לוגו
אַבּוּ וַאוי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

אחרי המלחמה לא נשאר איש מן הזקנים שבזרעניה, בלתי אם אַבּוּ וַאוִי לבדו. כולם מתו: ברעב, במחלות ובעבודה קשה. כל הבנים, מבן־שמונה־עשרה ומעלה, וגם אבותיהם, עד בני ארבעים וחמש, נקראו לצבא. מהם לשדה־הקרב ומהם ל“עַמַלִיָה”. והזקנים, אנשי שׂיבה, שכבר חדלו לעבוד, הוכרחו עוד פעם לקחת בידם את המחרשה, את מַלמד־הבקר ואת המגל. שהרי לא יפקירו את השדה ולא ישאירוהו בידי הנשים והילדים בלבד. ותכבד עליהם העבודה. וגם יד הרעב כבדה, כי האדמה לא נענתה למחרשת הזקנים ויד הממשלה בזזה את היבולים הזעומים. בימי רעה אלה מתו הזקנים אחד אחד. וכשכלו ימי המלחמה, והבנים והאבות אשר נשארו בחיים שבו לבתיהם ולכפרם, לא מצאו מכל הזקנים בלתי אם את אַבּוּ וַאוִי.

אבו ואוי היה זקן ושׂבע־ימים. איש לא ידע את מספר שנותיו, ואף הוא לא ידע, ורק על־פי השערה נחשב לבן תשעים ומעלה. ואלה היו סימניו: בהיותו “וַלַד”, בשנה שאביו מסר לידו בפעם הראשונה מַלמד־בקר, בא איברהים־פחה אל הארץ. ובהיותו בעל בעמיו, בשנה שמת עליו אביו ובנו הבכור נשא אשה, באו ה“יַהוּד” בפעם הראשונה אל הארץ, והקדוש אַבּוּ רַבַּאח נלחם בהם על גדות הירקון.

אַבּוּ וַאוִי היה משכמו ומעלה גבוה מכל בני עדתו, כפוף אך איש־אוֹנים. גם לעת זקנתו עוד היה כחו עמו. ויש אשר יצא בימי “רוּבִּין” להאבק עם בחורים וגם יכול להם. מומחה היה בעבודתו – המומחה. אך אדמת כפרו ידע כדעת איש את חמש אצבעותיו. ולעולם לא יטעה ולא יכשל בעבודתו. אם אבו ואוי מתחיל בחרישה – אות הוא כי עת החרישה הגיעה. ואיש מן הכפר לא יעז להתחיל בזריעה, בטרם יצא אבו ואוי לזרוע. ורק בין הקוצרים הוא מן האחרונים. רוב בני הכפר ממהרים לקצור, כי כלה הקמח. אבל ה“מטמורה” של אבו ואוי מלאה תמיד. ואינו טועם מן החדש בטרם יאזל הישן. ועל כן יאחר בקציר, כי הלכה בידו: החטים המאחרות בשדה מאחרות גם ב“מטמורה”.

ולמה נקרא שמו אבו ואוי? משום מעשה שהיה לפני שנים רבות. פעם התחיל שועל מתגנב לחצרו בלילות וטורף מתרנגלותיו. באחד הלילות התחבא אבו ואוי בלול יחד עם תרנגלותיו. כיון שבא השועל, חטפוֹ וחנק אותו. את גופת השועל תלה על גבי הלול, למען יראו השועלים וייראו. מני אז נקרא שמו: אבו ואוי – אבי השועל – ושמו הראשון נשכח. וברבות השנים שכח אף הוא בעצמו את שמו.

____________

אחרי המלחמה, כשחזרו החַילים משדה־הקרב ומ“העמליה”, היו האבות שותקים. פניהם שחורים ופיותיהם סגורים. כאילו שכחו לדבּר. אין זאת כי אם ימים קשים עברו עליהם. והבנים הרבו שיחה. ערב ערב היו יושבים ליד הבאר ומספרים בקול על כל אשר ראו בארצות נכר, אשר שמה הביאום רגליהם בימי המלחמה, וכל הקהל שומע; ואף הבנות, הבאות למלא את כדיהן מים, מתעכבות ושומעות. ומכל הדברים אשר ספרו, לא היה דבר שהפליא את שומעיהם כדבר המים הנהפכים בימות החורף לקרח, ופני הקרח כזכוכית. הכל האמינו לדבריהם ולא הקשו עליהם, אף אם היו לפעמים כמוגזמים בעיניהם. ורק הבנות ידעו כי משקרים הבחורים. כך דרכם של בחורים לשקר, כדי לקחת את לב הבנות. היאָמן כי מים יהפכו פתאום לזכוכית? אבל גם הבנות מעמידות פנים כאילו מאמינות.

