לוגו
אדם בארץ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

1

האיכר השטירי יעקב פְּלַנק היו לו בנים כמספר בני יעקב הראשון: פֶטֶר, קַרל, פרַנץ וכו׳ וכו׳. כולם, כאביהם, אנשי־מידות ורבי־כוח. במות הזקן, ארך־הגבּוֹת, חילקו הבנים ביניהם את נחלתו הגדולה, ורק הצעיר שבהם, אלֶכּס, רוח שטות נכנסה בו, ביקש וקיבל את חלקו במזומנים והלך לוינה. בולמוס הנדודים תקפוֹ, בולמוס המרחקים. הלך ברגל דרך הזֶמֶרינג. בלילה לן ביער והשכּים כעלות השחר ואחז דרכו הלאה. אחרי זמן־מה באה אליו משטַיאֶרמַרק, מכפר אישֶלבַּך, אהובתו אמַליה. הוא למד את מלאכת הנפּחוּת, והיא עבדה בתור שפחה בבתים שונים. כּאן נישאו זה לזה בדת והתישבו באחד הרחובות שבמחוז העשרים. כך דאגה ההשגחה לוינה, שלא תכלינה הנשמות מגָלמי מגדליה, כנסיותיה, גשריה וספסלי חוצותיה, וגילגלה לכאן זוג זה, שנתן לה לקרית הדוֹנַאוּ ברוב הימים את בנותיו היפות, כדי לרשת את מקומן של הללו, שכבר עברה שעתן.

אלֶכּס ואשתו, שעד הנה לא נתן איש דעתו עליהם, קיבּלו כוח מיוחד, בשוטט הֶלֶנה בתם הבכירה, והיא נערה כבת שש־עשרה, ברחובות הכרך, מביתה אל המשרד שלה וחזרה. אגב ריצה אחריה, התרפסות לפניה ואגב מגע גנוב בה ליוה תמיד הרהור של זהירות, הרהור־פחד: אי־בזה ישנוֹ אב חזק, אב־ברזל! על זה העידו גופה החסון ועיני־הפלדה שלה…

כשהקישה באצבעותיה על מכונת־הכתיבה, שיכּרה את האוזן הרבה יותר מנערה אחרת בנגנה בפסנתר. אחת מחברותיה נכנסת ומפסיקה אותה:

– הלנה, אל הטלפון!

והיא קמה והולכת אל הטלפון. מכשיר זה, הנועד כאן בעיקרו לשיחות־חולין של עסקי־מסחר, מוליך עכשיו מאחד בתי־הקפה את הקול הרועד של חולה־אהבה.

– אני אבוא, אני אבוא!.. – עונה הלנה, וקולה בטלפון משגע את הלה לגמרי.

אך תמול יצאה מבית־הספר העממי, וכבר עולה אליהם, אל מעונם הצר שבקומה הרביעית, ״דינסטמַן״ ופתקה בידו ״אל העלמה הלנה״.

– מי הוא זה?! – שואג אחר־כך האב.

– כלום יודעת אני? כלום חטאי הוא, אם הם רצים אחרי?

– אבל מהיכן זה יודע את כתבתך?! איני צריך אלא לראותך עם מי בחוץ. את שניכם אכּה, הכּה וּפצוֹע, באמצע הרחוב!

דרור קורָא לקטנה, בהישלח אביה אל שדה־המלחמה. עם האם החולנית אפשר היה להתפשר איך־שהוא. וגם אחר־כך, בשובו לביתו ברגל אחת, לא היתה לו עוד קפדנותו הקודמת, והוא הביט על הכל בעינים אחרות.

אחרי שלוש שנים של ראינוע, קרפפי־קרח, בית־ספר לריקודים וכו׳ השמיעה הנערה באזני אמהּ, בהיותן לבדן בבית, דברים כבוּשים בנוגע ל״אחד, שאינו דומה לאחרים״. האם מסרה את הדברים לאב, וזה אמר, בהוציאו לרגע את מקטרתו מפיו:

– נוּ, לדידי… הלא אני איני יכול לקחתהּ לי לאשה!

ולא ארכו הימים, והאיש הוזמן אל ביתם. הנה הוא עולה בשלבים אל אותו המעון, שקודם לכן לא העז אלא לשלוח לשם את הדינסטמן. זה היה אדם מישראל, מפליטי רוסיה, שמולדת אין להם וכל הארץ מולדתם כביכול. היפות הזרות ברחובות, בפרדסים ובטראם הוציאוהו מן העולם והוא היה זקוק לנערה כהלנה, שאך זו לבדה, נדמה לו, יכולה לקבּוע את המנוחה בנפשו.

– דויד לוֹטֶה! – הציג את עצמו.

צריך היה להוגיע את כל כוח־הדמיון, כדי למצוא חומר לשיחה, בין יתר עקיפי־הדברים כיון הזר את דעתו לאומנותו של חותנו לעתיד והראה לו את אולרו החדש, שקנהו היום.

– הפלדה טובה?

– זאת איני יכול לדעת אלא על־ידי בדיקה באש.

הנפּח סיפּר את הקורות אותו ״בשדה״, את דבר רגלו, דיבּר על הפרותיזה שלו, והוא אמר:

– סוף־סוף גם במפּחה אדם צפוי אֱלֵי אסון. הרבה מחברי נעשו אומללים לכל ימי־חייהם, על־ידי בעיטת סוס בשעה שפירזלוהו. מסוכנים הם ביחוד הסוסים הרוּסיים, קטני־הקומה. ״בּוֹלשביקי״ אנו קוראים להם.

וכולם מצאו חן איש בעיני אחיו.


 

2

פסו הדירות. בתים חדשים אין נבנים. הנהרגו הארדיכלים והבנאים במלחמה או תשו השרירים של המין האנושי אחרי כל מה שעבר עליו בשנים האחרונות, – איך שהוא ובתים חדשים אין נבנים. אשרי האנשים, שהספיקו להתבצר בבתים הקיימים מכבר, אבל מה יעשו הזוגות החדשים, המשפחות הנוספות? הנה הולכים הללו משער אל שער, תרים, מחפּשׂים ושואלים. באיזו קנאה, באיזו תאוה הם נושאים עיניהם אל כל בית, אל כל סוכה, אל כל צריף. מן החלונות מציצים אליהם המאושרים, נהנים מצל קורתם ואינם עוזבים את זה עכשיו אף לשעה קלה; אינם הולכים לטייל, אינם יוצאים. נשענים הם אל אדני חלונותיהם, מוציאים את ראשם החוּצה ומביטים אל העוברים והשבים בהרחבת־הדעת, בחדוה־לאיד גלויה.

כן, ענין הדירות נעשה עכשיו ענין קשה ומסוכסך מאוד, מסוכסך ביחוד על־ידי חוקים חדשים, ועסק לך כאן עם הרָשוּת, עם משרדים מיוחדים לכך, שלפתחיהם צובאים המונים המונים בשורה ארוכה יוצאת־זנב תחת השגחת שוטרים. אבל האם כלוּ כל הקצים? כלום באמת הכרח הוּא להצטופף ולהידחק דוקא כאן, בכרך?

– נלכה נא לשטַיאֶרמַרק, – אמרה הלנה אל בעלה, – לאישֶלבַּך נלך, אל מגוּרי דודתי.

– ושם?

– לדודתי בית בעל כמה חדרים. היא תאספנו אליה בשמחה. הלא זוּזי אחותי עובדת אצלה ואמי מתארחת שם תמיד בימות־הקיץ כחודש ימים.

ובאמת מי ומה לו ללוֹטֶה כאן? המכּרים והידידים והלצותיהם הנצחיות. אפילו הלבבי שבהם, הצנוע והמסור לך, לכאורה, בכל ישותו, זה שמלפף אותך תמיד בדבריו המתוקים, אפילו זה אוהב להבליע בתוך דברים מתוקים אלה דברים לא כל־כך מתוקים, להבליע בשפה רפה, כלאחר־יד, שבשעת־מעשה כמעט שאינך חש באלה. אבל אחר־כך, משנפטר ממך, הדברים המתוקים המרובים מתנדפים ומשתכחים, ודוקא אלה המעטים והרעים צפים ועולים ואינם מניחים לך לישון – והנך נהפך לו לאויבו בנפש!..

