מבחר שירים: מאת מארטיאליס
תרגם מרומית והוסיף דברי־פתיחה ובאורים בנציון בנשלום, הוצא' מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ז, 72 עמ'
יש (לי, לפחות) אידיאל־שירה קשה־תאור, שביני לביני אני מגדיר אותו כך: שירה צריכה להיות יותר פרוזה מפרוזה. אין כלום בין אידיאל זה לבין הפרוזאיזציה הרגילה של השירה המודרנית, שעיקרה השוואת לשון־השירה ללשון הפרוזה או לשון הדיבור ועל־פי־רוב היא טובה לא כשלעצמה אלא רק כהפגנה או מרד על תפיסה אליטרית מדי, פיוטית מדי, של השירה. בהגדרת השירה האידיאלית כ“יותר פרוזה מפרוזה” כוונתי למשהו על־אסכולתי, על־סוציולוגי. שירה ארכי־פרוזאית כזאת צריכה להצליח “להקפיא” את הקונקרטיוּת הגמורה של מצב חיוני מסוים לכדי נוסחה גבישית: משל לענבר שמוצאים לעתים על חוף־הים – זכור לי מילדותי כמה מרגש למצוא ענבר כזה – ובתוכו זבוב קפוא. הזבוב עשוי להיות בן אלפי שנים ואף־על־פי־כן זהו זבוב־מטבח רגיל בתכלית. לשירה כזאת, לנוסחה כזאת, בודאי לא תסכון הלשון המדוברת, “הפרוזאית”, על קצביה או אוצר־מלותיה קלי־ההשג (אף על פי שיש מקום לרמז ללשון היום־יום או הסתייעות עקיפה בה).
וכך, למשל, לשון־שירתה של אנה אחמטובה – אחת מאלה שהגשימו לעתים קרובות את אידיאל־השירה הזה – רחוקה מאוד מלשון־הדיבור או הפרוזה הרוסית. אף־על־פי־כן הדבר הנכון ביותר שנכתב על אודותיה מצוי בשירו של פסטרנק “אל אנה אחמטובה”, שם מדוּבר על “גבישי הפרוזה שקפאו בשיריה”. הקריסטליזציה הזאת של הרגע הממשי היא שצריכה להיות, לדעתי, תכליתה של השירה. ברור שהשגתה היא פרי של הנסיבות הלשוניות־מסורתיות לא פחות משל הכשרון האינדיבידואלי. דומני שהיא הושגה לעתים נדירות בלבד. בשירה המודרנית היא הושגה אולי יותר מכל בשירה הרוסית (בזו של אחמטובה, בזו של מנדלשטאם). אני למדתי לחפש אותה ביחוד בשירה הרומית, שהמשוררים הרוסיים שהזכרתי העמידוה להם למופת, אם במוצהר (מנדלשטאם) ואם בעקיפין (הקלאסיציזם של אחמטובה), ולמצוא אותה לאו דווקא בשירת תור־הזהב הרומי של תקופת אוגוסטוס.
אכן, אין לדמות שירה היכולה להיות מושלמת כזו של וירגיליוס, התגלמותו של תור־הזהב. אך עלי להודות שאת העונג האינטימי, הלא־לגמרי־מכובד, מעניקים לי משוררי תור הכסף, משוררי השקיעה הרומית. תוך קריאה במאות המכתמים של מארטיאליס – לאחר שנים של הכרות שתמיד מגלים שיר בלתי־מוכר עד כה – אני מוצא את הזבוב בתוך הענבר. רומא של המאה הראשונה לספירה, מכוערת ונפלאה, מתגלה כאן בהארה. שם המציאו את חיי־הכרך המודרניים, את הפיוט הפרוזאי שלהם, את קטנוניותם הבלתי־נלאית, המאוסה והמופלאה.
