לנו אין נסיגה (למול סכנת הפלישה)    🔗

– – – ברור, שגנרל בריטי יש לו תפיסה אחרת משלנו. לו אין חשבון ציוני, וגם לא חשבון סתם־יהודי. הוא מתבונן על סביבו ושואל: מאין תבוא הסכנה. יתכן, שבעיניו צפויה סכנה גם מנשק להגנת יהודי צפת. גנרל אנגלי אפשר יש לו גם הסברה משלו, מדוע אין דורשים מן הבדוים שיתפרקו את נשקם, ומדוע יש צורך לדרוש זאת מן היהודים דווקא. האם הוא חייב להביט בעינים שלנו? אבל אנחנו חייבים להביט בעינים שלנו. לו יש כמה מיני אחריות, וכמה שלבים בסולם אחריותו. הוא רשאי להיות בטוח שביכלתו להגן על הארץ מפני כל אויב, ובכל התנאים, ואם תוך כדי כך יחרב משהו או ילך לאיבוד, הרי זה, בתוך ההקף הגדול ואגב נצחון כולל, רק “תאונה”. ואם גם לא יעלה הדבר בידו, הרי עוד קיימת אנגליה גדולה ועצומה, והיא ודאי תחזיר ביום מן הימים מה שתפסיד עתה. מצפונו יכול להיות שקט. אך מצפוננו איננו יכול להיות שקט. אנחנו אחראים למשהו שאין לו תמורה ואין לו שומרים מבלעדינו. ולפיכך, שיקוליו של מפקד זר לא תמיד מספיקים לנו.

וכשאנו מתבקשים להמציא “מספרים” בלבד על נשקנו, אל נהיה פתאים מאמינים, כי “מספרים” מתבקשים מתוך אהבת הסטטיסטיקה. ובל נראה מהרהורי לבנו ויתורים והצעות “תמורה” במקום ששום אדם איננו מציע לנו דבר. וגם אילו היו מציעים – היינו חייבים היטב היטב לעיין בדבר ולשקול מה ממשות הדברים הנלקחים לעומת המוצעים לנו – – –

כבר נאמר בראשית הדברים: אין לנו ויכוח על יחסנו למלחמה. אך יש ויש לברר את דרכי השתתפותנו בה. יהודים לא חסרו בשום חזית של בני הברית: הם נלחמו בכל מקום כפולנים, כצ’כים, כצרפתים, כבלגים, כהולנדים, כאנגלים, כדרום־אפריקנים. מי יעיז לומר שהמעטנו להקריב במלחמה זו? ואילו היה מובטח גמול לקרבנות ואילו היו זכויות נקנות בקרבנות בלבד, היינו יכולים להיות שקטים לעתידנו. אך אין אנחנו מסתפקים בכך, שלאחר־המלחמה יבואו חוקרים יהודים ואספו בנאדיהם את הדם היהודי השפוך, ובשעות אינטרפלציה בבתי־הנבחרים יכניסו ידידינו שאלות ומיניסטרים יזכונו בתשובות המגינות על כבודנו, כנהוג. התוכן של התנדבותנו הוא: שאין אנו רוצים להיות קרבנות בלבד. רוצים אנחנו להיות לוחמים, שותפים מלאים – ולא בעילום־פנים – לדמוקרטיה הלוחמת באויב המין האנושי, באויבנו בנפש. ההתנדבות למלחמה זו בכללה – ולא רק להגנת ארצנו – היא בשבילנו קטיגוריה מוסרית: גם לאחר כל קרבנותינו, שהובאו מאונס ומרצון, עוד רוצים אנו להיות בלוחמים. אולם אין מקיימים חובה מוסרית על ידי התחפשות, על ידי העלמת הפרצוף הלאומי. והנה, אותם הכוחות, שהם המחליטים אם תירצה או לא תירצה התנדבותנו, הם אולי רוצים בנו כחיילים, אך אינם רוצים בנו כציונים כיהודים. לא נוח להם הדבר, ויש להם כמה חשבונות, ואל תחשבו כי רק חשבונם של הערבים וכו'. יתכן, כי גם פחד התעמולה הגבלסית נופל עליהם, בבואם “להשתדך” עם היהודים. יתכן, כי גם מבלעדי זה יש להם צורך לנער מעל עצמם את ההאשמה, כי זוהי “מלחמה יהודית”. – – –

– – – את ה“גיוס” הפנימי שנערך מטעם המוסדות הלאומיים בראשית המלחמה מזכירים עתה מתוך לגלוג וביטול. גם המוסדות וגם הציבור השתתפו בזה מתוך תקוה תמימה, כי מחר־מחרתים יקראו לנו. השלטונות עשו כל מה שבידיהם כדי לבטל את ערך הגיוס ולהפוך את רצון ההתנדבות לדבר־מה לא־כשר. הגזירות על האימונים, ענין המ“ג, העין הרעה – כל אלה עשו את שלהם. אך גם אנחנו יש לנו חלק הגון בהשפלת ענין הגיוס. אנשים התפקדו בכל תום־לבם ובכוננות נפשית למשהו רציני – ואילו היתה לנו מפקדה ישובית היודעת מה לעשות בהם מיד, למה להכשיר אותם, כי אז היה הגיוס לברכה. אך איש לא ידע מה לעשות במתפקדים. דחו את הכל עד אשר יבוא הרגע המקווה, שבו ממילא יבוא השימוש הנכון באנשים. נגלה גם כאן, כמו במקרים אחרים, עד כמה חסר לנו הכשרון להתכונן. אין אנו רואים אלא את “הגע האחרון”, ועד אשר יבוא איננו ידועים מה לעשות. לא ידענו להעסיק את ה”גיוס" בדברים הצריכים לגופם, לגופו של הישוב. לא ידענו לעשות את הגיוס מכשיר לליכוד ישובי, ונימוק ההפרעות של השלטונות אין בו כדי לפטור אותנו מאחריות. אילו היתה בקרבנו מחשבה צלולה, היודעת מה יש לקבל מן המחנה המתנדב הזה, אילו זכינו ליתר שיתוף־מחשבה בקרבנו לגבי ענינים אשר טרם נתגבשו, לא היינו נותנים לגיוס שיוצא לבטלה ושישאר על גבי הכרטיסים בלבד. – – –

*

– – – ומדאיג ביותר מצבו הפנימי של הישוב, כפי שהוא מתגלה על בימת־העסקנות הציבורית. הכל מסכימים שליכודו של הישוב הוא ענין־של־חיים לנו, ואף על פי כן אין שום סימן לטובה. ומחשבה מרה מנקרת: האמנם בני אדם חיים, אשר הגורל העמיד כנגדם איטלקים וגרמנים וממשלות וכנופיות (ועוד ועוד אשר לא ימנו) – האומנם אי־אפשר לו שגם בשעת־סכנה זו לא ימצא לעצמו דרך איחוד וליכוד למען עמוד על נפשו? האומנם אין ישוב זה מסוגל להיות לעם? וזכרונות היסטוריים עולים וצפים ומנבאים חזות קשה. והלא היו רגעים, ולא רחוקים, שהיינו מסוגלים לכך, אם כי לא בלי קושי. הנה בימי המאורעות התרכז הישוב (במידה לא מספיקה אך לא פחותת־ערך) סביב מפעל ההתגוננות. – –

---

*

– – – וקודם כל – הדבר שאיננו טעון הסברה: השורה. היא ששימשה בשנות המאורעות הגילוי הממשי ביותר לאחדות הישוב ולליכודו. והיא שהוזנחה הזנחה שאין לה כפרה לאחר ש“נסתיימו” המאורעות. בשעה זו, לקראת מה שנשקף לנו, עינינו נשואות אל השורה. צריך שדאגתנו ועזרתנו הממשית תהיינה נתונות לה, לחיזוקה ולציודה ולחינוכה. צריך לבצרה, שהרוחות הרעות, רוחות ההתפוררות, לא יוכלו לה. צריך שאיש השורה ירגיש, מה האחריות הגדולה אשר הוא נושא בה בפני הישוב והעם. – – –

*

– – – יתומים אנחנו בעולם. וככל שהורע מצבו של העולם, גדלה יתמותנו. על הכתפים החלשות של שארית ישראל כאן הוטל משא כביר, שלא לפי כוחנו. אפשר כל ההיסטוריה העברית לעתיד לבוא תלויה במה שיקרה אותנו. בזה כיצד יתגלה עתה פה שוב: דוד הקטן מול גלית הגדול. את ההרגשה הזאת יש לנטוע עתה בלבבות, הראיה הזאת צריכה להשתלט על כל השאר. לא ביקשנו תפקידים גבוריים כאלה, אבל הם הוטלו עלינו מבלי שנשאלנו. לא ייטב לנו על ידי שנוותר על גבורה. שום דבר לא נציל על ידי פחדנות וחולשה. אין אנו יודעים מה נשקף לנו למחר, למה יתבע אותנו גורלנו, אבל אם נשארה לנו תקוה, הרי היא רק אם הישוב הקטן הזה בארץ יאזור גבורה. – – –

*

– – – לנו, לשארית ישראל העומדת מול גורלה בארץ, אין דרך אחרת, מחוץ לדרך־הנאמנות שהיא דרך־הגבורה. דרך האחריות לכלל, האחריות לפרט, לכל יהודי ויהודי, לזקן ולילד. ובאשר נקרא ובאשר נלך – תלונו הידיעה הזאת.

