בראשית היה הדניֶפּר ועיני ליבּקה, חברתה של אחותו הצעירה, חברתה לבית־הספר. על גבעה, ליד הנהר היפה הזה וכביר־התבונה כביכול, עמד בית־הוריה החדש, האצילי. אחר־כך באו עינים אחרות ונהרות אחרים. את הנדודים בנכר, בעודנו נער קטן, המתיקו הרבה העינים והנהרות החדשים, שמשכו את לבו בכל עיר ועיר. בויטֶבְּסְק הלכה אקרובַּטית צעירה ויפה על ״קַנַט״ (חבל עבה) ממעל לדְוִינָה – בזיו השקיעה… ומן הדוינה אל הויסלה ומן הויסלה אל – גדות הדוֹנַאוּ.

זמן לא רב נשא בעוֹל בית אביו. רק עד שנתו השתים־עשרה דאג את דאגות הבית, שעמד בקצה העיר, סמוך ליער; נשא מהחנות דברי־מכולת, כּכּר לחם או כד חלב – בערבי החורף עם חשכה, על פני השלג הכחלחל. ובלילות על משכבו ירא מפני לסטים, ירא ביחוד לנפש סבא ולנפש אחיו הגדול דויד, שנדמו לו כבחירי המין האנושי וכקבועים במרכז הבריאה.

העול כבַד הדאגות והחרדות היה מכריעו עד דכּא במשך זמן מוּעט, אילמלא גורלו, שחס עליו ועקרו משרשו וטילטלהו למרחקים. שם, בנכר, בכרך, אין עול, אין דאגות־הבית (מרחוק הכל אחרת!) ואין פחד בלילות. גשרים ישנם שם, גשרים, שמתנדנדים מעדנות תחת הפסיעות לקול שעטת הסוסים, עלה וירוד, עלה וירוד, והמבט גולש בעצלתים מעיני הנערות אל שבולת הנהר, מעיני הנערות אל שבולת הנהר.

כי מה יש עוד בעולם זה? וכך הוא הולך, הולך, הולך. לשבת בבית אינו יכול. כי איך ישב ויעסוק בדא או הא – ושם על ספסל, ברחוב או בגן, יושבת נערה לבדה! מדברים על האושר, כעל דבר בלתי־מושג, והנה נמצא זה על כל ספסל שני שבכרך. צריך אך להושיט את היד.

בעינים ונהרות קפאה ההויה. הכל מסביב מזדקנים ונובלים, חברים, מכרים קרובים ורחוקים, והוא – בעינו. אשה מעוברת זו, שכרסה בין שיניה, הלא הוא זוכר אותה מתוך ראִיה בחוץ בעודנה ילדה קטנה, תלמידת בית־הספר. ורופא רציני זה, עם שׂיבתו הראשונה ומשקפי־הקרן השחורים והאימתניים שלו, כאילו אך תמול ראהו בעודנו גימנזיסט עול־ימים. דורות עוברים על פניו, והוא – כשהיה.

כרעמים רחוקים ועמומים – מאורעות העולם הגדולים. מה זה פתאום ברחוב? הפגנה? על מה ולמה? הולך ושואג העם. דהרות־דהרות סוסי המשטרה. הכל כה רחוק, מטושטש, כבערפל, כבחלום. – בימי המלחמה הגדולה נתרבו הנערות על הספסלים, כי על בנות המקום נוספו הזרות, הפליטות, העקורות. על ספסל בּקיי (חוֹף) מצא בבוקר אחד את רבקה, נערה רכה בשנים מפליטי אוקראינה, שנקלעה לכאן דרך גלגולים וקפנדריות משונים. לאור הקרבּיד (מחמת קימוץ בגאז ובחשמל) ישב עמה בערבים בפינת בית־קפה, ואחר כך בלילה התהפך על משכבו מתוך ציפּיה חרדה לראיון של מחר. בחדר הסמוך איושו השפנים בסל (בעלת מעונו הביאה את אלה מהכפרים מסביב בין יתר צרכי אוכל), ובבוקר, בצאתו, גחן והסתכל בעיניהם הענוגות, המלאות בעָתָה אפלה.

