואי“ה בקרוב יקיימו גם מצות בדיקת־חמץ בעיר העתיקה ויניחו לכתחילה פרורים בדמות כדורים בכל הפנות והסימטאות החשכות שרב ישראל מצויין שם, ואח”כ יחפשו בנרות, כנהוג, וכשמחפשים, אומרים הבריות, מוצאים… ויעשו “הבדלה” בקול רם כדי להוציא את הני־בריוני, מפני שהקול יפה לרחוב ה"בשמים ובעירנו, כידוע…
ואלמלי הייתי אני תקיף ב“חלונות הגבוהים”, הייתי מזמין לכבוד נבי־מוסא גם את הגברת אנסטזיה לבקר בכל “בקר” את שכננו ה“פלשתי” ביפו, לעלות קצת גם על ה“כרמל” בחיפה ולהסתכל כפעם בפעם ב“ראי המזרח” כדרך המטרוניתות הכבודות – עד יעבר זעם… או לו הייתי לכהפ"ח איזה “מאכער” שם במשרד הרבנות שלנו, הייתי גוזר על צאן־קדשים לומר ביום ז' אפריל ז' פעמים את הפסוק “אשרי יושבי ביתך”, וביחוד להיות כל יהודי שומר בביתו את האות השביעים כקמיעא, כמה שנאמר: ונשמרתם לעצמותיכם…
יכול מראש חדש, רבים מבני העיר העתיקה החלו מערב ר“ח אפריל, תלמוד לומר ביום ההוא, בשעה שיש מצה ומריבה ומרור מונחים לפניך, וזמנו בכל יום ובכל שעה, כי למה הדבר דומה? משל למלך שבנה לו פלטין ומלא אותו אבק־שרפה, וכל ניצוץ קטן של אש הנזרק כי במזיד או בשגגה, עלול להבעיר בו דלקה גדולה, ר”ל…
הוא אשר אמרתי: עיקר ה“סדר” בארצנו הם הכדורים כדורי־הבצק השמנים והנעימים לחך, גם כוסו של אליהו ל“שפוך חמתך” ואחרון אחרון חביב – ה“אפיקומן” שנוהגים להצניע היטב לבל ימצאו אותו הקונדסים… ויהי רצון שנזכה כלנו לערך את “הסדר” וה“מלוכה” בשלום, אמן!
* * *
תפלתו של ר' חיים שהיה מכוון פניו, כידוע בכל יום למול הר־הצופים, הזיקה כנראה לבריאותו של “הרבי” שלנו עד שבא רב קוק ב“למנצח” שלו ושב ורפא לו; ואי“ה לאחר סדור פסח כהלכתו, יפליג למדינות הים ויעשה שם כשני חדשים כדי לעשות תנאים בטוחים בין “הני תרי צדדין”, ואח”כ ישוב אלינו עם הרבנית שתחי' לכבוד “מתן־תורה”, והכל יהיה “ליהודים”…
ובינתים הוא עוסק ומטפל באורח הגדול והישיש שלנו. לורד זה בא לארצנו כ“רבי” שלנו בשעתו ועושה דרכו ב“ה לא ע”י מלאך “גבריאל” ולא ע“י “סטרא” אחרא, וגם לא שכח לקחת עמו משקפים (“בריל בלע”ז) בהירים, ולא אספקלריה חשכה לעיניו כנורטקליף בשעתו, ונסע דוקא לפתח־תקוה ה”בוגדית" ולתל־אביב ה“סרסורית”, ושם כבד את שכנינו הטובים ב“ברוך הבא” כדבעי למיהוי, וראו זה פלא! הוא חזר ב“ה בשלום לירושלם ה”חלוקנית" בלא “אוטומוביל משורין” והכל אתו שפיר…
ויש אומרים כי…אבל נניח זה לפעם אחרת…
* * *
בשבוע זה נגש לאוסישקין אחד מחסידיו ואמר לו: אדוני שוב פעם התנפלות על ההנהלה הציונית! נזדעזע קצת “איש הברזל” וקרא: מה?! שוב פעם התקפות ב“דאר־היום”?… – ב“בארץ”, ענה השני והושיט לו את המאמר “במי האשם” על שאלת התירות בארצנו “ההנהלה הציונית שלנו בא”י, רק היא אשמה בכל הדבר הזה, שאני מרשה לי לקראו: אסון“. “ההנהלה הציונית שלנו שכחה, ואולי גם לא הבינה”… וסדרה שלמה של “ועל חטא” נגד ההנהלה הציונית בנידן זה, ממש כמו אז ב”דאר־היום“, ואפילו אותו ה”טון" כמעט…
אכן “נתחלפו היוצרות”, כמו שהציגו אמש ילדי בה“ס העברי לבנים בכ”כ הצלחה. איך אמר קוט־יאר? – “יעקב לא תקע ובכן תקע איבאן!” ותקיעותיו של דאר־היום נעשות ב“ה ע”י אחרים – צדיקים גמורים בא_ת שאין אפילו בעלי־תשובה יכולים לעמד בפניהם…
בטוח הנני כי בקרוב תשלח ההנהלה הציונית “דפוטציה” מיוחדה לדאר־היום להתחנן לפניו שירחם עליה ויתן מעט בקרת…שהרי בזמן האחרון אין כמעט מה לקרא בעתונות המקומית…
* * *
אין אני בקי כ“כ בעניני “חדשת התירות” בארצנו, ואולם לאחר ששמעתי את כל אשר עשו לנו ר' קוק, ר' טודרוס ומר X פרס האמריקני וכל כח דליהון, ולאחר שקראתי את דברי ה”קטן" שלהם, הבינותי כי זוהי אמנם “דרשת הגויים” עוד מימי הכבוש הראשון, או כמו שאומרים הליטאים שלנו, “חרסת” שלהם ולנו נשאר לע"ע רק המרור…