לנסוע מכאן, לנסוע.

הרכבת התפתלה, עלתה וירדה דרך הררי הזֶמֶרינג ונקרותיו, ובמדרונות ובגיאיות נראו בתים בודדים ויפים כל־כך, בתים אגדיים. אה, מה־טוב היה כאן לגור, מה־טוב היה כאן לגור!..

לאישלבּך באו כנטות היום. הדודה וזוּזי עבדו באותה שעה בנירם המפולח, האביבי, שליד ביתם הקטן, המסוּיד לבן והמוקף עצי־פרי אחדים. קבלת־הפנים מצד הדודה היתה קרירה, אגב קשירת המטפחת מתחת לסנטר ובמשהו חשדנות כלפי האלמנט העירוני, המפריע. אחרי שעה קלה נכנסו לבית והדליקו את העששית הקטנה, שהאירה שלושה חתולים: שחור, צהוב ומנומר. הוגש לחם ו״מוֹסט״ (יין־תפוחים). דיבּרוּ על דא ועל הא.

– מה שלום אבּא? – שאלה הדודה חדת־העינים. – מה שלום רגלו? מה שלום אמא? העודנה משתעלת? אני אמרתי לה אז, שתישאר בשטיארמרק ולא תלך לוינה, אבל היא מיאנה לשמוע בקולי. בוינה, בימי המלחמה, מתו אנשים ברעב, אבל אני הורדתי כאן את תריסי החלונות, נעלתי את הדלת מפני ה״הַמְסְטֶרֶר״ (אנשים הבאים מן הערים לאגור להם צרכי אוכל) ואכלתי את תרנגולותי!.. אני לא הרגשתי מהמלחמה כלום. לדידי, היו יכולים להילחם עוד חמש־עשרה שנה!.. זוּזי, הכבר האכלת את החזירים?!

זוּזי, יחפה, מגושמה, עם ידים ורגלים של גבר, סובבה באותה שעה את אחותה, שלא ראתה אותה זה כעשר שנים, סובבה סחור־סחור ועשתה רושם של אַוזת־הבּר, בהזדמנה עם אוזת־הבית.

והדודה הוסיפה:

– ורק את פרַנצל שלי קילקלו. הוא שב מן המלחמה לביתו אדם אחר לגמרי. קודם היה אוהב את העבודה כל־כך, ועכשיו הוא ישוב בברוּק ומשׂחק בקוביה. הביתה הוא בא רק לאחר שהוא מפסיד את הפרוטה האחרונה. מוציא ממני כסף וחוזר לבּרוּק!

ומענין לענין:

– נוּ, ירחים אחדים, ירחי־הקיץ, אתם יכולים לגור אצלי, אבל לאורך ימים – לא. בכסף אין לי צורך. אני אוהבת לחיות לבדי… עיניכם הרואות – הוסיפה בצחוק – שבניתי את ביתי הרחק מרחוב הכפר, באמצע השדה.

יצאו החוּצה. שלא להביא במבוכה את האורחים, איחרוּ הפעם להתיר את הכלב הצהוב הגדול, וזה פירכּס בשלשלתו בירכתי החצר, נבח והתפרץ. בּבּצה הקרובה קירקרוּ הצפרדעים עד כדי להמם, וזוּזי חיקתה את הקולות:

– ווֹאַקס, ווֹאַקס!..

חלק מהכפר רבץ במדרון, ואורות הבתים נוצצו משם, מתוך האפלה הרחבה, הזרה, נוצצו פזורים, בודדים, רומזים. אולי ברוב הימים שם לגור, אולי שם לגור?..


 

3

אדמה, אדמה, אדמה! אפשר ללכת יחף על חתחתּי הרגבים החמים ולהרגיש בכפּות־הרגלים את הכאב המתוק, כבימי הילדוּת. גבנוני ההרים באופק עם השֶׁקְל בראשם, ענני־נוצה ענוגים תלמים תלמים בשמים הכחולים־כהים, השמים החדשים, והתפּוּח בראשית לבלוּבוֹ מַשרה צללי ענפיו על רעמת התרנגול האדוֹם… הנוף היפה הבליט כאן את האדם המסואב, המלוכלך בדם בהמותיו ועופותיו, ושזפק־זוָעה לו, מכת המדינה. כן, האדם ניוֵל כאן את הטבע.

הנה ה״בּירגֶרמַיסטר״ (ראש המועצה) של הכפר בכבודו ובעצמו, האיכר הזקן גבה־הקומה, הדומה לבוקיץ עתיק זה שליד ביתו, יוצא החוּצה בבוקר בבוקר ושוחר לטרף. הנה הוא תולה תיבת־עץ עשויה לכך על אחד מעצי־הדובדבנים שבגנו, על־מנת שהזרזירים יטילו בה את קנם. אחרי ימים מספּר הוא מכוון את השעה, בה האפרוחים בתיבה לבדם, מוציאם וּמולק את ראשיהם ומבשל לו מהם ״גוּלַש״, – והזרזירה האם באה, והנה ריקה התיבה!.. את צעקותיה האיוּמות, בעוּפה כאן סחור־סחור, סופקת כנפיה ומטיחה ראשה אל הענפים, אי־אפשר לשמוע.

את תרנגוליו הצעירים, בבוא פקוּדתם, אינו כופת. הוּא חותך את ראשיהם בסכינו כליל, והם רצים פסיעות שתים שלוש על־פני הדשא –– בלי ראש… עד שהם נופלים אגב פרכּוס־כנפים.

ושאר האיכרים אינם טובים ממנו. הרי האיכר העשיר שוַרץ ובנוֹ הצעיר מתועב־החוטם. איך הם מתעמרים שניהם בעבדם הזקן והרזה, שחורש ומשׂדד בשארית כוחותיו את האדמה לא־לו. בשעת המנוחה הקטועה בצהרים הוא, העבד, מגפף את לחיי הסוס העייף, כובש בהן פניו, וכך הוא עומד עם אחיו־לעול שעה קלה, ומבּט אחד אז, מבט קופא, פּס־תקוה, לאדם ולבהמה. עד שאדונם בא ומעיר את שניהם בקולו הדק והצרחני; כפתורי־כסף על חזיתו, כדרך השטיריים, ו״גֶמזה״ נעוצה לו מאחורי מגבעתו.

באיזו שקידה הם גודרים כולם את גינות־הירק שלפני בתיהם וקולעים את חוטי־הברזל ובאיזו רציחה הם חופרים במעדריהם. ביחוד הנשים. נסה־נא להוציא מכאן בבציר בולבוס אחד – יהרגוך בלי ניד־עפעף!..

והדודה גופא? כבר היה מעשה שהסתערה על הלנה, עצמה ובשָׂרה:

– אל־נא תקטפי את דובדבניותי!

ובשעת הבּישול היא הודפת בצד ובכתף ובאחוריה הרחבים. את קידרתה של הלנה היא מסיטה הצדה מפני בלילי־המספוא הרבים, המתבשלים על הכירה וממלאים אותה עד אפס מקום, וצווחת בהתגלות לבה:

– קודם בהמותי, ואחר־כך אתם!

בהמותיה וביחוד חזיריה יָקרו לה מנפשה. אויה לזוזי, אם עשתה לאלה דבר שלא כהוגן, אם הבּליל היה צונן או חם יותר מדי. ומעלות השחר עד שעה מאוחרה בלילה נשמע קולה הנוגשׂ:

– זוּזי!!

