לוגו
אַבּוּ הַוַא
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

1

הראיתם אותו פנים אל פנים? ואם לא ראיתם, ואם יש את נפשכם לראותו, איעצכם עצה נכונה… אמנם, לא בפרוש ולא בדיוק נמרץ יאמר לכם הדבר, כי מימי עברוֹ שמר בלבו שנאה עזה לפרסום.

אם רוצים אתם לראותו, צאו נא מעיר בירתנו באחד מדרכי־המלך, המשתרעים לכל ארבע הרוחות, ובחרתם מהם באשר תבחרו, ואם לא תצליחו לבחור את הנכון תנסו את מזלכם שוב, ושוב… והלכתם הַיְשַר עד אם תבואו אל לב ההרים. רוכסי הרים גבוהים יקיפוכם מכל צד. הרים וסלעים, סלעים והרים. מהם שוממים ועטופי אֵבל, ומהם מכוסים ירק ושיחים ועצי־סרק. השגיחו בשבע עינים! והלכתם לכם לאטכם, צעד צעד, והבטתם ימינה ושמאלה. אל תפגרו אף רגע מהביט. והיה אם עין חדה לכם ומרחיקה ראוֹת, והבחינה מרחוק להקת יונים עפה־חגה באויר, פעם תתרומם למעלה ופעם תרד למטה, כאילו חִשבו היונים לנפול ארצה מחוסר כח – ושוב הן מגביהות עוף, סובבות־סובבות באויר… ולפתע פתאום תעלמנה.

וידעתם: שם במרום ההר הזה מקום מושבו של “אַבּוּ־הַוַא”, והיוֹנים – יוֹנָיו. במערה חצובה באבנים יֵשב, לבדו יֵשב, אין נפש חיה עמו מבלעדי יוֹניו. “חַאן” – זה שם המערה בפני בני־הסביבה. כי לפנים, בטרם יסוֹלוּ האנגלים דרכים בארץ, היה שביל צר נמתח בירכתי ההרים הללו, ובו עוברות־ושבות אורחות חמורים ופרדים וגמלים, הבאות מן המזרח ודרכן מערבה, וחוזר. והיה כי רפה היום לערוב על אנשי־השירות במקום הזה, ופחד ההרים נפל עליהם, – כי לא לטובה נודעה הסביבה בימים ההם, – ופנו מן השביל הצדה, מטפסים ועולים עד המערה, ה“חאן”, ללון בה. והמערה מבואה צר מאד ותוכה מרחב רב, ומאות אנשים יִמצאו בה מחסה ומגן.

במערה הזאת התישב “אַבּוּ הַוַא” ישיבת־קבע – אחרי בוא האנגלים אל הארץ ואחרי סללם את דרך־המלך הנרחב.

ואם הצלחתם למצוא את ההר ולמצוא את השביל המוליך אל המערה, וטפסתם ועליתם עד מרום הפסגה, – והופיע לעיניכם בפתח־המערה איש גבה־קומה, רחב־כתפים ועב־בשר, אשר פניו הגסים, השזופים והעבים, המצהיבים כמעט, יפילו עליכם אימה. אך אַל פחד! עיניו הקטנות והכחולות כי תבטנה עליכם מן החרכים הצרים שהן יושבות בהן, – והוקל ללבכם, ושאבתם אויר לרוָחה: מבט ילד תם וטוב. ואם יש בינה בלבכם ותברכוהו לשלום בקול רם, ותשאלוהו לשלום היוֹנים שלו, ותגידו לו כי שמן הטוב ידוע ומפורסם בכל הארץ, – ועבר על פניו העבים והגסים מבע רוך וטוב־לבב, וענה אתכם רכות, והזמינכם לכוס קהוָה מרה וטעימה, וגם יובילכם – אל חצר היוֹנים. ככר קטנה, מוקפה חומת־סלעים סביב, ובסלעים חצובים קני־יוֹנים, פתחים צרים להם מבחוץ ומרחב מבפנים. והחצר כולה ספוגה המיה דקה וענוגה, ורשרוש כנפים, וצפצוף־פיות דק. ובהשמע צעדי הבאים – ופרצו מכל צד יוֹנים לעשרות, למאות, ועפו והמו, והסתובבו מעל לראשיכם, ומהן תרדנה לשבת על כתפיו ועל גבו ועל ראשו של “אַבּוּ הַוַא”… ופניו זורחים ומבט עיניו מלא אושר אין קץ. ובהושיטו את ידו לקחת את האחת מהן, לא תפחד ולא תחרד… הוא ינשק לה במו פיו והראה לכם את נוצותיה הנפלאות.

