לוגו
BASIA מבעד למטפחת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שירי קאטולוס, תירגמו מרומית והוסיפו מבוא, הערות ומפתחות רחל בירנבאום ודוד וייסרט, מוסד ביאליק, 1989, 209 עמודים

מסורת ותיקה מספרת על יופיה רב־הפנים, הלא־נדלֶה, של השירה הקלאסית, היוונית והרומית. אך את הדרך אל ההתענגות על השירה הזאת חוסמים בפני חובב־השירה הרגיל, הלא־מלומד, שתי לשונות קשות כגידים שמשך חיים אחד, ולוּ הארוך ביותר, לא יספיק לשם קנייתן המלאה, אם בכלל. גדול הפילולוגים הקלאסיים, וילאמוביץ, שכתב בעצמו שירים ביוונית, ציין בזיכרונותיו שברור לו כי אינו יודע יוונית אפילו כפי שידע אותה ילד בן חמש באתונה הקדומה. ואילו הלטינית, בניגוד למקובל לחשוב, הריהי מסוּבכת, עשירה ומסתורית אף יותר מן היוונית…

קיימים כמובן התרגומים מן השירה הזאת – אולי לכל שפות־התרבות. אבל גם התרגומים הללו, ברובם הגדול, אפשר שהם מקימים בין הקורא הזה ובין השירה הקלאסית מחסומים עבים יותר מלשונות המקור עצמם, אם להזדקק לשנינתו של ת. ס. אליוט (שכתב על תרגומיו האנגליים של גילברט מארי מן הדראמות של אוריפידס שהן מקימות בין הצופה למקור מחיצה גבוהה יותר מן הלשון היוונית). פאראדוקסלית, ייתכן שרק ידיעת הלטינית תאפשר לקורא התרגומים לרדת לקסמה של שירת סאפפו, ייתכן שרק בתרגומו־עיבודו של קאטולוס לשירה של סאפפו “מתגלה לי כשוֶה לאלים…” נשמר משהו מזוהר המקור הלא־מושג (ראה עמוד 91 בכרך תרגומי קאטולוס שלפנינו).

מקרה קאטולוס הוא אולי המקרה הפרטי המרכז בתמצית מפליאה את הבעייתיות הכללית הזאת של גישתנו ומגענו עם השירה הקלאסית. לאו דווקא מפני שקאטולוס הוא הגדול במשוררים הקלאסיים, אם כי יש ודאי הרואים בו גדול הליריקה העתיקה, אלא בשל הסגולות המיוחדות של (רוב) שירתו: הוא העז והישיר שבמשוררים הקדמונים הללו. “סוד יופיים של שירים אלה טמון בפשטותם ובטבעיותם הנראות לעין”, כותבים המתרגמים של שירי קאטולוס, רחל בירנבאום ודוד וייסרט, במבוא לכרך תרגומיהם. ובהמשך הם אומרים על שפתו שהיא “לרוב בהירה, ישירה, תמציתית, חסרת־יומרות וכו'”. כלומר: קאטולוס הוא כמעט הניגוד הקוטבי לדימוי הכבוד וההדור, המלאכותי והמשעמם, של המשורר הקלאסי, ושמא של עצם מושג ה“קלאסיקה”, שבשביל רבים די בו להמאיס משורר על קוראים בני־ימינו.

ואילו קאטולוס הוא לכאורה בן־ימינו! יש שיאמרו כי הוא נראה להם “רומנטי” יותר מאשר “קלאסי”, ויש שיבחינו בפשטות בזיקה המיידית שיוצרים לפחות כמה משירי־האהבה שלו לחייהם שלהם, לאהבותיהם שלהם, לגורלם המודרני ביותר. כמה מדהים ומופלא לדעת על אודות משורר המבטא בעוצמה כזאת “אותנו” (ובעצם: “אותי”) שחי במאה הראשונה לפני הספירה, בתרבות רחוקה ומוזרה בתכלית! ואמנם תורת־האהבה של קאטולוס, זאת העולה משיריו, היתה חריגה לגמרי בין הגישות לאהבה המקובלות בזמנו, גם על המשוררים האחרים. יש אפילו הסבורים שהתקפתו של המשורר לוּקרֶטיוס על האהבה היצרית, בספר הרביעי של שירתו “על טבע הדברים”, מכוּונת לסתור ואף לגנות את גישתו של קאטולוס לאהבה. אך האהבה נוסח קאטולוס היא זו המדברת ללבנו, הוא, המשתולל משמחה ומקנאה, מזעם ומגעגועים, הריהו לדידנו משורר־האהבה הגדול מכל הקדמונים האחרים.

