לוגו
6.8.1922 ובכן, לא אורלנדו ולא מיס־לנדו, לא בוגומי ולא בן־עמי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ובכן, לא אורלנדו1 ולא מיס־לנדו, לא בוגומי ולא בן־עמי, גם לא מוסולינה הפאשיסט אף לא ברסלינה הפאפיסט2 – אלא דוקא פקטה ושנצר שלנו, הם הם שסדרו מחדש את הוורה האיטלקית ובקרוב יתפשרו עם צרפת בדבר “הגבאות” על המקומות הקדושים בא"י ומפני דרכי שלום יעשו כמונו להבדיל אלף הבדלות, במשרד הרבנות: שני רבנים ראשיים – אחד לאשכנזים ואחד לספרדים…

ואי“ה, אחר שבת־נחמו יאסף ה”רבי" שלנו את כל תלמידיו למיניהם להודיעם סוף־סוף כי העבירו בטאבו את הקושאן שה ה“החדר” על שם מלכותו ב“לונדרה”, ומעכשיו יוכל לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו, ויתנהג עמם מעשה “בעל־הבית” כדבעי, ל“מען־דעת” כל עמי הארץ…

* * *

אמרו רבותינו ז“ל: “בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו”, ואנכי – למה אכחד? – איני מבנו ותלמדיו”, ואנכי – למה אכחד? – איני מתקנא כלל וכלל בתלמידי אלה שזכו בשבוע זה לבלפורים קטנים ומכש“כ לתאומים, אבל קנא קנאתי בראש־הועד מחדירה שזכה להבריק מברקים ולבמבם מכתבים ל”חלונות הגבוהים" עד חבר־הלאומים3 ועד בכלל; ביחוד בערה בי אש קנאתי ממש בקראי בהפוע“צ שיר תודה “אל בלפור” בכבודו ובעצמו, בחרוזים כל־כך מוצלחים, וע”כ שנסתי את מתני וישבתי לערך גם4 אני מכתב לבלפר בלא קלף ובלא חרוזים.

וזהו פשתגן הכתב:

“מאי דיר לורד בלפור!

בטח קרא כבודו הרם את ה“עזמות” האחרון ושמע5 בודאי על הצעתי לקרא את כל הילדים בשנה זו בארצנו על שם כבודו, כאלכסנדר מוקדון בשעתו. ועכשיו יש לי הענג להודיע למעלתו כי אחדים מתלמידי בירושלם התעוררו והשתדלו בכל כחם לטובת הרעיון הזה, ובשבוע האחרון נולדו בעירנו תאומים שנקראו בשם “ממונה בלפור”, כידוע, וגם תימני קטן ב“קפת־מלוה”, שנקרא שמו בישראל “בלפור משה”.

איני זוכר אם ספרתי לכבודו כי אבי־התאומים הוא גם אבי כל תופש כנור ו“קלרינט” במאה־שערים – זהו ה“וואיטשיפל”6 של ירושלם עיה"ק – וה' חננו בבן־חמד, אחד משבעת הפלאים בעירנו, היודע לתופף בבת־אחת על חמשה תפים גדולים, כמספר שנות חייו…

ויש מנבאים עתידות גם להרך הנימול ואומרים: זה הקטן גדול יהיה – בנגינה, וכשם שזכינו לסופרים ישישים ומפורסמים וגם למנהלי תיאטרונים גדולים בשם אלכסנדר, כן נזכה פעם – מי יודע? – גם למנגן דגול בשם בלפור

ו“במשכנות” וסביבותיה פשטה שמועה כי משיח יהיה תימני, ככתוב ב“ביייבל”: והלך בסערות תימן" – ירחם ה'…

בכל אפן, חושב הנני כי מעלתו ישבע נחת ממשפחת הבלפורים והבלפוריות הקטנים שלו – כן ירבו! – הרבה יותר מאשר מ“בלפוריה” בעמק יזרעאל…

ומחמת שהיום ערב־שבת נחמו בעולם ועודני עיף קצת מהתענית של אתמול, הנני מקצר הפעם

כן, עיקר שכחתי:

Yours very truly,

AZMAVETH.

גם בני־דודנו הסכימו פה אחד להצעתי שבאה בשעור האחרון להחליף עמנו את תשעה־באב, ואמנם הפעם לא התהלכו “מגוי אל גוי” בכל שלשת ימי “אבלות” לעשות בקורים זא"ז, כדרכם, לברכת־שלום – במקום קרבן: חרבן…

הנ"ל.

