לוגו
הבחירה בארץ הבחירה: תש"ז
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

עם, מדינה, חברה, תרבות    🔗

א    🔗

השם צרפת כולל עם צרפת, מדינת צרפת, חברת צרפת ותרבות צרפת. כיוצא בזה דניה, הולנד, שבדיה ובמידת־מה גם אנגליה. ואילו האומר בלגיה, למשל, מתכוון בעיקר למדינת בלגיה, מאחר שאין עם בלגי אחיד; הואיל ושתי שפות מתהלכות בה, יש לנו ממילא שתי חברות ושני נוסחי־תרבות. מעצמות גדולות המיושבות עמים רבים, הדוברים בלשונות שונות ודתיהם ונימוסיהם שונים, לא כל שכן שאין שמן מכיל אלא את תכנן המדיני בלבד, אם כי גם בארץ־רבת לאומים שוררת או הולכת וגוברת לשון עם הרוב, רוב המנין או רוב הבנין, הטובעת בחותמה גם את החיים החברתיים והתרבותיים של כלל האוכלוסים.

העם הוא התוך, היש המוחשי או המבוקש; החברה צרה את התמונה; המדינה היא כל עיקרה חישוק או מסגרת, המשמרת את התמונה, אף משלימה אותה ומוסיפה לה נופך משלה. התרבות, או כוח היצירה, היא גולת הכותרת של הדיוקן הלאומי, הכוח הפועל בעם ועושה אותו חטיבה.

לא בכל זמן ומקום פועלת המדינה לעלוי התמונה ושוקדת החברה להגברת כוחו הפועל של הרוח הלאומי, יש שהמדינה צוררת לתרבות הלאומית או שהחברה מתנקשת בה לקצץ בנטיעותיה ולזלזל בערכיה. דברי הימים שופעים דוגמאות לחתירת המדינה תחת ערכי הלאום ולפגיעות החברה בצפור נפשה של נשמת העם.

הריב בין הכוהנים והמלכים, הנביאים והמושלים, תמימי־לב מבני דלת העם, השומרים מסורת האבות, ואנשי מרום עם הארץ, הנוטים אחרי הבעל, הוא עתיק־יומין, אבל הוא מתחדש בכל זמן ובכל שעה, בהתאם לנסיבות הימים. או שהתמונה נאלצת לעמוד על נפשה כנגד המסגרת, המבקשת להמעיט את דמותה, או שהשועים והקועים זוממים להמירה באחרת. יד השרים היתה ראשונה במעל להשתחוות לאלוהי הנכר. השועים והקועים מהווים אותה שכבה בעם, המתגבשת לפני כל השכבות האחרות. וכל מקום שאנו מוצאים את המושג חברה סתם בעולם העתיק, בתקופת ימי הביניים, ובעצם, גם בזמנינו החדשים, משמעו האמרכלים, הפטריצים, ראשי הקהל, ראשי המדברים, העסקנים ואנשי ההגה, הקיצור, החברה הגבוהה. כל אלה הבאים לפי מקצועם ולפי עסקנותם במשא ומתן עם החוץ, מתקרבים מהכרח או מרצון אל הזר, למדים מנימוסיו, ואם הזר הוא החזק והעשיר הם מתפעלים מברק חצרותיו, מיפעת כרכיו, מקרני ההוד של תרבותו ומהליכות היפות או הנחזות כיפות של מרומי החברה שלו. מכלל התפעלות הם באים לידי התבטלות או לידי אימה פנימית מפני כוחו וחינו, ויש שהם אומרים: מפני חסדו. הם מתחילים להסתכל בעניני הבית הלאומי הצר והעני שלהם מבעד לאספקלריה של העולם הגדול והעשיר. היינו, של היריב החזק, מבקשים דרכי־פשרה עמו, תחילה אולי לשמה, אבל אין הם נקיים גם מן הפניה להציל בדל־שלטון לעצמם בכל התנאים. עיקרו של דבר. לבם נהפך עליהם. הם הציצו בגלית ונפגעו. מכאן ואילך הם זורקים אבנים בעמם הקטן, עם דוד. הם מבזים בגלוי או בסתר לקטנות המכורה ומזלזלים בפרהסיה דוקא בערכי־מסורה. בתוך עמם הם יושבים ומתאוים לטמיעה. ההתבוללות היא תאוה וגם חולי הלב. אין אדם נעשה מומר לחוץ אלא אם כן נעשה תחילה מומר מלפני ולפנים.