ושוב אל בית־הקפה. וגם רבקה באה תיכף – מתוקת בוקר. – על פני החלונות מבחוץ צועד הנוער המגויס אל החזית, וכאן, בחלל המלא עשן, תועים יהודים ישישים, תשושי כוח, ילדי מורביה, ומתפלפלים על מהלך המלחמה. בלילות על משכבם הם מפחדים מפני המות, אבל פה, בין המלצרים, הם בטוּחים. כי על כן הם משכימים הלום כל כך. וכמה קשה להם ללכת הביתה בערב! הנה כבר התלבש האחד ועדיין הוא עומד. סוף־סוף מדדה הוא אל הדלת ופותחה. ״מטר סוחף!״ – נרתע לאחוריו בשמחה גלויה – ״עודני מוכרח לחכות כאן!״

ליהודים עוד היתה מנוחה אז בבתי־הקפה וברחובות. כוכב יעקב עוד דרך בטוחות, ותלמידי האוניברסיטה, כיהודים כנוצרים, הקשיבו בדחילו אל הרצאות הערב של הפרופסור הישיש, הדוּר השׂיבה, וילהלם ירושלם; זה הרצה בנחת מה שהרצה, ברם בקולו הישראלי נשמעה נעימה שלא מן הענין, נעימה אבהית, מוכיחה ומנחמת כאחת, כלפי האנושוּת המתבוססת בדמה. זקנו המגודל, זקן ראש־ישיבה, אלא מסורק ועשוי יותר, השפיע חסות.

אבל הנה שבו הגייסות המנוצחים מכל החזיתות מסביב – ורוח אחרת נשבה. את אויר הפרעות נשאו אלה הלום מארצות הסלוים בכנפי פרוותיהם הממורטות, העפרוריות והעקובות מדם. המשטמה התגבשה מיום ליום. במסדרונות של האוניברסיטה, בזה החלל הקריר וההֵדני, לא פסקו הקרבות בין התלמידים הנוצרים והיהודים. והפרופסור ירושלים מת!

לא בריונים, המונים ואספסוף, כי אם דוקא מיטב בני הארץ: תלמידים ותלמידות. ותלמידות ותלמידות. צלב־הקרס, תו־איבה זה, הלא הוא כרומז: האריים של כל העולם, התאחדו! ונושאיו הולכים ומתרבים. אתמול נראה על הקורסו (טיילת) אך אחד, היום שלושה, ועם דמדומי־ערב הנך מאמין לראות ציון נורא זה גם בציוני־חזה אחרים…

אמת, ישנם יהודים לא יפים, ולעבור את הגשר השוידי ולדרוך על אבני ליאוֹפּוֹלדשטדט – אין בכך משום הנאה יתירה. חטמי התגרנים ואנשי הבּוּרסה; המטרונות הגוצות, העטופות ב״פֶּלְצים״, שסוברות, כי כל העולם לא נברא אלא בשבילן; ועל כולם זה הקבצן המסואב, צהוב־הזקן, שיושב על הארץ השער הפּסז׳ ומנסר בכינורו סתם, ללא ידיעה לנגן כל שהיא… כן, לא נחת ביעקב! אבל האם אין גם אצלם בריות מכוערות? יש ויש! ולאידך – האם לא היו ואינם אנשים מישראל יפים? ראשית, אחיו הגדול דויד, יפה גוף ונפש זה, שנפל חלל במולדת, בימי המהפכה הראשונים, בעד סדר עולם אחר. או חברו הבלונדי, אפור־העינים, משה הלם, שכל הטינות הדקות עליו, על שהוא חותר לגנוב את לב רבקה בעקיפים שונים, נמחו מלב בבת־אחת, משבא פעם בערב למעונם רטוב מגשם קצת, בלי מטריה; אפילו כעין רחמים נכמרו אז אליו, אל חולה־האהבה… ולבסוף – רבקה זו עצמה! כלום אינה יכולה להתחרות עם היפות בבנות וינה? כלום לא היא זו, שקבעה מנוחה בלבו ביחס להללו? בנהיה אחרת לגמרי נמשך אליה – אליה, שמכילה, כביכול, את ילדותו, את ליבּקה, חברתה של אחותו, את אחותו עצמה… רעידות לבביות, מופלאות, בקולה, ורגש עמוק, איתן, עצור בכל מלה ומלה שלה. מה טוב לאמצה אל הלב, לנחמה ולהרגיעה: כאן, כאן לא יעונה לך כל רע! והנה הגיעו ימים, ששוב אי־אפשר לומר לה זאת בבטחה יתירה. זה לא כבר ראה ברחוב־הרינג את התהלוכה של הצוררים הפראים הללו, תהלוכה ארוכה־ארוכה, שלא היה לה סוף. מחנה עצום מאוד ומזוין. צלב־הקרס על זרועם ומשטמת־נצחים בעיניהם. וגם נערות בסך, גם נערות! הנה גם ישיש אחד, עם זקן פטריארכלי, צועד ביניהם, מלא רציחה, אף הוא. הנך עומד ומביט אל כל אלה – כחייל על שדה־קטל, שנתעה במהומה לתוך מחנה האויב: עוד מעט יכירוהו – ויבתקוהו בחרבותם!