והזהרו נא, – מראש העידותי בכם, – משלוח גם אתם את ידכם לנגוע באחת מהן… הוא לא יגיד לכם דבר ולא ימנע את חפצכם מכם, אבל באישוני עיניו הקטנות, עמוק עמוק, יתנוצץ ניצוץ דק, אשר אם יתפסנו מבט עיניכם לא תשאר בכם רוּח, וחרדה גדולה תפול עליכם… ולא עליכם בלבד. גבורים מכם וחזקים מכם, וגם החילים התורכים ואף עזי־הרוח שבהם, נפל לבם עליהם ופחד ורעדה אחזום בפגוע בהם ניצוץ העינים הזה, ויבחרו לברוח אל כל אשר תשאם הרוח, כי לא יכלו לעמוד בפניו…

בלעדי “אַבּוּ הַוַא” ויוֹניו לא תשכון עתה כל נפש חיה על ההר ועל ההרים סביב־לו. רק הרוחות, רוחות השמים, מסתתרים גם־הם במקום הזה, ומכאן יש אשר יצאו לסוב על הארץ, עבוֹר וטאטא כל אשר על פניה, עבוֹר והשמד והרוֹס כל מה שעומד על דרכם.

ועל כן נקרא האיש “אַבּוּ הַוַא”, אבי הרוח, כי עם הרוחות ישכון ועמהם יחיה.

ולא רק על כן…


 

2

מימי כבוש האנגלים נעשה “אבי הרוח” לא רק תושב קבוע במערה, כי אם גם תפקיד קבוע נתּן בידו, מאת הָרשות נתּן לו. והתפקיד אשר נמסר לו לא מן הקלים הוא: לשמור עקבותיהם של מעבירי ה“חשיש”. בימים הראשונים, בטרם יוָדע הדבר ברבים, הצליח מאד בשליחותו. איש מן “החבריה” לא ידע כי אַבּוּ הַוַא שנה את אורח־חייו ושׂם במערה משכנו, ורבים נפלו בידיו. ותהי אימתו על מבריחי־המכס, ותחזק סמכותו מאד בעיני הרשות. אבל כשנתפרסם הדבר, והשבילים בסביבת המערה הועמדו בחזקת סכנה, התמעטו קרבנותיו ויעלו עשבים בשבילים… ו“אַבּוּ הוַא” לא התעצב אל לבו; הוא הרבה מעתה לטפל ביוֹניו. וגם הרשות לא דרשה ממנו הרבה, – את העיקר כבר השיגה…

“אַבּוּ הוַא” היה מפורסם בארץ מימי התורכים. אז לא שרת את הרשות, כי אם נלחם בה, ראש וראשון למבריחי־מכס היה, ומוראו על כל שוטרי הגבולים. גם מן “המשחק” בדרכים ומהתנפלויות על אורחות סוחרים עוברי־דרך לא משך את ידו, ותהי חתיתו על כל הארץ.

ובשתים נודע ונתפרסם בימים ההם: בידיו, כמטילי ברזל, שכל הנלכד בהן, ויהי הגבור שבגבורים, לא ינקה… וברגליו, קלות ומהירות כרגלי הצבי, למרות גופו הגדול והחסון. כאַילה בהרים ירוץ ועל בורות, מנהרות וּוָדים יקפץ, וכרוח בשדה ינשא על הרים ורוכסי סלעים. וגם על כך נקרא שמו “אַבּוּ־הוַא”…

ועוד דבר פרסם את שמו – והפרסום הזה עשהו נורא על כל סביביו והפיל אימה על שומעי שמו… מאכלת היתה לו, צפונה עמו במסתרי בגדיו. ויריביו ומבקשי־נפשו כי יפלו בידיו – וּשחָטם במאכלתו. בצוארם ישחטם, כשחוט את העוף או את הבהמה.

לא אחת שלחה הרשות משלחות שוטרים, רגלים ופרשים, מזוינים מכף רגל ועד ראש, לבקשו ולהביאו חי או מת.

