לוגו
מימי ההתנדבות לגדודים ועד מאורעות אב (תרע"ח – תרפ"ט)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

– – – היו בארץ מאורעות ופורענויות קודם שקמה הציונות הפוליטית – – – זה מר מאוד וזה קשה מאד. אבל מי הבטיח לנו שנבנה בקלות, בלי יסורים? נעשה כל מה שנוכל להפחית אותם. תרצ"ו


 

ועכשיו אני מתנדב

ובכן הנהו “זיוף הלב”. הצד המלחמתי שבגדוד אינו נתפס בי. ה“ארור מונע חרבו מדם”, שהוא בשבילי יפה וטוב לא רק בימי יהודה המכבי כי אם גם במצבים ידועים של ההגנה העצמית ברוסיה, זו איננה עלולה להקלט הפעם בי, לא על פי תכונתי ולא על פי הגיוני. בראשית המלחמה כאב לי לבי למה איני בחו"ל, ולמה איני יכול לקדש את שם האדם על ידי הסתלקות מן המלחמה, אף במחיר החיים. שמועת־השוא, כי ליבקנכט הומת על תעמולתו בעד ההסתלקות היתה בשבילי חג. גלתי ברעדה. הוצל כבוד האדם, ואף כבוד התנועה, תנועת האדם האחרונה שעלה בגורלי לראותה בירידתה. ועכשיו אני מתנדב.

אפשר שהגדוד הוא אסון כחלק מן המלחמה, אולם אני, הרגיל מעודי לראות את האנושי בבלתי אנושי, את הנעלה גם בשפל ואת הרע גם בטוב (איני חושב את זה לי לצדקה. האמנים וחוזי הנפש חנכו את זה בנו דורות, ובי זה היה לתכונה, לעצם מעצמי), רואה הפעם באסון את גלוי האושר.

חיי הנפשיים התרכזו בנקודה אחת. אני כּלה כולי להתעוררות אנושית, ואם נדבר בתוכנו הרי נאמר להתעוררות לאומית־אנושית – וטיהור האויר מאותה העקרות הרועשת, שמלא כל הארץ כבודה. אין בי התמימות הקדושה לקוות, כי עיני תחזינה בתקונו השלם של האדם, אבל בהתעוררות עילאה, המעלה את היחיד ואת הצבור, אני מאמין. ויבוא מקסם ההתעוררות מאין שיבוא. אני לא אשטה ממנו כממקסם כזב. אפשר, שאילו ראיתי אפשרות של התעוררות כבירה, לשם יצירת חברת־עבודה חדשה, לשם כנסת־ישראל חדשה, לשם העלאת האדם – לא היה לי צורך בגדוד לוחם. אבל ברור לי, שאלה יכולות לבוא אולי כתוצאה של איזו התעוררות גדולה, ולפי שעה הם רק גרעינים בודדים הזקוקים לקרקע מפרה. ועוד לי תפיסת חיים כזו האומרת לי, כי יש היסטוריה בעולם וגזרותיה ופקודותיה ודרכיה נעלמות. ואף דבר לוחש לי כי הנה הדרך שההיסטוריה חפצה לבחור לנסות בו את כח העם והתעוררותו. היהיה בי יושר־הקו המחשבתי לבוז להתעוררות כזו? לא. אין אני האיש הזה.

אין לי שום ערובה מה תהיינה הפעם תוצאותיה של התאוששות זו, אולם מניעיה בתוך תוכם, מתוך מבט־מרחק, יקרים לי, יקרים מאד, ואני רוצה כי אלפי הנצוצות הנדלקים פה ושם יתאחדו הפעם לשלהבת. ואני רוצה להאמין, כי אויר הנפשות שיברא על־ידי המפעל הזה, שכל מיני סכנות, עליות וירידות כלולות בו, צריך להביא לאחוד האדם, לקרוב הלבבות, לגלוי הכחות שעוד לא מצאו להם את עולמם. ומה שנוגע אלי, אילו גם הייתי מתיחס בפקפוק גמור לאפשרות של כל הצלחה, לא הייתי פורש מאותו חבר האנשים, אשר זה שנים רבות לנו לעבודה וליסורים משותפים. ועל אחת כמה וכמה שעכשיו חובתי הנאמנה לחיות בתוכם. ואומר לך יותר: אני רואה בהליכתי זו המשך העבודה לאחוד. תקוות שונות לוחשות לי בלכתי. בתוך תוכי אני נתון לרצון, כי בגדוד יהיו חיים חשובים, חיי סגולה, חיים רוויים הרגשת העתיד. ואם הגורל יתקלס בי, לא אצטרך לעמוד לפני כס המשפט של זרים. הדיין מלוה אותה.

