לוגו
הבחירה בארץ הבחירה: הכל חולף (פתיחה)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א

הכל חוֹלף חוץ מן ההכל חולף.

החלוף חוק בל יעבור הוא, כי השטף לבדו חי וקיים. והחולף, כלום להיכן הוא חולף ועובר? אל עצמו הוא חולף, אל תוך עצמו, על מנת לשוב ולהתגלות משם הוא גופו בעיבור־צורה ובשינוי־לבוש.

כיוון שהנחת מציאות של הוא גופו השונה מעצמו, כבר הסכמת שיש חוזר ונשנה, או שהיש הוא חוזר ונשנה. ההשתנות היא ההתעצמות. השוני הוא בתופעה ולא בעצם. החיים לעצמם לא ישנו טעמם ולא ימירו דתם לעולמים, אך הם פושטים צורה ולובשים צורה, הקליפה נזרקת והתוך אינו מתבטל. אמנם, הכל הוא כגלגל החוזר, אולם רק הגלגל חוזר ולא המרכבה, כי היא רצה אורח בנתיב שגבלו לה מקדמותה. תנאי המקום והזמן הם מעשי־מרכבה וצירופים, כלומר, יחסי הכוחות. ואילו הכוחות עצמם בעינם עומדים.סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח.

ואתה צא וראה, רפי־רוח מכוננים את צעדיהם לפי משב הרוח, הם נישאים ברוח, ככתוב ביחזקאל א': “על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה”. סבורים הם כי הגלגלים הם המרכבה וכי “רוח החיה” באופנים ולא בנפש החיה, היינו, בעצם הישות. הם מטיילים בשדרות ואינם מגיעים כלל אל הלוז שבשדרה. בכל מסכת חדשה מגלים פנים חדשות ובכל חילוף־משמרות – שינוי־ערכין.

אמת היא; אין ראיה ניצחת ליסוד הנצח המפעמנו מן השטפיות האופפתנו.

אני חיים בתוך הזמני, אך נושמים את הנצח; הננו מעורים במקומי ורוחנו מרחפת באויר העליון. הגוף שלך, אדמתנו; והנשמה הוצבה מזוהר־עולמים. אין החומר אלא כלי לרוח.

המקרים והמעשים הם כלים. פשיטא שאנו מצווים להיאחז בהם, היין הטוב אינו נאחז אלא אם כן הוא נתון בכלי. המקרים והמעשים הם ידות לחיים, ככתוב: כי יד על כס יה. אנו אוחזים בידות הללו כדי להתאחז בחיים, לקנות לנו אחוזת־חיים. דין הצופה בשער לישב על מדוכת הכלים ולתהות על הקנקנים, ובלבד שלא לבוא מתוך אותה הסתכלות לידי התעלמות ממה שיש בהם. חיי־שעה הם גלים של חיי־עולם. ומה טעם לרכב על כל גל וגל לחוד, כאילו הוא הים הגדול?

הרוכב על גל בודד משול לדרדק הרוכב על גבי מקלו ואומר: זה סוסי ואנוהו! אין גל משתער ובא אלא בכוח הדוחף של גל קודמו או של ציבור משברים עזים.

אחד הוא האדם בכל הדורות, כשם שהעולם הוא אחד בכל הזמנים וההגיון האנושי הוא אחד ואין שני לו. כל עוד השמים יהיו למעלה והאדמה מתחת, הראש זקוף כלפי מרומים והרגלים דורכות למטה, לא ישתנה הטבע האנושי ויצרי־לב לא יצאו בדימוס.

חדשה לא תתחולל לא במערכי היקום ולא במערכי הרוח באנוש. חוקים שפעלו בימי קדם ביחסי הבריות שוכני היערות והמערות מניעים גם את ההמונים בכרכי העולם של זמננו וידריכו את התהליכים החברתיים לעתיד לבוא. מין אנושי אחר, נבדל לחלוטין מזה הקיים בעין, לא יקום. שיעור־קומתו הרוחני של האדם לטפסיו השונים נחתך ונקבע מראש ומקדם ועד אחרית הימים. אין כל חדש תחת השמש, לא בשמש המאירה לארץ ולדרים עליה ולא בצללים, מחויבי המציאות השמשית, המקדירים שטחים נרחבים של חיינו עלי־אדמות.