פעם אחת שבו שניהם, הוא ורבקה, הביתה בשעה מאוחרה בלילה, ועל גבי השער הבחינו עיניהם באפלה: ״יהוּדים, צאו!״

באויר ארסי כזה קשה לנשום, ורבקה התחננה:

– נלכה נא אל אחת מערי השדה, או אל כפר, אל מקום שה״פּוליטיקה״ עוד לא חדרה לשם. ובכלל, כבר קצתי בכרך!

הצעה זו מצדה נהרה לו ושימחתהו בחשאי (הרי שהלם אינו תופס בלבה שום מקום!) – והם נסעו לדרומה של מדינה קטנה זו, שהמלחמה קיצצה את פיאותיה מכאן ומכאן, והתישבו אחרי כמה גלגולים בכפר אחד בקרנטן, בוילה קודרת וסמוכה ליער. בעלת הוילה, זקנה כבת שמונים ויותר, ערירית. דרה בעלית ה״מגדל״, תחת עצם הגג המחודד, והם קבעו דירתם באחד החדרים למטה.

כן, הפוליטיקה, כנראה, עוד לא חדרה לכאן. בין הזקנה וביניהם נקבעו יחסים טובים, אינטימיים כמעט. זו היתה בת אצילים, שירדה מנכסיה ומגדולתה הראשונה בתמורת העתים, ושלמרות זקנתה המופלגת עשתה בעצמה את כל המלאכות הנחוצות ולא נחה מבוקר עד ערב. בחדר הצר, בעליתה, שרר הבל קשה, כשמור ועומד מהדורות הראשונים. ״צלוב״ עתיק, יקר־המציאות, על הכותל – עם כתובת עברית מעל לראשו… בתוך כלוב־הצפרים על השולחן נראה קַנַרי מלאכותי.

– היה קנרי חי – ופרח. אני בכיתי כל כך. שלא יהיה הכלוב ריק, קניתי לי את זה.

רבקה קנתה לה בעיר קלגנפורט הסמוכה קנרי חי – ולאשרה ולרחשי תודתה לא היה גבול.

ומסביב שדות ואפרים רבי תנובה, שכוחם הוא שמפעפע בבני המקום הבריאים הללו, הרעננים ותכולי העינים. מבין כולם בלט ביותר יוהן קריגל, בעל החנות למכולת, זה הענק האדמוני, השעיר, הנראה כצץ ישר מן האדמה יחד עם הבוקיץ האדיר, היחידי בכפר, שליד ביתו. – והנה גם ה״וגנר״ (העגלן) הזקן יורי, יוגוסלוי זה, שהולך יחף גם בחורף, ושבשרטוטי פניו, בדיבּוּרו, בריח יין־השרף הנודף מפּיו, בעל השן האחת, וביחוד בזו המלה ״דוֹבְּרֶה״, שבה הוא מתבל תכופות את הגרמנית שלו, הריהו מזכיר הרבה את חוטב־העצים הזקן וַסיל שבמולדת. נמוכות הוא סוגד, כמשפטו, ואומר:

– הכל יודעים את יורי. אשה רעה, רעה לי מאד. אנכי המסכּן הכי־גדול בתבל!..