הייתי רוצה כי לפני לכתנו נתאסף כולנו יחד לועידת פרידה, אשר תעביר את הרוח הרעה מאתנו ותרים אותנו לגובה של אויר טהור, שגם ההליכה וגם ההשארות תהיינה רבות ערך. הייתי רוצה שהפרידה תזכך אותנו, שתתן להולכים ללכת בלב שלם, ובכבוד ואמון לחבריהם שנשארו, נאמנים לעצמם ולעבודתם. והייתי גם רוצה שכבוד אמתי, בלתי עשוי ובלתי מוגזם, ואמון ילוו גם את ההולכים, וברכה וצפיה לנצחון, לנצחון פנימי בתוכם, נצחון בתוך עם ישראל.

תרע"ח


 

עם צאת המתנדבים

תנועת ההתנדבות לגדודים העברים הנלחמים בעד ארץ־ישראל הקיפה את הרוב של פועלי א"י. ובטרם צאתנו מתוך העבודה, אשר בה קשרנו את חיינו בחבלי אהבה, יסורים ורצון היצירה, אנו רואים צורך לאמר דברים אחדים:

בתנועת ההתנדבות, אשר קמה בעם, רואים אנו חזיון היסטורי עמוק ונאדר, גילוי נמרץ של תשוקת הגאולה, החיה ומתעוררת לחיים חדשים, פועלים ויוצרים.

אנו מביעים את הכרתנו העמוקה, כי העבודה של הפועל בתוך הארץ וההתנדבות למלחמה לשם שחרור הארץ – שני גילויים הם של שאיפה אחת חיה, שאיפת הגאולה.

אנו מקוים ומצפים כי תנועת ההתנדבות, אשר בעקבה מוּצאים כיום חלק גדול של חברינו מתוך העבודה, מתוך אותה העבודה אשר בה אנו חפצים ומאמינים לבנות את חיינו וחיי העם, רק התחלה היא של תנועת־התנדבות כבירה, אשר תכה גלים עמוקים בלב העם לכל פזוריו, תעורר בלבבות את רגשות החובה והכבוד ואת תשוקת־הגאולה הלוהטת, ותביא לארצנו חיל מתנדבים עברים לשחרור הארץ, ומחנות עובדים חלוצים לבנין העם העובד.

תרע"ח


 

פגישת אחים

עם “לכת” הגדוד העברי הלם הלב והמה לקראת סערת־הבאות. מי זה יקרא לזה בשמות עתה, עתה. באויר “הימים הנוראים” ההם (אל יסוף זכרם!), באויר ההתנדבות המיוחד, רוה־כליון־נפש, יגון נוהר, ערגת־תעלומה ואושר־עקדה, עלו בחביון־הנפש פרחי חלומות רחוקים. עמוק, עמוק נכרה הקבר לרבים מהם בלבות־הנוער. לא רצה בהם הגורל, גורלנו. חפצנו ברב, ורק מעט ניתן לנו מאשר אוינו. אם עוד לא די אוינו, אם עוד טרם גמלו הדברים, אם כחנו הפנימי הוא שכחש? ומי יאמר לנו כיום, אם המעט אשר בא, אם רב או מעט הוא לעם כעמנו. ועצם דבר־ההתנדבות ודבר יצירת כח הגנה עברי מה ערכו ומה צפון בו לדורות הקרובים והרחוקים? עוד טרם נחתמה פרשת הגדודים. רבים ושונים, מקימים וסותרים ומתרוצצים הם חזיונות חייהם. ועוד לגורל הלאומי חידות ופתרונים.