לא־אחת הכריזה הממשלה על פרסים כופר ראשו… אך תמיד שבו המשלחות ריקם, כלעומת שיצאו, והפרס שהוכרז נשאר בקופת המלכות. לא רבים הם אשר יחָרפו נפשם לרדוף פרס כזה. ואם נמצא לפעמים עז־נפש, אשר עוד לא ידע את “אַבּוּ הוַא” והתנדב לרשות, לקיים פקודתה ולזכות בפרָסה, ויצא להתחקות על עקבותיו בין ההרים, – ולא חזר עוד… אם חיה רעה לא תאכלנו – ומצאוהו מקץ זמן־מה שחוט על אחד השבילים…


 

3

יליד אחד הכפרים הקטנים אשר בהרים היה אַבּוּ הוַא. כפר קטנטן, כקן צפרים דבוק בצלעו של אחד מהרי הסלעים. מעל ההר נשקף כל עולמו של אללה: הרים על הרים וסלעים על סלעים צפונה ונגבה, מזרחה וימה. ומבין סלעי ההרים – כפרים קטנים, אשר כקני צפרים דבוּקים אף הם אל צלעות הסלעים. דרומית נראה, הרחק־הרחק מבין ההרים, העמק של באר־שבע, הנותן שׂעורים לכל העולם; ובמערב, שמשם מביאות רוחות האביב ריחות עצי־ההדר ופרחיהם, נראות ביום בהיר פאתי ים־התכלת; ובמזרח נראית הערבה עם ים־לוט…

יתום היה אבי־הרוח מילדותו. אביו נלקח לצבא, נשלח לתימן ולא חזר עוד. איש לא ידע את קבורתו, ואיש לא ידע אם חיה רעה טרפתו או בדוּאי מן המדבר המית את “החַיל התורכי” מן המארב. אמו חזרה אל בית אביה, מתגרת יד אשת־חָמיה אשר כבדה עליה. והילד גדל עם רועי־הצאן אשר לסבוֹ, עמם חי, עמם יחד אכלתו השמש בקיץ והקור כלה בו את חמתו בלילות החורף. עמם יחד אכל פת חרבה וטבלה בחלב צאן, שהוחלב בחשאי באישון לילה, או במקום־סתר בין ההרים יומם. וטוב היה לשבת עם הרועים בין ההרים, ובמכלאות אשר בסלעים, משבת בית בכפר; כי “סבתא”, אשת סבא שלו, הציקה לו עד מות.

בהיות הנער־הרועה בן חמש־עשרה, מת עליו סבא, ותהי יד “סבתא” בכל. מני אז עוד הוסיפה להציק לו, כי שנאה אותו וקנאה בו על ירושת סבא אשר יירש במותה. וגם העבודה כבדה עליו מאד, כי הזקנה עינה צרה ברועים, והיא שלחה אחדים מהם לחפשי ואת כל העבודה הטילה על הנשארים. וגם הרעב החל להציק לו יותר; כי קמצנית היתה הזקנה, צמצמה את מנת הלחם וגם השגיחה בשבע עינים כי לא יחלבו הרועים את הצאן בלילה ולא יגנבו בצל מן הגנה ולא ישלחו את ידם לקחת מן התאנים אשר על העצים.

כשנתים התענה הרועה תחת יד “סבתא” ומקץ שתי השנים ראה בנחמה רבה.

פעם בנודו עם הצאן לבין ההרים, והוא אז עלם חסון, משכמו ומעלה גבוה מכל הרועים ובריא־אולם ומהיר כאַילה, – והנה מצא בין נקיקי הסלעים קן־יוֹנים. ובקן זוג גוזלים קטנים… וישמח מאד למציאה, ונפשו חשקה בהם ויאמר לקחתם לו, כי יפו עד־מאד. וזקן־הרועים, איש־שׂיבה חכם ובעל־נסיון, ראה והזהירוֹ מנגוע בהם, כי עודם רכים ולא יצלחו לאכילה, ובלא השגחת אמם, אשר תאכילם מפיה, לא יגדלו. שמע העלם בקול מיעצו ולא נגע בהם, אבל שמר את הדבר בלבו. יום־יום התבונן בקן, ראֹה ראָה את האם ואת האב בשובם אל הקן, ואת המיתם, המית־דודים מתוקה, שמע, ואת האם מרחוק בראה בהלעיטה מפיה לפיות גוזליה הרכים, – ולבו המה בו.

