כל תורה שאין לה בית־אב אינה תורה – סברו חכמים. ובלשון ימינו: כל תרבות שאין לה בית־אב אינה תרבות. אף תנועת־עם, אם אינה כקצף על פני מים, אינה אסופית, והיא שואלת לבית אביה. “דע מאין באת ולאן אתה הולך” אינו בלבד תורת־מוסר, אלא צורך איתן. צורך הוא לנו לחתור לשרשי הויתנו, לשאול למקורותינו. וגם באין עונה – לא נחדל לשאול.
מה מעט אנו יודעים על עברנו. עם אבדן החירות המדינית אבדה גם חירותה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. שום שלטון לא טיפח את זכרוננו ההיסטורי. אדרבה, כמעט כל שלטון מחק, שרף, החריב, דן לכליה. עינינו הרואות עתה מה מלחמות, גירושים וגזירות עושים לנכסי־תרבות. והללו הלא היו מנת גורלנו תמיד, ושנות השלוה לא היו אלא הפסקות קטנות. כל הליכה מגולה אל גולה השמידה את נושאי הזכרון הלאומי, עקרה מסורות היסטוריות, הפרידה משפחות, ניתקה קשרים, החריבה נכסי־חומר ונכסי־רוח. מה יודעים יתומי־פרעות על מה שקדם להם? מה נשמר ממסורת־משפחה אצל ילדי פליטים? ומה רבים האוצרות אשר צללו בנשיה עם האברים שנכרתו מגוף ישראל! ויש רק להתפלא על כך שניצל מה שניצל ושנשתמר מה שנשתמר.
גדול כוחה של שכחה והשכּכה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא־עריצים עושה, והרבה גורל־מנוצחים עושה. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה אלינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לנצחון נדונו למחיקה. גורל־מנוצחים! יכול היה ילד יהודי להגות בשמשון ובגדעון, בדוד ובגבוריו, בגבורות שב“ספר הישר”, אך אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להאצר ולהשמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות ונתגלגל בנס פך השמן. וכל גבורה שלאחר החורבן, כל נסיון לפרוק שעבוד־גלויות, כל הקרבנות העצומים של לוחמים עזי־נפש שלא השלימו עם מלכות־הזדון – נדחו מן הזכרון, צומקו במעשיות מטושטשות ובניבים סתומים, ונגנזו כפרחים מיובשים בקפלי אגדה והלכה.
ורק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה היהודית המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת־לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי־אם כנביא־המרד, ובר־כוזיבא חזר והיה בהכרת־העם לבר־כוכבא.
דמויות־הענקים של ר' עקיבא ובר־כוכבא (החפשים מן הניגודים שבין ר' יוחנן בן זכאי והקנאים) מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת – שזרמו עתים במאוחד, עתים במפורד. ואם מזלם בעיני בני־עמם היה שונה, מזלם לתוכו של דבר אחד היה אחד. הנס של חנניה, מישאל ועזריה לא נתרחש לבני בניהם מקדשי השם, המוציאים נשמתם ב“אחד”, המתרוננים על המוקד והמעבירים את החלף על צואר בניהם שלא “להצחן בצחנתם”. ונצחונות, בדומה לשל החשמונאים, לא עלו בחלקם של אנשי־מצדה, של שמעיה ואחיה, של בר־כוכבא ושל שאר המורדים אשר קמו לישראל, בארץ ובסביבותיה, בזה אחר זה, במשך מאות שנים לאחר החורבן. אור הגבורה המנצחת זרוע על דמותם של החשמונאים: “גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים”. היש לך המנון־נצחון גדול מזה? הוד טרגי של גבורה מנוצחת עוטה את בני־מצדה: “אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם (ברומאים), ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם אתם – גלוי וידוע לפנינו כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות גבורים – – תמותנה נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות”.
