למדנו במלחמה הזאת, עוד יותר מאשר במלחמה הקודמת: לגבי ענינינו אנו אין להתיאש, אבל אין גם לבטוח במה שהושג. בכל משא־ומתן פוליטי וצבאי שלנו עמדנו לא פעם במצב, שנדמה היה כי הכל אבוד, ולא פעם עמדנו גם במצב שנדמה היה כי הרבה הושג. לא היה ממש כשנדמה היה שהושג הרבה, ואין להתיאש בשעה שנדמה שהכל אבוד. בגדודים העבריים הקודמים עמדנו זמן רב במשא־ומתן ממושך על הקמת דיביזיה. מה שהשגנו אז על ידי הקמת בטליונים יהודיים לא הספיק לנו. אמרנו: לא תתגלה היכולת הגנוזה בחייל היהודי, אם לא ילכדו אותו לחטיבה צבאית בעלת־ערך. וביקשנו ותבענו: דיביזיה. וכבר הגיעתנו השמועה שבלונדון נתמנה גנרל יהודי לדיביזיה. ובסופו של דבר, את הדיביזיה לא קיבלנו והגדודים העבריים פוזרו בחוזק יד. וגם במלחמה זאת היו רגעים, שנדמה היה שכבר השגנו משהו חשוב, ונהדפנו חזרה. מן היום הראשון של המלחמה, מן המשא־ומתן הראשון של וייצמן־צ’מברליין, ועד תשובת לורד מוין בבית־הלורדים – קיבלנו תשובות שליליות. ובכל זאת השגנו עתה משהו. השגנו דבר, אשר לו שאלנו עליו את הנציב העליון לפני שבוע, עלול היה לומר, שהוא מקוה כי דבר זה לא יבא; ולו שאלנו את ראש הסוכנות בארץ – ספק אם היה אומר שהוא מקווה לו כי יבוא.

מכאן אתה למד: אין להרפות. מכסימום של התמדה ועקשנות מצדנו יכול אולי להביא תוצאות. אין בטחון בהישגים שלנו – הם עלולים להיות בכל רגע בטלים ומבוטלים. אין הם תלויים רק בנו בלבד, אבל אינם אפשריים בלעדינו, בלעדי התמדתנו וקשיות־ערפנו. ומה שהשגנו אינו צריך להיות הישג אחרון. לא נדע להעריך נכונה את ההישג הזה של גדודים יהודים בתוך רגימנט ארצישראלי, אלא אם נזכור ונרגיש עד מה מצבו הפוליטי של העם היהודי בעולם במלחמה זו שונה לרעה ממה שהיה במלחמה הקודמת, אם נזכור שהדבר הושג לאחר שלא רצו לשמוע עלינו ולא רצו לדעת אותנו, לאחר התעלמות במשך קרוב לשלוש שנים – התעלמות מכוונת ומחושבת. על חשבון מי נזקוף את ההישג הזה? נחזיק טובה למה שעשו ידידינו בלונדון ובניו־יורק, נחזיק טובה למה שעשו גם ידידינו הנאמנים שלא מבני־עמנו. נכיר בעבודה ללא־לאות שעשו אנשי הסוכנות בירושלים. אך אילמלא היה קיים החייל היהודי – לא היה ההישג הזה אפשרי. הוא בא בכוחו ובמאמציו של החייל היהודי.

אכן הגורם המכריע בגורלו של החייל היהודי הוא החייל היהודי עצמו. ונדמה לי, שמבחינת המדיניות היהודית לא תפס עדיין החייל היהודי את תפקידו. ודאי, יכול החייל לומר: אני עושה את שלי, אני הולך לצבא, ממלא פקודות, ומה לך עוד? ייתכן שבשביל כל חייל אחר בעולם הרי זה מספיק. הן לשנות את האיסטרטגיה של רוזבלט וצ’רצ’יל וסטלין אין בידינו. ו“בכל העולם” מקובל שחייל חייב לא לחשוב, כי אם לציית. אבל גם בענין זה אין אנחנו ככל הגויים. יש לנו כבר מסורת של הגדודים העבריים, שהעיזו לחשוב ולא תמיד ראו אפשרות לציית. הם ראו עצמם לא רק ממלאי פקודות אלא אף נושאי המדיניות היהודית באותה תקופה. ואני נוטה לחשוב, כי דבר מעין זה צריך שיחזור גם עכשיו. אינני מעונין חלילה להסית את החיילים באוכלוסיה הציבילית, אלא מאמין אני בעומק לבי כי הציונות זקוקה עכשיו לכך, שהחייל היהודי לא יהיה חייל בצבא הבריטי, כי אם יראה עצמו חייל בצבא האומה העברית. ובתורת כזה יקבל על עצמו גם חובות וגם זכויות, שחייל בדרך כלל אינו מקבל ואינו תובע אותם לעצמו. – – –