ובאחד הימים הביט הרועה והנה האב שב לבדו, והאם איננה עמו. האב הסתובב באויר מסביב לקן, המה והגה, בקש את האם ולא מצאה – ויעף על עקב בואו, ואל הקן ואל גוזליו לא שב עוד. אין זאת כי אם הלך לבקש את האם ולא מצאה, ויבושש לבוא. לב העלם־הרועה המה לבואו. וכשהרביץ בלילה את הצאן למכלאה, מהר לקן, להתבונן ולראות אם חזרו ההורים. לא, אינם… מן הקן נשמעה יבבת הגוזלים… כאב לבו עד מאד: אך ישארו הגוזלים לבדם הלילה? ומי יאכילם? וגמר בלבו לשמור עליהם הלילה, פן תאונה להם רעה, פן יבוא עוף דורס וטרפם. וַיֵצר לו מאד, כי אין דבר בידו להאכילם, ויעמוד כל הלילה על משמרתו. עד אור הבוקר חכה וההורים לא חזרו אל גוזליהם.

שב הרועה אל הצאן וגלה את הדבר לזקן־הרועים.

– מוטב, – אמר לו הזקן, – עתה יוכשרו לאכילה. הבה נלך ונשחטם ונכינה לנו צלי…

חָורו פני העלם, תפס בידו את זרוע חברו הזקן, וקרא בקול רועד:

– חלילה לך!… אל נא תעשה להם רעה – אהבתים…

הצטחק הרועה הזקן, הביט בתמיהה אל חברו הצעיר ואמר:

– שוטה שבעולם! אם לא נאכלם, ימותו מאליהם ברעב, או לעוף־טורף יהיו למאכל…

– אנכי אאכילם מפתי… אנכי אשמרם!… – צעק העלם־הרועה בחרדה. ושוב הביט הזקן בתמיהה אל העלם, ופתאום חלף על פניו צל רחמים רבים. אין זאת כי נזכר דבר־מה יקר לו וכאוּב מאד… וישׂם את ידו על ראש העלם ויאמר:

– יתום, יתום, יהי לך אשר לך… ושמור עליהם… ואנכי את סודך אשמור ולא אגלהו לרעיך, לבל יעשו להם רעה.


 

4

העלם־הרועה מצא לו ענין רב בחייו, ומעתה היו לו שני עולמות: האחד זר, לא שלו, עולם הצאן, שכולו עבודה קשה, יסורים ורדיפות; והשני כולו שלו, אין לזרים חלק בו, והוא מקור של נחת־רוח ועונג אין־קץ.

כשבא בפעם הראשונה אל הגוזלים – התנכרו לו, נדחקו אל פנת־הקן והמו מפחד. וכשהושיט להם את כף־ידו ופתותי־לחם עליה, לא שעו אליו ואל מנחתו… זכר את מעשה אמם, תפס ביד רכה את היונה האחת, פתח בזהירות רבה את פיה והלעיטה… ולשמחתו לא היה גבול בבלוע היונה את האוכל. וככה יעשה גם לשניה. וטפות מים השקה אותן. קושש קוצים ודרדרים מן הסביבה ועשׂם משוכה מסביב לקן, לבל יקרב אליו עוף טורף.

פעמַים ביום היה העלם־הרועה בא אל גוזליו להאכילם ולהשקותם, – עם דמדומי הבוקר הראשונים ועם דמדומי הערב. מקץ ימים־מספר לא התנכרו לו עוד ולא ברחו מפניו וגם המה המוּ לקראתו בשמחה, ומקוריהם הזעירים נקרו בפתותי הלחם מעל כפות ידיו. וכשפתח פעם את מכסה הקוצים מעל הקן, רשרשו היונים בכנפיהן ופרחו לקראתו… לאשרו לא היה קץ. ובעוד שבועות־מספר היו יוצאות מן הקן ויושבות לו על כתפיו.

והגה הרועה יומם ולילה ביוֹניו. וכבר ראה בחלומו, בהקיץ ובחזיון־לילה, והנה בת־זוגם של יוניו הטילה ביצים… ומן הביצים קם לו דור חדש של גוזלים… והוריהם, היונים שלו, מביאים להם אוכל… ומן הגוזלים זוג יוֹנים חדש… ושוב… לא יארכו הימים והיו לו המון רב של יונים… עזוב יעזוב את הזקנה ואת צאנה וילך לנפשו, הוא ויוֹניו, רק הוא ויוניו…

שבועות טובים עברו עליו, שבועות אושר.