איני מצטער כ“כ על ההפסד החומרי שבעסק הזה, כי סו”ס הרי שתו 800 תירים במלון אלנבי בשלשה ימים – כך מספרים – בעד 1600 פונט משקאות בלבד, כי הלא מארץ “יבשה” הם באים, מדינות ה“פרוהיבישיון” ממש כמו המהגרים הרוסים בשעתם, “בונימולצים” בלע“ז, שהיו משיגים כאן “וואדקא” בזול ובלא תשלום “אקציז”, והיה להם גלגול מחילות לגופם בכל רחובות ירושלם עיה”ק, אלא שהרוסים ההם היו הולכים ברגל, ומעפשים את אוירא דא“י בריח של זפת ממ???? ו”עולי־רגל" שלנו נוסעים במכוניות, זרות וריח של התבוללות והשפעה אנטישמית נודף מהם…
ועל מה אני מצטער? – על הצער הגדול שהיה לחברות־התירים שלנו שהיו נאלצות לשלח את רוב לקוחותיהן דוקא למלון יהודי, באין ברירה אחרת. וביחוד שלא היו להם עוד מאחב"י כדי למלאת בהם את מלון “נוטר־דאם־דפרנס”…
בליל שבת־קדש העבר נכנסתי “למנין” של מלון אלנבי כדי להשגיח קצת על הכשרות מטעם הרבנות הראשית, והנה עמד לצדי תיר זקן אמריקני שכלו אומר “גוי” ובידו סדור תפלה באותיות אנגליות… כיון שהגיעו לתפלת “ושמרו” לפני ה“שמנה־עשרה”, דלג עליה החזן שהוא כנראה מעדת הפרושים, וקפץ פתאום התיר ודרש ממני בכל תקף את התפלה “ושמרו” הכתובה בסדורו. לשוא התחננתי לפניו ובארתי לו בלשונו כי כאן בירושלם אין אומרים “ושמרו בנ”י את השבת" עפ“י מנהג הגר”א ואלם הפעם נהג מנהג־חסידים ולא נחה דעתו עד שהבטחתי לו להתפלל תפלת “ושמרו” בשבת הבאה אי"ה ואם ישאר עוד בירושלם…
ועוד אסון אחד קרה לו לתיר שלנו – הוא נשאר יתום, ובשעת ה“קדיש” קם וקרא בקול מתוך הסדור האנגלי מלה במלה "בטשאייטשון וביומייטשון, במקום “בחייכון וביומיכון”, מחמת שאין ח' וכ' באמגלית, כידוע…
* * *
למחרתו נפגשתי בתיר אחר שחוטמו הכריז על יהדותו מרחוק, נגשתי אליו ונכנסתי עמו קצת בדברים. הוא ספר לי בשביעת־רצון גמורה כי הספיק כבר לראות את כל הארץ; את הקבר הקדוש, את בית־לחם ואפילו עד נצרת הגיע, וגם קנה הרבה מזכרות מהמושבה האמריקנית… – נו, אמרתי לו, ואת “ראשון־לציון” כבר ראית? מיין הכרמל המזרחי שתית? את ביהן “בצלאל” בקרת? ומשטיחי “מרבדיה” קנית?
פקח התיר שלי שתי עינים גדולות ומשקפיות ואמר בתמהון: – האמנם יש כאן מושבות של ה“זייאניסט”? האם זהו המקום של “קרן־היאזאד” שמדברים עליו באמריקה? האם כל “הזייאניסם” היא כאן? "דא? דא?! ובשעת מעשה הראה באצבעו למטה על פני הארץ…
באותה שעה נזכרתי מעשה שקרה עוד לפני המלחמה, ב“דרוגמן” נוצרי אחד שלוה חבר תירים מחו“ל ונסע עמם ברכבת מיפו לירושלם. בדרך ראה אחד התירים מרחוק גבעה פוריה ושאל מאת הדרוגמן: מה זה שם? – זוהי Rischon Lesion “ראשון לציון” ענה בגאון, מושבה צרפתית”… לאחר שעה קלה נשקפה שוב חורשה יפה וגגות אדומים: – ומה זה שם? שאל התיר הסקרן – זוהי Ecron “עקרון” ענה שוב הדרוגמן, גם זו מושבה צרפתית…
– אכן הספיקו הצרפתים אמר התיר ברצון, לעשות הרבה ב“פלשתין”…
קפץ הדרוגמן ואמר: יש עוד מושבה צרפתית בשם Zicron “זכרון” וראה זה פלא! כל השמות האלה מסתימים בon, ובעל־המושבות בעצמו הוא צרפתי Baron “ברון”, ובשעת דבורו השתדל לבטא את הon תחת חטמו כצרפתי אמתי…
ולא יכלתי עוד להתאפק, נגשתי אל ה“דרוגמון” הלז וספרתי לו בניחותא מעשה בגרמני ויהודי שנסעו יחד ברכבת באלזס מיד אחר הכבוש הצרפתי; ובכל תחנה ותחנה, בכל עיר ועירה התפאר הגרמני לפני היהודי ואמר: הרואה אתה, “יודע”? (יהודי!) גם זה שלנו! לסוף שאל אותו היהודי: נו, ר' דייטש ו“מיתה־משונה” היא גם־כן שלכם? חשב ה“יונקר” שלנו כי זהו שם מקום באלזס וענה בגאוה: אם סידן היא שלנו, הרי מיתה־משונה Misse meshune בודאי שתהיה לנו!
עז־מות