מי שענה ליונה הנביא במעי הדגה הוא שיתן קול־ענות גם ליונה במעי הלויתן של זמננו, הטורף עמים וממלכות כדגי־רקק. קול, קול, קול רכבי־ברזל ומכונות־פלדה, ההומים ומחרישים אזני הרוח. אך גם לעומד על המצפה בזמננו אין תפקיד שונה משל תפקידו של רב החובל בדברו אל יונה: מה לך נרדם? קום קרא אל אלהיך!

הצופה שמש הקהל הוא, הדופק באשמורת הבקר על התריסין: קומו לעבודת האמת! הרימו כוס־ישועות לקידוש החיים! רדו לפני התיבה להתפלל עם הותיקין שבאילנות ובדשאים! אל תעשו את מלאכת העם רמיה! הצופה הוא מעורר. טבע המעורר לזרז ולהזהיר. כל הזהרה כרוכה בחזרה. החוזר חורז את ניביו ואף קודח בהם. חורז אחד לאחד את המקרים והמעשים, הבאים ללמד זה על זה, ואף קודח ונוקב לתוכם, כדי לעשותם לקח, כלומר, מקור חרטה על לשעבר ותהיה על להבא. הוא קודח במשמע הכפול. רוחו קודח ומרעיד והוא קודח לתוך העומק, כדי לחשוף את המניעים, לפרש את הגורמים ולהבהיר את התוצאות, להקנות משמעות למאורעות ולהפיק מהם את מוסר ההשכל.

כשם שהמשוגה, החטא, האיולת, הבערות, הרהב, רעות הרוח וההתפראות הם גלגל החוזר בעולם, כך השופרות לעמים חייבים לקיים “הלוך וקראת”, הלוך ותקוע באזנים, עד כי גם החרשים ישמעו, לקרוא בקול־חרדות. לקרוא תקיעה, שברים, תרועה, לקרוא ולבלי לחדול, להעיר ולעורר, להכות על הכפתורים וירעשו הספים, כדי להביא את הטועים והמוטעים, אף את המטעים והזדים, לידי עיון־מחשבה, לשיקול הדעת ולהרהורי תשובה וחרטה.

לא נכתבה שום מגילת הזעם, אלא מתוך אמונה בניצוץ הטוב, הלוחש ואינו פוסק בכל נפש. רק המיואשים אינם צועקים, ורק האדישים אינם תובעים דין וחשבון, אבל הצופים, המצפים באמת להתעוררות מעוררים ואינם מפסיקים.

החיים הם גלגל החוזר, ואף השמירה על החיים אין לה גבול ושיעור. השומרים בלילות צועדים בלי הרף, בודקים פינות נסתרות ואל מקום־תצפיתם הראשי הם חוזרים מפעם לפעם, החזרה היא נשמת המנגינה. כל דובר בשער יש לו ניגון החוזר. על כך לא יגונה. אדרבה, בזאת ייבחן. אף מי שנפשו משמשת קן לשאיפות רבות, כולן טובות, כולן ברורות, יפות ונאצלות, דרך הטבע צמוד ביותר לשאיפה ראשית אחת, המפעמתו תמיד. אפשר לטייל בפרדס ארוכות וקצרות, ובלבד שיש נקודת־מוצא אחת, שהיא גם נקודת־שיבה. כל אחד צריך לדעת לא רק לאן הוא הולך, כי אם גם לאן הוא שב. לשוב הביתה, כי שם הנקודה. בלי הנקודה כל האפקים רחבים הם רק חזיונות־שרב. בנקודה סוד הדביקות. הדביקות הוא יסוד האמת.

 

ב

מבחינת הגלגל החוזר יש, כמדומה, ליייחד יתרון־ערך למחזור של פרקי־עיון, הסובבים על ציר הענינים השוטפים, במידה שנתקפלו לתוכם הגיונות מאוצר המחשבה הקיים ועומד. מחשבה צרופה, שאין לה סומכות בפרשיות־חיים מסוימות בתחום המציאות החברתית, נראית לפעמים כקטר ללא קרונות. היא קלת־כנף יותר לפי שהיא קלת־מטען. היא מבריקה יותר, זוהרת פעמים, וכזוהר הרקיע, שאין אדמה מתחת לו, לא קשה להיות בן־כנף, אבל קשה להיות מהלך על שתים, מבלי לצעוד ברגל גסה. רבותה היא להיות מלאך, שרף, או שר בשירים האומר זמירות על העולם הקטן או האני הגדול? אבל רע ומר הנסיון לאכול פת במלח של עסקי יום־יום על טהרת האמת. יש רואים בפיוט גלוסקאות וכלי־מילת ופרקי־עיון על נושאים זמניים פת־קיבר. אבל פת־קיבר של היום, שנלוש ביושר, יכול שיזכה להיות לחם הפנים של מחר.