בליל חורף עז נולד בן. ישן הילוד, לא תואר ולא הדר, בנשימה־נשיפה עמוקה־עמוקה. איזו עייפות, איזו עייפות!.. האם סבל הדורות הוא שמאחריו, או סבלו שלו הוא זה, שמחכה לקראתו בדרך־חייו הארוכה, השלמה שלפניו – מין עייפות למפרע?

והנה מבלי שהרגיש, כיצד בא ונהיה הדבר, והרי הוא נתון שוב באותו העול כבד־הדאגות והחרדות שמכבר הימים. כתועה הזה, שמסתובב אילך ואילך ורואה לתמהונו־חרדתו, כי שב אל המקום שיצא משם. שוב הוא נושא צרכי אוכל הביתה ובאותו ״אימפּט״ ממש. ככר לחם או כד חלב – עם חשכה, על פני השלג הכחלחל.. ושוב, כבימי הילדות, אין בטיחות בלילות: שממה מסביב ויער, ובית־הז׳נדרמים רחוק.

חיי משפחה עם כל טרחם ומשאם. מה יודע הרווק?! הבו גודל לכל נשוי ואב לילדים! גיבור הוא, גיבור גדול. רק עתה הנך מעומד כלפי החיים פנים אל פנים. המציאות הנה הנה! התנדפו הערפלים, ועינים ונהרות עוד אינם. ברחובות קלגנפורט, בבואו לשם לפרקים, מבטו נצמד אל הסבּל הזקן, ההולך שחוח תחת משאו הכבד, או אל אשה גרומה ומרת־נפש זו, הרתומה לעגלת־משא, וביעותי־תהומות הוא רואה בעיני העוברים־והשבים הבהולים. עכשיו הכל, הכל אחרת! מלחמה בעולם, למשל, שוב אינה ענין־אהבים לאור־הקרבּיד, כי אם דבר־מה איום מאוד: את בנך אתה צופה, כשהוא עומד על הגשר, אינבליד, כמו זה כאן, ומנגן בהרמוניקה… מה יודע הרווק?!

מה יודע הרווק מהחיים כהויתם בימים המשונים הללו, ימים, שאין תקומה בהם לילוד־אשה עלי אדמות?! כשהגיע מחסור עד נפש וכשאין במה לשלם לא רק ליוהן קריגל, כי אם גם לרופא. לרוץ בחצי הלילה בסופת־שלג, אל הדוקטור זגודה: החום של הילד הגיע עד למעלה מ־39! הרופא הזה, המטופל בילדים רבים והחי חיי עוני אף הוא, מתנער משנתו כהרף עין, שׂשׂ לקראת הונורר. הוא הולך עמך דרך שדות השלג בצעדי און, במגפים, בריא, גבה־קומה ומגודל־זקן, ומספר בתוך־כך הרבה מעברו.

– היכן למד אדוני הרופא?

– בוינה.

– אצל חווסטק?

עד שהוא נכנס עמך לתוך הוילה האפלה, מאיר בפנס־הכיס החשמלי שלו וממלא פינה יתומה זו חיים והתעודדות. בפנס זה עצמו הוא מציץ אחר־כך לתוך גרונו של החולה הקטן, הצועק נוראות.

– טוב שהוא צועק – הוא אומר – על־ידי כך אפשר לראות את הכל כהלכה. נו, דיפטריה – אין זאת! אנגינה קלה.

כשאמרו לו, שעל שכרו יבוא לאחר זמן, הרגיע בהדגשה:

– אין רע, אין רע!

והנה באה גם הרשות ותובעת את שלה. מסים וארנוניות מכל המינים. הנך מצפה אל מכתב־כסף ממרחקים, ובמקומו – מכתב רשמי אפור מבית־הדין שבקלגנפורט. איומים בעיקול החפצים. ובעוד ימים מספר – וה״אֶקזקוּטוֹר״ עצמו כאן! אדם נוח לכאורה, חביב כמעט, בעל שיבה ומשקפי ניקל ישנים. מדבר בנחת, כך וכך, והרושם, שהוא יתנהג לפנים משורת הדין, וסוף־סוף יעלים עיניו ולא יחבול מאומה. פּותחים לו את ארון־הבגדים והוא רוטן: ״בעיקר אין מה לקחת כאן״ – ותופס בתוך כך את אדרת־החורף של רבקה.