הפסטורלה והרחוב 🔗
מארטיאליס, מראשי הממציאים, מעולם לא כתב “שירים יפים”. את זה עשו לפניו, יעשו את זה עוד אחריו. מרחק עצום, גדול ממרחק השנים הממשי, מפריד בין טור־שירו של וירגיליוס – טור מהוקצע, מובחר, ענוג – לבין טורי מכתמיו המחוספסים והכעורים של מארטיאליס. מגוחך ופשטני, כמובן, לומר שזהו המרחק בין “הספרות” ו“החיים”, אבל זהו בודאי המרחק בין שתי תפיסות־ספרות או שתי תפיסות־מציאות: אחת שהיא עדיין עתיקה ואחת שהיא כבר מודרנית (אין זה משנה שעוד במשך דורות רבים יחזרו משוררים וידבקו בתפיסה העתיקה), אחת השרה את הנוף האידיאלי של הפסטורלה והאפוס המיתולוגי ואחת השרה את מה שיש: הרחוב.
יום אחד ברומא, מצאתי את עצמי ברחוב ושמו “ויא מארציאלאֵ”. לקח לי רגעים אחדים להמחיש לעצמי שהוא קרוי על שמו של מי שהיה גדול “משוררי־הרחוב” הרומי. אל־נכון בסביבת הרחוב הזה, המשמר כיום את זכרו, הוא הילך לפני קרוב לאלפיים שנה, הולך לקרקס (בימיו נפתח הקולוסאום והוא כתב שירים לכבוד המאורע) או ממהר לסעודה אצל אחד הפטרונים העשירים שלו, פוגש בדרכו ידידים, אנשי־ספרות (מיודד היה עם הסטיריקן יובאנאליס) או עמיתים למקצוע הנפוץ של מלחך־פנכה (“קליאֵנס”) או נתקל בתמונת־רחוב אופינית – תגרת שני עבדים שאינם מבינים זה את שפתו של זה או התנשקותם הפומבית של שני גברים. שעה לאחר־מכן מוכן היה מכתם המתאר את הסצנה הזאת בארבע שורות סרקסטיות ויובשניות, בלטינית נטולת־קישוטים ומתגרה במושגים המקובלים על לשון־השירה הפיוטית, המתוקה. וכך במשך שנים נוצרה אותה כרוניקה של חיי העיר הגדולה שהם ארבעה־עשר ספרי האֵפיגרמות של מארטיאליס.
השירה מילאה אז עדיין את כל התפקידים שלימים יתפצלו לתפקידי הסיפור הקצר והעתונות. יותר מכל שימש בתפקידים המשניים הללו המכתם, האֵפיגרמה, שמארטיאליס הפליא לעשות בה אולי יותר מכל יוצר אחר בספרות־העולם. הוא ירש את האֵפיגרמה מן היוונים, ואף הירבה לחקות אותם, אך אין להשוות כלל בין נשכנותה ורב־תכליתיותה של האפיגרמה המארטיאלית לבין האפיגרמות יפות־הצורה המקובצות ב“אנתולוגיה היוונית”. האֵפיגרמה של מארטיאליס היא הכל – למן השיר הלירי ועד משהו כמו טור־רכילות בעתון־נשים היפותטי של העלית הרומית. אכן, מארטיאליס הוא בעיקרו עיתונאי, אבל עיתונאי רומאי מאוד, אביהם של העתונאים המלנכוליים־הפיוטיים מסרטיו של פליני.
הוא עצמו לא הגזים בחשיבותן של יצירותיו, אם כי לעתים קרובות הגן על כבודה של האפיגרמה והתקיף את הז’אנרים הנחשבים לאציליים יותר, כמו האפוס המיתולוגי. לו, שכתב לעתים קרובות, אין עניין במעלליהם של תזאוס או פרסאוס ושאר גיבורי המיתוס היווני־רומי. האדם כמות־שהוא מעניין אותו יותר מכל. “העמוד שלנו מתוודע אל האדם” – אומר פסוקו המצוטט ביותר. אך, כאמור, סבור היה ש“אחדים מן המכתמים הם טובים, אחדים חסרי־חשיבות כלשהי, ורובם גרועים לחלוטין”.