* * *

עברתי בערב ט"ב בעיר העתיקה, כדרכי, והנה תפש בי סוחר יהודי ברחוב הבטרק, משכני קצת הצדה ולחש לי לאמר: “אדון! היום באו לחנותי הרבה משכנינו וקנו ממני את כל המקלות… יש פחד אולי בשביל זה הלילה… מפני החג שלהם?” אמרתי לו: ואם יש פחד, למה מכרת להם? – ונעלם.

וכשהגעתי לשוק ראיתי אחד מבני־דודנו עומד לפני גל של “צבר”, מכריז עליהם בקול וצועק: “עשרה בגרוש אל סבר!”. פתאום עברו בשאון חלוצים אחדים הביט עליהם וקרא בשנוי: “בידהא “סבר”, יא נאס!” (כלומר: עוד חזון למועד, רבותי!) וחבריו יושבים למולו בבית־הקפה, עונים ואומרים אחריו: “אה ביללאה! בידהא “סבר”… ז”א: אמנם כן, עוד חזון למועד…

* * *

ובערב הלכתי לי לכתל־המערבי. נדחקתי בכל כחי לתוך הזרם הגדול של אחב"י שבאו בנעריהם ובזקניהם, עדי הגיעי בסכנות־נפשות ממש, אל הכתל, שם מצאתי מאות יהודים חלוצי־סנדלים וחלוצים סתם. כנופיות כנופיות עמדו מסביב לזקן שישב על הארץ ודרש בקול על חרבן בית־המקדש, ויותר מכלם הצליח לרכז בסביבו קהל גדול מאברכי ירושלם אדם אחד מששן־הבירה, ספק יהודי ספק גוי, שעמד בתוכם והטיף לאמונה ולאהבה – מעשה “משיח”…

ואת חטאי אני מזכיר: לבי לא הלך אחריהם, אף לא אחרי הצעירות שהקיפו את ר' בן־ציון7 ובקשו לשמע את דרשתו, ואני פרשתי לי לקרן־זוית וישבתי על המדרגות עם אחדים מתלמידי, ותלמידותי לבקיעת הרקיע…

* * *

פתח אחד ואמר: ראו מה בין יפו וירושלם! שם בת“א אין אבנים ובונים בתים והיכלים על החול – מחיה נפשות! ופה בירושלם ישנם אבנים וסלעים לרב ולא בתים, ורק ב”דאר היום" בונים היכלים ל“תלפיות” ו“רוממות” אל בגרונם…

נדחק אלינו זקן אחד מן הצד, הוציא עיניו מן המדרש ואמר: משל לבן־אדם שבנה לו פלטין והיכלות, ולאחר שגמר את בניניו הוא מאסף כבעל־בית חרוץ את כל האבנים שנשארו, לתוך חצרו ועושה מהן גלים גלים. אף הקב"ה שהוא “בעל בית” טוב וחרוץ, כידוע, לאחר שגמר לבנות את עולמו, אסף את כל האבנים לתוך חצרו בירושלם, והסלעים האלה נשארו לנו עד היום הזה…

* * *

פתאום הגיח אחד המערבים מתוך החור, צעד לפנינו בגאון ואנחנו קמנו במחילה לפניו – אחרי המנדט – דרך, אחר ישבנו והשיחה נמשכה8

הוסיף הזקן ואמר: מספרים כי בזמן האחרון אמר הקב“ה למלאכיו שרצונו לרדת קצת על פני הארץ לראות מה שעשו שם בני־אדם במשך אלפי השנים? מיד ירדו עמו לכרך גדול וראה בתי־נכאות ותיאטראות רכבות־הברזל רצות ועפות כאחשתרנים וכבני־רמכים מעל לגגות ובבטן האדמה, ובתוכם מגדל גבה וראשו מגיע השמימה. שאל הקב”ה אם זהו מגדל בבל? ואמרו לו כי זהו פריז! ויצא מכליו ממש מרב התפעלות. משם הובילו אותו לכרך שני וראה פבריקאות והעיר כלה עשן, ורחובותיה הומות ממליוני אדם ואמרו לו: זוהי לונדון! וקפץ “כביכול” מרב שמחה…

אח“כ הובילו אותו לברלין ולאמריקה עד שהגיעו לא”י. מכיון שהגיע לחוף ראה לנגד עיניו רחובות ארוכים וישרים ובתוכם הגמנסיה, בקר גם את בית־המרחץ ו“הקזינו” ועבר גם לפני המסעדה הגדולה ושאל: הזוהי אודיסה? ואמרו לו: חלילה! הן זוהי תל־אביב!