חבוֹל חבל! והכל בניחותא. עתה רואים בעליל: מאחורי משקפי הניקל אורבות עינים איומות.

– אם הסכום לא יתקבל עד יום פלוני – הוא אומר – מכור אמכור אדרת זו.

– כיצד? הישאו את זו מכאן אל השוק?

– לא, – הוא מחייך משהו – כאן אמכרנה. אני אביא את התגרנים הלום.

– למה בחרת לך אומנות אַכזריה שכזו?

– אם לא אני, יעשה זאת אחר, – הוא מוסיף לחייך. בּרי, שאדם זה מסוגל להיות גם תליין.

מה לעשות, מה לעשות?! אובד עצות הנך משוטט בכפר הנכרי ונושא עיניך אל הגבעות המושלגות מסביב. נערים ונערות גולשים בעגלות־חורף קטנות בכל שיפוע ומדרון. ביניהם גם ילדי הדוקטור זגודה, לבושים קרעים כמעט ובלי אדרות. אַי־אַי־אַי – ובעד אותו הביקור הלילי עוד לא שולם לו!..

הנה מדדה לקראתך יורי, יחף ומבוסם, כמשפטו, וסח עם עצמו:

– המסכּן הכי גדול בעולם, אנכי הוא!

לא, יורי, עוד ספק גדול בדבר.

ובכן, אל מי לפנות כאן? אל מי? חנותו של קריגל פתוחה, ונראים הקונים והקונות, שעומדים שם צפופים. נפש ענוגה לו, לענק אדמוני זה. בשקלו את השומן, את הקמח ואת הסוכר, הוא נראה כעושה זאת מתוך רחמים בלבד, כי רובם של הלקוחות הללו נוטלים בהקפה, ולכל אחד מהם דפּים הרבה בפנקסו הגדול. מי יודע, מה היה בסופה של חנותו זו, אילמלא אשתו הקטנה, החולנית והארסית, שעומדת בפרץ כאן עד כמה שידה מגעת.

אולי להיכנס אליו? למרות מה שכבר חבים לו כה הרבה בעד דברי מכולת? אבל בחנות אי־אפשר – בפני האנשים הזרים וביחוד בפני אשתו. נס התרחש – והוא יוצא ושם פעמיו אל החצר. כאן, בין תלי עצים, פחמים וחביות, בּוצע הענין ודוקא לא בקושי.

– בחפץ לב, בחפץ לב, – ואצבעותיו הגדולות, המנומרות בנקודות־חמה, כמעט שלא יכלו להיכנס לתוך קפלי הארנק.

וככלות כל הקצים – אל משרד־המשכּונות שבקלגנפורט. כאן צריך לעמוד בתוור, בקצה השורה הצובאת אל האשנב הפתוח. גברים ונשים יחד ועבוטיהם בידיהם. הנה בין אלה איש בא בימים ומין ״קוּרְטְקה״ אפורה, מחוקה מיושן, גלומה לו על זרועו. כמי שנושא בגד עליון בעונת קיץ, כשחם לו. זה היה עני עליז מבני הארץ, מין קבצן מבודח ומבדח. הוא התלוצץ בלי הרף, הביא לידי צחוק קולני את הנשים מסביב, ופניו הנעימים נגעו עד הלב ברזונם הנורא, רזון־רעב בולט… וכך התלוצץ וצחק, מסיט את עצמו אגב־כך קדימה, עד שהגיע אל האשנב. כאן נעשה רציני פתאום. הפקיד מבפנים מישמש רגע ב״קוּרטקה״ שלו ופסק קצרות:

– ניכטס צו מאכן!