טעמים כלכליים מעורבים על הרוב בערעור יסודותיה של התרבות הלאומית על ידי מכווני המדיניות או גאיוני החברה, אבל הגורם הכלכלי אינו אלא גלגל אחד מכלל הגלגלים, המניעים את הפרטים והקיבוצים בכל שטח־חיים. אין העולם אלמן מרודפי־בצע, רודפי־שררה, ורודפי הנאה, אבל יצר הבצע וההנאה אינו בן־יחיד כלל וכלל. האדם שטוף תאוות שונות, ויש מהן ההורסות אותו, אבל כיון שנכנסה בו תאוה חדשה שוב אין הוא חס על ימיו ועל דמיו. אף ההתבוללות היא תשוקה עזה. יש שזו תוקפת חוגים של האומה, על הרוב החוגים העליונים, אבל ייתכן שהיא תדבק כמחלה ממארת גם בפשוטי־עם, בהדיוטות. ברוב המקרים הכפר הוא נאמן בית־האומה והכרך קוסמופוליטי. אבל חזיון הפוך מזה גם כן אינו נמנע המציאות. “ובילדי נכרים ישפיקו”, היא נטיה מצויה אצל כל השכבות, העליונות והנמוכות, של העמים הקטנים והחלשים. החלש לא רק מפחד מפני החזק, אלא גם מכבד אותו ומבקש להידמות אליו בכל, אוהב אותו ורוצה להתקשר עמו בלב ובנפש – הנה מקור לקלקול גדול והרס רב בחיי הפרט והכלל.

פעמים גם עמים חזקים למדים מדרכי עמים חלשים והיו כובשים שדבקו בתרבות הנכבשים. תורת ישראל וחכמת יון פשטו בקרב הגויים לאחר שיהודה ויון נחלו את מפלותיהן המדיניות, אבל אין למדים מיוצאים מן הכלל. יהודה ויון היו שני גאוני־עולם, ואף מהן לקח העולם הגדול ערכים רק לאחר שסבור היה, שהנופלים הללו לא יקומו עוד לתחיה. אין אוהבים חלשים, המעיזים לחיות עוד. חכמת המסכן החי בזויה. צרה היא שהמסכן עצמו אינו מכבד את חכמתו והוא נופל ברצון “כורעים” בפני הכוח המקובל או היופי המוסכם, שאף הוא בחזקת כוח. כריעת־ברך זו יש שאינה כרוכה כלל במגמות מדיניות, אלא בשאיפות חברותיות, שאינן נרתעות אפילו מלפגוע בחוט השדרה המדיני. מצויים חוגים בעם הבורחים ממרכזם הלאומי, ממקור חיותה של המכורה, ונמשכים החוצה. רוסיה במאה הי"ט כבר הגיעה לחוסן מדיני, אבל במובן תרבותי ואף חברותי היתה מעין מושבה צרפתית. החברה הגבוהה אימצה לה את שפת צרפת לשפת האם שלה וקיבלה את ההשראה מטעם צרפת ומנימוסיה, תרבותה היתה לועזית לשליש או למחצה.

ב    🔗

מדינה מושלמת היושבת על מלאת ארבעת תכניה – ארץ, עם, חברה, תרבות – אינה קיימת כמעט בימינו. או שהמדינה צרה ממידת ארבע הרשויות ואינה משמשת חישוק נאות להן, כגון אימפריה החובקת בזרועותיה עמים, חברות ותרבויות לרוב, מעין בבל הגויים, עד שמגודל המאמץ עשוי החישוק גופו להתפקע, או שהמדינה רחבה מתכניה ואין בכוחה ללכד את אוכלוסיה המעטים לחברה בעלת תרבות – שכן יצירת תרבות בימינו מחייבת חברה גדולה חזקה ובטוחה בעצמה – בדומה לבגד רחב, שאינו מחטיב כהלכה את הגיזרה לצור לה צורה נאה ומתוך כך הוא מתקמט ומתמעך ובליתו קרובה.

העולם בזמננו אחד הוא רק במובן זה, שהגדול והחזק יכול להיות בכל עת ובכל שעה בכל מקום שבעולם, ואילו הקטן והחלש כל כך נדחק ונלחץ בצד ובכתף עד שאינו יודע עוד היכן עולמו ולרוב אין לו דריסת־רגל אפילו בד' אמות שלו. זמננו אכזרי מאוד לעמים הקטנים, אם כי הרבה מדובר על כך שהגיע תורו של האדם הקטן. הטרגדיה של העם הקטן בימינו, שהוא עצמו מתכווץ ורע לו. ואם אפילו הוא מחרף נפשו לעמוד כנגד לוחציו ומקצציו המדיניים, אין לו עוז, ועל הרוב גם לא רצון, לעמוד כנגד המבול התרבותי, הזורם עליו מעולם־חוץ. למתנקשים לעשות חורבן בגופו הוא עונה במאבק, ואינו חש ואינו מרגיש שאותה שעה עצמה הלויתן הגדול בולע את תרבותו ונשמתו נשרפת באש הזרה. הוליבוד, למשל, נושאת סכנות שמד וטמיעה לעמים הקטנים לא פחות מן הנפט. אבל הכל צועקים על הנפט ואין מתקומים על הוליבוּד, כאילו רק הנפט בוער ומסרטים רעים אין מתלקחות שריפות בנשמות.