אך לא לאורך־ימים אושר.


 

5

הימים ימי גזת הצאן. הזקנה, אשר חשדה תמיד ברועים כי יעשו את מלאכתם רמיה, לנה בימים אלה עם הרועים ועם הצאן במכלאה אשר מאחורי הכפר, בין סלעי ההרים. בצמר שגזזו במשך היום אספה לה משכב לישון עליו, לבל תשלט בו עין־הרע, חלילה.

הכירה הזקנה בנכדה החורג, שאין פניו כתמול שלשום, כי סר מעליהם מבע הדכאון וקורת־רוח נסוכה עליהם. עתים תופסת היתה חיוך־אושר בזויות שפתיו. והדבר נעשה חשוד בעיניה. לשמחה מה זו עושה? שמא הוא גונב מן הצמר ומוכרו בחשאי לרוכלים המחזרים בכפרים? והוסיפה להשגיח עליו ביתר שׂאת. והנה נגלה לה כי פעמים עם חשכה ופעמים לפנות בוקר יעלם הנער מן המכלאה. לאן?… אמרה לחקור את הדבר היטב, למען דעת את הסוד הכמוס. ברור היה הדבר בעיניה כי העלם שולח בגנבה ידו ומועל מעל.

פעם אחת השכימה מאד לקום, במחשבה־תחלה לשמור את צעדיו. עוד החושך כסה ארץ, ואף פאתי המזרח טרם התחילו להאדים. היא הביטה במלוֹא עיניה אל משכב הרועים, וכשהרגישה בצלו של הרועה נכדה, אשר התגנב לאטו והתחמק מבין הישנים ונעלם בחושך מאחורי הסלע, קפצה אף היא והלכה חרש אחריו…

העלם־הרועה עמד אל מול קן־היוֹנים שלו והביט מבעד לסבכת־הקוצים, אשר עשה להגן על הקן, והטה אזנו להקשיב אל המית הזוג, לדעת אם כבר הגיעה להם עת־דודים. על פניו היתה שפוכה הבעה של רצון אין־קץ. ופתאום הרגיש ברחש צעדים חרישים מאחוריו. ויתחלחל… ובטרם יפנה את פניו, והנה הזקנה עומדת נכחוֹ ופניה כפני מכשפה, שערותיה פרועות, עיניה נוצצות מכעס, פיה יז קצף, וקול חֵמה, קול־פחדים, החריש את אזניו:

– הזה תגמולך, ממזר, על כל הטוב אשר עשיתי עמך, על לחמי אשר אכלת, ועל חלב צאני אשר שתית? והמעט לך כל זה, כי תשלח את ידך לגנוב מן הצמר ולהחביאו בין הסלעים, עד שיבואו הרוכלים־הגנבים מן העיר לקנותו ממך?…

ובדברה כה, הדפה את העלם ממקומו, והסירה חיש את סבכת־הקוצים מעל הקן. ברגע ההוא התפרצו לקראתה זוג היונים בבת אחת, טפחו בכנפיהם על פניה מפחד, ישבו על כתפי העלם ונלחצו אליו, כמו בקשו אצלו מגן ומפלט.

הזקנה עמדה רגע־קל נפתעה ונדהמה, מבלי יכולת להשיג, תוך כדי מבוכה, את אשר לנגדה. עיניה החדות חדרו אל חור הקן לבקש בו דבר־סתר, ובהוָכחה לדעת כי אמנם אין זה אלא קן־יוֹנים, והוא־הוא כל סודו של נכדה, חלפה כחץ מחשבה במוחה: “תם וטפש כסבא שלו”… צחוק רע ומר התמלט מפיה; ובטרם יגוע הד הצחוק בין הסלעים – וקול זעם מחוּדש שצף מפיה הדק והצנום:

– הכאחד הילדים היית, לעזוב את הצאן וללכת אחרי היוֹנים?… הזר אתה עמדי כי תעשה מלאכתך רמיה?… ומפתי לחמי להן פזרת!…

היא שלחה את ידיה הדקות, הגרמיות, וחטפה במהירות הבזק את היוֹנים מעל כתפי העלם. אצבעותיה אחזו בהן כצבת, עד כי נמרטו אחדות מנוצותיהן ועפו באויר. ונעלמה עם היונים…

רגעים־מספר עמד העלם כהלום־רעם ומבטו התועה מרחף על הקן הריק שנהרס לעיניו, כאילו לא תפס ברגע הראשון את האסון אשר התחולל על ראשו. וכשהבין את אשר קרהו – עקר את רגליו ורץ כחץ מקשת אחרי הזקנה.