אז הפך זה פניו והסתלק חיש – בלי חיוּך כּלשהוּ. העבוט לא נתקבל. ״אין לעשות כלום!״

כן, רק עכשיו, רק עכשיו אתה תופס את החיים בשרשם. עכשיו מובנת שאגת העם ברחוב. עתה יודע אני את נפשך, דויד אחי, אחי! מי יתן מותי יחד עמך באשר נפלת – –

כי סוף־סוף טוב למות על גבי מִתרסים מאשר באיזו פינה נידחת ב״הינטרלנד״. והמות הלא אורב עתה בכל אתר ואתר! מאורעות מחרידים בסביבה חדשים לבקרים. חוסר העבודה בארץ עצום, והרהור שוד, לרבות רצח, מכיון שנאחז פעם בתא מוחו של האחד, שוב לא ירפּה ממנו על נקלה. אם לא היום, יבצע את זממו לאחר זמן. ביחוד אם הוא נפּח או מסגר על־פּי אומנותו, שכל הדלתות פתוחות לפניו. עונש המות בטל, והשופטים דנים לכף־זכות ומעודדים בזה לרציחות חדשות. בתי־הכּלא, אמנם, מלאים אנשים, אבל אלה הם מהתקופה הקודמת, מלפני המלחמה, מימים שבהם עוד ענשו בכל חומר הדין גם על דברים של מה־בכך. הנה כנופית אסירים אפורים עובדת בשדה תחת השגחת השוטר המזוין, המלוה אותה. מחמת השרב הכבד התפשט האחד עד מתניו, ונראה גבו הערום, הרזה. כמה טוהר ותום! זה עמוד השדרה האנושי הנוגע עד הלב… צדיק הדור!

ואילו הפושעים האמיתיים מתהלכים חפשים לנפשם. ביום הם באים בתור מחזרים על הפתחים, כדי לתוּר, ובלילה – לרצוח. והשוטרים נרפּים. הז׳נדרם הנמוך והשמן פאולנד אומר:

– אני עושה בלילה את ה״רונדה״ (הקפה) שלי והולך לישון. השאר לא איכפּת לי.

הנך שואל את הזקנה, בעלת מעונך:

– כלום לא יראת תחילה לדוּר כאן לבדך?

והיא מנענעת בראשה דרך שלילה:

– אני איני יראה!

הזקנה לא יָראה, בהאמינה, כי נמשכים עדיין הימים הראשונים. אבל בבוקר אחד נמצאה חנוקה במיטתה, וארגזיה – פרוצים ומרוקנים. ה״צלוב״ העתיק, יקר־המציאות, מתחת לכתובת העברית, לא סיפר כלום, והקַנַרי בכלובו שתק אף הוא… ודוקא בלילה זה ישנה המשפּחה הקטנה למטה, שעל דלת מעונה ודאי עברו הרוצחים בלאט, שינה מוצקה, מבלי שמוע מאומה.

באו שלושת הז׳נדרמים: ה״אינספּקטור״ הקרח, כחול־החוטם ומסומר השפם, ושני עוזריו־צעיריו: פאולנד ושרק. חקרו, ריחרחו ובדקו כה וכה. מצאו עקבות רגלים יחפות על פני אבק הרצפה (ניכּר, שהרוצח, או הרוצחים, שחדרו אל הוילה בלילה דרך המרתף, חלצו את נעליהם תחילה, שלא יהיו צעדיהם נשמעים), ומדדו את אלה בחבל.

– יא – ניענע המפקח בראשו, – כיום קשה הדבר, כי בינינו הם מתהלכים.

בחוּץ עמדה כנוּפיה מבני־המקום ויוּרי באמצע. הוּא דיבר:

– הלואי את אשתי הרגו, ואותה, את הבּרוֹנית הטובה הזאת חִיו!

– מהיכן הם באים? – שאל האחד.

– מהיכן? משם הם באים ומשם הם באים ומשם הם באים, – הצביע יורי חליפות לכל ארבע רוחות השמים.

טילגרפו אל קרובה העשיר שבוינה, יורשה היחיד, וזה בא עם בתו, בת השש־עשרה היפה, חטובת־החוטם, וסידר את הקבורה לאחר שנעשתה לה לנרצחת האובדוקציה בבית־החולים שבקלגנפורט. בשדה הקברות, עם הכנסיה הקטנה שבאמצעיתו, נקברה. שני כמרים ערכו את הענין כהלכתו. האחד צעיר והשני זקן מופלג, ששׂיבת מפרקתו הגזוזה קצרות הכסיפה ביותר מתחת למצנפת הכהונה. זקן האיש מאוד, כבן תשעים ויותר, ובעמדו ליד הקבר הפתוח, משוקע בספר התפילות שבידו ומדובב תכופות את השם ״אַנה״ (שם המתה), נראה כבן־בית באותו העולם, שלשם הוא משלח עתה אַנה זו.