אפילו עמים גדולים ירדו בימינו למדרגות קטנים. לא רק עולם הכוח, כי גם עולם הרוח, נעשה מונופולין של שתים־שלוש מעצמות. הללו משתלטות בכוח, בפיתוי, בערמה, בשוחד, באיומים על כל העמים, על כל האדם. הן לוקחות לעצמן את הסמכות העליונה על האמת, על היושר, על החן, על הצדק והן שפוסקות הלכה מה זו התקדמות ומה לאו, מהי טובת העולם ומה היא טובת־הנאה לאומית קטנה, ואף מה זו לאומנות. הוא הגדול, שיש לו הרבה בהווה, מותר לו להתבצר גם בערכי מסורת שלו ולעשות פולחן לאבותיו ולגבוריו המדיניים, לך החלש אסור לזכור עבר ולכבד אבות ולרחם על נשמת עמך, שאם אתה עושה כך הנך בוגד באידיאלים האנושיים. הגדולים, החזקים, העשירים, מודדים אידאלים לחלשים. לעניים. הם כותבים בשבילם שירים, מחברים למענם מחזות, סרטים, מנגינות, מלמדים אותם מוסר, טעם, אמנות ודרך ארץ, פוסקים להם גם לבוש ואפנה והשקפת־עולם. איכה יקום עם קטן בתוך ים השעבוד, המכונה תרבות העולם או אחדות העמים? תרבות כרכים זרים העושה למס עובד עניי־עמים; אחדות העולם, המטילה את החלשים על כרחם בזרועותיהם של החזקים.

הגייס החמישי חדש כמונח, כמטבע הוא ישן־נושן. במיוחד במקצוע הרוח. כל תרבות גדולה יש לה סוכניה הגלויים והחשאיים בקרב כל האומות הקטנות והם שמביאים אל הקרתנים ברחבי תבל את יצירותיה של המטרופולין, אם כי על הרוב בבואות קלושות ומתוך פחת רב. העמים הקטנים משלמים גם בחיי הנפש בלוי הלך ומנדו אל העמים העשירים. בכל הדורות נלחמו העמים הקטנים על זכות סגנון משלהם ולא הצליחו, בימינו לא כל שכן. סגנון מקורי הוא בגדר מותרות, שרק החזקים תופסים לעצמם. אולם אין קיום לאומי בלי סגנון עצמי. צער להגיד: הקטנים בימינו מתקדמים רק במובן של טשטוש צורתם. באין עצמאות רוחנית אין גם חברה עצמאית. אפשר לומר, שמשכילי העמים הקטנים עצמאיים רק במובן החסרונות, שיש להם משלהם. ואילו רוב מעלות שאולות אצלם משל הגדולים שבאומות הגדולות. המדינאים, החכמים והאמנים במדינות הקטנות מבקשים להידמות אל אנשי המופת שפעלו במדינות גדולות. זה רוצה להיות נפוליון, זה ביסמארק, זה שואף להגיע למעלת טולסטוי או דוסטוייבסקי, זה מגדל לו צורה של גנדי או טגורי, זה משחק על הבמה נוסח סטניסלבסקי וזה מעמיד פני אדם העליון כניצשה, מנתץ אלילים כבירון או מסלסל כווני־חן כאוניגין. אהבת החזק והתאוה להידמות אליו עושות את הקטן קטן יותר.

רק פעם אחת היה מעשה בזמן האחרון ושתים־שלוש מדינות קטנות הגיעו גם כן לידי הגמוניה בעולם היצירה הספרותית. איבסן לא היה חיקוי למי שהוא מבחוץ. הוא היה דומה לעצמו בלבד. וכן קירגהורד גדל הרוח. וכן סטרינדברג, וכן יקובסון. כיוון שהיו תקיפים בשורש נשמתם נתבצר להם מקום גם בעולם הגדול. אף הגדולים יש להם דרך־ארץ מפני בן עם קטן שהגיע לעצמאות רוחנית, היינו, לגדלוּת אמיתית, אלא שהחזיון הסקנדינבי היה גם כן מעשה־פלא, פריחה חד־פעמית, שלא ארכה אלא כדי דור או דורותיים, ודומה שהאומות הקטנות האלו נחלשו מאוד מגודל המאמץ והשכינה נסתלקה מהן. הקטן משלם בעד הכל כפלי־כפליים ובמיוחד, בעד המאמץ להיות גדול באמת. לאיבסן ולסטרינדברג לא קמו ממשיכים בשיעור־קומתם.

ג    🔗

לא אוסיף לדבר ברמזים. אני נוקב ויורד לתוך בעית ישראל בימינו, היינו, בישובנו. הענין הוא מסובך וחמור עד למאוד. מאבקנו המדיני מסיח את דעתנו מן המאבק החברותי והתרבותי, המנסר גם כעת בקול, אם כי לא בקולי־קולות, העתיד להחריף דוקא במידה שהסכסוך המדיני יתישב כל־שהוא. אנו כעת מטילים דגש חזק בארץ משום שהננו נטולי־קרקע, בבית לאומי, משום שהננו מחוסרי־בית, במדינה משום שהננו צמאי מולדת, אבל ארץ, קרקע, מדינה, מולדת הן רק תנאים להתהווּתו של עם ולהתרקמותה של חברה יוצרת מתוך כבוד לנפשה ואמונה ביעודה המקורי. אנו רוצים להיאחז בארץ. האם אנו רוצים להיווצר גם כעת, כחברה, כתרבות חדשה? האם אנו שואפים לעצמאות רוחנית?