האבות אשר שבו מן המלחמה לא היו באים אל הבאר. וכשהיו שואלים אותם, אם כנים דברי הבחורים – שחקו ולא הגידו דבר. אינם מדברים. וזקנים אין בכפר כי ישאלו את פיהם. כולם מתו, חוץ מאבו־ואוי.

ופעם נקרה אבו־ואוי ליד הבאר. וכששמע את דברי הבחורים אוֹרוּ עיניו ופניו נתעוררו. ויספר כי ראה כדבר הזה פעם בזרעניה, לפני הרבה, הרבה שנים. פעם… – לאחר שיצא איברהים־פחה את הארץ וה“יהוד” טרם באו… – כשהקיצו האנשים בבוקר משנתם ויצאו אל הרחוב, ראו והנה כל השלוליות נתכסו זכוכית, אשר נשברה תחת הרגלים…

עוד הדברים בפיו, וצחוק פרץ מפי הבנות העומדות למלא את כדיהן מים. מדוע צחקו הבנות? ומדוע לא צחקו לדברי הבחורים? הבנות צחקו לאבו ואוי, כי אמרו בלבן: הגם אבו־ואוי הזקן בחר לו שפת־שקר לתפוס את לב הנערות?…

ופני אבו־ואוי הסמיקו והלבינו.

ומני אז, כאשר תפגושנה הנערות באבו ואוי, תצחקנה בפניו. ואבו ואוי, אשר מימיו לא שׂם לבו לבנות, כאילו לא ראה אותן ולא הרגיש בהן, היה מתרגז וכועס, מתרעם עליהן בקול ומאַים במקל העבה שבידו. הבנות צחקו ואבו ואוי שמר את הדבר בלבו. הלא הוא זוכר את הדבר כאילו אך תמול היה, והן צוחקות בפניו כאילו מהתל הוא בהן! וכיצד יוכיח את צדקתו? הזקנים, אשר זכרו את הדבר כמוהו, מתו לפני שנים רבות. ומי יהיה לו לעד? היכתת רגליו לכפרים השכנים לבקש שם, בין הזקנים, איש הזוכר את הדבר? מי יודע, אולי מתו כל הזקנים גם שם. ואולי יהיה לצחוק בעיני הבריות על בקשוֹ להצטדק לפני בנות!…

ויהי הדבר כרקב בעצמות אבו ואוי ולא יכול להסיח דעתו ממנו.

ויש אשר מחשבה זרה תעלה על לבו: “מי יתן ובא שוב חורף כזה… היבצר מאַללה? אז היו הבנות רואות את האמת ומתבישות”…

ותוך כדי כך הוא נתפס למחשבתו הזרה: “כיצד?… רעה אתה חושב על הכפר?… הן אז קפאו הירקות, וקמל יבש החציר”…

והיה אבו ואוי מתביֵש בפני עצמו. צחוק הבנות העבירוֹ על דעתו.

ופעם, בחורף, כשקם עם דמדומי־בוקר ראשונים ויצא אל הבקר, צבט הקור החזק את בשר פניו… אוֹרוּ עיניו… פנה צפונה… רוח צפונית קרה נשבה משם… עוד הוא נתפס למחשבתו, והבנות עברו על פניו, בלכתן אל הבאר, והסתכלו בו. ואחת, החצופה שבהן, הרימה את קולה וקראה: – אבו ואוי פניו לצפון… אולי יבוא משם הקור והיו המים לזכוכית… – וכל הנערות צחקו אחריה. ויזדעזע אבו ואוי כולו.

“חצופות!”… חרף אותן בלבו. ויחר לו עד מות.


 

ב    🔗

עברו שנים. הצעירים אשר חזרו מן המלחמה חדלו לספר את ספוריהם. גם הם, כאבותיהם, נעשו פניהם שחורים ושתקניים; האדמה השחירה והשתיקה אותם. והנערות נשׂאו לגברים השחורים והשותקים, וחדלו מצחוק; האדמה בלעה גם את צחוקן.

ואבו ואוי נזדקן עוד יותר. גווֹ נתכופף מאד, אבל עוד כחו עמו. עבודה קשה אינו עושה, אבל את הגמל עוד ילוה אל המושבה ואל העיר הקרובה. את העלבון אשר העליבוהו הבנות לפנים, אין אבו ואוי שוכח. ואל כל חורף חדש שיבוא, הוא מצפה בכליון־עינים. רוצה הוא להוכיח ל“חצופות” את אמתּוּת דבריו. אבל חורף אחרי חורף חלף ותקוָתו נשארה מעל. וכאילו להכעיס נעשים ימי החורף, משנה לשנה, יותר ויותר חמים. אפילו בימי ה“אַרְבַּעְנִיָה” אין הקור גדול. וככלות החורף יתעצב אבו ואוי אל לבו. יודע הוא את האמת: שנותיו ספורות. האדמה קוראת לו לשוב אליה… מי יודע אם יזכה עוד לחורף?