---

ת"ש

 

בגבנו אל הקיר    🔗

א

ימינו – ימי מסע צלב־הקרס. בהיקפו ובאכזריותו הוא עולה על כל מסעי הצלב. ודאי כבר הספיק להחריב יותר ממה שהחריבו הם. ואם צפוי לו לעולם שהיטלר יזכה גם בנצחון אחרון (אי אפשר לנו, כבני־אדם חיים, לקבל את “הסיכוי” הזה, אלא שכדי למנעו דרוש גיוס מלא של כל כחות העולם האנטי־נאצי, עד טיפה אחרונה, וגיוס זה עדיין לא בא) הרי שגורל העמים יחתך, לפחות לזמנים ארוכים מאד. היטלר, כידוע, הבטיח לרייך השלישי שיעמוד אלף שנים. פלא, שלא אמר: לעולם ועד. הלא תוצאות נצחונו עלולות להחריב לא רק עמים ומדינות, כי אם גם להשמיד את נפש האדם. מאין יצמח אז, מקרב האנושות שתסתאב, האדם־המוֹרד אשר ישא נפשו אל עולם אנושי אחר ולמענו ירים ידו על הרייך השלישי?

וגם גורל ישראל בעולם עומד להחתך, כאשר לא נחתך מימי החורבן. אם לא יותר מזה. אם לא רדיקלית מזה: מאז איבדנו את ארצנו ואת חירותנו והיינו ל“צאן פזורה ישראל” לא ידעה ההיסטוריה שלנו שעה כזאת, אשר אש־החורבן תקיף בבת אחת את כל תפוצותינו על פני כל כדור הארץ. כנסיות ומדינות רדפונו, ערכו לנו מוקדים, הטביעונו בים, כפו עלינו שמד. קהלות נחרבו, גולות שלמות נתגרשו, שבטים נטמעו. ידענו את גזירות תתנ“ו ות”ח ואת שחיטות תרע"ח באוקראינה. אך כל אלה לא יכלו להכרית את הכלל היהודי. לא כל העולם ניתן ביד רשע אחד. פיצול הרשויות, הכנסיות והציויליזציות הוא שעזר לאבותינו, שבשעה שמלאה סאת היסורים וההשמדה בתחום אחד, נמצא להם מפלט במדינה אחרת, ביבשת אחרת. צלב־הקרס בא לעולם בתקופה של אוניברסאליות. הוא חותר, למה שקראו הקדמונים: “שלטון בכיפה”. ובתכנית שלטונו העולמי ישנו סעיף, אשר לא יתכן כי יחול בו שינוי כל שהוא, הסעיף היהודי: להרגם ולאבדם. כל דריסת רגל נוספת שלו, מסגירה לידיו קבוץ יהודי נוסף, להשפלה, להתעמרות, להשמדה.

ב

אפשר לומר, כי שני שבטים יהודים גדולים, ברוסיה ובאמריקה, עדיין יושבים בשלוה. ואליהם לא הגיעה הרעה. אמנם כן הוא לעת עתה. אך מי יאמר לנו, כי לאורך ימים תשאר איזו פינה בעולם מחוץ להתאבקות. ויש להוסיף ולומר, כי גדולתו של היטלר כבר נתנה אותותיה גם באותן הארצות. בחייהם הפנימיים של היהודים כבר מורגש הפחד, המקדים ומבשר את בוא הרעה, ואולי גם פותח לפניה את השערים. יהודי אמריקה, התקיפים והגאים, חדלו להשמיע קולם. הם אחוזי־בלהות, שמא יחשדו בהם שהם הם הרוצים במלחמה, “מסיתים” למלחמה. אותו ראביי שהתחצף ויעץ בראדיו לויצמן שיתכבד וישב בביתו ואל ירגיז את מנוחת יהודי אמריקה – ודאי הלך בשליחות של מצוה ושם עצמו שופר לפחדנותם של הרבים, הרואים את הסכנה המתקרבת למשכנות־מבטחים שלהם, והם מבקשים להתרצות לה בגילוי שפלותם והתכחשותם. וכשהגנרל ג’ונסון, “אוהב ישראל”, רוצה לשבח את יהודי אמריקה ולהדגים את פאטריוטיותם הגדושה, הרי הוא משיח ברבים כיצד היה הוא, הגוי, נוהג אלמלי היה יהודי: “אלמלי הייתי יהודי אמריקני לא הייתי יכול להתגבר על רגשי החזק והייתי טורח בכל הכחות שאמריקה תתערב בסכסוך האירופי כדי להציל את עמי”, אלא שהיהודים האמריקנים הנם פאטריוטים טובים הימנו ולפיכך “לא שמעתי עד עכשיו קול יהודי שידרוש זאת. שיא ההתאפקות הזאת מוכיח עד כמה רבה הפאטריוטיות של יהודי אמריקה”. וכך בא אחד מחסידי אומות העולם, שמוסדות יהודים מעלים אותו לדוכן למען יטיף למגבית של צדקה, והוא, אגב טפיחה על השכם, מדביק לנו – לתומו – את כתם הקלון. קלון־של־אמת. ומגלה מה טיבה של הפאטריוטיות היהודית “הטובה יותר”.

והאם ה“נגלה” של יהודי המהפכה במדינה הסוביטית שונה לטובה משל יהודי האול־רייט במדינה הקפיטליסטית? האם מאז נכרתה הברית בין סטלין לבין היטלר נמצא אזרח יהודי אחד בססס“ר, אם מדור עושי המהפכה ואם מדור ילידי המהפכה, אשר יעיז להשמיע מלה אחת על גורל אחיו הנתונים לחסותו של בן־הברית “האנטיקפיטליסטי”? האם נמצא יהודי אחד בססס”ר אשר יסכן את נפשו וידבר בגנותה של קנונית היטלר־סטאלין, כאשר נמצאו בשעתם יהודים שסיכנו את נפשם בגלל מנשביזם או טרוצקיזם, למשל?

הנוהג הזה, הבא מבפנים, איננו אלא אות לתחושת־הבאות של מהפכנים־עבדים, בנים לעם צפוי ליסורים, שברגישותם הם מזדרזים להטמין את פניהם.

וגם באותות חיצוניים אין מחסור. מי שביקר באמריקה ראה זאת בעיניו. וטפח מתגלה גם מרחוק, מן העתונות: שלוחות הנאציזם בארצות אמריקה עושות את שלהן, בהתמדה ובחריצות. ואפשר לחזות מראש מה עתידות נשקפים שם לנו אם ארצות הברית לא יצאו מעוגתן ויוסיפו לדרוש נאה ולא יתנו את חלקן להשמדת הנאציזם. ססס“ר איננה פתוחה לפנינו לראות את הנעשה בה, וגם עתונותה אינה מגלה אלא מה שהיא מצווה לגלות. אך גם בה מבצבצים סימנים בולטים של דרך־ארץ ל”תורה המענינת של הגזע“, ונשמעים הדים מסוכנים על ויכוחים חדשים מסביב לה בקומסומול. אין אנו להוטים לחפש בססס”ר סימני אנטישמיות דווקא. דיינו ברדיפת הציונות והעברית ובאיסור העליה ובמניעת הקשר עם שאר שבטי ישראל; על אחת כמה וכמה שאילו היה הדבר תלוי בתפלותינו היינו מתפללים לראות את ברית ססס“ר והרייך השלישי כאפיזודה אומללה חולפת, אך מה נעשה, ולא חוזי שחור ומבקשי מומים אלא מולוטוב דווקא הוא שהכריז, ערב ספוח ביסרביה, כי הברית איננה דבר שבקוניונקטורה אלא ידידות נאמנה ויציבה. אם כן הוא וכן יהיה – האומנם נוכל להשתעשע בתקוה כי ברית אשר כזאת הקובעת את גורלם של היהודים בעולם כולו, לא תגע בגורלם הגופני והסוציאלי של היהודים בססס”ר גופה?