אין זה מחקר לעתיד לבוא. זהו התוך של עניננו בישוב הזה לאלתר. יש לנו חלוצים, יש לנו גבורים להגנה ולהחייאת שממות, האם יקומו לנו גם יהודים צמאים לקוממיות רוחנית? האם נראו כבר ניצניה של חברה עברית בעלת שיעור־קומה, השואבת את סמכותה מתוך מקור נפשה? טרם מצאתי סימנים לכך. אהה, רואה אני הרבה נבטים המבשרים את ההיפך מכך. אסור לתבוע שבח ועליה לאלתר בכל השטחים. שר ההיסטוריה איננו פזרן. כשהוא נותן מכאן הוא לוקח מכאן. אבל אסור גם כן לבלי לתבוע. לא נתגבשה עדיין חברה עברית בארץ. אף לא הבשילה עדיין הרגשת הצורך בה. יש לנו עדות, מפלגות, חוגים, מעמדות, יוצאי־ארצות, ואין חברה. מתהלכות בישובנו הרבה שפות. אף העברית מתהלכת, אבל צולעת. הננו בבל של תרבויות ונימוסים, אבל אין תרבות ואין אנו יודעים מה נימוס יש לנו.

אין פלא שאין אנו יודעים גם כן לענות על השאלה: מה זה יהודי? מי זה יהודי? במשך דורות רבים ידענו, וכעת איננו יודעים. שם בגלות ידענו במידת־מה יותר מאשר כאן. שם ידענו שיהודי הוא זה שהנהו בגלות. ואילו כאן ייתכן שלא נהיה עוד בגלות ודוקא משום כך יחסר לנו סימן־היכר מובהק. הגלות היא העדר מסגרת מדינית. אבל העדר־מסגרת הוא גם כן מסגרת כל־שהיא. היתה אחדות יהודית הנודעה, ובמידת־מה היתה גם אחידות הפרצוף היהודי לכל הארצות. שמרו על צלם היהודי. היהודים בכל העולם היווּ חברה, שהיתה לה תרבות משלה, אם כי לקויה ואם כי פגומת־צורה, כן, היהודי שם היה פגום בצורתו, אבל היתה לו צורה, ייתכן שנהיה פגומים פחות ואף על פי כן מחוסרי־צורה. היהודים בתפוצות מחוסרי־המסגרת עשו חלק מן התמונה במקום־מסגרת. התורה, היהדות היו להם שלטי הגבורים לעיני כל העמים. הם נשאו את המדינה על גבי מצחם, טוטפת בין עיניהם. הזקן והפיאות שימשו עמודי הגבולין, שוטרי הספר שלהם.

איני מציג את העבר למופת. איני קורא לשוב אל הראשונות. אני קורא לשוב אל עצמנו כפי שהננו בהווה, לירד אל תוך נבכינו, להיאחז בנקודתנו המקורית, להיות אנשים ראויים לשמם, אנשי תוקף־דעה ואומץ־רוח. איני סבור שרשאים אנו להשלות את עצמנו בנחמה, שהפלגות שלנו הן חזיון עובר, מחלות הילדות של הישוב, חוששני שהן מחלות הזקנה הרוחנית. הצעיר והרענן מורד בעולם־חוץ ושואף להתחיל הכל מחדש. אף אנו צריכים להניח יסודות חדשים לתרבות־עולם, ליצירה ברוח. אין זו הזמנה מבחוץ; זה קול קורא מפנימיותנו, קול הקדמון המתהלך בנפשנו. נאזין אליו ויישמע לנו. הוא דופק בקרבנו. וזהו גם קול אבות אבותינו שנלחמו עם כל העמים והלשונות בעד אמונת אחדותם, בעד תכנם, צורתם, צלמם, השקפת עולמם ובנין ביתם לפי רוחם. סכנה נשקפת לנו שהיהודי בתחומי מולדתו הנושנה יהיה פּחות אדם חדש, היינו פחות יהודי, פחות אמיץ־רוח, פחות יוצר ומחדש, כי אם יסתפק בחידושי הגויים ובכשרון חריצותו לחקות אותם. יש משהו בחברה שלנו בארץ, שאינה רוצה להיות חברה יהודית, שאינה רוצה לבנות עצמה כעם, היא נמשכת ממרכז עצמה והלאה. היא פוזלת לחוץ לארץ ובוערת באש זרה לתרבויות זרות. איני מנבא רעות, במידה שאנו עוסקים בנבואות ראוי לנו לנבא רק ישועות ונחמות, אבל אני מאיר ומעורר. תאוות־הטמיעה נוברת בישוב הזה, מתחת למאבקינו, הראויים לכבוד ולהשתוממות, על זכויותינו הישוביות והמדיניות, הננו כורעים ונופלים אי שם בשטח הרוח. כישוב אנו עולים, כעם הננו יורדים. ומכל מקום הננו בורחים ממשהו שהוא יסוד ושורש בנו, נמשכים ממרכזנו והלאה, מבקשים להחליף את הטבעת. בריחה מן הסגנון העברי ונטיה להתבוללות בתוך הטעם הגויי ולקבלת עצות, הערכות והשקפות־עולם מן החוץ – הנה הם סימני ישובנו. נוח לנו בתרבות, שהיא טלאי כל הגויים ובאמנות, שיש עליה חותמת עם לועז. כל שיהיה בו תוך ומקור ולהט נפשי וגעגועי־מורשה וגאון אישי וישראלי, ודעה עצמית וחדוות בחירה, יצטרך לעמוד כאן על נפשו.