החורף האחרון אחר לבוא. קוה קווּ כל הפלחים ל“וַסְם בֶּדְרִי”, כי עוד בשלהי הקיץ נשבו הרוחות המבשרים גשם, אבל תקותם לא באה. גם ה“וַסם הוָכרי” עבר וגשם אין. ולפתע פתאום עבר בארץ רוח זלעפות, רוח־מדבר חם, אשר הביא בכנפיו שרב, שכמוהו לא היה בארץ. כל עץ רענן יבש בן־יום. וכשבאו לבסוף הגשמים, היו חמים ושקטים כגשמי המלקוש. נשתנו סדרי בראשית.

עם הגשמים יצאו הפלחים לזרוע. גם אבו ואוי לוה את בני־ביתו אל השדה להשגיח על הבקר. ידו רועדת, אין הוא יודע עוד לכַון את הזריעה. ולבו רע עליו. יודע הוא כי זהו החורף האחרון שלו. והחורף חם. את אשר ראה פעם בימי חייו לא ישוב לראות עוד.

עבר חודש הגשמים הראשון. הגיע השני. הגשמים באים בזמנם. אבל חמים הם, שקטים ואטיים, ללא רוח וללא סער וללא קור.

באחד הימים האלה חלה בנו של אבו ואוי. ודוקא כשנפל למשכב באו אנשים מן המושבה לבקש את הגמל ירושלימה. משלוח נחוץ מאד ושכר גדול בצדו. הצטער הבן על הרוַח הטוב העומד להשמט מידו, הצטער גם הזקן. לבסוף נזדרז, נזדקף ואמר:

– הבה אלך אנכי עם הגמל ירושלימה!…

מאן הבן להסכים להצעת אביו. אמנם אל המושבה ואל יפו עדין הולך הזקן ללוות את הגמל, אבל לירושלים! והימים ימי גשמים… אך הזקן פצר בבן כי יתנהו ללכת. רצון עז נתעורר בלב אבו־ואוי לנסות את כחו עוד הפעם. כי ידע: זאת לו הדרך הרחוקה האחרונה, בטרם ילך בדרך אשר ממנה לא ישוב עוד. לבסוף הסכים הבן, ורק התנה עם אביו, שלא יחכה בירושלים להזמנות־הובלה בחזרה וישוב מיד.

השכם בבוקר יצא אבוי ואוי מן המושבה, והגמל טעון שתילי נטיעה, ולפנות ערב הגיע למחוז חפצו. לאחר שמסר את השתילים לשכונת ה“יהוד” החדשה, נכנס לאחד ה“חַאנים”, נתן מספוא לגמלו וסעד את לבו והתנמנם מעט. עם חצות הקיץ משנתו, הוציא את גמלו ויצא לדרכו. הוא מהר לשוב אל כפרו ואל בנו, לבו נקפוֹ ולא ידע על מה…

כשהקיץ אבו ואוי משנתו, לא הרגיש בשנוי שנתהוה באויר. ורק כשיצא מן העיר ובא לבין ההרים, נשבה בו רוח צפונית חזקה וקרה והקפיאה את כל דמו. הוא התעטף בעבּאיתו הישנה והמשומשה, אבל קצר כחה לחממו. נשימתו הלכה ונפסקה מרוב קור. וככל אשר הוסיף לנסוע, כן כבד עליו הקור וכבדה עליו הרוח. וגם הגמל התנהל לאטו בכבדות, לעתים התעכב בדרך והפנה את ראשו הצדה, כאילו בקש להסתתר מפני חמת הרוח וזעף הקור. שעות ארוכות מאד נמשכה דרכו של אבו ואוי, ועדין לא יצא מבין ההרים. ועדין גמלו מטפס ועולה, מטפס ועולה. שכח אבו ואוי את הזמן, שכח גם את מקומו. מחשבתו התנהגה בכבדות.

והרוח כבדה מרגע לרגע. והקור חזק. דבר־מה נתקע בגרונו של אבו־ואוי, לא להקיא ולא לבלוע. הוא עומד להחנק. והדרך נעשתה פתאום חלקלקה. רגלי הגמל נמעדות. זה פעמַים קרוב היה להכשל ולנפול, ורק בעמל רב החזיק מעמד והמשיך את דרכו. וגמלו של אבו־ואוי הוא הגמל החזק שבכפר! מה היה לו? ויש שדורכות רגלי הגמל על דבר הנשבר מתחת לרגליו. מה הדבר? ופתאום נתעוררה מחשבתו הלֵאה של אבו־ואוי. משהו חזק הכה על לבו והטיל בו סערה. הוא פתח את פיו להגיד איזה דבר, להכריז, לבשׂר… בו־ברגע כשלו רגלי הגמל ויפול מלוא קומתו… רגלי הגמל נשברו ולא הוסיף קום, ואבו־ואוי התגולל כאבן כבדה ויפול אל התעלה העמוקה. אנחה קלה פרצה מפיו – ולא הוסיף עוד…