ג

ושבט הנאציזם מונף, לא מן היום, על ארץ־ישראל. כמו מסע־הצלב, כן גם מסע צלב הקרס, פניו מועדות מזרחה. הוא איננו זקוק למיסטיקה של הקבר הקדוש. יש עמו מיסטיקה אחרת: נפט, סואץ, דרכי־אויר, דרך פתוחה אל מאות מיליונות עבדים זולים מן הגזעים “הנמוכים” שנועדו לשרת את גזע האדונים. וככה הועמדנו, כבר הועמדנו גם אנחנו, הצעיר בשבטי ישראל וראשית תקומתו, בחזית האש. לא על דרך ההשאלה ולא על דרך המליצה. חזית־ממש.

ד

דורות רבים היינו בתוך־תוכנו “עם לבדד ישכון”. מאורעות עולם פגעו בנו, מאד פגעו בנו. אך לא נגעו בנפשנו. לא היינו חייבים “לנקוט עמדה”. ידועה הבדיחה העממית על רב השטוף בשיחות־חולין על “פוליטיקה” והרבנית הנותנת לו עצה טובה: “כששני מלכים מכים זה את זה אל תכניס אתה את ראשך ביניהם”. זו היתה החכמה המדינית של הגטו. אין ברכה לישראל מן ההתקרבות לרשות, על אחת כמה וכמה מן ההתערבות בין שתי רשויות. ואנחנו שעברנו דרך האמנציפציה ונסיונותיה לא נבוא להאשים את הדורות הקודמים על הפאטריוטיות הפגומה שלהם, על אשר היו “משתמטים מעבודת הצבא”, זה החטא הכבד בעיני שואפי הזכויות. מלחמותיו של ניקולאי הראשון לא היו מלחמותינו. והקסרקטין הצבאי לא היה – מבחינה יהודית – אלא פרוזדור לשמד, ולכל הפחות, לטשטוש צורת האדם היהודי והריסת מוסדי חיינו. ועוד בימי מלחמות נאפוליון היו ר' לוי יצחק מברדיצ’ב והרב הזקן מלאדי מחולקים: מאי עדיף מבחינה יהודית, אם נצחונו של נאפוליון, העתיד להביא ליהודים עושר ורווחה ולהוציא אותם מן היהדות, או נצחונה של רוסיה, שודאי תשאיר את ישראל בדלותו ובדחקותו, אלא שלא תפגע ביהדותו.

במלחמה הזאת ניטלו מאתנו כל הברירות הישנות. עמדתנו נתונה מראש. היא מקופלת בתוך תוכה של ההתרחשות העולמית. בין שרוצים בנו בין שאין רוצים, הרי גם על־כרחם של ידידינו אנחנו שותפים להם. ואין לטעות בטיבה של השותפות. היא טרגית למדי: כל תבוסה שהם נוחלים – פוגעת בנו שבעתים; השלמתם עם האויב – היא הסגרתנו; ורק עם נצחונם המוחלט – נפתח פתח תקוה גם לנו. מאידך, אין אנו יכולים להסיח דעתנו ממה שראינו (אם לא ידענוה קודם) כי דרכם הארוכה והנפתלה אל הנצחון המכריע רצופה עד כה כשלונות ונסיגות, שגם אם אינם מכריעים לגביהם עלולות הם לרסק אותנו בגלגלי הרכב המלחמתי.

ה

יש במלחמה הזאת כמה חדושים טכניים: בתעופה, בטאנקים, במצנחים וכו' אך אותי מעסיק ביותר חידוש אחר: “הטור החמישי”. אין זה ריגול כפי שידענוהו ממלחמות קודמות – ידועים הנושאים של ספרות הריגול מן המלחמה שעברה: ניצול חלאת־האדם; מוכרי מולדתם בעד בצע־כסף, גילוי סודות ע"י יפהפיות מסתוריות, מעשני חשיש ואנשי העולם התחתון; ומאידך: פאטריוטים ורומאנטיקאים מבקשי הרפתקאות, כתבי־סתרים מסובכים ומפענחיהם. איננו יודעים אם שעתם של כל אלה עברה לגמרי או שנוספו עליהם קוים פיקאנטיים חדשים. אך מהו ריגול לעומת מגיפת הבגידה, בגידה טוטאלית התוקפת את הנתקפים והנצורים? הכל בוגדים. לא רק קויסלינגים. בגדו מיניסטרים של פולין. בגד מלך. מלך אשר ארצו כבר טעמה ב־1914 טעם התחייבות גרמנית ומגף גרמני. בגדו מצביאים ראשיים, אשר עטרת גבורים לאומיים לראשם. בוגדים גם דיקטאטורים כל־יכולים. אלה אמנם אינם בוגדים כשאר הנכנעים העלובים. אלה מקבלים נתחים שמנים, או הבטחות לנתחים שמנים. אולם במחיר זה הם בוגדים בעבר ובעתיד של ארצותיהם, בוגדים בעקרונות שבשמם נטלו גדולה לעצמם.

איטליה, שרק בכחן ובעזרתן של אנגליה וצרפת זכתה לאיחוד ולעצמאות; איטליה, אשר גאריבאלדי שלה ציפה לאיחודן של שתים אלה באשר זה יהווה תקופה חדשה בתולדות העולם; איטליה, שאינה יכולה לפקפק כלל כי אם בוא יבוא שלטונו בכיפה של היטלר יקיץ הקץ על עצמאותה, ואת ראשיתו של הקץ כבר רואים בעין – הדיקטאטור שלה עושה הכל כדי לקרב את הקץ הזה.

והדיקטאטור הרוסי, “מנהיג העמים” ומשענת האנטיפאשיזם העולמי אשר הושיט יד להיטלר בהדליקו את השריפה העולמית, מחמם עתה את ידיו לאור השריפה וחוטף נתחים ונתחים, כאילו זה האפילוג הטבעי של מאה שנות המהפכה הרוסית מן הדקבריסטים ועד אוקטובר. כך עלה להם לירושתם של מאציני וגאריבאלדי, של “נאַרוֹדנאַיאַ ווֹליאַ” ו“שחרור העבודה”. השודד שודד והבוגד בוגד.

לעינינו חזיון צבורי רב־מידות ורב־הכרעה. ואפשר הוא שהכריע את עצם היות המלחמה הזאת. שנים רבות לפני היות המלחמה הזאת מצליח האויב, המכין אותה ומתכוון אליה, להכות את העולם כולו, המיועד להיות נתקף, בסנוורים, במורך־רוח, ברכיכות־מוחין. ובבואו – הארצות פרוצות לפניו. והמגינים הבלתי־מוכנים, מוכים בתמהון. כוחו של הסוס הטרויאני לא בו, כי אם בפתיותם ובקלות דעתם של מאָרחיו. לפני ימים אחדים קראנו כי עוד בימי המלחמה הקודמת לא חששו הגרמנים לעונש המוכרח לבוא עליהם. הם אמרו: אם בוא יבוא – אזי נדע “לארגן את האהדה”. תכסיס בנוי על ראיה חודרת אל תוך עולמו של הצד השני, מעלות נפשו וחולשת־דעתו. הם ידעו “לארגן” במחנה שכנגד לא אהדה בלבד, אלא כל מיני הרגשות: מרחמנות ועד הערצה, מאהבת־השלום עד התקנאות בפאשיזם, נחיתות, אבדן־עצות, תמהון. וכך באה לעולם התבוסנות, שקדמה למלחמה, שקידמה אותה ושקבעה את גורלה בכמה ארצות. לדורות של חוקרים נכונה עתה עבודה: לרדת עד חקר התבוסנות כתופעה נפשית וסוציולוגית ולהכיר את תפקידה בגורל עמים ומעמדות, בגורל העולם בימינו. ואפשר יגיעו בדרכם עד חקר המלחמה הקודמת ותוצאותיה. אפשר יציינו את העיפות העצומה שהקיפה המונים; ולפיכך הפקירו עצמם והסגירו עצמם לידי כל מי שאחז ברסן להתנשא לרכוב עליהם; ולפיכך שכחו אוהבי־שלום תמימי־נפש כי גם שלום טעון הגנה. אפשר יחטטו אז במקומות הסמויים עתה מן העין ויראו לנו מה היה תפקידם של בעלי רכוש ואנשי שררה, מתוך חרדה לרכושם ולמעמדם, בעצימת־עין בפני הסכנה “הפחותה” ובהסגרת ארצותיהם ועמיהם לידי הכובש. ומה כחם המגי והמרדים של מלים ומונחים על המונים. גם על המונים הדוגלים במהפכה. ובאיזה מדה זכה היטלר ומלאכתו נעשתה ע"י אחרים.