זה גורלה של הגבורה היהודית מאחר החורבן. לתוכו של דבר אין הבדל בין גורל המורדים בגליל לגורל מגיני טולטשין העומדים כנגד מחמד והמתבצרים מפני נושאי־הצלב, המתמרדים ברחבי האימפריה הרומאית והנותנים נפשם על אמונתם. כאלה כן אלה דינם נחתם מלכתחילה. גבורתם כולה טרגיות. ולא כטרגיות של שמשון ושאול, שגם בנפילתם רשאים הם להתנחם כי נצחונם לא ירחק. הגבורה העברית מאז החורבן היא הגבורה ללא סיכויי נצחון, גבורת־מאמינים אשר אלהים הסתיר פנים מהם, והם באמונתם ובנאמנותם עומדים. גבוּרת־מעונים, היודעים מה צפוי להם בדו־קרב עם רבים וטמאים ורשעים, והם הולכים לקראתו. גבורת עם־איוב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב, ולא לפשוע במצפון. התפילה המיוחדת לקידוש השם (ישנה תפילה כזאת!) אינה מבקשת מפלט והצלה ואף לא הקלת־יסורים, כי אם קדושה וטהרה וכוח לעמוד בנסיון: אתה יודע מצפון לבי".
הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמא, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד. ומחמת גורלה הטרגי יש עליה תמיד עוררין. עלילות אויבים (אל נהיה כפויי טובה: אגב שטנתם הצילו משכחה כמה שמות דחויים מתולדותינו, וגם גילו עד מה הטרידו מורדי ישראל את מכניעיהם) ובוז נאורים (שראו את אחיהם דורסים ואונסים ואת אחינו טורפים נפשם בכפם, ומשכו בכתפיהם למראה ה“טירוף” היהודי) – היו מנת חלקם בעולם הנכרי. חכמת המסכן בזויה, וגבורת המעונה מה תואר לה ומה הדר?
ואם זר לא יבין לעצמת הכוח הגנוז בגבורה היהודית המנוצחת, אין גם יהודים מכירים בה. מה בצע בגבורה שאינה מנצחת, והרי גם ניצחונותיה הזעירים אינם אלא לרגע־קט ואין בהם למנוע את השנאה המשתוללת? – שואלת הפכחות היהודית, מאז ימי הקנאים ועד ההגנה העצמית בימינו. עם גבורה שאינה מנצחת ממצים את עומק הדין. אין סולחים לה כל דבר. אם עוד יש סופר את נאדנו, אין צורר בצרור החיים את גבורתנו. אולם גבורת־ישראל צרורה בצרור החיים של האומה. וגם כשאינה רשומה בספרים היא חרותה במעמקי הנפש. יסוד הגבורה הוא עצם מעצמו של סוד הקיום הישראלי. אין לחיות את חיי ישראל, בין דתות תוקפות, בין מלכויות מתנצחות, בין מעמדות יריבים, בתוך מהפכות, תמיד במלתעות־הסכנה, מבלי גבורה. אלמלא גבורה קשת־עורף זו כלום היה בנו הכוח לצפות לנצחון ביום מן הימים? מנערי הקנאים, אשר “מעניהם התחכמו להביא עליהם כל מיני יסורים נוראים, וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת, כי יודו במו פיהם אשר הם מקבלים עליהם “עול מלכות הקיסר” ו”מהם לא נכנע אף אחד לבטא בשפתיו כי הקיסר אדון לו" ועד נוער הקנאים של ימינו, השומר על הגחלת העברית במחתרת ובשבי – פתילה אחת היא, אשר איננה אכּלת. ואם יש ערובה – בה ערובתנו.
והלב שואל: מה גורל נשקף לגבורה העברית עם חידוש חיי מולדת? הנזכה כאן לחידוש הגבורה החשמונאית, אשר גמולה לא רק במצפונה, כי אם גם בנצחונה?
“מדור לדור לא נשפך דם טהור מדם חורשי תל־חי”. אך לא כמורדים־נואשים ולא כטרוּפי־אינקויזיציה מתים בארץ חורשים ומגינים. תוגת מותם היא תוגת שאול ויונתן אשר יסדו את חירות ישראל. בחייהם וגם במותם הם אומרים לנו: נחמו נחמו עמי.
תש"א