הדברים נאמרים לגופם. וכל מי שיגלה בהם נעימה של התנצלות לא יהא חלקו עם הטועים.

ראיתי זכות. – ובמידה ידועה גם חובה לעצמי – להוֹציא בספר “הבחירה בארץ הבחירה”, מבחר פרקים שפרסמתי בשנות תש“ה–תשט”ז על דרכי המדיניות והתרבות, אף על יחסי־ציבור, בישראל.

זהו כינוס של אזהרות, חרדות, תצפיות, צפיות, תקוות ומשאלות. שום ענין מן הנושאים הנדונים בפרקים ההם לא נתיישן. שום אימה לא פגה, שום תקוה לא נתבדתה, שום שאיפה לא נתגשמה במלואה, שום פגם ועיוות לא תוקנו כל צרכם. הכל עדיין שוטף בשילוח! רוב הזנחות והן כמות שהן. בוודאי נמצאו תרופות לכמה מחלות הילדות של מדינתנו, אבל רק תרופות, העוצרות אולי את המחלה ומאיטים את תהליכיה, ולא רפואות שלימות העוקרות אותה משרשה. הכל עדיין כדאשתקד. שנת תשט“ז כשנת תש”ז לרפיפות המחשבה, לצפיפות היצרים ולהיסח הדעת לעתים מן העיקר והתוך. אף אורים רבים נוצצים בתוככי ישראל. מפעלים גדולים צומחים; יזמה כבירה שוקקת בעיר ובכפר. עצום המעוף, אך רבים גם המעקש והפתלתול. דעת הקהל בישראל, שבכתב ושבעל־פה, אף היא כגלגל החוזר. הבעיות הנושנות מנסרות בה כחדשות וכל אחד בא, תוקע ומוקיע אותן, כאילו הוא הראשון נתן את התקיעה הגדולה ולא היה לפניו מעיר ומזהיר. השכחה היא, כנראה, העזה שבתאוות. שכחת־ראשונים היא מסתמא מצוה. כל אחד תנא קמא. וממילא דין הוא לשים עפר בפיו של מי שקדם לו. אולם לא זו הצרה, שזוכרים כל כך היטב להשכיח בעלי הדברים אלא זו, שכל קלות־ראש בבעלי דברים גוררת אחריה קלות הדעת גם לגבי הדברים וגופי המעשים. כיוון שהכל הם ראשונים שוב אין מצווה להעמיק בשום בעיה כדי לחדש בה דבר־מה ולחפש פתרונות חדשים, אלא די בשיגרה ובטחינה. ותחת העמקה והנמקה באה הרקה מן הריק אל הריקן. תחת בכי זמר. והזמר נעשה פזמון. לא עוד מעוררים שאלות אלה מרדימים אותן; אין מחדשים תשובות אלא מיישנים אותן. וכל מראות הנגעים בעינם עומדים.

ואף זהו טעם מספיק לכינוס המגילות, המצטרפות לתעודה, כי הענינים אצלינו חוזרים ונשנים. האור הוא אור והצללים אינם נסים כלל; גלגל החמה בארצנו מנסר בעוז ובהבהקה רבה, אבל גם ענני־יגונים מצטברים; קרן ישראל רוממה, אולם חית ישראל היא בעלת שתי קרנים: קרן קיימת אחת ממקור ישראל וקרן אחת שנחקק עליה מטעם המתבוללים והמתיוונים שבכל הדורות: אין לנו חלק ונחלה באלהי ישראל, אור וחושך משמשים בערבוביה; פריחה וניוון זה לצד זה וזה בתוך זה. רהב לאומני וכחש לעצמיותנו מהלכים לעתים שלובי־יד. יש המראה ואין סימני הבראה; כשרון בכפיפה אחת עם רפיון הרוח המחריד.

אכן, תעודה היא בישראל, גל־עד. אך גם רמזי־גיל נוצצים בה. מכל מקום אין כאן דמעה, שאינה נוצצת בדמעת־גיל.

להתנצלות על החזרה צריך להוסיף לימוד־זכות על האזהרה.

דברי־כבושים רבים, ופעמים קשים כגידים, נתלכדו יחד במסכת הזאת, דיבור לדיבור מצטרף לחשבון מר ונוקב, שאפשר לדרשו כמין הגזמה, ורבים אומרים שדרכה להזיק אפילו כוונותיה רצויות.