פלחי זרעניה השכימו לקום. מאחרי חצות תקף אותם קור חזק וגזל את שנתם. “מה הלילה מכל הלילות?” שאלו הפלחים, והתהפכו מתוך רוגז על משכבותם. גם הבקר, אשר בבתים עם הפלחים, לא ידעו מנוחה. התרוממו, קמו, רבצו ושוב קמו. התחככו זה בזה, דפקו ברגליהם ונגחו בקרניהם הקצוצות. מה הרגיזם? הנשים קפצו בעוד חושך ומהרו החוצה, אל הבאר. ומה גדל תמהונן! הבוץ, אשר בחצרות נתקשה ויהי כברזל, ובדרוך עליו כפות הרגלים, הן נכווֹת. ושלוליות המים נתכסו בדבר־מה הנשבר תחת הרגלים…

קולות בהלה. קריאות תמהון. גם הגברים נבהלו לצאת מן הבתים. כל הכפר התעורר. באויר עמדו דברי התעוררות, שיחה של התפעלות. ופתאום פרצה קריאה מפי האחד, ואחריו קראו הרבים:

– זכוכית על פני המים… קרח!… הלא כה היו דברי אבו־ואוי…

– קראו לאבו־ואוי!… יבוא ויגיד לנו, הככה היה גם בימיו?…

אבל אבו־ואוי איננו. עוד אתמול עלה עם גמלו ירושלימה וטרם חזר.

והפלחים עמדו כנופיות־כנופיות עד אור הבוקר ושוחחו. וה“חַילים” ספרו שוב על כל אשר ראו בארצות נכר. אחד הפלחים מתחיל פתאום לספר על שנה שהחטים עשו שלשים שערים… כל השנה אכלו אז לחם חטים… ואיזו פלחית מספרת פתאום בקול, איך היה בעלה הראשון מכה אותה אחרי החתונה… מה לספורים הללו ולקרח?… איזה רוח עברה עליהם?…

ממחרת, לפנות ערב, ידע כל הכפר כי אבו ואוי נפל בלילה מעל הגמל, כי רגלי הגמל נשברו, וכי אבו ואוי נפצע ונקפא, ונמצא מת. בחורי הכפר מהרו אל מקום המעשה, שחטו את הגמל, פשטו את עורו, גזרו את בשרו לגזרים והביאום הכפרה. כל הלילה בשלו הנשים את בשר הגמל והגברים אכלוהו לתאבון. וגם את גופת אבו ואוי הביאו הבחורים עמהם, ועוד בלילה ההוא השיבוהו אל העפר אשר ממנו לוּקח.

____________

ימים קשים באו אחרי מות אבו ואוי. ימים מספר עמד קור חזק. בוקר בוקר נהפך הבוץ לברזל ופני המים התכסו קרח. וכפור לבן היה מונח על החציר ועל הירקות. הירקות נקפאו. העשב הרך בשדה קמל יבש. והתבואה עמדה ולא גדלה.

ואחרי ימי הקור הגיעו ימי חום ויובש. פני השמים זכים וטהורים כבימי הקיץ. השמש לוהטת, האויר יבש וגשם אין. השדות יבשו, חרבו.

הפלחים מביטים יום יום אל הדרום, האין רוח נושאת גשם בכנפיה? ועיניהם כלות. פניהם נעשו שחורים משהיו, השחירו מרוב דאגה. שחו גופותיהם מצער. ופני הבקר… קשה להביט בפניהם; עור ועצמות. והעינים קוראות: “רחמים”. “ימי הרַבִּיעַ” הגיעו, ובשדות אין מרעה. וברפתים כלה תבן. כל האויר ספוּג מלה קשה ואיומה: רעב.

יום יום באים זקני הכפר – האבות נזדקנו – אל קבר אבו־ואוי, דופקים על האבן אשר על קברו ואומרים:

– ספּר אבו ואוי, אמור לנו, כיצד היה בימיך? העוד יהיה גשם בארץ, או כולנו נגוַע ונמות אחד אחד בצמא וברעב?… ומה חטאנו?… והבקר מה חטא?…

אבל אבו ואוי שותק.

והנשים זוכרות את חטאן, ואת העלבון אשר העליבו את אבו ואוי, והן משכימות ובאות אל הקבר. דופקות הן על האבן, מכות על לבן, תולשות את שערותיהן ומבקשות סליחה ומחילה.

ואין אבו ואוי עונה. בלעה אותו האדמה לנצח.