אך לא למחקר התבוסנות נשואות עינינו עתה, כי אם להתגברות עליה. ברי לנו: אין נצחון לעם, אין נצחון לדמוקרטיה אלא אם כן ישתחררו כליל מרוח התבוסנות, אלא אם יבינו שבמקרה זה אין שום אפשרות ל“שלום ספּרטי” עם האויב. כי זוהי מלחמה אשר לא תחול בה פשרה. מלחמה לחיים ולמות ממש.

ו

ודיבור אחד על אנגליה בשעה זו, על אנגליה הלוחמת, הלוחמת גם בהשארה לבדה, שוב ב“בדידות מזהירה”, הנשבעת להלחם עד הנצחון. מבלי כל אנגלוֹמניה, מבלי כל סנטימנטליות, מבלי לשכוח את ממשלות מאקדונאלד, באלדוין וצ’מברלין ואשר נגרם בעטים לישראל, לאירופה ולעולם – אפשר לומר כי רגע זה שבו הוכתה אנגליה מכת בגידה מיד אחותה הכושלת (כשגבורה הלאומי הישיש של צרפת הסגיר את ארצו ביד היטלר, ממש כשם שהינדנבורג הגבור הלאומי הישיש של גרמניה, הסגיר את ארצו ביד היטלר) וראש מדינת בריטניה עמד להכריז כי אף על פי כן תוסיף אנגליה להלחם לבדה, היה רגע גדול בחיי העולם האנושי. וודאי, לאחר כל האכזבות שהנחילונו מנהיגים ומצביאים בשבועותיהם שהפרו – אין אדם נתפס על חששותיו גם עתה, ואף על פי כן אי אפשר שלא לראות את עוצם התפקיד שאנגליה הטילה עתה על עצמה, תפקיד שאין כמדומה משלו בדברי הימים. לו אך תשא בו בנאמנות, עד סופו, בכללו ובפרטיו (ואף אנחנו וגורלנו נמנים על “הפרטים” הללו) וזכתה להיות מצילת האנושות מאבדון.

ז

הארצות השכנות מילאו בשנים האחרונות תפקיד ניכר בחיינו, מבחינה פוליטית ומבחינה בטחונית: א) אנחנו היינו כבשת־המיקוח ביניהן לבין אנגליה, ב) כל מה שמנהיגי ערבי פלשתינא הקשורים עם ממשלות “הציר” לא יכלו לעשות בגלוי בתחומי הארץ – היה נעשה שם, מתוך תמיכה פעילה של הממשלות הארציות של חוגים צבוריים בעלי השפעה, ואגב עצימת־עין אדיבה מצד הממשלות בעלות המנדטים. לחצן של הארצות השכנות הוא שהכריע בפרסום הספר הלבן בערב המלחמה ובפרסום חוק הקרקע בעצם המלחמה. לפי השיטה האומרת: יש לפייס את מי שעשוי לבגוד.

נפילת צרפת הפּטנית אל זרועות היטלר קורעת את צעיף השלום והשקט הפרוש על סביבותינו, גבול של בן־ברית נהפך למקום־תורפה מסוכן ביותר. עם כניעת הצבא הצרפתי בסוריה יש לצפות משם למה שלא יגורנו עד כה: האויב הפולש יש לו עתה בדרכו אלינו לא ארץ אויבת ואף לא ארץ נייטרלית־סתם, כי אם נייטרלית־ידידותית, אשר לא תשים לפניו שום מכשולים, ואף עשויה לתת לו בסיסי פעולה נוחים ביותר. (מובן: עניני סוריה תלויים ודאי – במידה לא מבוטלת – גם בעמדת אנקרה; אנקרה נתונה בין כמה מאגנטים: גרמניה מבקשת למשוך את לבה בהבטחת החזרת האימפריה העותומנית לקדמותה: עמדתה הסופית של אנקרה תלויה במידה מרובה גם בעמדת ססס“ר – ואת עמדת ססס”ר מחר־מחרתיים מי יפענח?). במסיבות חדשות אלה אפשר לשער מה יש לנו לצפות לא רק מאת כנופיות המתארגנות מעבר לגבול (ועם חזירתם הגלויה של סוכני איטליה וגרמניה לסוריה – באמצעים אחרים, בהיקף אחר ובקצב אחר) כי אם גם מאת מדינה שכנה – סעודיה.

וגם התמונה במצרים נראית עכשיו אחרת ממה שהיתה נראית קודם, לשמע צלצלי ההכרזות התכופות של הידידות האמיצה בין מצרים ואנגליה. כשהגיעונו לפני כמה שבועות – בטרם שנכנסה איטליה למלחמה – דבריו של עלי מאהר בפרלמנט המצרי, כי מצרים אינה רואה עצמה צד לוחם לגבי גרמניה – דברים שהושמעו בו ביום בראדיו הגרמני אף על פי שאין לו לכאורה כל קורספונדנטים במצרים – נדהמנו למשמעותם ולהשמעתם. והלא עלי מאהר היה מקובל כ“משענת” של אנגליה במצרים, ובימי “שיחות לונדון” היו “מצטעצעים” בו ביותר. ואף על פי כן אדם מן החוץ היודע מה צפוי לה למצרים מהשתלטותה של איטליה, קשה היה לו לקבל את דעת האנשים “הרעים” שהיו כופרים בעצם הידידות של מצרים לבת־בריתה, והיו אומרים כי מצרים כולה נתונה בזרועותיו של ה“טור החמישי”. והנה בבוא המשבר, – אף על פי שאיננו יודעים את פרטיו, יודעים אנו שהיה חמור ביותר – נוכחו הכל עד היכן “נייטרליותה” של מצרים מגעת. גם הפצצת אלכסנדריה לא הוציאה אותה מנייטרליותה.

והנה נתבשרנו בימים אלה מבאגדאד, כי היחסים בין עיראק לבין אנגליה נשתפרו וכי ממשלת עיראק מגלה מרץ רב והתענינות בגורלן של ארצות ערב, וכי מקוים לתוצאות טובות בקרוב בימינו. ידיעות אלה נמסרות אצלנו, כרגיל, בלי כל הערה. ואפילו הטון של שמחה לתוצאות הטובות הצפויות, משתמר בהן. ושמא נוגע הדבר גם אלינו? לפני זמן מה, בעצם המלחמה, נפלה ממשלת נורי סעיד ואת הממשלה החדשה כונן רשיד אלכילאני. לפני כך נערכה בפרלמנט העיראקי התקפה קשה על מדיניות החוץ של נורי סעיד ועל החולשה שהוא מגלה בעניני ארץ־ישראל. נפילת נורי סעיד הדהימה קצת את לונדון, ואפילו “טיימס” יצא אז מגדרו והטיף מנת מוסר למדינאי עיראק ונתן להם עצה טובה להרעיש פחות את העולם. והנה נורי סעיד הוא “אישה” של אנגליה במזרח, וכל נפילה שלו מעידה כנראה על מפולת כל שהיא בעמדות הבריטיות, והממשלות שהחליפו עד כה את נורי היו תמיד פחות ידידותיות לבריטניה. נורי נפל הפעם בעצם המלחמה, מפני שחשדוהו במסירות יתירה לאנגליה ובסחטנות בלתי מספיקה בענין ארץ־ישראל. ואם עתה אנחנו מתבשרים, מתוך מקור אופטימיסטי, כי הענינים בעיראק משתפרים ולא תנום ולא תישן שומרת פלסטין – הרי אם גם ודאותן של הידיעות אינה ודאות, משמעותן אינה מפוקפקת. גם בעתונות העבר־ירדנית, ואפילו אי־שם בעתונות הפלסטינאית, אפשר למצוא רמזים מפוקפקים וגלויים של “סיכויים לשינויים בסטאטוס של ארצות ערב, בהסכמת בנות הברית ובהתאמה לתקוות הערבים”. ללמדך שהמכונה עובדת. לא תהא זו הזיה של בעלי־מרה־שחורה, אם נחשוש למו"מ המתנהל שוב מאחורי גבנו. מה שאין אנו שומעים על כך, אין זו ראיה לסתור. לפי שעה עוד נוהגים כאן לפי השיטה: יש לפייס את מי שעלול לבגוד.

אפשר יפסקו הפיוסין רק לאחר שהבגידה תשלם.

ח

מתרבים הסימנים כי רוח אחרת היתה עם אנגליה באנגליה, והרוח הזאת מפיחה תקוה בלבבות גם בלילות האפלה. אך – אין אני אלא חוזר על פזמון נושן – עדיין נעדרים כל סימנים לרוח אחרת עם אנגליה כאן. הנציבות, הפקידות, המפקדה העליונה ממשיכות בשיטה הקודמת, בתוספת נוֹקשוּת ובפנים זועפות.