על כן מתסכלות כפליים במקרה שלו המחיצות ההכרחיות. אלה ממש עינויי טנטלוס: אתה מבין, מן המעט שאתה מבין, שקאטולוס אומר בדיוק את מה שאתה רוצה לומר בשעה שאתה מאוהב אהבה רבת־תהפוכות – תנו דעתכם, למשל, על השיר הקטן, מס' 107 (עמ' 172 בספר שלפנינו), המספר על שמחתו של המשורר משובה הלא צפוי, הארעי, של אהובתו לזרועותיו. כמה ריאליזם פסיכולוגי יש בשיר הזה! – אבל השפה שבה נכתבו הדברים זרה, אטומה, לאמיתו של דבר לא־מושגת לעולם (ואולי כאן דווקא לב קסמה של השירה הזאת בשבילנו? מי לא לחש לעצמו, בימי שגיונות נעוריו: “מיסֶר קטוּלֶה, דֶסינאס אינֶפטירֶה…”, חושב שהכוונה יותר למשהו כמו “קטולוס המסכן, תפסיק להשתולל”, בשעה שהתרגום התקני הוא “אומלל, קטולוס, אל תוסיף להיות פתי”, כבשיר 8, בעמ' 46 בספר שלפנינו).

ובכן, תרגומים, אותן נשיקות מבעד למטפחת. אכן, הגדרתו של ביאליק למעשה־התרגום קולעת במיוחד בהקשר זה, שהרי “נשיקות”, Basia, הוא מה שתובע קאטולוס מלֶסביה אהובתו (וייתכן ששירתו סייעה למלה הזאת, המיוחדת לקאטולוס, basium, להיעשות מונח שהשפות הרומאניות נחלו מן הלטינית, כגון הצורה הצרפתית baiser). וכאשר מדובר בתרגומים נכנסות, כמובן, כל הבעיות ההקשריות של שפת־היעד, בנוסף על הבעיות שאי אפשר לפתרן של שפת־המקור. אם, למשל, שפת־היעד של מתרגם קאטולוס היא האנגלית, המצב הוא בערך כזה: יש בשפה הזאת מאות ואולי אלפי תרגומי קאטולוס, אך מעל לכל יש במסורתה נוכחות מסוימת של הטקסט המקורי. אכן, מאז תרגומי האימיטאציה של בן ג’ונסון האליזבתני ועד תרגומיו (או “תרגומיו”) המשוגעים של המשורר האמריקאי לואיס זוקופסקי לכל שירי קאטולוס, יש באנגלית כמה וכמה מסורות של תרגום קאטולוס. אגב, זוּקופסקי (עם אישתו סיליה) ניסה בתרגומו למצוא שווה־ערך פונטי באנגלית לכל מלה של המקור הלטיני.

לפני שנים השתעשעתי עם חבר, משורר עברי אמריקאי, בניסיון לתרגם כמה שירי קאטולוס לעברית לפי שיטת זוקופסקי. זכור לי, למשל, תרגומנו הזוקופסקאי למלים הפותחות את המפורסם שבשירי קאטולוס, שיר 58. במקורן נשמעות המלים הללו כך: ODI ET AMO. הנוסח שלנו היה: “הודי, את עִמו” (כלומר: תודי שאת בחברתו של היריב), מה שיכול היה להיות כמעט מושלם בייחוד כשהוגים את המלה “הודי” בלי נישוב (כלומר: אוֹדי). אגב, גם זוקופסקי אינו נאמן בשלמות לעקרונו, וכי איך יכול היה להיות נאמן? גם כך אתה עומד כאיש נדהם לנוכח ההעזה והשקידה שלו, ובעצם, לנוכח השיגעון הזה, ודאי קיצוניות גמורה של שיגעון־התרגום באשר הוא.

אבל הבה נהיה רציניים. כאשר נוכח המקור נוכחות מסוימת, ולוּ גם אידיאית־אפלטונית, בתרבות של שפת־היעד, כפי שקורה בתרבות האננגלו־סאקסית (אפילו כיום, כאשר חדלו כמעט לגמרי ללמד לטינית בבתי־ספר והרי עם הכנסת תכנית הלימודים החדשה לבתי הספר באנגליה, מה שקרוי בשם “קוּריקוּלום גלעיני”, יתחסל המקצוע כליל) המקור קיים איכשהו ברקע התרגומים ומאפשר התייחסות אחרת אל קאטולוס. הכל, או כמעט הכל, מותר לתרגם או “למתרגם” האנגלי של קאטוּלוס.