לזוּזי כבר מלאו תשע־עשרה שנה. עובדת היא כאן משנתה העשירית. עובדת היא עבודת־פרך בבית, ברפת ובשדה. ואילו מאכלה רק ״שטֶרץ״ (דוּרה כתוּשה), פירורים ושיירי ארוחת דודתה, ושמלה אחת לבשרה בחול ובחג. אמה נתנַתה לאחותה האלמנה רק על־מנת שתאספנה לה לבת באופן רשמי, על־ידי נוֹטַר, כדי שעבודתה הקשה של הנערה לא תהיה לריק; כדי שחלק מאדמה זו, שאותה היא עובדת בזיעת אפיה, יעבור אליה ברוב הימים. ״לדידי, אַת יכולה לחיות עוד מאה שנה, – אמרה אל אחותה. – אבל״… ברם היא, הדודה, לא עמדה בדיבורה, את ענין הנוֹטַר דחתה מיום ליום והתעמרה בנערה כבשפחה חרופה. לפני חמש שנים, משנודע הכל לאם, באה והוליכה את זוזי בחזקת־היד; אבל לא היו ימים מוּעטים, והדודה באה לוינה, בכתה ונשקה את ידי אחותה, בהתחננה: ״רחמי עלי והשיבי לי את זוּזי!״… הבטיחה ללכת עמה תיכף אל הנוֹטר וגם לחלק עמה את תרנגולותיה הצלויות חלק כחלק. האחות נתרככה והחזירה לה את הנערה. ושוב נשתקע ענין הנוֹטר – ושוב ״שטרץ״, פירורים, רעב…

אבל השפחה כבר אהבה את דודתה־גבירתה למרות הכל. היא אהבה את הבית, את חלקת האדמה, את הבהמות. היא התעלסה עם הכלב, עם החתולים, עם הפרה, עם העזים, עם התיש, עם החזירים ונשקה לכל אלה בפיהם. פעם אחת, באין הזקנה בביתה, נכנסה לרפת ומצאה את הפרה, את זו מוּרֵל היפהפיה, המנומרת, כשכרסה נפוחה ומתוחה, עיניה מפולבלות והיא גוֹעה שלא כדרך־הטבע.

– הפרה גוֹוַעת!.. – פרצה זוּזי ביללה נוראה, שהחרידה את כל האויר מסביב. – אנא, מר לוטה, מהר וקרא להֶגְלֶר!

ולוֹטה רץ אל האיכר הגלר. זו היתה לו בחייו הריצה השניה… ככה רץ פעם בילדותו לקרוא אנשים אל זקנתו הגוססת. וּכמו אותם האנשים הזרים אז, כן גם עכשיו האיכר הגלר, – זז ממקומו לאט־לאט וּפסע פסיעות מתוּנות־מתוּנות. אין הם נחפזים, האנשים הזרים, כאילוּ מתכוונים הם לבוא דוקא אחר־כך, אחרי ככלות הכל.

בינתים שבה הדודה ופקדה על זוּזי, שתוציא את הפרה מהרפת ותריצנה על־פני האֲפָר אילך ואילך, תריצנה בשוֹט, כדי שתעשה את צרכיה וירוַח לה. הנערה עשתה כדבריה, והמטרה הושגה.

– היא עושה! – קראה אל דודתה מרחוק בשמחה גדולה מאוד. – היא עושה!..


 

4

עכשיו אין הדודה חוששת, שמה תילקח מעמה זוּזי שוב. כבר רואה היא בעליל, עד היכן קשורה נפשה של זו בכל אשר לה. כך שׂיחק לה גורלה גם בנוגע לכוחות־עבודה אחרים. למשל, אותו הגלר עצמו, שמלבד צריפו הקטן אין לו כלום, אף הוא היה נשכר לה לפעמים בחצי־חינם, ועבד את אדמתה בשרב היום, כדי שיוכל להיות בחברת זוּזי, שהגה אליה איזו חוּלשה. עובד הוא בסינר־בד ובמגבעת־קש ענקית (לשם הגנה מפני החמה), נוראה, שאין רואים כמותה בכל העולם, ושעושה אותו דומה קצת לדחליל־צפרים. אדרתו מוטלת אצלו גלומה על הקרקע; וכשהוא מפליג במעדרו כמה פסיעות, הריהו שב על עקביו, נוטלה ונושאה אל מקומו החדש. אומרים, שאיזה מטמון תפור בה. ועל־כן הוא חרד עליה כל־כך ואינו נפרד ממנה אף לרגע אחד.

אל בית־הדודה באות מן הגיא, מקום מגוּרי הפועלים העניים, נערות קטנות וכדים בידיהן. באות הן לקבל את ״חלֵב־החולים״, שהדודה נצטוותה מטעם הרשות למכור להוריהן. כספן בכֶליָן. על־יד המפתן הן מתעכבות ומסתכלות בחתול הצהוב, שאוכל את צידו בנהימה, צפור קטנה, אנקור או יִרגז, קוסס ומגָרם, ועוזב את המקום לאחר שהותיר בו שתים שלוש נוצות. הנה באה תחת שמשִיָתהּ האדומה, המבהיקה בחמה, גם אשתו של מי שהיה ״אוֹבֶּרסט״ (שר־לגיון) בצבא הקיסרי, אשה קטנה וארסית, וכדה בידה. זו מדברת גבוהה על הפוליטיקה, על ה״זאַוּוִירטשַפט״ של עכשיו, על השמוּעות המתהלכות בנוגע למלחמה חדשה.

– קודם, בהיות הקיסר, ידעו האנשים, לפחות, בשביל מי הם הולכים, אבל עכשיו?!

ברגע זה מוזגת לה הדודה את חצי הליטר שלה, והיא אומרת:

– גם אַת, ראיתי, מוכרת לזרים חלב הרבה, ולי הנך אומרת: ״אין לי יותר!״

– מי שמשלם יותר, מקבל יותר! – גוזרת הדודה.

על המיצר הצר, שבין חלקת הדוּרה ושדה־השעורים, מתנהל ובא אזרח עני מאזרחי אישלבּך ומוליך את עזוֹ הרזה בחבל. מוליך הוא אותה אל התיש של הדודה. זו מַכניסתם אל הרפת ומסדרת את הענין. התיש נמוך הרבה מהעז, מכוער ומזוהם, בעל בלורית וזקן. הדבר נעשה כהרף־עין.

– כבר? – לא האמין האיש ונתן כמפקפק את שלושת האלפים, מחיר הדבר, המוכנים בידו.

– כבר, כבר!..

כשעונת העבודה בשדה נכנסה בעביהּ, מוכרחת היתה הזקנה אף היא לעזור הרבה ולהזיע הרבה. והנה שׂיחק לה מזלה שוב. בבוקר אחד הופיע עלם יהודי, גליצאי, עלם חזק ורענן, עם ״רוּקסַק״ (ילקוט־גב) על שכמו, וביקש לעבוד כאן שבועות אחדים חינם, כדי להשתלם, לפי דבריו, בעבודת־האדמה.

פני הדודה נהרו. המעט לה בזוּזי והגלר, כי באים אליה פועלי־חינם מקצוי־ארץ. מן השמים שלחוּ לה, לאלמנה הזקנה.

העלם עבד כל היום בהתלהבות, ובלילה לן בגורן. כפוף על מעדרו היה מספּר לפעמים לזוּזי ולהגלר מתכניותיו לעתיד, ממה שבדעתו לעלות לארץ־ישראל וכו׳. אבל הללו, כנראה, לא ירדו לסוף דעתו, והגלר שמע ולא שמע ורץ רגע רגע להביא את אדרתו הגלומה, שנשארה מאחריו. פעמים הזדקף העלם ונשא עיניו אל האופק, אל עבר טריאֶסט… יחסו אל אדמה זו, אדמת שטיריה, היה כיחס שוליא של חייט אל הנייר, שהוא גוזר במספּריִם, על־מנת לגזור ברוב הימים את האריג. ורק על אחת הצטער, על שעדיין אינו יכול לקצור את החציר במגל כדבעי. הנה הוא מעופף את זה מימין לשמאל וכמעט שהוא פוגע בו ברגלו היחפה. באותה שעה שהה כאן פרַנצ׳ל בן־הדודה, זה העצל, הקוביוסטוס, שבא מבּרוּק להוציא כסף מאמו. זה הסתכל במלאכה וליגלג קצת.

– כלום כך קוצרים? – לא יכול להתאפק ונטל את המגל מידי היהודי הצעיר.

אם מפני שידיו כבר נשוּ עבודה או מפני שאופן חייו בעיר, בבתי־המשחק, החלישהו, אבל עובדה היא זו, שאחרי רגעים אחדים עייף ביותר וזיעה ביצבצה מתוך פניו החיורים והנאים. בו, בפרנצ׳ל זה, שמשך בעול האדמה מקדמת ילדותו, שאבותיו ואבות־אבותיו היו איכרים מעוֹרים בקרקעם, התבטא עכשיו כל צער־העבודה האנושי, כל עייפות הדורות… מתוך קוצר נשימה השליך את המגל לארץ ו״החלוץ״ הרים את זה בדחילו וכיסה את החציר, ככל אשר יכול, הלאה, הלאה.