אך אני איני בדעה זו. נניח, מוגזם במקצת, הרי כל תוכחה היא במקצת מוגזמת. הגזמה היא מלח האמת. אף הברכה היא ממולחה כל־שהיא ואין שבח שאין בו קצת פלפלא חריפתא. אבל שום דיבור, בין לחיבה בין לחובה, אינו מחבל, ובלבד שהוא מתכוון להועיל ולתקן.

האמת אינה מזיקה. כל שמקורו הרצון הטוב חותמו אמת. אפילו דעה אישית, פרטית לגמרי, נכונה, מאחר שאין כלל בעלי־מונופולין לאמת מוחלטת. אין רעיון שאין עליו פירכה. ומצד שני, אין שום דעה, שאינה עשויה להתבצר בלב כאמונה. תוך ועיקר בכל “אני חושב” הוא ה“אני מאמין” שבו. אפילו משפטים שהם כתהום רבה אינם נעלים מן הנטיה האישית, והנטיה מחייבת ממילא פניה. דיינו, אם אנו משיחים את עצמנו כפי ראות עינינו ושיקול־דעתנו מתוך שאיפה להגיד באמת את אשר עם לבנו. השאיפה לאמת היא האמת עצמה. כל אמת אישית היא אמת הציבור, ובלבד שהיא נובעת מן השכל והלב, ולא מן האני הקטן.

מותר לנו, ואף חובה עלינו, להביע את השקפותינו על הדברים והמעשים, כפי שהם נראים לנו וכפי שהם מתרחשים בתוככי ישראל המדינה.

לא לנו, לא לנו, יאמרו המבקרים הדוברים בך קשות, כי אם לך המדינה חרדתנו.

עליך נטינו את קו ההערכה, כי טובתך היא אמת־מידתנו ומידת אמתנו.

יען נאהבך, לכן נוכיחך תמיד. לך עינינו נשואות תמיד, ואולי משום כן יש שאנו צופים בך בעינים מוגדלות כעיני הפחד, ואף נמוד לך מידה גדולה, גדושה, של בקורת, כזו הנראית בזכוכית המגדלת של ההגזמה.

אהבתנו לך עזה כמות, לכן קשה כשאול קנאתנו לך.

גויים רבים אוהבים את מולדותיהם, אך הם הלא איש ואיש יולד בארצו. ולא כן אנחנו כי ממרחקים באנו אל ציון משושנו. נכתבים אנו לה ולא נולדים בה. לא היא הרתה וילדה רבים מבינינו, כי אם אנו הרינו והגינו אותה, בחזון־דמיוננו טפחנוה וגדלנוה. ואף בנינו, אשר נולדו תחת שמיה וקמו לעבוד את אדמותיה, עדיין לא ינקו את לשדיה מחלב אמותיהם ומבעד לעורקי האבות ואבות האבות, צנור המורשה של הדורות.

רוצים אנו לראות את ציון בהדר־זיוה, לכן נאמר לה: שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך. בציון מחפשים אנו את השלימות, היינו, את הדרך אליה. ציון היא לנו לא רק יסוד, כי אם גם הוד שביסוד ותפארת אדם, עם סגולה, גוי טוב, גוי חכם, עם־אדם. רוצים אנו לראותה יפה כלבנה, ברה כחמה, כי אחת היא לנו משנות דור ודור, אחת היא לאם־אומתנו.

לכן אנו רואים בה פגמים לרוב. אף איזוב־רע בקיר ארצנו הוא בעינינו כארז בלבנון.

והלא אף בארזים נפלה שלהבת.

רבות הכרזנו במחזור זה של פרקי־עיון על חטאים, העושים את ציבורנו כמרקחה; לא רבות הפרזנו. ויסולח נא למעט הנפרז. הכרח הדור, צו התקופה, פרי הנסיבות הוא. עמנו יושב פרזות בארצנו. לא חומה ולא מגן לו בבית־נפשו מפני רוחות הפרצים של תרבות הלעז. הבו חומה לנפש האומה, מצודה לציון ומגן לתרבותה.

ואם חומה תהיה לנו נבנה עליה טירת כסף, בירת הכיסופים, רגשת הצמאונים לתפארת ישראל, לעצמאות שברוח, לרום־מעלה בקרב תרבות הגויים.

סובב סובב הולך הרוח בישראל ועל סביבותיו שב הרוח, למקור נצח ישראל שוב ישוב על אף כל תהפוכות העתים.

סיון תשט"ז.