אף שהיה משורר רומאי כל כך, לא היה מארטיאליס יליד רומא, אלא בן הפרובינציה. כמו כמה סופרים אחרים בני תור־הכסף, כמו הפילוסוף סאֵנקה והמבקר קוינטיליאנוס, הוא בן “הקבוצה הספרדית” של סופרי רומא. כמו מאות ראסטיניאקים אחרים בני התקופה הגיע העלם בן העיר הספרדית בילביליס לרומא בתקווה לעשות קריאֵרה. לעולם לא הגיע למעמד שאליו נכסף, אך עד מהרה קנה לו שם במכתמיו הזריזים, שהיה מוכן לכתוב בכל הזדמנות ולכל הזמנה. הוא מוציא קובץ של שירים כאלה בשם “כסניה” (מלשון “כסנוס” – אורח, ביוונית). לימים יכתירו גיתה ושילר בשם זה, הלקוח ממארטיאליס, קובץ דומה באופיו (אך פחות טוב) של מכתמים. עוד יותר מאוחר כבר בימינו, יכנה כך את אחד ממחזורי שיריו אוגניו מונטאלה.
הנער והנערה 🔗
שירי קובץ אחר של מארטיאליס מתארים חזיונות של הקרקס הרומי, אחד המוסדות המרכזיים של חיי החברה בעיר. השם שניתן לספר הוא “ספר החזיונות”. כל יתר ספרי מארטיאליס, תריסר במספר, הם קבצים של “שונות” – אֵפיגרמות על כל הנושאים שבעולם: יותר נכון – שבעיר. הפרובינציאל הצעיר נעשה אחת הדמויות המוכרות ביותר ברחוב הרומי. אך הוא מגיע גם לבתיהם של העשירים. יותר מזה: לחצר הקיסרית. בלא נקיפות מצפון הוא מחניף לכל בעלי המעמד. לדומיטיאנוס, מן הנתעבים שבקיסרי רומא, שר שירי־הלל הגובלים בפארודיה. נוהגים לומר שהקיסר הוא אלוהים, אך לדעתו של מארטיאליס חסר־הבושה זוהי כמעט השמצה: דומיטיאנוס הוא הרבה יותר מאלוהים.
אך יותר מכל מתמחה מארטיאליס במכתמי זימה. הוא פורנוגראף עליז וחסר־עכבות, שלעומתו ניראית הפורנוגראפיה המודרנית הממוצעת כספרות־ילדים. בפרוטרוט ראבאֵלאֵזיאני הוא מתאר את השימושים שאפשר לעשות בנער יפה־עיניים וצח־עגבות. מה לעשות כאשר לפעמים המזל אינו מאיר פנים ומזדמנת לו לאדם נערה במקום נער? תשובתו של מארטיאליס היא גאונית בפשטותה: אפשר לעשות בנערה כמעט כל מה שאפשר לעשות בנער. הפרופסור הגרמני המלומד אוטו קיפר, מחבר הספר עב־הכרס “חיי המין ברומא העתיקה”, מנסה להציל את כבודו של מארטיאליס תוך הזכרת העובדה, שגם גיתה בכבודו ובעצמו כתם פעם: “כאשר שבעתי את הנערה היא שיחקה למעני את הנער”. בכלל, סבור אוטו קיפר ששירת מארטיאליס היא “מכרה זהב להכרת הפרקטיקות המיניות ברומא של המאה הראשונה”. כן מרוצה ממארטיאליס גם הכומר האיטלקי, האב ג’ובני ריצ’אֵטי, מחבר “מילון המונחים האֵרוטיים של השפה הלטינית” המרבה להסתמך עליו בערכים המאלפים של מילונו. ואיך לא יהיה מרוצה ממשורר הנוקט בלא פחות משלושים מלים נרדפות להוראתו של אבר־הזכרות?