בעיות רבות משתרגות עלינו בתחומי עם, מדינה, חברה, תרבות. אין בכוחנו לפתרן לאלתר. אין בכוחו של דור לפתור סבך לאלתר, אבל אין אנו רשאים להתעלם מהן. אנו חייבים לנבור בתוכן, הואיל והן נוברות בתוכנו, אל נתרחק מן החקירה, כי מעצמנו נתרחק.

י“ג אלול תש”ז.


 

צער גידול אבות    🔗

(מפי אב, שהוא בנין־אב לכלל האבות)

הנני ואסיח לפניך מקצת מצערי: צרת הבן. סבורני שזו היא כעת צרת רבים. ואני אפרש כמה פרטים מן הפרשה שלי, מנסיוני הפרטי.

לשעבר היו אומרים צרת הבת משום שהאבות נתיסרו בדאגות הנדוניה לבנותיהם שהגיעו לפרקן. בימינו ענין הנדוניה לבת שהגיעה לפרקה הוּסר מעל הפרק, וממילא בטל כוחו של הפתגם: מצא בת מצא דאגה. כנגד זה עשוי הבן לגרום לאביו עגמת־נפש במידה יתירה. ולאו דוקא משום שהוא חס ושלום בן סורר ומורה, גולם או מטומטם רחמנא ליצלן. אדרבה, המדובר הוא בבן חביב ונחמד, בן־חיל, תכשיט, בדומה לבני שלי. עיקר הדברים, שיש לי להגיד לך, סובבים על ציר אחד, והוא בני.

לא אוסיף להלאותך בהקדמות. יש לי בן מוצלח. אין לי עליו טענות. אבל הוא בא עלי תמיד בטענות. ובכך צערי.

ובלבד שלא תעשני שותף בדעה לתורת התסביכים הרוֹוחת, שאף תסביך האַב נכלל בתוכה. כל הענינים היו מסובכים אף לפני שגילו את משנת התסביכים. למה לי תסביך? אני גורס לשון קדמונים: מלחמת האבות והבנים. חוק עולם הוא: דור מדור יאמץ. ברם, מלחמה כללית זו יש לה גלוייה הפרטיים והמיוחדים בכל דור ובכל בית. ועל כמה מגילוייה בביתי שלי, ביני לבין בני, אספר לך הפעם בראשי פרקים.

ביום הוּלדת הרביעי או החמישי, איני זוכר בדיוק, קניתי לבני פיל. ויצור־מידות זה כבש את לבו של הפעוט. בחור דנן רכב על הפיל, אָכל על הפיל, דרש להשכיב את הפיל עמו לישון במיטתו. לא זז מלחבבו וללטפו ולאמצו אל לבו. לא אמר די בפיל המוחשי, אף בספרי־קריאה המצוירים הפלה לו בתוך יתר החיות והעופות לאהבת־נפש את הפיל, שהיה זן בו את עיניו לתיאבון. לימים נעשה לו הפיל אמת המידה לכל דבר. היה אומר, למשל, על בית שהוא גבוה כפיל או כפיליים. את שיעור קומתי העריך כדי שלושה או ארבעה ואפילו חצי תריסר פילים, הכל לפי מצב־רוחו ולפי מעלות חום אהבתו אלי. אלוהים נגלה לו באיצטגנינוּת הפיל שאין גבוה ממנו בעולם. בנקודה זו לא היו מחולקות הדעות בינינו. לגבי אלוהים אין שום הגזמה. כל שהפה יכול לבטא והדמיון לתאר הולם את הנעלם. ואילו מידת ההפלגה, שהיה נוהג לפעמים כלפי ברגעי הגיאות של אהדתו אלי, בזקפו את ידו הקטנטונת כלפי מעלה, מעל לשיעור קומתו, ניקרה ממש את העינים. היא ניקרה גם את לבי.