הוא אחר לבוא. בגשתו אל מכלאת־הצאן נגלה לעיניו מראה נורא אשר הקפיא את דמו בעורקיו. צריחה מרה, זעקת שבר, פרצה מפיו.

הזקנה עוד החזיקה בידה את המאכלת המגואלה בדם, ועל פני האדמה עוד פרפרו היוֹנים השחוטות…


 

6

את המאכלת של סבתא ידע הנער־הרועה עוד מילדותו. לא־אחת ראה אותה בידיה – גדולה, רחבה, חדה ונוצצת. טלה כי יחלש, כבש כי יחלה ואין לו תקנה עוד – ותפשׂה אותו הזקנה בידיה, והפכה ולחצה את גופו בין ברכיה, ומשכה את ראשו למעלה וחתכה את צוארו… זנק הדם ויגָאל את ידיה, ולפעמים גם את פניה… את המאכלת שמרה סבתא והסתירה אותה מעין רואים. רק לעת הצורך תגָלה פתאום בידיה…

בלילות, בצאת סבתא לישון ליד מכלאת הצאן ולשמור על הצמר שלא יגנב, תקח עמה את המאכלת ותסתירה בתוך הצמר, אשר על משכבה. העלם־הרועה ראה בידה את המאכלת, ראה אותה מסתכלת בה בלילה ובוחנת באצבעותיה את חודה, וגם את מקום מחבואה ראה. אין זאת כי הכינה את המאכלת לעת־מצוא, אם יבואו גנבים או גזלנים לגנוב את הצמר או לגזול את הכבשים. תמיד ראתה גנבים ולסטים לנגד עיניה, והרבתה שיחה עליהם עם הרועים.

…בלילה ההוא, אחרי המקרה הרע בבוקר, קרה עוד דבר רע, רע מן הראשון. בחצות הלילה. חושך כבד כסה את כל הסביבה. הסלעים מסביב עוד הכבידו על החושך. המכלאה, הצאן, הרועים, וסבתא שישנה על משכב־הצמר – הכל נבלע בעלטה. דממת־מות שלטה מסביב. אך הנה… קול יללת שועל… הקול בא אֵי־מזה, מאחורי הכפר. הריח השועל הרעב ריח בשר־תרנגולת, ונפשו נכספה מאד וייבב ברעבו. יבב ונדם. דממה – ושוב צריחת־פתאום. צריחת עוף־לילה. וגם היא נעלמה. שוב דממה. ושוב קריאת־סתר, קריאת־סוד מאחורי אחד הסלעים. מי הקורא, מי הצועק מבין ההרים? בן־אדם? או יציר־השטן? מאין בא ומה פרושו? נפסקה הקריאה, נדמה. והדממה כבדה משהיתה. באויר התרחש דבר־מה מזרה פחד ומורא…

בעצם חצות־הלילה נתעורר פתאום העלם־הרועה, התנשא מעל משכבו, ועיניו הקטנות הבריקו בחושך כעיני השועל. וכשועל התגנב ללכת, אט אט על אצבעות רגליו, ולעבור ממקום מושבו למקום משכבה של סבתא. היא ישנה שנה כבדה, עיפה מטרדותיה וממריבותיה כל היום, ולא ידעה דבר ולא הרגישה דבר מן המתרחש בקרבתה. חרש הוציא העלם את המאכלת ממקום מחבואה בתוך הצמר, על משכבה של הזקנה. החזיקה אותה רגע קל בידיו, כאילו בחן אותה – ופתאום… כחיה רעה התנפל על הזקנה, לחץ ברגליו את גופה, תפס בידו השמאלית את ראשה ומשכהו למעלה, ובידו הימנית הכה על צוארה הדק, הכחוש…