 

5

כנקודה נאצלה בכפר מגושם זה היה הדואר בוילה המפוארה. אך שני אשנבים היו בו, אחד לטלגרמות ולעניני כספים, והשני למכירת בולים ולקבלת מכתבים באחריות. בעד האשנב הראשון נראה המכשיר הטלגרפי, שהמיה ערבה חילחלה בוּ תמיד, המית מרחקים נעלמים (מה זה? לאן נוהה הלב שוב?..). כאן ישבה פקידת־הדואר הזקנה, אשה שנזדקנה בבתוליה, מיוחסת, ממשפחת אצילים וגנרלים, ששקעה שמשם עכשיו, אחרי המהפכה המדינית. מאחורי האשנב השני ישבה הבלונדינה היפה, בת התשע־עשרה, היפה אולי בכל בנות שטיאֶרמַרק – פּאוּלה.

הזקנה אוהבת היתה להיכנס בדברים עם האנשים הזרים, לתהות על טיבם, לעמוד להם בשעת־דחקם בעצה טובה, ואגב לספר הרבה מחייה. היא היא שיסדה פה את הדואר; קודם לכן היו האנשים מוכרחים ללכת אל העיר הקרובה. את אומנותה זו למדה לאחר שנתיאשה מנישואין. את בחיר־לבה לא השיגה, ואת האחרים, שביקשו את ידה, וכאלה היו רבים, דחתה, דחתה.

באותה שעה שותקת פאולה, גאה ויפה, יפה ביחוד מאחורי אשנבה הסגור… על־גבי המכתבים הנמסרים לידה היא רואה: מוסקבה, קופּנהגן, ניו־יורק וכו׳, אבל היא אינה מתפעלת. היא מדביקה עליהם את תו־האחריות ״אישלבַּך״ ומקישה בחותמת שלה, כלומר: יהיה שׁם אשר יהיה, אבל כאן ״אישלבך״ ואני כאן!.. ומוסרת לך את ה״רֶצֶפּיס״ (קבלה) עם כתב־ידה הנאה, המוצק, האלכסוני.

– אין זה מן ההכרח כל־עיקר, שאתה תרוץ כפעם בפעם אל הדואר, – מתמרמרת הלנה, – נושא־המכתבים, אם יהיה מה, הבא יביא!

והבעל מתנצל:

– עד שהוא יביא! אני מוכרח לראות עכשיו.

כי כבר הגיעו ימים ללוֹטה, שבהם התחילה מנוחתו נטרדת שוב. שוב מציק עֵרגוֹן אל חדש וזר. בנסעו לפעמים לוינה לבדו, ליום או ליומַים, שב ועינה אותו אויר־הקוּפֶּה האֵירוֹטי. במסע זה מצויות בנות־טירול הגדולות, הגזעיות, וגם הנערות היוּגוֹסלַויוֹת עם חינן החצוף. ושוב, כבימי הרווקוּת, רע לו, בעזוב הנערה או בעזבו הוא את הרכבת ראשונה; הנערה, שעוד לא דיבר עמה אף מלה אחת. ובוינה גופא התרוצץ צמא למה, מחפש מה. גם את הלנה, את הלנה הראשונה חיפש כאן, כביכול. עד שפעם אחת לא יכול להתאפק וטילפן אל המשרד שלה לשעבר, כפי שהיה רגיל לעשות אז:

– במטותא, לשלוח את העלמה הלנה אל הטלפון!

– אין כאן עלמה הלנה, – ענה לו קול־נערה זר.

– כיצד אין כאן?! הלא היה היתה!

ותיכף ענה משם קול אחר:

– העלמה הלנה היתה כאן ואינה עוד.

– אם כן, במטותא להגיד לי, היכן היא עכשיו, – התחנן לוֹטה.

– זאת אין אנו יודעים. כמדומה, שכבר נישׂאה לאיש.

– כן, כן… חבל! תודה. אדיוֹ.

כדי להחיות את האוירה קצת, ביקשה הלנה במכתב את אמה, שתבוא אליה, לאישלבּך, לימים אחדים. והיא באה, האשה הקמוטה ולא־עת, שריאתה כורסמה בין אבני הכרך במשך שלושים שנה, באה בעינים דומעות מחמת שיעוּל ומטפחת־המשי על ראשה. אחותה הגדולה ממנה בשנתים, השמנה והבריאה, שנשאה באותה שעה מן הבאר עביט־מים על ראשה, כמנהג המקום, קידמה את פניה בהעוָיה שכזו, כאילו אך תמול ראתה אותה.

– יברכךְ אלוהים, אמַליה. טוב שבאת. תטליאי לי את הבגדים הקרועים. אני איני מוצאת לי פנאי לכך. כמה בדעתך לשהות פה?

– עדיין איני יודעת. מה שלום הילדים?

ובעוד שעה קלה ישבה בחדר בתה מסורג־החלון, ישבה על הספה עם הלנה ולוֹטה. הלנה באמצע. זו התרפּקה על אמה כתינוקת – והרבה הוּשב לה מחינה הראשון. היא ידעה מה שעשתה, בהזמינה את אמה לכאן!

נכנסה גם זוּזי, כרעה על ברכיה בצחוק וכבשה ראשה אף היא בסינר אמה. באותה שעה התחוללה בחוץ סערת־גשם בצירוף אבני־ברד, ברקים ממושכים ורעמים מהממים־מפתיעים וקול הדודה בקטע מבּין אלה:

– זוּזי, האפרוחים בחוץ! מהרי, מהרי, מהרי!!

הסערות פורצות כאן תכופות, והנן גועשות בעיָם, כבימי הילדות. כבר היו מקרים, שסערות קיעקעו אֵי־אלה בתים ישנים. אבל בית הדודה איתן. בשעת־סערה כזו הוגה לה הלב רחשי־תודה, למרות הכל, על שסוף־סוף נתנה לחסות בצל קורתה, ולוּ גם בעד כסף, ולוּ גם ״לא לאורך ימים״. שלוש הנפשות על הספה נצטופפו עוד יותר ונלחצו זו לזו.


מאורע מעציב נתרחש בבוקר למחרתו. אם הלנה הקיצה והתחילה גונחת דם. לוֹטה מיהר אל הרופא הכרסתן, הדוקטור שְטוֹס. זה אמר לו תחילה, שברגע זה אין לו פנאי, אבל לאחר שהציץ וראה את מבוכתו של הלה, נעתר ללכת מיד ונטל עמו את מזודת־המכשירים. הוא היה יהודי וינאי, שהשתקע פה לפני חמש־עשרה שנה ונתפרסם בכל הכפרים הסמוכים. נתפרסם, כנראה, ביחוד על־ידי דיבּורו, דיבּור חותך, מאַלף, שבו כמו היפּנט לטובתו את האיכרים מסביב. הוא הלך עכשיו עם לוֹטה ודיבר:

– ה״לַיֶה״, בראותו דם, הוא מתבהל. אבל אנו הרופאים יודעים, שאין זה דם במובנו האמיתי. אין זה דם טהור. אין זה – הביט עמוק לתוך העינים – אין זה סַנגוִיס! היודע מר לטינית? או הַאימה! הידע מר יוָנית? זהו אך לח מהול בדם. ואין הדבר מסוכן כל־כך…

אך בקרבם אל הבית המסויד הקטן, שלפניו הצהיר נוף־האילן בשפעת דובדבניותיו הבשלות, האדומות־שחורות, נאנח הרופא, בפסעו בראש, אנחה כבדה מאוד.


 

6

בסוף הקיץ התחילה הדודה דוחקת את הזוג לפַנות את חדרה. הלא מראש אמרה, שהיא משכירה את זה אך לימי הקיץ. קודם עוד מהססת היתה לדבר קשות עם בת־אחותה, מיראה לזוּזי. עכשיו, אחרי אותו המאורע המעציב, לבה גס בכולם. הדוקטור שטוֹס, שהיא עומדת עמו ביחוסים טובים מאוד (הוא רופאהּ הקבוּע, והיא משלמת לו בחָלב ובשומן), אמר לה בפירוש, שימי אחותה חוצצו; שלכל היותר תחיה עוד כשני חדשים. בלי ריאה, אמר, אי־אפשר לחיות! ורק תחת השפעתה של לחישה זו, נתנה לה, לחולה, בשעת הפרידה גדִיָה קטנה במתנה. ומה רוצים ממנה עוד? בשביל האחרים לא בנתה את ביתה. והיא כבר אמרה להלנה בנעימה לא כל־כך נעימה:

– עליכם לחפש לכם דירה!