וכשאנו מביטים עתה על סביבותינו ומחפשים נושא של מלחמת הציונות, נושא שלא יהיה נרתע מקשיי־המלחמה – איננו מוצאים אלא את הישוב היהודי בארץ. ואני אומר זאת בלי כל רצון להגזים בערכנו, ומתוך הכרה שהישוב כשלעצמו אינו כלום אם אין מאחוריו עם יהודי. אלא שזהו השבט היחיד היום, שהוא גם בן־חורין ואינו אנוס להחביא את קולו, ויש לו כמה אפשרויות עשייה, ויש לו הוויה יהודית וחינוך פוליטי ציוני, ונסיון של עשרות שנות־היאבקות על עצמאות יהודית.

והחיילים היהודיים והיחידות היהודיות כמו שהם עכשיו, על מעלותיהם וחסרונותיהם, הרי הם התמצית של כוח לוחם יהודי. רחוק אני מלומר: אתם ואפסכם עוד. ודאי שאינני מקל ראש בתפקידי הבנין וההיאבקות שמחוץ למסגרת הצבא. אבל בכם רוכז ברגע זה הכוח הלוחם הגדול ביותר שבישוב. אתם נתבעתם ונעניתם והרי זה מבחן־מה. מובן, יש כל מיני מבחנים. לפי האגדה, היה בר־כוכבא בוחן את חייליו בקיצוץ אצבעות או בעקירת אילנות אגב דהרה על סוסים. ההתגייסות לגדודים העבריים איננה תובעת היום מבחן כזה. ומבחינה אינדיבידואלית, יתכן, שהיו לאנשים בארץ מבחנים אידאיים קשים יותר מאשר ללבוש מדים, ואף־על־פי־כן צריך לומר, כי במצב זה של הישוב, באותם המושגים ששלטו בישוב בשלוש השנים האלה – גם בחלקים הטובים שבו לא היתה הבנה למעמדנו במלחמה הזאת, לא היתה אמונה בערך החייל היהודי – מהווה החייל היהודי חטיבה מיוחדת הממלאה לא רק את תפקידה הצבאי, כי אם גם שליחות ציבורית חשובה.

בכינוס המתנדבים הראשון אמרתי לחיילים: קחו את הגיוס בידיכם. רק לחיילים יש הכוח להפוך את הגיוס לתנועה ממש. מאז התקדמו הדברים במידת־מה, אך לא במידה שתניח את הדעת. יודע אני שהחיילים כאילו התעייפו מדיבורים על גיוס. זה מזכיר לי מה שהיו אומרים לפני הרבה שנים: “למה צריכים פועלים לדאוג לעליה? – עליהם לסדר את עניני העבודה שלהם!” אבל כשם שהפועל אי־אפשר לו שלא יהיה חושב על עליה, כך לא ייתכן – כל עוד יש את מי לגייס בארץ – שתתקיים פגישה של חיילים, ושלא תטפל בגיוס. כל כמה שהחייל כואב את כאב העזובה בישוב, כל כמה שיהיה דואג את דאגות עתידו הפרטי – הדאגה הגדולה ביותר לחייל, כחייל עברי, היא הדאגה להגשמת הגיוס. היא קודמת לשאר, מפני שעל־ידי ההתגייסות יקום הכוח, אשר ישנה ויתקן את השאר. לפיכך אנו חוזרים וחוזרים אל ענין הגיוס, וכל כמה שהחיילים יכולים ל“גייס” מקרבם כוחות למען הגיוס – עליהם לעשות. ולא מפני שאנחנו “רוצים”, שהמלחמה תארך עוד הרבה. כל יום של מלחמה הוא בשבילנו אבדן של אלפים ורבבות, אבל לא בידינו לקצר את המלחמה. איננו יודעים מתי יהיה קצה. וכל עוד יש בידינו להגביר את כוח היהודים, במדים ובנשק איננו רשאים לחדול. שום גורם עולמי איננו מבטיח לנו שיתחשבו בנו. אבל אין עם קובע לעצמו אורינטציה על כלייה והשמדה. אין עם מתפרק מדאגותיו בגלל תקווה למגיפה או להתפרצות אש מבטן האדמה שתשים קץ לצרותיו. גורמי הכליה מרובים, אך תפקידנו הוא להיאחז בכל הגורמים החיוביים, שניתן לנו להאחז בהם, בפנים ובחוץ. ומותר לנו לחשוב, שעוד חמשה־עשר אלף יהודים במדים וברובים לא יהיו בשבילנו מחוסרי משקל. מאלף הדבר: אותן התקוות שתלו בגדודים העבריים במלחמה הקודמת לא נתקיימו, אבל תקוות אחרות שלא תלו בהם – נתקיימו. הבנינים הפוליטיים שעליהם בנו את הגדוד התפוררו. אבל מבחינות אחרות – מבחינת גיבוש ציוני־מדיני, מבחינת ההתגוננות בארץ, מבחינת הרמת קרנו של העובד העברי – עשה הגדוד שליחות.