גם בזה אין לנו ברירה. עם השיטה הזאת אנוסים אנו להאבק. ואפילו בעצם הימים האלה. אלא ששום תסבוכות ויסורים הכרוכים בהאבקות זו הכפויה עלינו, אינם עשויים להזיז אותנו מהכרת מציאותנו המדינית היסודית. וכשאתה נפגש בחכמים “הרואים את הנולד” והם מכוונים את לבם בבת־אחת לכל מה שעתיד לקום ומתכוונים להסתגל לכל “בעל־בית” חדש – אי־אפשר שלא להשתומם לאיולתה של חכמת־חכמים נסרחה זו.

מספרים על טאלראן, השועל הזקן – אשר כל משטר שהיה משמש בו היה בוגד בו בבוא עת, ומזדרז לסייע את מפיליו ולהסתגל ליורשיו – כי בשעת הבריקדות ביולי 1830, כשהגיעו אליו קולות־היריות, קפץ ואמר למזכירו: “אנחנו נצחנו!” שאל המזכיר: “מי אנחנו?” אמר לו: “אגידך מחר”.

אנחנו איננו במצב נוח ויפה־מזל זה המאפשר הזדנבות אחרי כל מנצח. גורלנו היהודי מונע זאת מאתנו. ויפה ניסח מי שאמר, כי אין אנו באים בחשבון ל“שלום ספראטי”. אין האויב יכול להתפשר אתנו, כמו שהתפשר עם פטן (אף על פי שלחרפתנו אין אנו יכולים להתברך כי מחוסנים אנו בהחלט מפני חידקי הפטניזם). לפני כניסתה למלחמה פנתה איטליה למצרים בהצעת הסכם. מובן, שיש שם סעיפים לוקחי־לב. וביניהם: הפחתת מספר היהודים בארץ־ישראל. אין מלים אלה צריכות לפירוש, אפילו לגבי מי שיופתע מהן. בדרך כלל ראינו כיצד דיקטטורים מקיימים הבטחות. אולם בנדון זה נאמנים הם עלינו, כי את ההבטחה הזאת ישתדלו לקיים בכל האמצעים שבידם. ולא רק כדי לשאת חן בעיני מצרים, או ערביי פלשתינא, כי אם לשמה. אותם פיקחים משלנו שהיו נוהגים להתמוגג לכל חיוך של מוסוליני ומציגים לנו למופת את לאומיותו השלמה ואת כלכלתו הבריאה, והיו רואים בו מועמד רצוי לקבלת הממונות על הבית הלאומי (עכשיו יקשה להאמין שאמנם היה היו פיקחים שכאלה), לא הבינו מעולם כי איטליה זו של מוסוליני יש לה אך דרך אחת בים התיכון. חלום האחוה בין רומי וירושלים היה חלום יפה בשביל רומי של מאציני וירושלים של משה הס. אך רומי של מוסוליני היא מטבע ברייתה צוררת לירושלים עברית ולחירות יהודה. ומי שהשכלתו הפוליטית מנעה ממנו את הידיעה הזאת, ומי שהרגשתו היהודית לא הספיקה לו כדי לחוש ולהבין כי לא תתכן שום פשרה נפשית בין ישראל ובין הפאשיזם – תבוא עתה ההויה המדינית בלבושה האחרון – ותלמדנו בינה. מחוץ לחלאת־האדם, העשויה להמכר לגסטאפו או לבולשת הפאשיסטית, ולקבל ממנה “סמיכה” על הנהלת עניני היהודים (מעין מה שראינו בברלין מצד יצורים מסויימים אשר החברה היהודית הקיאה אותם) – מחוץ לאלה אין לא לכלל היהודי ולא לפרט היהודי לא בארץ־ישראל ולא בשום מקום אחר בעולם כל תקוה מהשתררות הפאשיזם. השקפה זאת צריך שתהיה לא רק נחלת המשכילים והנבונים, צריך להחדיר אותה גם למוחות הפשוטים ביותר והמפולפלים ביותר – למען נהיה פטורים משתות גם את קובעת־הקלון הזאת.

צריך שכל יהודי ידע מה יש לנו לצפות מן האויב הפולש, ממנו עצמו או מסוכניו כאן. אל נא נסיח את הדעת מאותם מאזיני הראדיו הצוהלים למשמע נצחונותיו של “**אבו עלי”.** יתכן שצהלה זו אינה אומרת עדיין התלהבות מראש לסיכויי פלישה איטלקית הדלה והרעבתנית, אשר מעלליה בטריפולי ובלוב לא נשכחו עדיין. אך חשבונות אלה לחוד, ותאוות הביזה והשוד לחוד. כדאי לדעת, שבחוגי האופוזיציה הערבית כבר יש מרגישים עצמם בסכנה גדולה, ויש מציינים נהירה ממחנם אל מחנה המופתי, ועתה יש מהם המבקשים להדבר אתנו על קשרי התגוננות מפני הסכנה המשותפת.¹

את זאת עלינו לדעת. ולדעת כי לנו אין נסיגה, ואין עזיבה ואין התפשרות. אין טעם בדבורים שאנגליה תצא מכאן. כל כמה שקשה בימים אלה לנחש מה שעלול להתרחש, הרי אפשר לומר, כי יציאת אנגליה מארץ־ישראל אין משמעותה יציאת ארץ־ישראל בלבד, אלא כל מה שמקיף את ארץ־ישראל מים ומדרום וממזרח. הסברה נותנת, שכל עוד קיימת האימפריה אי־אפשר להסגיר את ארץ־ישראל לאויב. אך, להוותנו, אין עדין זהות בין ארץ־ישראל לבין ישראל. עדיין אפשר לשמור על הארץ ולא לשמור על הישוב. רשאים אנו לחשוב חשבונות לטובה, לצפות כי הכוס הזאת תעבור מאתנו. אך אין אנו רשאים לסמוך על כך. חייבים אנו להיות מוכנים, ואם יוטל עלינו לשאת את חלקנו בהגנת הישוב לבדנו, חייבים אנו להיות מוכנים גם לכך.

ט

המוכנים אנו?

אין צורך לומר, שאין אנו מוכנים מבחינה מעשית. כל מי שעומד בתוך החיים הפעילים, יודע ומרגיש עד כמה אין אנו מוכנים. יהיה זה ניסוח רך ביותר, אם אומר כי זה כבר חדלנו להתקדם מבחינת ההתבצרות וכושר ההתגוננות. חושבני כי גם היכולת שצברנו בימי המאורעות מתבזבזת והולכת. אך האם הולידה בנו הסכנה, המתקרבת במהירות, כוננות נפשית? הניכרים בנו אותות של התאזרות? אני מחפש ואינני מוצא. תחת זאת אני נתקל בהלכי־רוח מקדמי־תבוסה. ראשיתם: אי־אמון ואי־כבוד לעצמנו, אי־החשבה של מה שאנו עושים ויכולים לעשות במו־עצמנו. המשכם: נכונות להסתלק מן החיוני, הן בדרישותינו והן בעשיתנו, לוותר על הממשי שבידינו, לסכן את המגן־מעט אשר לנו, למען הניח דעתם של אחרים, למען הגמול המדומה אשר אנו עתידים לזכות בו תמורת ויתורנו. אני בוחר ביודעים בנוסחאות אלגבראיות, אולם הן הולמות כמה גילויים של תבוסנות יהודית, שאין אני מוכן להתעכב עליהם ולפרש בשמותיהם. אסתפק בשתי דוגמאות בלבד, מן הימים האחרונים, וגם בהן אגע רק בקצה המזלג, וד"ל.

י

אין זה סוד שהשלטונות הגבוהים הממונים על הגנת הארץ ראו מעיקר דאגתם לא ריבוי תותחים מפני התקפה מן האויר, כי אם פירוק נשק מעל היהודים. בענין זה עסקו בחריצות רבה, ובו גילו תקיפות נמרצת: מי שהוטל עליו העול הכבד של דאגה לשלום הארץ, כיצד יוכל וישא באחריות זו, כיצד יוכל ויארגן את ההגנה בפני צנחנים, אם אין לו שליטה גמורה בכל הזיין המצוי בארץ, כיצד ישב במנוחה אם הוא יודע כי אי בזה שמור נשק ליהודים?² ברור, שהנשק היהודי יש בו משום סכנה לאימפריה, משום “גייס חמישי”, כשם שברור, כי הידיעה אשר תתפשט על פני כל הארץ ובארצות השכנות, כי סכנה זו חלפה והיהודים התפרקו – כי ידיעה זו אין כמוה להגביר שלום ובטחון.