אבל היכן למצוא דירה זו? כשמביטים בערב אל אורות הבתים והוילות, שנוצצים ורומזים פזורים מן המדרון, נדמה, ששם, באחד הבתים הנפלאים הללו, לא יקשה למצוא חדר קטן. אפס בעלותך לשם ביום המחרת, תקותך נכזבת. הכל מלא וממולא עד החדר האחרון. כי גם כאן בתים חדשים אין נבנים והישנים אינם מִתקנים. גם כאן כאילו נשתכחה אמנות הבניה. האיכר שוַרץ בנה לו רפת חדשה לבהמותיו, לבֵנים בנה אותה, ויהי הדבר לפלא. עוברים ושבים התעכבו והסתכלו ארוכות, כאילו ראו דבר שלמעלה מן הטבע. יש כאן הרבה בתים מטים לנפול, שבשנים כתיקונן ודאי היה חל בהם איסור הישיבה, ועכשיו גם מרתפיהם ועליותיהם מלאים אדם. בשבוע שעבר נפל בית־עניים בגיא, וראש־הכפר והשוטר התהלכו אובדי־עצות ולא ידעו מה לעשות במשפחות, שנשארו בחוסר־גג. ואם יש למצוא אי־בזה איזה חלל פנוי, הרי אי־אפשר להיכנס לתוכו בלי נטילת רשות. כי גם השלטון המקומי הקטן, ממש כזה הגדול שבבירה, מצוּדתו פרושה על הכל. גם כאן הכל רשום במספר ועל הכל עין רואה!

כשהגיעו מים עד נפש, כשאֵצל הדודה שוב אי־אפשר היה להישאר אף עוד יום אחד, קמה הצלה בהיסח־הדעת על־ידי פקידת־הדואר הזקנה. היא סירסרה להם מעון בעלית־גג קטנה על אחת הגבעות. פקידת־הדואר הזקנה היתה סוף־סוף האשה היותר טובה שבאישלבּך.

מעון חדש זה היה צר כקבר, והרוחות געשו כאן, ביחוד בלילות, קישקשו בתריסים של שני החלונות הקטנים. בעלת־הבית החדשה, שכּיסוּי־ראש שחור, ספק מטפּחת ספק מצנפת, על שׂערהּ הלבן, האשמאי, הסבירה והמתיקה את פרצוּפה ביום הראשון, אבל עוד לא עברו כשני שבועות, וכבר היתה נוהמת על לא־דבר, בלכתה אילך ואילך, ופוזלת בעיניה העיורות־למחצה כלפי בטנה של הלנה; עד שפעם אחת לא התאפקה והתריסה:

– אני הלא השכרתי את עליתי לזוג חשׂוּך־בנים!

מחמת הצפיפות שבבתים הנפשות מסתכלות אלה באלה סמוך־סמוך, פנים אל פנים, עין בעין, ורואות כמו בעד זכוכית מגדלת: את כל החטטים, האבעבועות והשוּמות הנוראים. בלילות הראשונים הנך ישן בדירתך החדשה מתוך הרחבת־הדעת ואשריך, שאינך רואה עוד את הפרצופים המנוּולים של בעלי הדירה הקודמת; אבל במרוצת הימים, ופרצופי הבעלים החדשים הולכים ומתנוולים ממש כאלה של הראשונים – ושוב קַצת בחייך כבתחילה!

– אי אפשי, שתמרקו את הרצפה תכופות כל־כך, על־ידי־כך הרצפה מתקעקעת. לא בשבילכם בניתי את ביתי!

בּכּל גסות, רוע־עין, פראות. נשיבת תרבות קלה מביאים הנה לפרקים אך שני הרופאים, הדוקטור שְטוֹס והדוקטור גְרֶסְוַנְג, בהיקראם אל הלנה, שבריאותה רפתה בעת האחרונה. הנה מתופף הרופא שטוֹס על השכם המעורטל – כּפּרופיסורים הגדולים בכרכים. נושם הוא בכבדות מתוך שומן, וכרסו בין שיניו. הוא מתגרד בזקנו הגזוז, המכסיף קצת, חובקו באגרופו ואומר: ״הלַיֶה סובר״… ובינתים הוא משמיע דברים, שגם ה״לַיֶה״ עומד על גיחוּכם.

– מה שלום האם? – הוא שואל את הלנה כפעם בפעם.

– תודה. היא כותבת, שהוּטב לה הרבה.

– נפלא, נפלא!.. – משתומם הדוקטור ומתקדר מאוד. ניכר, שהוא רואה בזה חתירה תחת סַמכוּתוֹ, תחת קיוּמו, תחת תורת הרפואה כולה.

– אדוני הוא מרוסיה? – פונה הוא אל לוֹטה, מתכּוון להשיא לענין אחר. – גם אני הייתי שם, עם צבאנוּ. מה סובר מר על הבּוֹלשביוּת?

אחר לגמרי הוא בן־אומנותו, הרופא השני, הדוקטור פרידריך גְרסְוַנְג, היושב בוילתו הקטנה לא הרחק מכאן. כולו צניעות ופשטוּת שבפשטוּת. לבוש הוא בגדי־עוני ממש, ואת הרצפּטים הוא רושם בעפרון על־גבי הארכּוּבה. עיני־אַילה לו, טהורות ותמימות, שאינן משתתפות בּבת־צחוקו המאוחרה, שבה הוא עונה על איזו הלצה קלה. בגינתו הקטנה רואים אותו בבוקר בבוקר עובד כגנן אדוק, באהבה יתירה; ואילו בחוליו הוא מטפל ברשלנוּת גלויה, כמי שכפאוֹ שד, כאילו כל זה אינו ענין חשוב בעצם, – מה שפועל על רוח החולה דוקא לטובה. בניגוד לדוקטור שטוֹס, דבריו מעטים מאוד. כשנודע לו, שלוֹטה מרוּסיה הוּא, לא דיבר על הבּוֹלשביוּת אלא שאל:

– היש למר בוּלים רוסיים? אם כן, הייתי מבקש מאוד, שיתן לי אחדים מהם…

ועיניו התלקחו כעיני גימנזיסט.


 

7

דוממים ההרים המיוערים; האחד ביניהם מבוֹרָא באמצעיתו, והריהו נראה כקדקוד, שהגלב העביר עליו את מכונתו אך פּעם… עם בוא הסתיו נזרק שם שלל גוָנים ובנות־גוָנים; בצד הצהוב הענוג והחיור – הירוק עדיין והאדום כדם. מאחורי כל אלה מזדקר השֶׁקְל הקֵרח, הסלעי למחצה, עתים מעורפּל ועתים זך, שקוּף־כחלחל, עד כדי לראות את כל שרטוטיו, לרבות בית־המלון שעל פסגתו.

– מה־נאה השׁקל היום! – אמרה פּאולה נערת־הפּוסטה, בהיפּגשה באחד המשעולים, בתור תשובה על ברכת־השלום.

ההשגחה הטובה אינה עוזבת לגמרי. תמיד, תמיד יש מי… ביחוד בסתיו. צריך יהיה לאמור לה פעם, עם איזו הזדמנות, שאת הרֶצֶפּיסים שלה כל־כך נעים לשמור בכיס… צריך יהיה לאמור לה זאת.

פה ושם נראו שנים שלושה תפוחים צומקים בראש אמיר חשׂוּף־עלה. בשקידה יתירה נעשה עכשיו ה״מוֹסט״: תפוחים גסים וחמוצים נכבשו ונסתננו. אבל זה עוד לא הרוַה את האיכרים חולי־האלכוהול. בלילות איחרו שבת בבתי־המרזח המרובים, שישנם כאן, ושתו את היין האמיתי. אחר־כך נעו ונדו באפלת החוץ ושרוּ את שיריהם המתרסקים ברוח. פעמים היתה גם הרמוניקה באמצע ופעמים נשמעה צעקת אשה קוראת לעזרה. הנה כי כן הם החיים בעינם, למימי הילדוּת ברוסיה ועד ימי העמידה בשטיריה: על־פני החלונות עוברים השיכּוֹרים בלילות, נעים־ונדים, שׁרים, מנגנים בהרמוניקה ומכים את נשיהם. ההרמוניקה הנצחית!