אינני יודע מה יהיה חשבונם של הגדודים העבריים על כף המאזנים של המדיניות העולמית, כיצד יעריכו אותם ומה יתנו לנו תמורתם. חשבון ראשון של הגדודים היהודיים הוא לא לפי מה שיעריכו אותם מחר, אם ירצו להודות בערכם או לא ירצו. עם, הכותב את ספר חייו, עניינו לראות שההווה שלו לא יבייש אותו, ושאת השנסה האפשרית לא יחמיץ.

עלינו להרבות ככל האפשר את הגרעינים של כוח יהודי ולחשל את עצמתם הפנימית. – – –

לפני למעלה משנה, בטרם הכינוס הראשון, אמרתי לאנשים מן המוסדות, שלדעתי צריכות הקרנות הלאומיות להתכונן מעכשיו לטיפול בישוב חיילים אחרי המלחמה, ולהודיע על כך. לא התכוונתי, שיתווסף עוד סעיף בספרות התעמולה של הקרנות. חפצתי שתהיה הרגשה גם אצל החיילים וגם בקרב הישוב כולו, שאין להפקיד בשום אופן את החייל לאחר המלחמה ושחובתנו להבטיח לכל החיילים המסוגלים לחיים פרודוקטיביים אפשרות כניסה למעגל העבודה של הארץ. ענין זה כשלעצמו מצריך תכנית התישבותית גדולה והיא לא תיעשה באפס־יד ובאפס־התעוררות. אין לקוות שהמוסדות, שטרדותיהם מרובות, ימצאו בקרבם את הכוח לבצע אותה, אם לא יקום כוח ציבורי אשר יתמסר לכך בלב ונפש. ומנין יקום כוח אם לא מתוך הארגון של החיילים! – – –

אלפים רבים של חיילים יהודיים בהתארגנם יהוו ממילא גרעין של כוח, הסתדרות עממית בעלת אופי ציוני ברור. אני שומע שיש חששות: מי יודע מה יהיה טיבו של האיגוד! כאילו ההרכב האנושי של האיגוד איננו אומר מה יהי טיבו. אכן, כל יציאה מחוד צר להיקף גדול יותר אינה דבר קל. המעבר מן “השומר” אל ההגנה העממית – היה בשעתו פרוצס כואב. ולא חסרו חששות. וההתגייסות של עכשיו – האין היא מרחיבה את המעגל של ההתגוננות העממית במידה שלא היתה כמוה? אינני חסיד של דיבורים על מה שייעשה “ברגע האחרון”. אך צריך שתהיה לכל חייל יהודי הרגשה, שיכול לבוא הרגע, אשר בו יכריעו לא המושגים הצבאיים המקובלים. צורך הרגע יכתיב מה לעשות. וצריך שכל הנסיון הצבאי והארגוני שהחייל העברי רכש לו בשנות שירותו – לא ילך לאיבוד בחיים שלאחר־כך.

ועוד תפקיד אחד, אשר לא קל להגדירו. ואף הוא שמור לאיגוד החיילים: לא לגבי כוחות חוץ ומאורעות חוץ, כי אם לגבי הישוב והציונות. הציונות מתחבטת כל ימיה בשאלה אחת: כיצד יוצרים אומה מאוחדת מתוך עם מפורד (מפורד לפי נטיותיו ומחוסרק מסגרת ממלכתית), שכולו שבטים־שבטים, ובתוך עולם המרסק אותנו ומעמיק בנו הבדלים ופירודים. הציונות אולי הצליחה לפתור שאלה זו מבחינה איכותית, אך לא מבחינה כמותית, באשר היא עצמה, כתנועה מאורגנת, אינה אלא מיעוט בעם. היא גם לא הצליחה לפתור את השאלה לגבי הישוב. כל הנסיונות שנעשו לארגן את הישוב נתקלו בכוחות צנטריפוגליים חזקים, שמלאכתם תמיד קלה יותר. וגם אותו כוח יחידי בציונות, אשר הבין יותר מאחרים את ערך הליכוד הציבורי, וגילה יותר מאחרים כשרון להגשימו – גם דרכו לאיחוד זרועה מוקשים, עד שהדבר עלול להביא לידי יאוש. כל עוד איננו מתייאשים מן הציונות אין אנו פטורים מחיפוש דרכי איחוד. כי הציונות לא תתגשם על־ידי עם מפורד, לא תתגשם על־ידי מלחמת אזרחים, לא תתגשם על־ידי טיפוח איבה, ענין שהישוב מועסק בו שנים על שנים. כל עוד אדם אינו מתייאש מהציונות – אין הוא פטור מלחפש, בתוך כל מסגרת חיים שהוא נמצא בה, כיצד להביא לידי מכסימום של כוח. ומכסימום של כוח אינו אפשרי בלי מכסימום של איחוד. – – –