מסביב לענין זה היה מו"מ קשה – שבו דובר אלינו כאילו לא היו בארץ “מאורעות” מעולם, וכאילו הסכנה הנשקפת לארץ היא לא מסוכני היטלר אלא מקרבנותיו. יש לומר לזכותם של מוסדותינו, שעמדו עמידה של יושר, אומץ וכבוד³: לא אמרו מה שאינם רשאים לומר, לא הבטיחו דבר, שלא בידם להבטיח. הם התנהגו כנאמני צבור, שנצרף בכור הפורענות, שיודע כי שום כח זר לא הבטיח אותו מפורענות, כי איננו רשאי להסגיר את אמצעי המגן האחרון שלו.

אולם עמידת נציגינו מול הלחץ הקשה מבחוץ לא הוקלה על ידי קולות מבפנים. יהודים טובים לא יכלו לראות כיצד שליחי עם עני מעיזים פנים נגד שליטים דורשי שלום הארץ. ואם כי השליטים לא ראו כל צורך לרכך את תביעותיהם ו“להבטיח” תמורות, לא חסרו יהודים רואים מהרהורי־לבם ושואלים: “ומה יהיה אם יאמר לכם כי במחיר צייתנותכם יוסיפו לכם כך וכך נוטרים?”, ו“שמא ייצרו איזו פורמציה של בטחון, שתועלתה המעשית ודאי תגדל על מה שילקח מאתנו, שערכו המעשי כידוע אינו רב ביותר?” שום אדם שהשלטון בידו עוד לא הוציא מפיו שמץ־של־הבטחה (ואילו היה עושה זאת מותר היה לשקול בדעה צלולה מה אורך־ימים להבטחות כאלה בימי מלחמה, שהיום הן ניתנות ומחר נלקחות), אולם לא היה מחסור ביהודים ששקדו לעורר מראש ויכוח על כל “ישועה” שלא תבוא וכשהוצגה הדרישה לנציגינו שימציאו “לוּ אך מספרים”, מספרים בלבד, היה מי שנזדרז טען: “ומה איכפת לכם אם תניחו בזה את דעת הדורשים, ותעשו דבר, אשר על כל פנים אין בו כדי להרע את המצב” – כאילו במצב בטחונם של ישובינו, ולאחר כל מה שעבר עליהם יש רשות מוסרית כלשהי למישהו להציע להם שיחשפו את עמידתם – ויחלישוה על ידי כך – בטרם הוכרה זכותם להתגונן הכרה מפורשת וממשית, ובטרם ניתנה להם הבטחה מחייבת כי אין כל נטיה להתנכל לאשר בידיהם; כאילו זהו תפקידם של מוסדות לאומיים – לשמש כלי נוגש בידי שליטים למען הציג אותנו בשעת חירום דלים יותר וחלשים יותר משהננו.

הנימוק, כי “אין מסרבים לגדול”, למי שהכח והשלטון בידו, ואפילו אם אינו צודק, ואפילו אם הוא פוגע בחיוני שלך – נימוק זה אינו נאמר במפורש, אולם עוד כחו חזק למדי, מתחת לנימוקים אחרים. במקרה זה דובר על “דקדוקי־עניות”, ועל “חוסר־גמישות” של מדיניותנו, שאינה יודעת לחיות בשלום עם מי שגורלנו נתון עתה בידו.

ברגע האחרון נודע, כי הונח לנו. אפשר נתקבלו טענותינו, ואפשר נתרחש אחד מאותם “הנסים” השכיחים בימי השלכת מפקדים מחזית אל חזית. לא מן הנמנע, כמובן, כי באחד הימים יונף השוט מחדש, ואולי גם ביתר רוגזה. ואם עתה רשאים אנו להתברך, כי ברגע הלחץ הקשה לא ניתנה אצלנו שליטה לתבוסנות, הרי אין כל בטחון כי ברגע קשה ביותר, אם יבוא עלינו, תגבר גם חולשת־הדעת מבפנים, זו שמוכנה לקבוע את יחסנו לערכי־חיינו לפי העין הטובה או הרעה של השליט או של התקיף בסביבה. ולפיכך אין להסתפק ב“נס” ויש לדון בדבר כאילו הגזירה עודנה תלויה.

יא

בנתיב היסורים הממושך והנפתל של דברי ימינו נחלנו כמה ערכים, וכמה מהם למדנו לקדש עד כדי מסירת נפש. משבאה הפסקת־נופש קצרה, שבה נדמה היה כי ימי ענינו ומרודינו חלפו ללא־שוב, חלשה דעתנו וקיבוצים יהודיים ניטל מהם טעמה של מסירת־נפש. והנה שוב הוכנסנו לכוּר־מצרף, המושגים הראשוניים של קידוש־ערכים ומסירת־נפש מתחדשים עלינו. יתר על כן: הענפים הצעירים בגזע האומה הצמיחו כמה חידושי־ערכים. דוגמה אחת: שיבה אל הלשון העברית. אף היא טעונה בימינו מסירת נפש. וכנפיה הפצועות של השירה העברית בססס"ר עדים לכך. ואחד הקנינים אשר חידשו דורותינו האחרונים, מאז “משא נמירוב” וההגנה בהומל והשומר בארץ – קדושת נשק־המגן. שנות “המאורעות” הרחיבו את המעגל והכניסו לתוכו רבבות ונטעו ערך זה בלב הישוב. ושיטת ההתגוננות, זו שהקפידה על טוהר הנשק ועמדה בפני זעזועי נפש ופיתויים ולא נתפתתה – יש בה כדי להקנות לנו את הזכות לדגול בלב שלם בערך המחודש: קדושת נשק המגן. ואילו היתה קיימת בימינו “עליה”, מעין עלית חנניה בן חזקיה, שבה קובעים כללים לאומה בשעת מלחמת קיומה, היתה ודאי גוזרת, כי שומרין עליו מן הטומאה ומצילין אותו מן הבדיקה. ואין מוסרין אותו לנכרים. נזכר אני בבית אחד משיר שקראתי בעלון מקומי בעמק־הירדן, לאחר מקרה לא טהור:

"מִכְּחוֹל־יָם, מִתְּכֵלֶת־רוֹם, מֵאַפְרוּרִית הַכְּבִיש

שֻלְחָה לָשון בְּלַעַג מָר: גָּפִיר נִשְׁקוֹ הוֹבִיש".

וראיתי בדבור עז זה של המשורר האלמוני הוכחה חיה לתביעת הכבוד והאחריות המלווה את הנשק שלנו בצאתו ובבואו, הוכחה לרוח שאיננה מבקשת לחפות על כשלון, ואינה נוהגת סלחנות לגבי רשלנות. על נשק־מגן זה מותר להגן. חובה להגן. ויש לנטוע הכרה כללית בישוב כי על נשק כזה אין מוותרים ויש להביא בינה בלב שליטים, כי נשק כזה מישוב כזה אין מפרקים.

יב

לא רחוקים הימים, שאנשים טובי־כוונה וקלי־הבנה לא היו מבחינים ביותר בין נשק־מתקיף ונשק־מגן. וכל המרבה לתעב כלי־משחית־ומתקיף ראה עצמו רשאי לזלזל בכל נשק שהוא. פרי קלות־דעת זו אוכל עתה העולם כולו. ימים רבים לא הבינו רודפי השלום, כי אף השלום טעון הגנה, ומי שאינו מבין את ההכרח והחובה להגן על שלום בכל כח מפני המתנקשים הרי הוא מסייע בידי המשחיתים, ומתחייב נפשו ובנפש העולם. עתה, במלחמה זו, רוכש לו העולם ביסורים עצומים את ערך קדושת־ההתגוננות. ואצלנו, העומדים כאן זה ששים שנה – מאז יסודן של פ“ת ויסוד המעלה וגדרה, ודרך שנות המאורעות מול תאוות־שוד וקלות־הרציחה, אצלנו ידבר סופר עברי חשוב בלעגי־שפה על “התענוגות שבהגנה ובהכשרה צבאית”. אצלנו אפשר, כי בתקופה הקצרה שבין סיום המאורעות לבין המלחמה יבוזבז המעט שלמדנו ורכשנו במצרף־הפורענוֹת. אצלנו אפשר, כי ענין המ”ג ושכמותם יהיה ענין “פרטי” שלהם ושל הקרובים להם, והישוב כולו ישלו וישקוט.

יג

ענין שני שהטריד וקולו היה מנסר בימים האחרונים, הוא ענין “יחידות מעורבות”. שום כח חיצוני לא דרש אותן מאתנו, שום כח לא אמר שהוא מעונין בכך – ואף על פי כן נמצאו יהודים טובים, אשר זיכו אותנו בדיונים־של־חנם, בהטפת־מוסר וברוגז־לבב.