להמאיס את הקלאסיקה 🔗
בעברית נמלצת, ויקטוריאנית לעילא ולעילא, התאבל המתרגם של מארטיאליס, בנציון בנשלום, על מוסרו הירוד של המשורר הרומי וניסה להציל מעט מכבודו. הוא כתב בהקדמתו לקובץ שהופיע זה עתה (קרוב לעשר שנים לאחר מות המתרגם): “רבים הטיחו דברים כלפי מארטיאליס בגלל ניבול־פה, שנזקק לו לעתים קרובות. אכן, אין לכחד, שהירבה לנבל את פיו. וכן אין לכחד שניבול־פה פוגם ביצירתו ומביא רבים לידי בסירה ומאיסה. ברם אין לתלות את הקולר בצווארו של מארטיאליס בלבד. יש לזכור שבני תקופתו הקפידו על ניבול־פה לא פחות מבני־זמננו ושמחברי־אֵפיגראמות הורגלו בזה הפיגול” (ע' 6–7). אין זאת כי בדברו על “בני זמננו” התכוון המתרגם לאנשי־חצרה של המלכה ויקטוריה.
אך אין כמובן כל חשש שאוזנו של הקורא העברי תפגע מדברי־הפיגול הנוראים של מארטיאליס. במבחר שתירגם בנשלום אין הם מצויים, חלילה. יתכן שגם אילו היו מצויים, לא היתה אוזנו נפגעת, פשוט משום שלא היתה מצליחה לפענח את משמעותם. בנשלום תירגם את המכתמים הזריזים, שוקקי־החיים, של מארטיאליס, ללשונו הנמלצת, החדגונית, המסורבלת והמתה לחלוטין, לשון שבה “שתה” בעתיד, גוף שני, הוא “תשת” (ת' צרויה, ש' ות' שואיות), ו“עורמה” היא “ערם” (ע' חלומה, ר' סגולה). לפני כמאה שנים תירגם המשורר הצרפתי הרדיה את מכתמו של מארטיאליס על ידידו לופרקוס הפוגש בו ברחוב ומבקש ממנו את שיריו – והתרגום מוסר להפליא את חיוניותה הטריוויאלית של השיחה בקרן־הרחוב הרומי. אותו מכתם, בעמ' 44 של המבחר העברי, תובע פענוח של עצם המשמעות, כאילו נעשה בימי הבינים. אין צורך לומר שהוא מאבד את כל הטעם והחיוניות של המקור, הקל להבנה הרבה יותר מן התרגום, אפילו למי ששליטתו בלטינית היא אלמנטרית. נגד עיניו של בנשלום עמד האידיאל האשלייתי של העתקת המשקלים הרומיים למשקלים עבריים זהים, ועל מזבח האידיאל הזה מוכן היה להקריב את הכל: את הדיוק ואת הנסיון למצוא הקבלה של רמות לשון. כדאי לתרגם את מארטיאליס, אם בכלל, למשהו כמו סלאֵנג, על כל פנים ללשון חיונית במיוחד (כך עשה בקובץ תרגומיו־עיבודיו ממארטיאליס המשורר האנגלי בן־ימינו פיטר פורטר). המכתמים שב“מבחר שירים” העברי אינם מוסרים עדות כלשהי על טיבה של שירת מארטיאליס. מי שיסתפק בתרגום זה יהיה סבור שלפניו משהו שאבד עליו הכלח, והוא נכפה עלינו בכוח לפי הכלל, שכל הספרות העתיקה היא “ספרות מופת”. תרגומים כאלה ממאיסים את הקלאסיקה על הקורא המודרני. מעלתו היחידה של הקובץ העברי היא צמצומו הרב. המבחר מביא רק מעט שבמעט מן השפע הסגולי למארטיאליס ופוסח כמעט על כל המכתמים האופייניים ביותר.
11.3.1977