“הארגון” הקיים, חוץ מעצם שליחותו – ערכו הגדול הוא בזה, שקבע את הכלל הגדול, שהגנת הישוב אינה ענין של מעמד או מפלגה ושיצר מסגרת לאומית, המכילה בני אדם שנמנים על מעמדות שונים, נתונים במצבים סוציאליים שונים, ומשתיכים למפלגות פוליטיות שונות, וידע ליצור לכל אלה אפשרות מסויימת של חיים בצוותא. וכך צריך שיהיה איגוד החיילים היהודיים. כשאנשים נמצאים יחד בחיי מחנה, באימונים, בחזיתות – נוצרת חבירות ממין מיוחד, העולה על החבירות המצויה בשוק. כשם שבתנועת העבודה האמנו, כי ההוויה של חיי עבודה היא גם מאחדת – כך אני נוטה להאמין שיש בחיי צבא משהו המצמיח סולידריות – סולידריות מיוחדת במינה, העלולה להתגבר על כמה מחיצות, ולשמש גורם של אחווה אנושית ועמידה יחד במערכות באות.

אינני נמצא, לצערי, בתוך היחידות, ואינני יודע באיזו מידה מאשרת המציאות של היחידות את הדברים האלה. אפשר אני משלה את עצמי בתקוה, שהיחידות היהודיות יכולות להוות מין כור מצרף, מלכד ומעלה אנשים – כמו שהיו בשעתם הגדודים העבריים, פרוזדור רב־ערך לימים באים. הייתי רוצה להאמין שגם בגדודים של עכשיו ישנה אפשרות כזאת. אבל ברור, שאפשרויות בלבד, בלי נושאים, בלי מאמינים המרגישים בהכרח הדבר, בלי נושאים הנפגשים מעברים שונים ונותנים יד איש לרעהו – אינן מצמיחות דבר. חברות חיילית, כמו כל חברות אחרת, יכולה להשאר דבר פרימיטיבי ודל וחסר־תנופה. דרושים נושאי רעיונות וגם כלים – כלים המותאמים במיוחד לתקופה של עכשיו ולחייל של עכשיו. כל זה עושה בעיני את איגוד החיילים לצורך חשוב של תנועת ההתנדבות. – – –

נשמעה כאן תביעה מהמוסדות לגבי דברים שבדמות היחידות. אל יהיו תביעות אלה קלות בעינינו. אדם היושב במוסד ומנהל משא ומתן מדיני – עם כל נאמנותו ועם כל היותו חדור אותם המושגים שיש לנו – אפשר שלא ירגיש אותו עלבון וקיפוח, שמרגיש האדם בבשרו. הרבה ציונים טובים באירופה הבינו לכאורה את רעיון העבודה העברית לעמקו. אבל נושאי מלחמת העבודה העברית היו לא אותם הציונים הטובים, כי אם הפועל העברי. הוא שנפגש יום־יום עם העיקר ועמד בענין זה בהיאבקות בלתי־פוסקת גם עם ידידיו בציונות, שסוף־סוף נענו לו ותמכו בידיו. וכך גם בנוגע לתביעות הלאומיות של צבא יהודי – סמל, שפת־פיקוד. שום בא־כוח פוליטי אינו יכול לחיות את הדבר כמו שחי יום־יום החייל בתוך גדודו. משום כך דרוש לחץ – לטובת הענין ולטובת ביאות־הכוח שלנו, למען הפרותה, למען חזק ידיה. כל מה שנציגותנו נמצאת יותר תחת לחץ ידידותי של חברים נאבקים – היא יכולה לפעול יותר ואולי גם משיגה יותר. ולפיכך: כשם שהגיוס זקוק לכם, כך גם הגנת הדמות הלאומית של הגדודים זקוקה לכם. ולפיכך עליכם לראות בהקמת מסגרת ארגונית של החיילים ענין שלכם. מסגרת זו תהיה אולי צנועה מאד. אבל היא צריכה להיבנות באופן שבבוא השעה יוכל הכוח הגנוז שבה להתגלות.

תש"ב