מיד ברך “שהחיינו” והלך משם לראות את המושבות עד שקרא פתאום: הנה שכם! תמהו בני־לויתו ואמרו: מהיכן הכיר דוקא את שכם? אמר הקב"ה: ראיתי בה את גלי־האשפה מלפני אלפי שנים והכרתיה כך היתה אז וכך נשארה עד היום הזה…

* * *

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי בי בט“ו זה קראתי במקום קינות ומדרש “איכה”, כנהוג, את המאמר על “המאנדאט – ומה שאחריו” ב”השלח" האחרון.

ישבתי על הארץ בחליצת־הסנדל וקראתי בניגון של “איכה” על כל הצרות והיסורים של “המאנדאט”, ש“אינו התגשמותו של תקות־המשיח” וכי “משיח עדיין לא בא”י כמו שאומרת חותנתי: המנדט כבר נחתם והבשר עודנו ביוקר. ועיני עיני ירדה מים על ה“סכנה” הנשקפת ר“ל לציוניות מאמריקה. כלומר מ”כספי אמריקה“. הוי! איך נשיר שירי ציון אם “בא”י גווע ירחון אחרי ירחון” ו“עתון אחרי עתון”! (עיין משפט סילמן!), העיקר היא, כמובן, ה“תמיכה בספרות ובעתונות”…

ואני הגבר ראה עני, אעפ“י שיש לי כל כרכי “השלח”, איני יכול לבנות לי בית, מחמת ש… אין לי כסף נסיתי אמנם לבנות לא בהלואות הברנדייסים אלא ב”רוח הקדש“: “השלח” למטה על פני “הארץ” ו”הדפים" למעלה, ורואה אנכי כי כל הוצאת “שטיבל” אינה יכולה לבנות9 אפילו “שטיבל”, כלומר בית קטן למקלט כ“בוני־בית”, והכל תלוי על “בלימה”…

יהודי “לץ” אחד אמר לי פעם: “ביתי זו אשתי”… אני מונה אצלה שלש אמות בקרקע – הרי זה יסוד: פה־קדוש יש לה ב"ה שהיא יכולה לאחד קיר־אל־קיר – הרי לך כתלים. ואני גופא, הוא אומר, מאפיל עליה כגג, והרי כל הבית לפניך…

* * *

בשבוע10 זה פגשתי ב“מורי־דרך” שלנו כשהם רוכבים על חמורים, וערבים יחפים מחמרים אחריהם, כלומר אחרי החמורים, ומובילים אותם כלומר את11 היהודים “לעזאזל”… משם הלכו ישר ל“עזמות” – לא זה שבירושלם! – אלא מחוצה לה, מין כפר שנקרא בערבית “חיזמה”12.

ובשובי העירה ראיתי קהל גדול עומד לפני ה“בלדיה” ומנין של שוטרים עומדים על המדרגות בחרב שלופה, וכשהופיע “הרבי” נתפרץ הקהל במחיאת־כפים ובני־דודנו שעמדו מנגד על הגזרה של “הקלייזל” שלהם, ובתוכם גם ה“מגיד” משכם נעלמו פתאום מרב קנאה וצרות עין…

ואני אל שמחתי על בקור זה של “הרבי” בהבלדיה, אלא בשביל ה“ספונג’ה” שעשו הפעם לנקוי הרצפה וגם [כשלוש מילים בלתי ניתנו לקריאה־המקליד] הספרים שהיה מונח שם עוד מימי ה“חוריה”.

מהראוי ש“הרבי” יבקר כפעם בפעם את המוסדות האלה, וביחוד את ה“דיר־עמומיה”: אולי יסכימו סו"ס להוציא משם את הספה שעברה בירושה מאיברהים־פשה ואת השפה התורקית שנשארה לזכר מג’מאל־פחה?…

* * *

ומספרים מעשה ביהודי כפרי אחד שישב פעם בליל־הסדר ובכה ב“קול גדול” על החד־גדיא. נכנס אליו שכנו ואמר לו: “מה לך כי נזעקת? כל ישראל שמחים ושרים את השיר חד־גדיא ואתה בוכה?” ענה הכפרי ואמר: איככה לא אבכה אם לקחו “שני רבנים גדולים ומופלגים” כר' שונרא וכר' כלבא והכניסו אותם ל“חד־גדיא?” (במאסר).