דממת־הלילה עמדה כמו קודם, דממה כבדה ומעיקה. הזקנה לא הספיקה להוציא אף צעקה אחת מפיה. רק גניחה קלה רחפה על פיה, גופה פרפר אחת ושתים ולא יסף. ומבין ההרים, מבין הסלעים, נשמעו מדרכי רגלים רצות ודרדור אבני־חצץ נופלות ומתגלגלות מטה מטה…


 

7

שנים רבות היה שֵם “הרועה” למגוֹר לכל עוברי־דרך וחַילי הרשות. אחרי־כן הוחל לכנותו “אבּוּ־הוַא”, ושמו הראשון נשתכח. הוא ואנשי־חבורתו, אשר התלקטו סביבו מעט־מעט, מן האנשים מרי־הנפש וקשי־הרוח, היו מפילים את פחדם על כל הסביבה ההררית, על שדות־הדרום, עד הגבול המצרי, אשר יד־אחת היתה להם שם עם מבריחי המכס, להגן עליהם ולהלחם את מלחמתם עם שומרי הגבולות, ועד הערבה וים־המלח ומעברות הירדן הגיעו ועד דמשק רבתי. איש לא ידע אל־נכון את מקום משכנם. פתאום מופיעים היו – היום כאן ומחר שם. היום במזרח ומחר בצפון ומחרתים בדרום. כעל כנפי נשרים עפו ממקום למקום. אף דרך אחת, אף שביל אחד ואף דרך־המלך לא היו בטוחים מפניהם. וביחוד היו הדרכים והשבילים בין ההרים בחזקת סכנה. כי שם, על ראשי ההרים ועל פסגותיהם ובין סלעיהם, היה משכנו של “אבּוּ־הוַא”, ושם, במערות, התרכזו אנשיו סביבו.

לא תמיד היה “אַבּוּ הוא” משתתף בעצמו בהתנפלויות וב“משחקים” בדרכים ועל הגבול. רבים היו שליחיו אשר ישלחם לעשות כרצונו. רק בהתנפלויות הנועזות והמסוכנות ביותר ובהתנגשויות עם המשטרה ועם המשלחות שיצאו לבקשו – רק שם לא נפקד מימיו. ובמקרים כאלה נשאר תמיד סימן מחריד ומבעית: מישהו נמצא שחוט במקום ההתנגשות. ותמיד, אחרי מקרה כזה, היתה הרשות מזעיקה את מיטב הפרשים ואת מבחר השוטרים־הרגלים, כי יצאו לשוטט בדרכים המסוכנות ובשבילים הנסתרים ואל המעברות. לשוא. תּפסו את הרוח בשדה, שימו כבלים על ידיו, סגרוהו על מסגר!… ויש אשר יתיצב “אַבּוּ הוא” פתאום וקרא אל רודפיו מבקשי־נפשו מעל אחת הפסגות הרמות, מעל ראש אַחַד הסלעים, אשר רק עופות טורפים יגיעו שמה ורוחות־השדה, ושלח אליהם משם את דברי גדופיו ונאצת חרפותיו. ובטרם יפנו רודפיו כה וכה, ובטרם ישלחו את ידיהם אל רוביהם, – ונעלם ואיננו. לכו, בקשוהו!…

ודברים מוזרים מספרים עליו חבריו. יומם, לאור השמש, שקט “אַבּוּ הוא” ורכות ידבר עם חבריו. מעולם לא יצא ביום ל“עבודתו”. ויש אשר יתגולל על משכבו מבוקר עד ערב ללא אוכל ומבלי דבּר דבר. כאילו רוח רעה תבעתהו… ועם חשכה יהפך לאיש אחר, יתנער, יתעודד, יקפוץ מעל משכבו וזנק כאריה מסוּבּכוֹ… בלילות ידבר גם עם חבריו קשות, ועל המתקוממים ישׂתער כחיה רעה.

ועוד דבר מוזר מספרים עליו חבריו. הוא צוה אותם במפגיע לבלתי אכול מבשר היונה… ואם יש אשר ישכח אחד מחבריו את גזרתו, או אם חדש הוא במחנה ואת מצות המפקד לא ידע, ויביא עמו זוג יונים, אשר קנה בכפר או בשוק למאכל, – וראה אותו “אַבּוּ הוא” וחָורו פניו וצוה לשלוח את היונים לחפשי, והאיש אשר עבר על פקודתו יגורש מן החבורה, כי הוא לא יוכל עוד דבּרוֹ לשלום…

ויש אשר יפגוש בדרך נשים פלחיות, נושאות על ראשיהן סלי יוֹנים אל השוק, – ועכבן ושאלן למחיר היונים ושלם להן ביד רחבה, ושלח את היונים לחפשי…

ויהי הדבר לפלא בעיני כל חבריו ולשיחה בפיהם בלילות:

– האיש אשר ישחט בן־אדם כשחוֹט העוף – את היוֹנה ירחם!