הספד קצר נשא הכומר הצעיר. הוא דיבר בפתוס דברים בּנַליים, דברי הבאי כמעט, אבל מי התרגש לדברים אלה ועיניו רטבו? יוהן קריגל! דוקא הענק האדמוני הזה. קרקע בתולה הוא, ספרים לא קרא, וכל אלה הביטוּיים, שנשדפו ונתרוקנו מגרעיניהם זה כבר, זה כבר, הנה בו הם מחוללים סערה.

אחרי סתימת הגולל נכנסו המלוים המעטים לתוך הכנסיה הקרירה והתישבו על הספסלים מזה ומזה, כמו בראינוע, בשעה שהכומר הזקן עבר לפני התיבה. נכנסו גם הקרוב הוינאי ובתו היפה, עולת־הימים. זו שׂמה את סודרה האדום על כתפיה מפני הצינה. תכופות הפכה פניה אל עבר הפּתח ושׂימחה על־ידי כך את העלם שעמד שם, אלא שתיכף עמד הלה על טעותו: אל העוגב במרומים הביטה, אל העוּגב, שהפתיע בצליליו הראשונים, הצלילים הנשגבים הללו, שגזע־הדמים אינו ראוי להן; חוץ מיוהן קריגל.

כל זה אירע בסוף הקיץ, והסתיו גם הוא לא איחר לבוא. הבּוֹקיץ האדיר כמו נעשה נמוך פתאום, צפד ונתרפּט, נתכּרכּם ונזדקן, ועם דמדומי ערב נראו מרחוק כתמים סגלגלים בנופי יתר האילנות המפולשים: ספק שרידי עלים גדולים, ספק עורבים… והנה גם החורף ולילותיו הארוכים.

באחד מלילות אלה העירתהו רבקה משנתו:

– שמעתי כעין ניסיון לפתוח את הדלת מבחוץ. וגם פסיעות במסדרון…

הוא שאל תיכף:

– איזו השעה?

– חצי השניה.

לא טוב. כל המעשים האיומים נעשים בשעה זו.

עד הבוקר – נצח. עד שנושא המכתבים יבוא! לאדם קדמון נהפכת, לאדם קדמון ביַערו, ער על קנו, בהריחו את הסכנה – מוכן להרוג וליהרג.

והנה הקיץ הילד בבכיה קולנית והפיג את הפחד בבת־אחת. בזו הפּשטוּת, בזו הרגילות שבבכיה זו. ומי יודע – אולי פעל הקול הזה לטובה גם כלפי חוץ?..

אתא בוקר וגם נושא המכתבים. יום, יום!.. אלא שאין להחזיק בו, ביום חורף קצר זה. טרם תפנה כה וכה – ושוב לילה.

ברם, משנכנס פברואר היתה הרוָחה. הימים הולכים וגדלים ועתים בצהרים נודף ריח אביב.

ועם האביב ועם יוּרי התעוררה לחיים חדשים גם כל הפינה השוממה הזאת. כי בא יורש הוילה העשיר מוינה וניגש להקים על חלקתו־ירושתו בית־הבראה גדול. ראשית מעשהוּ היתה להכניס לכאן אור חשמלי. באו אדריכלים ובנאים. נחפרו בורות בשביל עמודי הפנסים. הפועלים בנו להם צריפים – חיים ועליצות וקולי קולות.

נסו הצללים והפחדים. בלילות אפשר לישון בבטיחות. אלא שיחד עם כל זה נשתרבבה הלום גם… ה״פּוליטיקה״. היסודות החדשים הללוּ התחילו מתערבים כאן בעסקי קהל, דרשו ברבים, וכשימי הבחירות הגיעוּ, נכנסוּ בעבי הקורה ונתנוּ להן לאלה את צוּרתן הכרכית. יורי היחף הוצא מתוך צריפו הרעוע שמחוּץ לכפר והובל אל הקלפי במכונית. כללו של דבר: הפוליטיקה כבר השתררה כאן בכל תקפּה.