בין החלומות הרחוקים היה גם הרעיון המוזר, לראות את הגדודים העברים לא רק כאמצעי מלחמה והגנה, כי אם גם כהמשך חיי החלוץ בארץ, כמרכז חיים וכח למחשבה וליצירה הלאומית, כבית יוצר לפעולת־חיים עתידה. מוזרה היתה תוחלת זו, המתנגדת כמעט לעצם המושג על אודות גדודים וצבא בימינו. ומוזר ומתמיה, כי על אף כל התנאים, המניעות והתנואות לא עלתה תקוה זו כולה בתוהו. אכן היה הגדוד למרכז הכוח של רעיון־האחוד לפועלי ארץ־ישראל.

– – – פגישת האחים, בני הארץ והעבודה, בתוך הגדוד הארצישראלי, פגישת האחים השונים, הרחוקים ומאוחדים אחדות־הרצון והמפעל מכל קצוי הגלויות, פגישה אשר אין ערוך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים, לדמותה ההיסטורית – קרבו את שעת התעצומה הפנימית, שעת אחדותנו.

תרע"ט


 

הגנה או הפגנה?

– – – השאלה היא – מהי המטרה: “הגנה או הפגנה?” וכאן אנו שומעים, מתוך הבנה מדינית עילאית, כי “להגן על עמדות אי אפשר”, כי “אין בידינו כוח שיספיק לדחות ולהבריח את התוקפים”. ככה, כמדומה, היו אומרים לנו לפנים, בימי ההגנה ברוסיה, דודינו וזקנינו הטובים. ואנחנו, גם שם וגם פה, חשבנו וגם ראינו, כי במקום שאין מאחורי השודדים שלטון מארגן – יכולים גם עשרות מאתנו להניס מאות, ולעצור בעד פורענויות חדשות, ולצאת בכבוד אם רק לא ימשיכו את המסורת של “אשרי אדם מפחד תמיד”. – – –

דרכנו לפנינו. אנשים כנים אנחנו ולא מפגינים. לא התכונו להפגין לא בלכתנו לגדוד, ולא בעבודתנו בכל התנאים ולא בשמירתנו בלילות. לא מפקדים שולחים אותנו, ואבידת־חבר אינה קלה בעינינו, כי לא חומר לחשבונות מדיניים הוא – ואנחנו – בשבילנו, כי אם עצמנו ובשרנו. אנו רוצים בחיים, ויודעים את הצפוי לנו בלכתנו – והולכים אנו, מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים, כי בכבוד הישוב ובנפשו הוא הדבר, כי לא שאלה של חלקת־אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ־ישראל, כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך על רפיוננו ואפסותנו, וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש־פנה ומתולה היא בעמידה קשת־עורף ונואשת, מבלי הבט אחורנית.

ככה יכולים לאמר האנשים שם, ככה אומר דבר היותם שם.

תר"פ


 

יזכור

יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו:

שניאור שפושניק

אהרן שר

דבורה דרכלר

בנימין מונטר

שרף

שרה צ’יז’יק

טוקר

יוסף טרומפלדור

הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו את נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל.

יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת־הגבורה וקדושת הרצון ומסירות־הנפש אשר נספו במערכה הכבדה.

אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.

תר"פ


 

מגיני תל חי בחייהם ובמותם

הקומץ הקטן של האנשים אשר עמדו בחייהם על משמר־הצפון, כשהם בודדים ועזובים, קרועים ובלויים, רעבים וקופאים, זכו מידי ההיסטוריה העברית להיעטר לאחר מותם בזיו הזוהר של גבורי האומה. יש בזה מאות הזמן, ששמם לא נשכח, שכבודם לא חולל, שלא הפכו בעיני העם ל“בריונים” ול“סיקריקין”. יש בזה מאות הזמן, שלב הילד העברי הומה לקראתם, שהלורד היהודי־האנגלי מציב להם מצבה, שהמדינאי הציוני, אשר לימד בעצם ימי תל־חי, כי “אם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה, לא יצא מזה כלום” – קושר להם כתרים ונאחז בשמם. יש בזה מאות הזמן, שאותה פנה בודדת, אשר שנים על שנים טרחו פועלים עברים להחיותה משממתה לפני המאורעות ולאחר המאורעות – ללא עזר וללא הבנה בחוגינו “המדינאים” – נעשית עתה לתל־חיים אשר הדרך אליה הומה מאדם רב.