נכנסו ירחי החורף והתחילו ההכנות אל ״לילות־הקודש״. קרובים וידידים החליפו ביניהם דורונות. באחד מימים אלה, לפנות ערב, נתן לוֹטה לשתי הנשים בדואר, קודם לזקנה ואחר־כך לפאולה, קופסות־שוקולדה וקיבל חלף אלה לחיצות־יד וברכות שנה טובה. מתוקה היתה לחיצת־ידה של פּאולה בעד אשנבּה… לא פילל שידה, יד עלמה גבוהת־קומה וחזקה שכזו, רכה וענוגה כל־כך. שיכּור קצת תעה אחר־כך ארוכות במשעולי אישלבּך.

בלילות נתרבו הגניבות בגרנות וברפתים. בבוקר בבוקר – עקבות גנב על השלג הצח… נגנבו ביחוד החזירים המפוטמים העומדים לנחירה. הדודה לא ישנה כל הלילות. האקדח המטוען היה מונח אצלה על השולחן, והיא הקשיבה אל כל ניד, אל כל הברה שבחוץ. כי הן זה היה האסון היותר גדול, אילו נגנבו החזירים דוקא עכשיו, לאחר שכשנה תמימה טיפּחָתַם ופיטמָתַם יומם ולילה, דוקא עכשיו יום או יומַים לפני הנחירה.

– נוּ, כשמונים קילוֹ, ״שְׁפֶּק״ (שומן) יהיו לי מחזיר זה, – התפּארה פעם ברפת לפני הלנה, שעל־כרחה היתה באה אליה לקנות שומן או ביצים, וליטפה בתוך כל את הגדול שבשני חזיריה על גבו וגם מישמשה בו מתחת לסנטרו. זה כבש ראשו בסינרהּ, אחר־כך הטיל עצמו על צדו ונבר ביוֵן־הזבל. עיניו לא נראו כלל מחמת מַפּלי השומן.

– חם לו – הסבּירה הדודה.

הלנה שאלה:

– מה תעשי בשומן זה?

– אאגור לי, – אמרה הדודה וקשרה בנחת־רוח את קצותיה של מטפּחת ראשה. – אאגור לי. אין יודעים, מה יבוא עוד. אפשר שרעב יבוא לעולם. אפשר – מלחמה חדשה תפרוץ!..

ובאחד הלילות ננערה זוּזי משנתה המתוקה על־ידי דחיפה בכתפה. היא קפצה בבהלה וראתה את דודתה עומדת לפניה, נר בידה האחת ובשניה האקדח.

– זוזי, לכי עמי. אני שומעת דבר־מה בחצר.

– הלא אי־אפשר הדבר, דודה. הכלב אינו נובח.

– אבל אני שומעת!

ושתי הנשים יצאו אל החצר, הדודה בראש. הנר כבה והכוכבים רטטו. הזקנה חפצה לירות תיכף באויר, לשם הפחָדה, אבל האקדח לא נשמע לה. ברגע זה קפצו מעֵבר הרפת שני אנשים אל מעֵבר לגדר, והאחד קרא:

– לעזאזל!

ייברחו.

– פרַנצ׳ל!.. – צוחה זוּזי. – חי נפשי, פרנצ׳ל! את קולו הכּרתי.

– את אמו הזקנה אמר ללַסטם! – געתה הזקנה וחָרדה אל הרפת. – על־כן לא נבח הכלב!..

עכשיו יראָהּ לדחות את הנחירה, ועוד באותו יום בבוקר השכּם קראה לפְּלַטל הטבּח. פּלטל הלך ובא בסינרו המזוהם, הלך לאט, כשמטיל־משחַזתו הארוך מיטלטל לו על ירכו. בחזיר הגדול החלו. זה נהק תחילה ברפת ואחר הוּצא משם ונהק בחצר. הכלב פּירכּס בשלשלתו ויִבּב, והתרנגולים והתרנגולות נתכנסו בכנופיה צפופה מאחורי הגדר ועמדו בלי הגה… ליד מפתן־הרפת עקד פּלַטל את קרבּנו, עקדוֹ בקצות רגליו וזה נפל על צדו. אז גחן עליו הטבּח, דרך במגפו על תנוך אזנו ושׂם קץ לצריחה מהממת זו, בעשותו לו מה שעשה. זרם־דם נורא, מהבּיל, זינק בשאון… וזוּזי מילאה בו כלי אחר כלי, ליכלכה בו את ידיה הכחולות מקור ורצה מבוהלה הנה והנה בכלי המלא והחוֹמֵר. הדודה יצאה אליהם לאחר המעשה, כשהחזיר כבר מוּטל היה כבול־עץ.

– אני איני יכולה לסייע בדבר, – אמרה, – אני אוהבת את בהמותי יותר מדי.

הטבּח חייך.

והנה נסתלקו שניהם הצדה, וזוּזי נשארה כאן לבדה. לפתע־פתאום ננער החזיר וזע…

– יֶזוּס! – צעקה הנערה.

לקולה שב פּלַטל על עקביו. הציץ וניענע בידו:

– נוּ, נוּ…

הוא, רב־הנסיון, ידע, שהחזיר לא ישוב ויֶחי.

טבח גדול היה באותו היום באישלבּך. צעקת החזירים הקיפה את כל הכפר. ורק עם בוא הערב שבה הדממה. פּאולה היפה במצנפתה הלבנה, מצנפת־הצמר, הלכה מן הדואר הביתה דרך שדות־השלג.


 

8

עוד בראשית הסתיו ניתנה לאלכּס פּלַנק, כמו לאינבלידים אחרים בעלי־משפחה, חלקת־אדמה קטנה באחד מפּרברי וינה, לעשות לו בה גינת־ירק קטנה. האדמה היתה עזוּבה מימים ימימה, כולה אשפּה, חרסית וחצץ; אבל הוא, הנפּח האינבליד, שהורתו ולידתו בכפר, ושהאיכּר עמַם בו כשלושים שנה, התנפל עכשיו, באחרית ימיו, על חלקתו בצמא, בתאוה, סיקלהּ וטייבה, בחטטו בה בערב בערב אחרי עבודתו במפּחה עד שעה מאוחרה בלילה.

וסוכה קטנה בנה לו באמצע הגינה ומרתף עמוק חפר בה. פעם בחורף נסע לשטיריה, עבר בכל המקומות, ששם אחיו וקרוביו נחיתים, ואסף בשביל האביב הבּא תפּוחי־אדמה ודוּרה לזריעה. סר גם לאישלבּך ולן לילה אחד אצל הלנה שלו בעלית־הגג הקטנה. מחוסר מקום הצטמצמו שלשתם על שתי המיטות העומדות זו בצד זו. הלנה באמצע. היו ימים, ואימתו, אימת האב החזק, ביעתה את כל הבּא עם בתו היפה במגע, והנה הוא מוּטל כאן – השלישי!..

הוא השכים בבוקר, הסתכל סביבותיו ואמר:

– לא, ילָדי. אין זו דירה כלל וכלל. הבית ישן־נושן. אין זה משכּן־מבטחים… עליכם לחפּש לכם מעון. ביחוד עכשיו…

והוא השרה את מבטו רגע אחד על בטנה של בתו.

– אבל היכן?!

– בסוכת־גינתי, – חייך האב.

ומשנתגלגלו הדברים על גינתו הקטנה, קרנוּ פניו הרזים, מכורסמי־התלאות ועבודת־הפרך, בזיו־אושר. פגם רב־שנים תוקן אצלו בבת־אחת. סוף־כל־סוף, אחרי כל הגלגולים הארוכים, יש לו אחוזת־נחלה אף הוא.

ובאותו יום, לפני נסיעתו לביתו, ביצע באישלבּך עוד דבר חשוב אחד. הוא צלע אל הדודה ולקח ממנה את זוּזי. לעבוד חינם הלא תוכל גם אצלו. עכשיו יצטרך לה. שתי הילדות האחרות, בנות הכרך, מיצי וסטפי, אינן מבינות כלום בגינה.

