שְׁלשָׁה קִפּוֹדִים עָמְדוּ בְּחָצֵר אַחַת: קִפּוֹד. קִפּוֹד וְקִפּוֹד.

הָיָה לַיְלָה. לֵיל חֹרֶף. גֶשֶׁם יָרַד, קַר הָיָה מְאֹד. רָעֲדוּ הַקִּפּוֹדִים מִקֹר.

אָמַר קִפּוֹד אֶחָד לַחֲבֵרָיו:

– אֲנַחְנוּ קִפּוֹדִים בּוֹדְדִים – קִפּוֹד, קִפּוֹד, וְקִפּוֹד. נתְקָרֵב זֶה לָזֶה וְנִתְחַמֵּם.

קָרְבוּ קִפּוֹד אֶל קִפּוֹד כְּדֵי לְהִתְחַמֵם.

דָּקְרוּ זֶה אֶת זֶה בְּמַחֲטֵיהֶם!

לֹא יָכְלוּ לִסְכֹּל אֶת הַכְּאֵב – וְנִפְרְדוּ.

כֵּיוָן שֶׁנָּפְרְדוּ – הָיָה קַר לָהֶם, קַר מְאֹד.

נִסּוּ שוּב לְהִתְקָרֵב, וְגַם הַפַּעַם דָּקְרוּ זֶה אֶת זֶה בְּמַחֲטֵיהֶם, נִפְרְדוּ – וְשׁוּב הָיָה קַר לָהֶם מְאֹד.

בַּפַּעַם הַשְׁלִישִׁית, נִגְשׁוּ זֶה אֶל זֶה לְאַט לְאַט. נִזְהֲרוּ לא לִדְקר וְלא לְהִדָּקֵר.

לָמְדוּ לְהִתְקָרֵב, לְהִתְחַמֵם בַּקֹּר – וְלא לִדְקֹר.