אולם גם ביום חג אל תטושטש ואל תסורס האמת ההיסטורית, ואל יולבשו אנשי תל־חי איצטלא כוזבת, שאינה הולמת אותם. אל ישכח, כי במערכה כפולה עמדו ונפלו גבורי תל־חי: לא רק במערכה עם שודדים ובוזזים מבחוץ שעלו להשמיד את נאות השלום והעבודה, כי אם גם במערכה עם האדישות, הרפיון, ההתנכרות והפחד מבית, בתוך הישוב עצמו ובקרב מנהיגיו. אל תשכח הבדידות האיומה, בה עמדו שם האנשים בחייהם, ומה היה היחס אליהם והעזרה מצד בעלי היכולת, בעלי ההשפעה ובעלי ההבנה “המדינית הצרופה”. חובה גם לזכור, ולא להשכיח, מה היה קלסתר פניהם המוסרי והחברתי של אנשי תל־חי: אנשי עבודה, אנשי קבוצה, אנשי מהפכה וסוציאליזם. עולמם הרוחני היה דוקא “שעטנז” בלשונם של אחרים. בלשוננו: מזיגה חיונית של אהבת העם והארץ עם עיקרי האמונה של מוסר העבודה והצדק הסוציאלי. ואולי מזיגה זו, אשר הזינה את נפשם והניתנת לשמצה בפי נביאי הלאומיות “הטהורה”, היא שעשתה אותם – ולא את אחרים – למקדשי שם האומה בשעת נסיון, היא שעשתה אותם לחלוצי־אמת, כלומר להולכים לקראת העתיד, לסוללי־דרך של חיי עבודה לאומה הנגאלת.

תרפ"ט


 

הרוגי מלכות

שם עתיק זה, אחד השרידים המעטים ממלחמת־חרותנו האחרונה, הכנס שוב, ביד רמיה ואכזריה, לתוך דברי ימינו.

מאליו צף ועלה שם זה בעמדך על יד ששת החללים, אשר שכבו דומם בתכריכיהם הלבנים, בשורה אחת, תחת הסככה אשר בחצר בית־החולים של “הדסה”.

והכל מסביב בא לחזק את ההרגשה הזאת: המוני יהודי ירושלים, הצובאים על שערי חצר בית־החולים ונאלצים להתפזר על ידי אנשי הצבא ההודים, מכונת־היריה שבחוץ, המשמר ההודי, ועל כולם – ההלויה.

הממשלה עצמה הואילה ברוב חסדה לטפל בהרוגינו. אפילו אוטומובילים של הצלב האדום שלחה לנו ומשמר צבאי, ומכונת־יריה. הכל. ורק גזרה אחת גזרה עלינו, כי ההלויה תהיה בשעה שתכלה רגל מן השוק, בשעה שלפי חוקי מצב המצור לא יעיז שום קרוב ושום גואל להטפל אל ההלויה.

והאנשים שלנו, האחראים והרציניים, קבלו עליהם את הגזרה. לא נדון אותם. הם הראו את כוחם ואת אמתם בימים אלה. אבל מה קשה להשלים עם הכנעם ברגע זה.

ההלויה היתה אלמת. כאלם המכאוב הגדול. זו היתה הלויה של הרוגי־מלכות.

מוקפים זרים זזה ההלויה. באוטומובילים סגורים הלכו גם המתים וגם החיים. אפלת הרחובות שנדמו בלעה אותנו. רק משפחה פּרבוסלבית־צוררת עמדה על המעקה והסתכלה.

ועל קברותיהם החדשים של הרוגי־מלכות, החצובים ביד זרה, עמדתי אני, בן למשפחה הצעירה בישראל, משפחת דוחקי־הקץ של פועלי ארץ־ישראל, המלומדת בקברות־קדושים, החוצבת במו ידיה את מבחר קבריה, וחשתי כי ברית חדשה כרותה בינינו, הישוב הצעיר שבצעירים המשיר את נצתו בטרם גמלה, ובין הישוב הישן היודע אותנו רק מרחוק.