על העמודים החדשים, המיועדים בשביל הפנסים החשמליים, על כל עמוד ועמוד, התותה יד נעלמה בקרטון את צלב־הקרס, ובבוקר אחד – ועל עצם דלת המעון מבחוץ: ״יהודים, צאו!״

– כבר קצתי בחיי מפני פינה ארורה זו! – לא יכלה לסבול יותר רבקה, שמכל יפיה הקודם כמעט שלא נשאר לה אלא קולה הלבבי בלבד, – עוד היום אתה מוכרח לנסוע לוינה ולתור לנו מעון. חזרה לוינה, חזרה לוינה!!

והוא נסע לוינה לחפש שם מעון. בשעת הפרידה הפצירה בו רבקה:

– אבל עוד מחר עליך לשוב. כי יותר מלילה אחד לא אוכל ללון פה לבדי. אם לא תשוב מחר, אלך עם הילד אל אשר עיני ישאוני!

לוינה בא בצהרים. אך יצא את בית־הנתיבות והרוח הוינאי חלף על פניו, נשם בצמא, כאילו כאן הוא האויר הטוב, המבריא, ולא בשדות קרנטן, שמשם הוא בא. בדעתו היה ללכת קודם־כל אל ידידו הלם, שלא ראהו זה כמה, ולבקשו, אגב, שיסייע לו בחיפושי־דירה, אבל משהפליג בכרך וראה את הספסלים המבהיקים בשמש אפריל, עם הנערות שעליהם, בָּרִינג ובַקיי (חוף), הספסלים הללו, שזכרונות מתוקים כל־כך קשורים בהם, שכח לשם מה בא הנה, שכח בבת־אחד את הכל, את הכל, והוא התחיל משוטט כה וכה, כמתכּוון למצוא עתה את כל אותם ה״אשרים״, שהחמיץ בשנים האחרונות על־ידי ישיבתו בכפר הנידח. שוב נתערפל העולם ושוב הוא הולך, הולך, הולך, ומבטו, כבימים הראשונים, גולש בשכרונו מעיני הנערות אל שבולת הדוֹנַאוּ, מעיני הנערות אל שבולת הדוֹנאוּ.

אחת יפה מחברתה, אחת משכּחת את חברתה – טסו על פניו בנות האביב. כאלה עוד לא ראה מעולם! מכוכבי־לכת אחרים נפלו – עינים חדשות עם אור חדש, מופלא. אור חדש. אין להכיל, אין להכיל. ברי, שהיופי מוסיף והולך, נעשה מורכב יותר, מסובך יותר, חריף יותר. זהו, זהו – ולא מה שהיה בשכבר הימים! האם אין כל הנשים היפות מעתים עברו, שמשתמרות בציור ובפיסול, האם אין כולן כקופות בפני התלמידות הבוגרות הללוּ, שהגיחוּ זה עתה מבתי־ספרן? ואיזו נערות תהיינה בעוד מאה, בעוד אלף שנים? איזו עינים?

אבל מה זה? הפרצופים נעשו פתאום פגומים ומקוטעים. זה בלי חוטם, זה בלי סנטר. כתמי אופל בכל. הוא ניסה לשפשף את משקפיו – ללא הועיל. מה זה?! כעין צלבי־קרס של אש מבליחים באויר, מבליחים וכבים. אור עיניו פוחת והולך מרגע לרגע. מתמתחים כתמי האופל וחותרים להתלכּד יחד… החיים החמורים עשו את שלהם – הנה יסתמא תיכף באמצע הרחוב!

נפלא הדבר: הוא חישב בחייו קצים שונים, אבל קץ כזה לא עלה על דעתו מעולם. בשארית ראיתו, מגשש כמעט, מיהר אל הגשר הראשון – דאג נא, הלם יקר, לרבקה ול– – הדונאו חטפתהו ולחשה לו בהמולה: אני קולטת אותך ברצון, בן אחי הדניפּר!