הנערה נסעה הביתה, נסוֹע ובכה, ואביה חייך ודיבר על לבה:

– אל בכה, זוּזי! עז אחת תהיה לך גם אצלנו…

אז, בקחת אשתו החולה את הגדיה הקטנה מידי אחותה, נראה הדבר כמעשה־ילדוּת. עד שזו תגדל ותתן חלב!.. והנה ימים עברוּ, וזו גדלה ונותנת חלב. כשני ליטרים מדי יום ביומו. ואם מצב בריאותה של האשה הוּטב הרבה, השיעוּל הרפּה ממנה, והיא רצה לפעמים במסדרון־ביתה יחפה, עלה וירוד במעלות, כאילו שבה לימי עלומיה, – הרי אך לעז יפה זו, הגמישה והזקוּפה, חסרת־הקרנים, צריכה היא להחזיק טובה.

– להלנה שלנוּ היא דומה! – מסתכלת בה האם ומתענגת על מראֶהָ.

עז זו היתה עתה חברתה היחידה של זוּזי; רק היא, העז, הבינה לה והסבירה לה את פניה. אחיותיה הצעירות שׂנֵאוּה וליגלגוּ עליה ועל דיבּוּרה הכפרי. מתביישות הן בה ואינן הולכות עמה לשום מקום. הריהי כאן כחודש ימים, ועדיין לא היתה לא בקולנוע ולא בפּרַטֶר. רק פּעם אחת אחרי הצהרים ישבה כשעה אחת בבית־המרזח עם… הֶגלר! האיכר האלמן הזה לא יכול להתאפק ובאחד הימים צץ כאן לפניה, לאחר שארב לה אצל השער כשעות אחדות. במסבאה ישבו אל שולחן קטן באחת הפּינות; וכטוב לב הגלר ביין, התחיל מדבר דברים משונים ואמר אפילו את המלה ״נישואין״… אבל ברגע זה הציץ אל הקולב ולבו מת בקרבו: האדרת איננה!.. אותה האדרת, שכמעט כל שטיאֶרמַרק מדברת בה. מתחת החוטם נגנבה!.. שׂיבה נזרקה בו בן־רגע, ועוד בו ביום שב לאישלבּך.

זו היתה הפעם היחידה, שזוּזי היתה כאן בבית־יין – ולא יספה. אין לה כאן שום היכּרות ויחוסים. בשעה השמינית היא כבר שוכבת במיטתה, והאם אומרת:

– הפּרה הזקנה ישנה כבר, והקטנות עוד אינן!..

הקטנות, מיצי וסטֶפי, עודן אי־בזה בחוץ. לראשונה, לבּלונדינה, מלאוּ שש־עשׂרה שנה, ולאחרונה, לבּרוניטה, ארבע־עשרה. הולכות הן אל בית־הספר לריקודים, אל קרפף־הקרח. לאב כבר לא איכפת כלום. להלנה היה אסור, ולאלה הכּל מוּתר. ושוב לא שאג, בבוא פעם דינסִטְמַן ופתקה בידו ״אל העלמה מיצי״. עוד אתמול היתה תינוקת והיום כבר נשלח אליה דינסטמַן!

ופעם אחת נבהלה האם. בא דינסטמן ואמר:

– הבאתי מכתב אל העלמה סטפי.

– מה?! כּוונתו בודאי אל העלמה מיצי, – לא האמינה הזקנה.

– לא מיצי, כי אם סטפי, – הדגיש הדינסטמן.

הנערות לא היו באותה שעה בבית. כשבאה השחרחורת הקטנה, קלטה את פולסי השוט כראוי לה. אחרי שעה קלה שבה הביתה גם מיצי, ובראותה את אחותה עומדת בפינה ובוכה, נתנה את קולה הערב בשיר השגוּר בפיה ובפי חברותיה:

ויינע ניכא, מיין ליבכן, ויינע ניכט, –

אלעס קאנסט דוּ פאָן מי האבן,

נור דאס איינע ניכט…

אבל הנה באו ימים טובים לשתי הבנות הקטנות בהיסח־הדעת. אמא תסע לאישלבּך לאיזה זמן. נתקבלה טלגרמה: הלנה ילדה בן.

בּקוּפֶּה לא איכפת לה הפעם, שהאנשים עישנו את מקטרותיהם הארוכות ואת הסיגריות שלהם. העשן שוב לא הציק לה ביותר. בנקרות־הזֶמֶרינג היה חושך, ונראו אך ראשי־הסיגריות העוממים. והנה מירצוּשָלגְ, בּרוּק על נהר מוּר, ובעוד שעה קלה כבר היתה באישלבּך.

בבואה אל מעון בתה, מצאה את הדוקטור שטוֹס, שבאקראי בא לשם לבקר את היולדת. הרופא הכרסתן עמד אז באמצע דיבּוּרוֹ: ״הלַיֶה סוֹבר…״ והנה נפתחה הדלת, וזו נכנסת. הוא הציץ עליה מלא רציחה, כתליין על קרבּנו, בהינתק החבל וזה נשמט ארצה חי…


 

9

הלחץ מצד בעלת־הבית החדשה הלך וכבד מיום ליום ומשעה לשעה. כמעט בלי שום סיבּות ממשיות. זה היה פּשוט עֵירום־הרֶשע: מדוע יֶחֱסו אלה בצל קורתי בשעה שאין דירות בעולם?! מתאנַה היא על כל פסיעה ולא ניחא לה דא והא.

– אתם רוצים לכבּס את הלבנים היום?! אתם רוצים להיות הראשונים?! היה לא תהיה! את מדוֹר־הכּביסה לא אפתח לכם היום. קוֹדם אכבּס אנכי, אחר־כּך תכבּס אֶלזה שלי, ורק אחר־כך אתם!

אֶלזה זו נישׂאה לא־כבר לאיש, נישׂאה מפני שיש לה חדר נאה ומרוּוח בבית אמה בדיוטה הראשונה. הלא כמה נערות רוצות להינשׂא ואינן יכולות מפני העדר דירה, ועל־כן חטפה ונישׂאה לאיש, שכּן לה יש חדר.

יודעת היא, שהזוג הזר מצמצם את עצמו למעלה, בעלית־הגג, צמצום אחר צמצום, ולפיכך היא נוהגת להשהות את חדרה הגדול פתוח – למען יִראוּ!

ארוכה היא ודקה. ירוקה וארסית. בלי חתימת נַקבוּת. ביום הכּביסה שלה ירד גשם והלבנים לא יכלו להתיבּש. עכשיו, כשהם, הזרים, מכבּסים, החמה זורחת, הרוח מנשבת והלבנים מתיבּשים כהרף־עין. היא מתרוצצת כה וכה והארס מפעפּע בה.

– גם לפני פּתח־הבית מתחוּ חבל – ואין לצאת ולבוא!!

והרוח מנפנפת בינתים את הכבסים בחצר ובין אלה גם את כתנותיו הקטנות של הילד. הומה הלב לו, בהשתכשכוֹ ערום במי האמבטי; הומה הלב לו, בפלטו אנחה מתוך שנתו במיטתו המרושתה, הנראית כסוּגר; אבל עוד יותר – בהתנשב ברוח, תלוּיות על חבל, כתנותיו הענוגות, זעירות־השרווּלים…

ראשו היפה מחוטב, מיושר. לא כתינוקות האחרים, שבליטות משונות להם בקדקדיהם. עיניו אפורות־תכולות. והַבָּטָתָן – השכל העליון. כשאתה חותר להציל משפתיו בת־צחוק, הוא נעתר לך משהו וחוזר תיכף לעולמו הפנימי, לעולמו שלו, כאילו אתה הקטן והוא הגדול.

כבר קנו לו נעלים, והן נעלי־עור שחורות, עשויות ממש כנעלי הגדולים. בד בבד. והוא כבר הציג את רגליו על הארץ בחוץ, בפעם הראשונה. בערב הסתכלה הלנה לאור־העששית בסוליותיהן של הנעלים הזעירות הללו והתלהבה:

– הרפש הראשון!..