לא אעלים ממך: קומתי לא הניחה מימי את דעתי, ובתקופה מסוימת של חיי גרמה לי עצבות ורוגז. הנני בעל קומה בינונית פחות או יותר. דומני שאני נראה בעיני רבים פחות מאשר יותר, נמוך מכפי שהנני. כנגד זה מכיר אני אנשים, הנראים גבוהים משיעור קומתם. הכל תלוי במזל. אף התופעה הנאה או הבלתי נאה של הגידול, ההילוך, העמידה, שיעור הקומה, היא ענין שבמצב־רוח ושבכוח הרצון ובמעלת החוצפה. אדם מרוצה מעצמו, קומתו מזדקפת והוא צועד קוממיות. ממילא הוא נראה כאילו גובה לו. יש אומרים שתרגילים מיוחדים מגבירים את הגידול. סבורני, דרוש פנאי לגידול באורך, כשם שדרוש טיפול ורוב פנאי לגידול ברוחב ולעומק. עסוק אני וחסרה לי השהות לגדל את קומתי. מיעוט דמותי בעיני הבריות שימש לי מקור להגיגי־נכאים נסתרים. והנה בא זאטוט זה ומגדלני ומנשאני במחי־יד אחד עד לרום קומתו של פיל, ואף למעלה מכך. בתום הוא פוסק לי שבח שאין לו רגלים, בחמימות־לב ורגשת־נפש. אותה שעה הוא מחבקני בכפונת אחת ומלטפני בשניה ואוצל לי נשיקות לרוב. נצמד אלי, נועץ את ראשו החמוד המעוטר תלתלים בתוך אבהותי, משל הוא מחפש בי מקלט מפני כל הביעותים המהלכים עליו מגור בעולם־בלהות זה. אומר אני לך… בשעה שזאטוטי מרחיש בשפתיו את קילוסיו לרום קומתי, בשרי עלי מתחתך ודמותי מתמעטת עוד יותר. אומר אני לך… אם יש עצבות, שאין עמה קולות וברקים, אף נביעתה מתוך איזו ניחותא, מתוך מין תכלית הפשטות, ומשום כך דווקא היא נוקבת ויורדת לתוך עמקה של נפש, הרי זו העצבות הנוטפת מתוך עיני תינוק תמים, הסבור בטעות שיש לו אבא גדול, גבוה, חזק, להגן עליו מפני כל הפגעים והמזיקים, ואילו האבא אינו גברן כל עיקר. הזאטוט שלי פוסק ואומר: "אתה אבא’לה, הפיל הגדול שלי. “אתה אבא’לה החזק שבעולם. הנך גדול וחזק כמו שני פילים, כמו שלושה”. ויש שהוא מפטיר ואומר: “רק אלוהים גדול וחזק ממך. אבא’לה. כי אלוהים הוא גדול כמו כל העולם, כמו מיליון פילים”.

למרבה התמהון לא חדל הזאטוט מלהמשיל עלי את הפיל גם לאחר שיצא מגיל הזאטוטות ונעשה ילד מגודל וכבר שמט לחדר הגרוטאות את הפיל הגלמי וראה בטביעות עין בהירה את ממדיהם הנכונים של העצמים. עלי הוסיף משום־מה להביט באספקלריה של גירסה דינקותא. כל אימת שמתרגשת עליו גיאות החיבה אלי הוא לוחש לי בשפת־חונף מתוקה: “אתה, אבא’לה, הפיל הגדול שלי!” אלא שאותה שעה מפעפעת בקולו נעימה של היתול קל ואף לא קל כלל חיוך לגלגני במפורש מנצנץ בשפתיו.

האדם על כל גיליו מקופל בנער ובפרחח. הזאטוט שלי התנכר מילדותו בחביתו היתירה לליצנות ולקונדסיות, ולא משום שהוא ריק ופוחז מטבעו חלילה. בני הוא קודם כל בר־דעת. ובתוך כלל המעלות שנתייחדו בו תופסת הרצינות מקום בראש. אלא שכובד הראש וקלות הדעת אינם סותרים כלל זה את זו. כל מהתלה של בני עשויה עטיפה של כובד־ראש, ונכון לומר: של כובד־רוח, או אפילו: של קדרות־רוח. וכאן העוקץ. כל איטלולא קלה, שהוא משלשל בי, פגיעתה קשה ביותר על שום קורטוב הרצינות המלפף אותה. לעולם איני רגיש לסתם הלצה פוחזנית, אבל דיבור של בדיחותא, שיש לו צליל מתכתי עמום, אפשר שיגרום לי זעזוע. רצה הגורל שבני יהיה מצויד במין היתול דק, שהוא דק וגם גס, גס מאד על שום שהוא דק ביותר, דק ועוקצני. הואיל והוא דק וכבד בבת־אחת הרי בזכות קלותו הוא רץ אורח חיש־חיש להגיע אל הנקודה הרגישה ובמחי־כבדו עשוי הוא להמהמנו ואף למוטטנו.

כל איש יש לו נקודה רגישה משלו, שהוא מעלימה ברוב שקידה מעיני הזרים, גזירה שמא יראוהו במפולש ויהיה פרוז לתוקפיו. מעיני זרים אפשר להעלים היאך שהוא חולשות, אבל כיצד נעשה זאת לגבי קרובינו ושארי בשרנו, על אחת כמה לגבי בן יקיר, ילדון חמוד, שאתה קשור אליו באהבת נפש, מוכן ומזומן תמיד לפתוח לפניו את שערי לבך? נניח, יכול אדם לרדת למחתרת גם בביתו שלו ולנהוג בבני משפחתו כבעדת רודפיו. אך איני יכול לעשות זאת במעמד בני. איני יכול הואיל ובני הוא פיקח, פּלפּלא חריפתא, ואין נסתר מטביעות עינו. הוא חובב הפילים לשעבר, שהסתכל בכל הדברים באיצטגנינות הפיל, כאילו אין קיימים כלל בעולם יצורים זאטוטיים, רמשוניים וזבובוניים, כיון שיצא מחיתולי הילדות ועמד על דעתו, החריף שׂכלו ונתחדדו חושיו להבחין בכל זוטה. דומה, זיקתו היתירה לקטנות, שגברה בו עם גידולו, היתה מעין תשובת המשקל לנטיה הפּילאית שהיתה מפעמתו בילדותו. וכדרך שנתחבבו עליו ציד הזבובים, רדיפה אחרי פרעושים ופרפרים, התחקות על חיפושיות וגחליליות, כך היה טופל עצמו לכל מיני סדקית שבחפצי־חומר ושבחפצי־רוח, אף לסדקית שבמחשבה. הקיצור, בחור שמטבע ברייתו קבועה זכוכית מגדלת בעיניו.