בימים שלאחר זה שוטטתי בין משכנות יעקב שבעיר העתיקה וראיתי את בחוריהם המשתתפים בהגנה, ראיתי את היהודים הקוראים ל“ציוניסטים” לבוא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישות המברכים את אחיהם הרחוקים, שמעתי על הזקנים המצרפים את שמותיהם לרשימת הנאשמים בעוון הגנה, ואדע, כי – איזה פורעניות חיצוניות ובגידות פנימיות לא יביא לנו יום מחר – נחתמה הברית.

תר"פ


 

“פושעי ישראל”

עשרות בחורי ישראל נתפסו למלכות. הם חטאו חטא כבד מנשוא. הם לא הסכימו לפשוט צואר אל המאכלת. הם עמדו מוכנים להגן על נפשם, על אחיהם, על נשיהם ואחיותיהם.

ובידיעות הראשונות, אשר הרשות מוציאה לפרסום, כתוב מפורש: “היום משפט היהודים אשר נתפסו ונשק בידם”. על משפט האנסים ולאומיותם לא מהרו להודיע. מי המוכים, מי הפצועים, מי נאנס – גם על זה לא מהרו לספר. זולתי היהודים לא נתפס כנראה איש עם נשק ביד, בזה אפשר דוקא להאמין. הוי, עם כבד עוון.

את המלאכה למדו כנראה על בוריה. תיכף לאחר התחלת הפוגרום נסגרים השערים בפני ההגנה היהודית. הכתּבוּת האופיציוזית ממציאה לעולם את הידיעות הנכונות ואת הבאורים המספיקים. בדותות פרובוקציוניות כבר נפוצו ו“ממקור נאמן”. הביוליטין הרשמי עצמו מעיד, כי היהודים התנקשו בנפש… המופתי. עוד ביוליטין ויתברר בודאי, כיצד גרמו היהודים לפוגרום. אחר־כך נאסרים בחורי ישראל, ואשמתם הכבדה לא תאחר להגלות.

ידעתי קצת אחדים מן הפושעים. ז. ז’בוטינסקי הוא ודאי אשם. בשעה שהזעיק תחת הדגל הבריטי אלפי צעירים עברים, לא פלל כנראה, כי לא ירבו הימים ובשם הדגל הזה יושם בכלא, ולנושאיו של הדגל הזה יהיה הוא לצנינים. ובשעה שנפצע במלחמת יריחו, לא נבא לו לבו, כי עוד מעט ופצעים הרבה יותר רציניים יגרמו לו ידידינו המנצחים.

הנה אפרים רובינוביץ. בוטנאי ותלמיד־חכם זה, אשר לא ייעף ולא ייגע מלדלג על הגבעות, מלרדוף אחרי האזוב אשר בקיר והדרדר בשדה, מלטפס באילן ומלהרביץ תורה ברבים ומלעבוד בסתר אהלו – אף הוא בפושעים.

ידעתי גם אותו זקן, המורד במלכות ר"ל, ר' יעקב ליב הכהן לוזובסקי, זה שההודים ירו בו ובשכנו הזקן והאשימו אותם אחר כך, כי התנפלו על הצבא. זה היה יהודי תורני וחקרן, לפנים רב בישראל, אשר עזב את כסא רבנותו ויתהלך וישוטט בארץ כמה שנים במקלו ותרמילו, חונן את עפרה ממש, חקר כל אבן וכל צרור, נתפרנס בגרוגרת ובכוס חמין, עסק בכתיבת חבור על הגיאולוגיה של ארץ־ישראל, וצפה לגאולה במהרה בימינו.

אלה הם פושעי ישראל. לא, לא פנינו יחורו. ירבו כמותם בישראל.

תר"פ


 

במקום המשפט שם הרשע

יקרא לדבר בשמו הנכון, ויאמר מבלי מורך, גלוי, קבל־עם:

הפוגרום על ישראל בארץ־ישראל עודנו נמשך!

שנוי צורה, חלופי־פרצופים. ואולם ידי הזדים אחת היא. והיא עודנה נטויה על הישוב, להכחידו, להורידו עד דכא.

במקום פרעות־הרחוב ודקירות הסכינים של אספסוף־בליעל, פרוץ ומשוסה, בא הפוגרום המדיני, הערוך כהלכה, לעין השמש, על ידי לבושי־מכלול, עושי דבר השלטון.