אין צורך בידיעות מאחורי הפרגוד, כדי לעמוד על הקוים הכלליים שבשאלת השתתפותנו, כבני העם היהודי, במלחמה. קראנו את הודעת נשיא ההסתדרות הציונית בימי פרוץ המלחמה, שלא זכתה לתשובה ראויה. אנו קוראים כפעם בפעם שאלות ידידינו ותשובות המיניסטרים בבית הנבחרים (גם בימי הממשלה הקודמת וגם בממשלה זו) ותופסים את תוכנן. והוא פשוט ועגום: היהודים מציעים את עצמם, את בניהם, את מוחם, את תעשיתם, לעזרת המלחמה, והתשובה היא בצורות שונות: אין לנו צורך. באופן הטוב ביותר: עוד אין לנו צורך. היהודים לא התנו, חלילה, שום תנאים מראש. הם לא שאלו מה יהיה גורל ארץ־ישראל אחרי המלחמה. הם לא שאלו מה יעשה כדי שלא יחזור על היהודים בארצות המשוחררות מה שבא עליהם לאחר המלחמה הקודמת. הם רק ביקשו להתנדב כיהודים. והדבר הזה, בעיקר, הוא שעמד למכשול, אילו הציעה ההסתדרות הציונית שהיהודים יתנדבו ללגיונות הזרים המעורבים, או לגדודי העמים השונים (הפולנים, הצ’כים) – אפשר לא היו מסרבים, ולא היו מסתמכים על חוסר תחמושת וחוסר תנאים לאימון צבא חדש. אדרבא, נוכחנו כי ממשלת א“י היתה מעונינת בכך, שיהודים שבאו לארץ למען היות אזרחי א”י יתנדבו בתורת אזרחים של המדינות אשר יצאון⁴. אך גדודים עברים – שאני, מנהיגי העמים היו להם, כנראה, נימוקים מספיקים שלא לחפוץ בזה. ובהזדמנויות שונות היו הנימוקים מזדקרים. במלחמה זו, להיפך מהמלחמה הקודמת, אין אנחנו נמנים עם קרובי־משפחה מכובדים שמבקשים את קרבתם. אותנו מבקשים, שנתנהג בהצנע ולא נדחוק את עצמנו למקום־רואים.

היו בקרבנו אנשים, שהבינו עוד בתחילת המלחמה כי כל עוד לא תתנדף לגמרי רוחה של מינכן, וכל עוד לא יהיה צורך בנו לא ישתפו אותנו, וכי הויתור על דמותנו היהודית והציונית לא הוא שיקרב את שיתופנו במלחמה. הללו הבינו כי המלחמה איננה לימים קצרים, ואפשר עוד תגיע לשערי הארץ, ואפשר – לאחר כמה מהלומות – עוד יקראו לנו, כמו שהננו, ליטול את חלקנו. ואין תועלת בזריקת הטלית ותפילין הימה.

בינתים, כמובן, הלכו לאיבוד כל אותם היהודים הצעירים המפוזרים בהמוניהם בארצות אירופה, ובינתים שבענו פה דחיות ועלבונות. ואפילו דבר פשוט כמו ניצול היכולת התכנית והתעשינית שלנו, נדחה ונדחה.

והנה נמצאו יהודים פקחים שתלו את הדבר לא במדיניות של השלטונות כי אם ב“דקדוקי עניות” של המדיניות הציונית, שאיננה מעוררת אמון אצל מפקדינו כאן. מובן מאליו, שדברי ויצמן בלונדון אינם מספיקים לעורר אמון, אבל אם העסקנים כאן יבואו ויציעו את שירותנו “בכל התנאים ובכל הצורות”, אז יכירו וידעו עד היכן מגיעה מסירתנו. והחכמים שלנו אינם מעלים על הדעת, כי “אי־האמון” אלינו יש לו נימוקים יותר עמוקים מאשר “התנאים” הקפדניים של המדיניות הציונית בלונדון ובירושלים. מה נעשה ויש אנגלים חשובים, אשר בשבילם יהודי רוסי הוא בולשביק ויהודי גרמני – סוכן היטלר ויהודי איטלקי – שליחו של מוסוליני ויהודי סתם – –. עובדה מרה, שצריך לראותה פנים אל פנים. ויש גם חשבונות פוליטיים שהם חשובים אפילו מאמון ואי־אמון. ובגילויים עלובים של “וירנוֹפּוֹדאַניצ’סטבוֹ” ובחזרות תכופות על “הנותן תשועה” אין משנים עובדות פוליטיות.

יד

וכך כפו עלינו ויכוח על “יחידות מעורבות”. כאילו הערבים מלאו את ידינו לתבוע בשבילם את השותפות הזאת, כאילו האחראים לבטחון הארץ ביקשו זאת מידינו; כאילו לאחר כל נסיונותינו במשטרה המעורבת – רשאים אנחנו לקחת על עצמנו אחריות ליצירה צבאית מעולה זו. והכל מתוך עודף ההתלהבות שתקף פתאום אנשים מישראל ואין אתה יודע התלהבות למה, אם התלהבות להגנת הארץ או התלהבות לגילוי רגשי נתינות נאמנה? ושמא חרדה ל“מה יאמרו השליטים?”

וסיסמת “יחידות מעורבות”, הנחפזת להשמיע קולה ללא ביקשוה, נשמעת בנשימה אחת עם “גדודים עברים”, כאילו אין אלו אלא המשכן של אלו, והרי “יחידות מעורבות” הן היפוכן הגמור של “גדודים עברים”. הרי גדוד עברי אין פירושו כך וכך מגויסים בלבד, כי אם קורטוב של עצמאות עברית (ואם לא שלמה) בשדה המלחמה, בדומה לקורטוב של עצמאות שכבשנו לנו בקצת שטחים אחרים של חיי היום, משהו של כח יהודי מאורגן (ואם כי עומד לפקודת אחרים). שם ודגל וסמל. וקלסתר פנים. מה יש מכל זה ב“יחידות מעורבות”? והלא בכגון אלה השתתפנו בכל ארץ ובכל צבא. וכי חסרי קרבנות של יהודים במלחמה אנחנו או חסרי לוחמים יהודים?

יש, כמובן גם צד אחר בגדור עברי – הצד המעשי, התכליתי, שהוא ברגע זה עיקר לנו: הגנת הארץ והגנת ישובינו. אך מה יש לנו מזה ב“יחידה מעורבת”? הנצפה ממנה להגנה על ישובינו? הנבטח בה מפני צנחנים? הנשען עליה מפני “הטור החמישי”?

אכן, לא מצאו להם אנשים טובים הזדמנות טובה יותר להציע שותפות של שני העמים מאשר במקום ובענין ובמסיבות, אשר חשד כלשהו, ואפילו אי־הבנה לשונית כלשהי, עלולים לקפח חיים, להרבות תסבכות ולהמיט פורענות. ואימתי? בימים העשויים, יותר מכל זמן אחר, להביא גם את הממונים עלינו לידי הכרת ערכנו היחיד והמיוחד בשמירה על הארץ מפני אויב, בימים המקרבים אותנו לנטילת חלקנו בהגנת הארץ והישוב, “בכל הצורות ובכל התנאים”. אולם ללא התכחשות לעצמנו וללא טשטוש דמותנו.

כך רודפת אותנו התבוסנות עד לפני בוא הפורענות עצמה.

טו

במה עוסק עתה הישוב, לב האומה?

בדבורים על פינוי, כאילו פיסת־אדמה זו יש בה לאן לפנות.

ובאופן הטוב־ביותר: בחפירת־מקלטים. מי שיש לו – חופר, מי שאין לו – מצפה לרחמים, מי שחס על כיסו – משתמט. ויש לקרוא עלינו: איש למקלטיך, ישראל!

איש לעורו. כי גם אותן הפינות המעטות בישוב, שאיננו רגילים לראותן כאזלות יד, נתונות עתה להגשת עזרה והסדרה בתוך תחומיהן, לקרובים להן, לכרוכים אחריהן.

מאנגליה משמיעים לנו נפלאות: שחטו לו ליצר הרע המעמדי. הכל כפוף לצו העליון – הצלת המולדת! התאזרות והתנדבות, מאמצים יוצאים מן הכלל, חלוקת הנטל הכבד – בשוה. ואין מסרב ואין רוטן. ואצלנו? קהות הנפש וסאבוטאג' מאורגן על פני כל השטח. וכל הלאומי מחברו אף הסאבוטאג' שלו לאומי יותר.