אין תימה שהוא ראשון צד במבטו את השערה הלבנה הראשונה שצמחה לי בראשי. זריז וחרוץ ופיו סמוך ללבו, מהיר במלאכתו, נזדרז לבשׂר לאבא שלו על כך.

– אבא’לה – הצהיר בפני פעם אחת בה בשעה שראשי היה שרוי בין שתי כפּיו הילדותיות בחום ליטופיו – כבר יש לך שׂערה לבנה אחת, לאחר שתצמח לך עוד שׂערה לבנה אחת תהיינה לך שתים, ולאחר כך שלוש, וארבעה והרבה הרבה שערות לבנות עד שתהיה כולך לבן וזקן מאד. וסופך שתהיה מת לגמרי.

הזאטוט בן השבע המיתני ברוח פיו. הקשבתי וחייכתי. וללא פחד. איני מפחד מפני המות. אין איולת גדולה מן הפחד מפני דבר, שהתרחשותו אינה מוטלת בספק. לא כל שכן שאיני תפוס לאמונה התפלה, שהדיבור על המות עלול לפתוח פה למלאך המות. אבל איני מתבייש לומר לך, שאני שרוי תמיד באימה מפני הזקנה. ניתן לומר, אני מפחד אימת־מות מפני הזקנה. פשוט מאד. אי אפשר לו לשום אדם לבלי למות, אבל סבורני שיכול כל אחד לבלי ליפּול לתוך הזקנה. הזקנה היא כשלונו הפרטי של כל פרט. חרפה היא להיות זקן כושל, שׂב ומעוטר בכתר שיבה. אימת הזקנה היא הנקודה הרגישה שבי. פחד הזקנה מלפּפני משחר נעורי. זכורני: בן כעשר לבי כבר נקפני, שהגיע לי תור הזקנה. מאז ואילך כל יום עובר העבירני מחדש על נעורי. כל עליה בסולם החיים כדי שנה נראתה לי כשלב של ירידה במדרון וכל חג יום הולדת נהפך לי לחגא. אהה, משום סלידתי היתירה מפני הזקנה והתגוננות כנגדה הערימה עלי מכשפה בלה זו, נתכווצה כתולעת ונתחלחלה לתוך גנזי נפשי ושם היא מכרסמת אותי בחשאי.

ומנין ידע הפיקח הממולח שלי להתקיפני מן הצד הרגיש, הפצוע, שבי? הואיל וחריף הוא, לשונו שנונה ומבטו שנון, וכשם שרואה הוא כל קמט שבחפץ הנגלה, כך בוחן ובודק הוא כל קמטוּט שבנשמה. אהה, שׂערה לבנה ראשונה אינה ראשית שקיעה, היא השקיעה עצמה. כלום הערב ממשמש ובא עם התעגלותו הגמורה של הירח המכסיף? אף חצי־ירח אומר לילה. אף חרמש דק מן הדק ממנו קוצר את היום. וכך קמצוץ שׂערות־כסף בראש מכריז ומודיע: אתא לילה. אני רואה את השערות הלבנות כפּצעים שבגויה או כתולעים האוכלים אותנו חיים. פצע אחד בגויה הרסני כגויה המכוסה כולה פצעים. לדידי אין בין שׂערה לבנה אחת לבין ראש כולו לבן הבדל של כלום.

לימים נעשה לבי גס בפצעי הלבנים ולא חשתי עוד חלחלה למראה התולעים הפּרים ורבים בראשי. ועל כך חייב אני שלמי־תודה לא מעטים לידידי הטובים ולמכרי החביבים, שהיו מביאים לי מפעם לפעם את הבשׂורה על הצמרת הלבנה של אילן חיי, המתפתחת לתפארה בשכלול מיום ליום. ובכך הם הרגילוני לאט־לאט ובהטעמה מפורשת אל מעמדי החדש כדי לקיים בי כנראה, את הכתוב: חנוך לזקן על פי דרכו. חושבני שצדקה יתירה נעשתה לי, שהזקנה לא קפצה עלי, אלא זחלה עלי אט אט, והתמשכה עלי מפּיות ידידי הטובים ומכרי החביבים.