לא כך אצלנו. אצלנו אין למקור הקדוש נוכחות כלשהי. על כן כל אותם התרגומים (ה“תרגומים”) הרבים של שירי קאטולוס שראו אור פה ושם, בכתבי עת ובאנתולוגיות למיניהן – ורק השנה ראו אור שתי אנתולוגיות של שירי אהבה, מאת אריה זקס ומאת פנחס שדה, הכוללות גירסאות של השניים לשירי קאטולוס – הם כמעט תמיד סילופים ובגידות מרגיזים במידה זאת או אחרת, בין אם הם נעשו מיד שנייה או שלישית, או אפילו כשלמתרגם זיכרונות מעורפלים כלשהם על לטינית שלמד פעם בשיעורי־ערב ברומניה או בפולניה. לא היה לנו עד עכשיו לא רק “המקור הקדוש”, אלא אפילו מין תרגום יסוד, מלא, סולידי, של שירי קאטולוס, תרגום המוסר את מירב הידע על המקור, אם גם לא את קסם המקור עצמו.

עכשיו יש תרגום יסוד כזה. לא אימיטאציות, לא תרגומים עקיפים, מיד שנייה או חמישית, אלא תרגום מלטינית של 116 השירים, שיר ובביבליוגרפיה. הקורא העברי יכול היום, הודות לשני המלומדים מאוניברסיטת תל־אביב, רחל בירנבאום ודוד וייסרט, לדעת הכל (או כמעט) על קאטולוס ושירתו בלי להידרש לשירים במקורם. זהו משהו הקרוב ביותר לאותה נוכחות אידיאית של המקור ברקע מסורת התרגום של שירת קאטולוס הקיימת בארצות הדוברות אנגלית. זוקופסקי יכול היה להשתולל בתרגומיו המוזרים מפני שידע כי הקורא זוכר את השיר המקורי, ואם גם זכירה היפותטית. כעת יוכל להרשות לעצמו המתרגם העברי, המשורר העברי, לתרגם את קאטולוס לשפת השיר שלו, באשר היא. “שירי קאטולוס” הם לו בבחינת היתר לזה (אפשר, כמובן לטעון ששדה וזקס זוכים בהיתר רטרואקטיווי שכזה, מן ההפקר כביכול). מי יודע, ייתכן שחברי האמריקאי־עברי ואני נוכל להמשיך בתרגום האֶקווי־פונֶטי שלנו…

כיאה לשווה־הערך של המקור, התרגום של בירנבאום־וייסרט נאמן מבחינת המשקלים (שאלה גדולה היא, כמובן, אם יש טעם בכלל לדבר על נאמנות מבחינת המשקלים, אבל זה עניין מסובך. נניח שאפשר, כמו שמניחים המתרגמים) ומבחינת המידע שהוא מוסר על המקור. הנה, למשל, שיר 85 המפורסם, שבמבוא מציינים אותו המתרגמים כמופת של אמנות קאטולוס במיטבה: “בה גם אמאס גם אחשוק. תשאל אולי למה אנהג כך / זאת לא אדע אך אחוש, כי זה קורה ואוּקע”. משקלי הדו־טור האלגי נמסרו כאן, במידה שהם ניתנים להימסר. מישהו יטען שהמלים הפותחות את השיר מיתרגמות פשוט יותר כ“אני אוהב ואני שונא”, אבל זו פשטות שאינה מוסרת כל עיקר את פשטותו של המקור. על כן יש לשבח את המתרגמים. וגם על העבודה הרבה והזכירה שלהם בתרגום השירים המסובכים, דוגמת השיר 64, האֶפוס הקטן על נישואי תטיס ופלאוס, שאפשר לומר כי הוא יצירת־המופת האמיתית של קאטולוס (כך תיאר אותו וילאמוביץ) ולא רק שירי האנתולוגיות המפורסמים.

אין זה תרגום לשפת־השירה העברית העכשווית, כמובן, וכשהוא נזקק פה ושם למלים מתוך שפה זו הרי זה אפילו קצת צורם באוזני (“הומו” ו“מתרומם”? המלים הללו מקבלות נופך אירוני, אך לא במכוון, כשהן ניצבות לצד צורות מן הפיוט דוגמת צחן, במובן צחנה, דאג במובן דאגה וכו'). אבל זהו, כאמור, התרגום הסולידי, האקדמי, שהוא מעין שגריר בעל כתב־האמנה של המקור. הוא מעשה ידי מלומדים מצוינים, שבכל זאת אינם דומים כלל לאותם המלומדים משירו של ייטס שהם מביאים אותו כלשונו במבואם. אין הם “קרחים ששכחו כל חטאותיהם”, אלא פילולוגים סולידיים ביותר, הנדירים כיום יותר אולי אפילו מן המשוררים האמיתיים. בכל מקרה, מעתה יוכלו המשוררים העבריים (האמיתיים וגם הכוזבים) להידרש לשירת קאטולוס, אולי גם לתרגמה לשפתם.


הארץ, 4.8.1989