אסיח לפניכם משהו מן המעיק על לבי לבלי נשוא: מאז מכיר אני את הישוב, למעלה משלש עשרות שנים על רגעי העליה ושעות השפל שלו, עוד לא ראיתיו ככה, מעורר חרדה ובושה, כאשר אני רואה אותו בימים אלה, כששוט ההשמד מונף על כולנו. בשנות המאורעות עמד הישוב במצב של התגברות פנימית. מסביב לעומדים על המשמר והמגינים בדרכים ומקימי חומה ומגדל התלקט הישוב, על שכבותיו הותיקות והחדשות. חדירת העבודה העברית לכל סדק, התנדבות בני העיר לעזרת הכפר והספר ו“כופר הישוב” כיצירת־השעה – סימלו את הישגי אותם הימים, מבחינת ליכוד ממשי, לא מליצי, של האומה. אין אני מחפש מראות־נגעים, שודאי לא חסרו אז כמו שאינם חסרים בכל הימים, ואין אני יוצא להתבונן אל מאחורי הקלעים. דיינו בכך, שהסך־הכל החיובי גבר, שהגדור גבר על הפרוץ. היה בזה כדי להגביר בנו את האמון והכבוד לישוב. והנה “נסתיימו” המאורעות ובאה איזו התפרקות נפשית. נראה כאילו כיבוש־היצרים היה ענין קשה מדי בשביל רבים. ולפיכך פרצו בחוצות כל יצרי הנרגנות, ומחול־שדים השתולל בישוב אשר כמוהו לא ידענו.

ובאוירת־ההתפרקות לוקה לא רק מחוסר־העבודה ומחוסר־הפרנסה, לוקה לא רק הילד העברי המוזנח והמופקר במולדת, לא רק העולה החדש וכל חלש. באוירת־ההתפרקות לוקה גם השורה. הלא אין מחסור ביהודים אשר כל הענין הזה הוא להם למשא (אם כי לא הם נושאים אותו). היפלא הדבר, שמדי נראה או נדמה שהפורע מחזיר את הפגיון אל חגורתו, או מוכר לרשות את שברי־זינו, מוכנים אצלנו לומר: ברוך שפטרנו מעונשו של הלזה? היפלא שבמסבות אלה נתרופפו אצלנו כמה דברים והוחמצו כמה אפשרויות ובוזבזו לריק כוחות? היפלא כי באוירה צבורית גרויה ומגורה, – הדנה בדברים החיוניים ביותר, עניני חיים ומות, לא לגופם, כי אם מתוך חשבונות של “יחסי־כחות” ו“הבה נתחכמה” ליחסי־כחות – גם גידולה וציודה ויכלתה הפנימית של השורה לוקים? ואם בימים “כתיקונם” יש בזה כדי להדאיג – בימים אלה לא כל שכן. הלא השורה היא המצודה החיה של הישוב, ואי אפשר שיהיה לה כל תפקיד אחר מחוץ לשמש הזרוע הנאמנה והאמיצה של הישוב כנגד כל מתקיף ומתנקש. וכמה יש לשקוד ולשמור מכל משמר שההתרוצצות הפאתולוגית בישוב לא תפגע בעצמותה, באחדותה, ברוחה ובכושר־פעולתה של השורה, שלא תתן בתוכה מקום לשום מגמה של השתררות על הישוב, לשום נטיה של התנשאות לבוא במקום המוסדות המוסמכים הקובעים את מדיניותו. הלא השורה היא אחד הביטויים הממשיים של אחדותנו הלאומית, לא כמליצה רגשנית ולא כקרנים לנגח בהן את מישהו, אלא כאחדות־של־אמת, אחדות מול אויב, אחדות מול גורל. אין השורה רשאית לתבוע לעצמה שום סמכות לא לה, אך חובתה להגן על עצמה מפני כל מגמות של פירוק והחלשה, חובתה לתבוע לעצמה תנאי־קיום ותנאי־גדול שבהם תוכל למלא את שירותה לישוב ולעם.

טז

מה שהוחמץ – הוחמץ, אך עוד שמורות לנו שעות, חמורות וגם גדולות. אין לנו עסק בניחושים, אך אין צורך בניחושים כדי לראות שכל נסיון של פלישה מצד האויב עלול לגרור אחריו התפרצות כחות אויבים מפנים הארץ ומסביבותיה הקרובות. ואם עוד דל כוחנו בפני אוירונים – גדול הוא בערך ויכול להיות חשוב ומכריע מול ה“טור החמישי” הבא מקרוב. יש להניח כי עם גבור הסכנה ישתנה גם היחס אלינו כאל כח־מגן, אך אם גם לא יאבו לגייס אותנו מול האויב מרחוק, אין אנו צריכים לשום “גיוס” כדי שנעשה את שלנו כנגד האויב מקרוב. בידינו הוא. בבוא שעת מבוכה כזאת תהא רשות התגובה, היזמה, ההסתערות לנו. בדרך הארוכה של התגוננות עברנו כמה שלבים, מן השמירה בכרם על אשכול־ענבים עד הגנה על הישוב כולו. עתה נשקף לנו שלב חדש: התקפה על התוקף, גילוי הקנים של סוכני היטלר בארץ וביעורם. לאחר שנוכחנו מה כחו המשחית של “הטור החמישי” בעולם – לא יקל בעינינו תפקיד זה. הוא אינו פחות מתפקידה של כל חטיבה צבאית־לוחמת. והשאלה הדוחקת: היש לנו אנשים לכך, המתכוננים אנו לכך?

מאידך, בימים האחרונים התחילו מגיעות אלינו דרישות שנגייס יחידות־שירות יהודיות, בארץ ובקרבתה. דרישה זו אולי רומזת כי זז משהו. עדיין אין אלה גדודים עברים. אך ההבדל בין אלה ובין שהוצע לנו קודם (יחידות־עזר לשירות במערב) ברור למדי. כאן – חוליות בשרשרת־מגן שלנו.

החזית שלנו, של ארץ־ישראל העברית, במלחמה זאת, כפולה היא: א) הארץ גופה, ב) איזור הים התיכון. לא בידינו לצמצם את החזית ולהתרכז באחת – האויב הוא שקובע את אורך החזית. ומי שהודף היום אוירון ממצרים, או מי שיהדוף מחר פולש מסוריה – הרי הוא מגין במישרים על הארץ. ודאי יש הבדל ניכר בין הרגשתו של היהודי היוצא לחזית רחבה יותר לבין הרגשתו של האנגלי היוצא להלחם מתחומי האי שלו. הלה בטוח, שהאי שלו לא ישאר בלי הגנה מספיקה. היהודי המגן על סביבות הארץ – אין לבו שקט למה שמתרחש בארץ. ואפילו כשהוא מגן בתחומי הארץ יתכן שלבו לא יהיה שקט על הגנת הישוב. כי עדיין לא הגענו אפילו לידי זהות הגנת הארץ והגנת כל נקודות הישוב. והגנת הארץ עדיין אינה מוציאה את צורך ההגנה על כל נקודה ונקודה בישוב, שאפשר אין לה שומר מבלעדינו. אך כזה הוא גורלנו, ולפיכך רואים אנו את הגנתנו כשרשרת מורכבת מחוליות שונות, עלינו הדאגה ששום חוליה לא תנותק ולא תיחלש.

יש נוטים לחלק ולמיין את היחידות השונות לפי “חשיבותן”, ולקבוע מראש מי מהן עדיפה. מה נתחכם הרבה? עדיין אין אנו יודעים, מה גורל למי נועד. די לנו שזוהי חוליה. אל נשכח: כאן ריכוז יהודי, אימונים צבאיים, ציוד (ואם איננו מלא הוא יכול־להיות מלא מחר). גישה לעורקים החיוניים ביותר של הצבא (תחבורה ותעופה), קשרים עם מחנה לוחם בקרבתנו – מי יאמר מה יהיה המכריע ברגע המכריע.

ערכן של החטיבות הללו יהיה לא רק בתואר שהן נושאות, כי אם גם במה שאנחנו נשקיע בתוכן. לפי כך, אל נהסס לתת להן ממיטב אנשינו מן המשקים, מבעלי היכולת. צריך שכל יחידה יהודית תקח את המכסימום מן האימון ותתן את המכסימום של יכלתה.

יז

בתולדות מלחמות היהודים חוזר מפעם בפעם, מימי גדעון ויהודה המכבי, החזיון: מעטים כנגד רבים. אפשר זהו מה שמחכה לנו גם בימים הקרובים. אל נבייש את גורלנו.

יש רצון עז להאמין כי עמידת־מגן של שארית ישראל על אדמתו נתונה בידים נאמנות, אשר לא תרפינה ולא תכזבנה ביום מבחן.

תש"א.