הישוב העברי, פצוע בלבבו, העיז לדרוש משפט.

ובמקום המשפט באה הנקמה, נקמת אַלים המתקלס בנו.

אלה, אשר מקומם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גאלו את שלטונם בדם, אלה אשר אותם דרשנו למשפט – הם הממנים עלינו דיינים ושופטים.

והדיינים מילאו את שליחותם: נקמה אחת אַפּים. בז’בוטינסקי, בהגנה, בישוב העברי כולו, המעיז לעמוד קוממיות בפני מרצחיו ומעניו.

עשרים איש, מיטב אנשינו, אנשי תרבות ומדע, טהורי־שאיפות ומסורי־נפש, נמסרו לגרדום. ראש־ההגנה העצמית, אחד העומדים ראשונה בתנועת־הגאולה העברית, הושוה על ידי בית־הדין של הצבא הכובש אל חלאת המין האנושי, אל המענים. המשפט לא הסתפק בזה; נחוץ היה עוד לאיים על הישוב בלהט־החרב של גזרת־גלות, והנה גם הוספה זו: לאחר גמר העונש יגלה מן הארץ.

אכן, צדקו הפורעים. עין בעין יראה עתה תושב הארץ, כי “דולה מענא” (הממשלה אתנו).

החובה – לא להתעלם מן הסכנה, מראיית האמת, מהפירוש האמתי של מזמות־הרשע הנרקמות סביבנו כל הימים, מיום הכבוש. אולם –

גם שחרב חדה מונפה על צוארנו – לא נרכין את ראשינו, לא נכבוש את פנינו בקרקע.

כוחנו גדול רב יתר, מאשר חושבת הרשות המקומית, מאשר חושבים רבים מבינינו.

אם כח אין עמנו כיום פה לשבר זרוע רשעים, עוד חזקים אנו למדי להרעיד את הכסאות המוקמים על דמי חללינו, על אנקת־אסירנו.

אל דמי ואל פחד.

ישמע קולנו בארץ ובגולה, ביהדות ובאנושות הישרה. זעקת־שברנו אשר תפרוץ, תזעיק את הכוחות, ולא רק בשביל החוץ, בשביל הפעולה בחוץ, כי אם גם בשביל עצמנו, בשביל ילדינו. אל נטמין את שאגתנו בחובנו.

ילדינו ראו ביסורינו ובתקוותינו, ובעבודתנו יום יום. הם ראו בימי ההתנדבות הגדולים, ידעו גם את הנעשה לנו כיום ומידי מי נעשה לנו וירוו את זעמנו.

אבות לבנים יספרו, מורים לתלמידיהם, אמות לתינוקותיהן את אשר עוללו לנו בני עולה.

נקרא יום לאבל ולזעם, וביום זה תראה על הקיר פסת היד הכותבת:

מנא, מנא, תקל ופרסין.

שם רשעים ירקב וזרוע נבלים תשבר.

תר"פ


 

חנינה

זכינו לחסד. לפושעים שלנו ניתנה חנינה. הופחת צבא־עוונם.

את העונש לא בטלו. את המשפט לא בקרו. את החוטאים והעוולים האמיתיים לא הענישו – “רחמו” את פושעינו.

האין חנינה זו עצמה מעידה על מצבנו, כאשר העידו המשפט והעונש? שאיפת־הדרור של עם ישראל שומה בכלא, ולפני העולם מכריזים על גאולה ודרור.

תחת להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, תחת לקרוא דרור ללוחמי־הדרור החפים מפשע בא מעשה־נכלים חדש: למען סתום פה, שכּך רעש וטשטש את העוול הצועק השמימה.

מעיזים לחון אותנו. ומי מעיז? – אלה אשר העזו לדון אותנו, לשפוט את הגנתנו, הם הם הנם כיום אנשי החסד, הממתיקים את גזר־הדין.

מי מבקש מאתכם רחמים? ירצו הרשעים את עוונם כאשר להם יאתה, כאשר דנו אותם דייני־הצדק!

טרם חדלו להתקלס בנו. התקלסו בכח השלטון, בכח ההגנה הצבאית, כביכול, בכוח המשפט. עכשיו באו להתקלס בנו בכח החנינה. החוננים!