הנה הוּא מוּבל בעגלתו ברחוב הכפר, וכל הנפגשים עומדים תחתיהם ומשתאים לו: ״הֶרְצִיג!..״ (נחמד). הנה נפגשה גם פּאוּלה נערת־הדואר ומסתכלת בו אף היא.

– מוצא חן בעיניך, העלמה פאולה? – שואל האב.

– יפה באמת. שֵׂער יפה לו…

והיא נפרדת וממהרת אל הדואר. – שוב אין היא יפה כל־כך כאשר היתה בחורף. החורף יאה לה יותר. הבּלונדינות הכּמישה קופצת עליהן, ואם עוד רועדת איזו נימה אליה, אין זה אלא בכוח העבר.

הקיץ לא ארך כקיץ של אשתקד, כקיץ הראשון כאן. ימוֹת חמה וימוֹת גשמים לסירוגין. סערות געשו וזיעזעו את עלית־הגג הקלושה. הציקו הזבובים, וצריך היה לעמוד שעות שלמות על־יד מיטת הילד הישן ולהשיבם מעל פניו. בערב בערב התפרצו בעד החלונות הפּתוחים פרפרי־הלילה המונים המונים, אצו אל העששית, הסתובבו סחור־סחור והילכו אימים על הלנה בצלליהם הגדולים על הכתלים; ובערבי־הגשמים דפקו מבחוץ על החלונות הסגורים, סטרו ארוכות – אפורים על הזגוגיות השחורות.

ימים רעים ומרים הגיעו לדודה. מיום שזוּזי נלקחה מעמה נזדקנה בעשר שנים. את הכּל עליה לעשות עכשיו לבדה לבדה. בהיפּגשה ברחוב, קָבלה על כאב ברגליה, על שאינה יכולה ללכת, על שהכּל עזבוּה ואפילו הלנה אינה רוֹצה להציץ אליה לפעמים. אם תיהרג בלילה, לא יֵדע איש.

בעונת העבודה בשׂדה עזר לה הגלר. אף הוא ירד פלאים. פניו נפלו, ומגבּעת־הקש הגדולה גדלה מתוך כך עוד יותר. הזקנה הזדקפה לרגעים מעל מַעדרה, האהילה על עיניה והביטה אל עֵבר התחנה – אך העלם היהודי לא בא, לא בא.


והנה חיורון סוף־קיץ בשמים. מחנה גדול של צפּרים נזרק בהם לפתע, מתרומם על־על ונראה רגע כאבק־התה על־פני הכוס המלאה… זאטוטי־העניים מגרי־הגיא עיניהם נמשכות אל התפּוחים והאגסים הבשלים, שמזדקרים מעבר לגדרות. הנה השליך נער אבן אל נוף־האגוז של האיכר שוַרץ, הִשיר מפּריוֹ ארצה, לקט ושׂם בכיסיו. ופתאום עקר רגליו, רץ בחמת־כוחו וצעק בקול־פחדים – בן שוַרץ הסתער עליו.

הנער חתר להימלט אל הדואַר, אך על המעקה הדביקהו רודפו.

– בוא עמי, בואה, בּוּרשְל! – הדפוֹ בן שוַרץ לפניו, בהחזיקו בצוארון־חלוקו מאחוריו. אל חצרו, אל חצר־שוַרץ, המלאה קרונות ואופנים, הדפוֹ; ואך נעלמו שניהם מאחורי השער, בּקעה משם צעקה איומה פולחת שמים, צעקת נער עני מוּכּה בלי רחמים. ומסביב אין שוטר ואין ז׳נדרם. מבולבל קצת נכנס לוֹטה אל הדואר, מבצר־התרבּוּת היחידי כאן, וסח אל הדבר.

– זהו טוֹנֶרל (שם־הקטנה מאנטון), – הטעימה הבתולה הזקנה את השם באיזו הנאה משונה והציצה אל פּאולה, – בנוֹ היחיד של שוַרץ. כן, זהו עלם חזק מאוד…

– כן, זהו עלם חזק, – ענתה פאולה אף היא, וכל חינה וקסמה, שהעסיקוּ בחשאי במשך שנה וחצי, נסתלקו מעליה כהרף־עין. עכשיו היה ברור, שחטמה גדול יותר מדי, ובכלל… ככה הפסידו שתי הנשים הללו את עולמן ברגע אחד.


 

10

ולמטה ארב השונא. יומם ולילה הרגישוהו, בצאתם ובבואם, בשכבם ובקוּמם. רופא כי נקרא לילד לפעמים, מיד הורגשה הקשבה מצד שתי הנשים הללו, תהִיה וסקרנות רעה: הכבר בא האסון?.. הוֹ, מעולם לא ידעו, מה זה שונא, כפי שהם יודעים זאת עכשיו!

עכשיו ברי, שאילמלא השונא, לא היה שום אסון נורא כל־כך. נידון למיתה, כשמוליכים אותו אל הגרדום בהשכמת הבוקר, ודאי אך פרצוף אויבו מהבהב לפניו.

כי בבוא השוֹאה עליהם באחד הימים הללו – סערת־גשם שאינה מצויה נשאה את חצי־הגג מעל ראשם – ראו בקטע השמים הנורא, שניבעה לפתע, את שתי הנשים שלמטה, האם ובתה, את שתי הנשים־המכשפות הללו בשמחתן־נצחונן… והאסון היה גדול!

– מה נעשה עכשיו, מה נעשה עכשיו?! – חרדו זה אל זה, והלנה בכתה בקול. שניהם התכופפו על מיטת הילד. זה היה שקוע בשנתו, שוכב על צדו במכנסי־הטריקוֹ האפורים שלו, הדומים למכנסי אסירים, והפּרוֹפיל הקטן כבוּש בּכּר…

– את הילד להציל מכאן קודם־כּל!!

והאב נטלוֹ, עטפוֹ בשמיכה ורץ למטה, ואשתו אחריו.

– עלינו להביא את הילד למקום בטוח, ואחר־כך, אחר־כך…

הסערה שככה, בצאתם החוּצה, והם שאלו זה את זה:

– לאן?

– אולי נרוּצה אל הדודה?

– רק לא אל הדודה!

– אבל לאן, לאן?!..

והבעל מילמל:

– נימלט נא לפי שעה אל… הדוקטור גרֶסוַנג… הלא הוא אדם מיוחד… אני אספּר לו את הכּל… הוא יבין, ירחם… ויאספנו אליו אך לפי־שעה… ואחר־כך, אחר־כך…

והם שׂמוּ פעמיהם אל הוילה של הדוקטור גרסונג בנתיב הצר, המתפתל בחורשת הלבנים הקטנים, הדקים והענוגים, שנראו עכשיו כבתולות שעלו מן הרחצה. פלגים שקקו. חלונותיה של הוילה הנאה כבר הציצו מבעד למפלשי הגן. עכשיו מסר לוטה את הילד לידי אמו, שלא חדלה לבכּות, ודיבר:

– אני אלך בראש ואת תבואי אחרי. טוב שאני איכּנס שם תחילה לבדי… ואת אל־נא תבכי, הלנה! הלא עוד טוב, שהדבר קרה ביום ולא בלילה. אל־נא תבכי, חמודתי!..

ובדבּרו, גחן ונשק את ידיה, צוארה, את עיניה הדומעות – כבימים הראשונים. איככה יכול שלא לאהוב אשה־נערה זו אף דקה אחת? איככה היו ימים, שהרהורים רעים שלטו בו?!

והוא החיש את צעדיו, בעוד שהיא הלכה אחריו לאט. הכּל מסביב נתבהר ורָגע. הילד פקח את עיניו וחייך כלפּי הקשת בענן, הקשת השלִמה – מאופק עד אופק… בת־צחוק זו, כנראה, היתה מטרת הכוחות העיורים, שיצרוּ והרכיבוּ, יצרו והרכיבו ועשו נסיונות משונים. אבל באיזה קפנדריות עקלקלות הגיעו עד הלום?! הדודה, האיכּר שוַרץ ובנוֹ, פיטום חזירים ודקירתם, בעלות הדירה האחרונה וכו׳ וכו׳. איך שהוא, ויצור מתוק זה הולם, הולם את הדר הטבע מסביב, את זה הרטוב, המסוער, המזוקק. הכוחות העיורים, שכנראה, אינם עיורים כל־כך, השיגו סוף־סוף את שלהם: אדם יפה בארץ היפה.