הָאֲרֻבּוֹת, סוּדוֹת וַחֲסוּדוֹת, יוֹשְׁבוֹת עַל הַגַּגּוֹת:

סִיעַת יוֹנִים בַּלֹּבֶן הַתָּמִים.

הִנֵּה פּוֹרְשׂוֹת הֵן כַּנְפֵיהֶן, הִנֵּה יִתְעוֹפְפוּ –

לוּ אַךְ יֵרֵד הַצָּו מִן הַמְּרוֹמִים.

תִּכְבֹּסֶת צַח-צֶחָה לָבְשׁוּ גְדֵרוֹת,

לַדֶּרֶךְ מְזַמְּנוֹת הֵן אֶת עַצְמָן.

שָׂם הַר כְּתֵפוֹ מִתַּחַת לְשָׂדֶה חָרוּשׁ,

רוֹטֵן: “צָרִיךְ לַעֲקֹר מִכָּאן. הִגִּיעַ זְמָן”.

הַשֶּׁמֶש, מַעֲשֵׂה כַּפְרִית, מוֹשְׁכָה כְּבִישִׁים בַּחֶבֶל

כְּסוּס-וַעֲגָלָה לָעִיר.

לָלֶכֶת, רְחִימַאי! הָרוּחַ לֹא תִּנְבַּח,

וְחוּט מֵעַל עַמּוּד פֹּה לֹא יִקְרָא וְלֹא יָעִיר.

תרפ"ט