כלפי מאי ספרתי לכם כל זאת: – באמת שכחתי… כן, שמעתי כי בשבת שעברה צוה ר' חיים לכל חסידיו בכל בתי־הכנסיות שלנו לעשות “מי שברך” לשני הרבנים הגדולים שישבו במאסר ולומר בקול גדול את התפלה: "ואתה קדוש יושב וכו'…

לצערי הגדול לא זכיתי להשתתף הפעם באספת החרדים, שהיתה בשבוע זה בביה“כ בבתי־גייטין, ואולם מכל אשר קראתי ושמעתי מתלמידי החביבים, נודע לי כי המזכיר “נאה” דורש ואינו מקיים עלה על הדוכן והכריז על אג”י שהם החרדים האמתים,הצד שכנגד קם וצעק כי הם החרדים האמתיים, וליתר בטחון הוציא אחד מהם מתוך בגדיו את הציציות כדי להראות סמני יהדות. ותהי חרדה גדולה בעזרת־נשים, עד שבא הפסוק השלישי והכריח ביניהם. עלו החלוצים על הדוכן והתחילו להתפלל בקול רם: אלא ואלה דברי שקר…

ומבלי משים עולה על זכרוני אחד משירי היינה על ה“וכוחים” (דיספוטאציון בלע"ז). מעשה ברב ובכמר להבדיל שעמדו לפני המלך והמלכה להתוכח על עניני הדת וכבדו זא"א בכנויים גסים בחרפות ובגדופים. לאחרונה בקש המלך מאת המלכה לגלות לו את דעתה עם מי הצדק. ענתה המלכה ואמרה: ידעתי –

das sie alle beide stinken…

כלומר שניהם מסרי־ים!

ברגע הזה נתפרץ אלי היהודי האדמוני כל עוד נשמה באפו וצעק כארכימידוס בשעתו: 13Eureka! כלומר מצאתי!

– מה מצאת – קראתי אליו מתוך עצבנות – מטמון כסף?

– לא! חלילה! כל השבוע הזה יגעתי, חפשתי ולבסוף מצאתי כי “מנדט” בגימטירא – נחמה!

ואגב זכרתי כי “הרבי” שלנו הבטיח לרב קוק שלנו עוד לפני נסיעתו האחרונה לשוב לשבת־נחמו, ואיה"ה ביום שבת־קדש זה, נלך כלנו בנערינו ובזקנינו לשמע מפיו את ההפטרה:

"נחמו נחמו עמי!

"דברו על לב ירושלם וקראו אליה:

"כל הגויים כאין נגדו,

“מאפס ותהו נחשבו לו”…


ולסוף הרי לכם מעשה שהיה עוד לפני מלחמת “סילמן־יפה”14.

כשעוד רצה בנצחונה של “הארץ” על “דאר היום” נכנס למשרדו של המנהל ובידו מברק אמתי אחרון מלונדון.

– היום, קרא בנצחון, הגיעתנו סוף־סוף15 “תלמגרמה” שלא תהיה היום ב“דאר היום”.

פני המנהל הקרינו, ואולם כעבר רגע שאל בכ"ז: – ומהיכן, יקירי, אתה יודע כי לפחות הפעם לא יהיה מברק זה אצלם?

– פשוט, עונה סילמן, מפני שמברק זה היה ב“דאר היום” רק לפני שלשה ימים…

עז מות



  1. Vittorio Emanuele Orlando, ראש ממשלת איטליה 1917־1919. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. דומה שהכוונה לפטריארך הלטיני של ירושלים, לואיג'י ברלסינה. פאפיסט מלשון פאפא, האפיפיור. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. הלאומים: במקור המודפס: “הלאמוים”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  4. גם: במקור המודפס: “םג”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  5. ושמע: במקור המודפס: “ושמה”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  6. Whitechapel, שכונה במזרח לונדון, היתה מרכז הקהילה היהודית בעיר במאות ה־19־20. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  7. איתמר בן אבי נקרא בלידתו בן־ציון בן־יהודה, עד ששינה את שמו. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  8. נמשכה: במקור המודפס: “מנשכה”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  9. לבנות: במקור המודפס: “בלנות”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  10. בשבוע: במקור המודפס: “בשובע”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  11. את: במקור המודפס: “אל”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  12. מזוהה עם בית עזמוות מהמקרא. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  13. האותיות הלטיניות הודפסו במקור במהופך. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  14. העיתונאים והיוצרים קדיש יהודה ליב סילמן ואריה ליב יפה. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  15. במקור המודפס מופיע “סוף־סוףף”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