 

8

עם כבוש הארץ בידי האנגלים לקח הצבא בשבי כל גבר נושא־נשק, אשר נפגש לו בדרך. בתוך השבויים היה גם “אַבּוּ הוא”, אשר נתקל בצבא בערבות יריחו. את הרובה הצבאי מעל כתפו מסר להם בלי התנגדות, לפי דרישתם הראשונה; אבל כשבדקו בבגדיו ומצאו מאכלת מתחת לאבנטו – מאן למסור אותה. וכשבקש החַיל לקחתה מידו בחזקה, דחפוֹ מעמו בכח, ויתהפך איש־הצבא אחת ושתים ויפול על פניו ארצה.

פקודה נתּנה להביאו לפני ראש הגדוד. זה העמיד בו פנים נזעמים ושאלוֹ, והמתורגמן מליץ ביניהם:

– מה מלאכתך?

– שוד עלי דרכים.

הבעת הזעם פגה כמעט מעל פני השר וכעין צחוק מטוב־לב נצנץ בעיניו. אך שוב לבש חֵמה ושאל:

– הרובה הצבאי מי נתנוֹ לך?

– בידי לקחתיו מאת השוטר אשר הרגתי לפני שנים רבות.

ושוב נצנץ בעיני השר אותו זֵכר לצחוק, והבליג על עצמו.

– והמאכלת?

– שלי היא. ירושתי.

הפעם פרץ הצחוק מפי השר ולא יכול עוד להתגבר עליו.

– ממי ירשת?

– ממנה… מן הזקנה!…

– מאשה?…

פני “אַבּוּ הוא” נזעמו מאד. ולא ענה דבר.

– ומדוע לא מסרת את המאכלת לחַיל וגם הרימות יד עליו?

– לא אתננה!

הענן הקודר על פני “אַבּוּ הוא” נעשה שחור יותר ועבה יותר, ובאישון עיניו נצנץ אותו ניצוץ שהיה מפיל אימה על כל סביביו. ההשגיח שר־הגדוד בניצוץ הזה? הנפל פחדו גם עליו? או דבר־מה אחר, מן הלב או מן המוח, הניע אותו להתיחס אל השבוי לפנים משורת הדין?

הוא צוה להשאיר את המאכלת בידי השבוי ולהביאו לפניו למחרת היום.

ולמחרת, כשהובא השבוי לפני השר, שאָלוֹ:

– התאבה לעבוד עמנו באמונה ובמסירות־לב, אם לא אקח ממך את המאכלת ולא אענישך על אשר הרימות יד על איש־צבא?

– מה המלאכה אשר אעשה?

– תשמור את המחנה מגנבים ותרגל אותם בערבה.

פני השבוי הוארו בסבר־רצון.

– עלי ועל צוארי!

“אַבּוּ הוא” עבד את הגדוד באמונה עד צאתם מן הארץ. בכל הימים ההם לא נגנב מן הגדוד מחוט ועד שרוך־נעל. וכשיצאו החַילים מן הארץ נתן לו שר־הגדוד מכתב־המלצה אל מושל העיר. וגם מתנה נתן לו: זוג יונים ממבחר היוֹנים הפרטיות של השר. כי אוהב יונים היה אף הוא, וסוד אהבתו של “אַבּוּ הוא” נודע לו. – לאשרו לא היה גבול.

המושל קבל אותו ברצון ובסבר־פנים וישימהו עם שומרי־חרש של הגבול. ועל משמרתו הוא עומד עד היום הזה, את דירתו עשה קבע ב“חאן”, במערה אשר ידע מימי עברוֹ. וליוֹניו עשה שובך במקום־סתר, סגור בין הסלעים. ואללה שלח את ברכתו, וזוג היוֹנים היה לעדת יוֹנים גדולה. ותהיינה ל“אַבּוּ הוא” למשיבות־נפש ולנושאות מחשבתו ודאגתו כל הימים.