ואנו – לא ברחמים ולא בחסדים ולא בחנינות אנו רוצים, כי אם בצדק. ואם שבעתיים תושם יד לפינו לא נחשה ולא נשקוט ולא ניתן לחפות בחנינות על מעשי פשע, על קרבנות וענויי עם.

לא נחדול מקרוא ומדרוש משפט, עד אשר קולנו יבקיע ושועתנו תשמע.

תר"פ


 

עלינו להבטיח את בטחון חיינו

––– אחרי כן באו הימים הרעים: פרעות יפו. ומה בא אחריהן? לא הגנה, לא עזרה, כי אם פוגרום פוליטי: לכל העולם הודיע הנציב היהודי, כי הבולשביקים היהודים הם שגרמו למהומות ביפו. הדבר הנורא ביותר היה איסור העליה. פורענות זו עלתה על הכל. לציונים אמר סמואל: מבלי עליה אין לי כאן מה לעשות. וברמלה בעצרת המון הפורעים החוגג הודיע, כי העליה נעצרה. זה הגמול בעד הפרעות. איסור העליה קשה לנו מהכרזת ג' ביוני ואף מביטול הצהרת בלפור; בלי עליה יש להצהרות לא רק ערך אפסי, כי אם שלילי: הן מעוררות נגדנו את משטינינו מבלי שתנתן לנו פתח תקוה לשינוי המצב. עלינו להכריז פה, כי את זכותנו לעלות לארץ לא יגזול שום שלטון מאתנו. לא נודה בשום מנדאט, שנעילת שערי הארץ בעדנו כרוכה בו.

אחרי כן החלו הרדיפות, מכוונות כאילו נגד האגף השמאלי, אך מיועדות באמת כלפי יהודים בכלל. ההנהגה הציונית שתקה וחטאה בזה.

אחרי הפוגרום בא “משפט הצדק”. משפט של אסירי עכו הוא כאין לעומתו. חובה עלי להזכיר מבמה זו את משפט רצח ברנר. ארבעה חדשים עברו מיום שנרצחו ברנר וחבריו ודבר לא נעשה בכדי לגלות את עקבות הרוצחים. איני יודע אם באולם זה יודעים כולם מה היה ברנר לנו, לפועלי א"י. אחרי כל המחאות והדרישות ואינטרפלציה בפרלמנט האנגלי לא נקפה הממשלה אצבע בענין זה, בה בשעה שילדים ביפו יודעים את פרטי־הרצח. על דבר זה הנוגע בעמקי נשמת העם אין לחשות.

ההסתדרות הציונית, תחת לעורר את כוחות העם, דכאה את הבעת המחאה והמרי. בעתונות הציונית החלה להשמע אמירת “על חטא”: אנו אשמים. וכאן אולי הסכנה החמורה ביותר ואי־הבנה גמורה בעניני א“י. אולי אשמים אנחנו גם בפוגרומי אוקראינה? מוסר חדש זה יש בו משום סכנה מוסרית והוצאת לעז על הציונות ועל הישוב. במשך 40 שנות הישוב החדש עוד לא התנפלו יהודים על כפר ערבי, עוד לא קרה מקרה שיהודי יתנפל על ערבי, והנה מטיפים לנו מוסר, כי עלינו להיטיב את יחסינו לערבים, קוראים לריביזיה וליחסים חדשים וכדומה. שני אנשים אבדו לנו בשנות המלחמה, אשר חלמו את חלום אחוות־העמים השמיים – יהושע ברזלי ומיכאל הלפרין. בכל ספרות הפועלים בארץ נשמעו דברי אחווה ושלום עמוקים. הפועל העברי נתן את תשובתו: חיי העמים השונים בא”י צריכים להבנות על יסוד האוטונומיה הלאומית הרחבה. רק אז יהיה אפשרי משא ומתן אנושי בין שני העמים. רב המרחק בינינו ובין הערבים. עד שנבוא לכפר ערבי לדבר אתם לשלום – תלויים לנו חיינו מנגד. עלינו להבטיח את בטחון חיינו, רק אז יהיה הבסיס למשא ומתן. אסור לוותר על שאיפתנו להיות הרוב בארץ.

תרפ"א