אגב, מנין הכוננות היתירה והנכונוּת הלבבית של רבים ממקורבינו ומאנשי שלומנו להריץ לנו את הבשׂורות הלבנות הללו? הם עושים זאת בחביבות רבה, במתיקות מופלאה, מותר לומר, גם בהתלהבות, משל הם מודיעים לנו על זכיה בגורל שנפלה בחלקנו. ארגנו לתכלית זאת לשכת־מודיעין פּעילה ביותר. מכיר אני רבים מחברי, שהם מעצם ברייתם קצרי־ראות, אבל מחוננים בטביעות־עין יוצאת מן הכלל לצוד אצלך שערה דקה שהלבינה. חידה היא, אומר אני. אבל אין מעניני לפתור חידות הידידים המקורבים. אני על בני מדבר, עצמי וּבשרי, בני מחמדי, שהרכיבני לשעבר על פילים, אף הוא לא חסך ממני את הצער הזה. אדרבה, הוא הראשון שהריץ אלי את המברק על זקנותי הממשמשת וּבאה.

תחילת סיפורי בפיל, סיומו בשׂערה לבנה אחת. אך באמצע לפני הסיום, ולאחר כך משׂתרעת פרשת־יחסים סבוכה ומפותלת מכאיבה, ביני לבין בני. עיקרה של הפרשה טענות ומענות, טענות הבן ומענות שלי. ולא אני בא בטענות על הבן, כדרך העולם, אלא, להיפך, בני בא עלי בטענות. הוא התוקף ואני מתגונן. הגעתי לעוקץ הענין.

מלחמת האבות והבנים קיימת מאז ומעולם ואל נכון תתקיים עד סוף כל הדורות. אבל דומה שנתהווה חידוש־מה בימינו באָפיה של מלחמה זו. לשעבר היו האבות מקדשי מלחמה להשתלט על הבנים ולשמש להם מדריכים בכל. האבות כפוּ את שלטונם על הבנים אם במקל־נועם ואם במקל־חובלים, אם בשבט־מוּסר ואם ברצועה ממש. יצאו והורו: כּבד את אביך ואת אמך. נטלו לעצמם את הזכות לחנך את צאצאיהם וללמדם נימוס ודרך־ארץ. והם שחייבו לעצמם את הזכות לחנך את צאצאיהם וללמדם נימוס ודרך־ארץ. והם שחייבו את בניהם להרוֹותם נחת, נחת, משל לא באו הבנים הללו לעולם אלא על מנת לשמש מקור־תענוגות להוריהם. אך לא כן האבות בימינו, שהדירו את עצמם לגמרי מן התביעות הללו. לא אדבר על כלל האבות. אני על עצמי. את הפרשה שלי הנני מרצה הפעם. בין אם כלל האבות בימינו ויתרו על סמכוּתם העליונה לגבי דור הבנים ובין לאו אני ויתרתי. מימי לא הייתי אב קפדן, מחמיר, שורר בביתו. לא הטלתי אימה על בני, לא תבעתי ממנו דין־וחשבון תלמודו. לא חקרתי ודרשתי אותו על הילוכו, לבושו, שׂיחו, אכילתו, אם הוא מכין את פרק היום לבית־הספר; לא שקדתי לחנכו, להשמיעו מוּסר השׂכל ולתקנו בעצות טובות. על אחת כמה לא העמדתי מימי כנגדו פני אב מקופח, שלא בא על סיפוק הנחת. לא ראיתי זכות לעצמי לבוא באיזו טענה על בני. כלל גדול בידי: הבנים הם תכלית לעצמם ולאו דוקא מקור־נחת להוריהם. הנני אבא נוח, וזו היא הצרה, שדוקא האבא הנוח שבי לא נעם לרוח בני. אותה אדיבות ודרך־ארץ שנהגתי בו, משל אנו, שני רעים וידידים, שימשה לו, לפי כל הסימנים, מקור לאי־שביעות־רצון מתמדת, לרוגזה, מותר לאמור אפילו: לטינה שבלב. מכל מקום רשאי אני להגיד בבטחון, שבני לא שׂבע נחת ממני. והרי עיקר החידוש שבימינו הוא שהאבות מתחייבים לשמש מקור נחת לבנים.

איני מדבר מליצה. הכזבתי את בני. לא הייתי אב־חמד בעיניו. ועל כך הוא שומר לי עברה בלבו. רואה אני בחוש, מכיר אני לפי רמזים שונים והנני קורא זאת בכל מבט שלו, עלה וצמח בינתיים בגידול נאה, גידול־קומה וגידול־אופי, ונעשה בחור־חמד באמת, פּיקח וישר ונלבב ומעוטר בכמה מעלות אחרות, שגילוי הלב הוא כתרן. דוקא ישרנותו היתירה של בני וגילוי־לבו הנפרז שנתלבלבו עד למאד בתקופת התבגרותו. הנחיתו את הפגיעות המכאיבות ביותר באנוכיותי האבהית וברגישותי האנושית.

אני מערבב ענין בענין. פרשת היחסים שביני לבין בני עיקרה תערובת משונה. ערבוב המגוחך והרציני. הנני חוזר לשעה קלה למעשה הפיל. מתחילה היה בני מודדני בקומת הפיל. כיון שצמח וגדל היה מעמיד עצמו בשיעור קומתו של השולחן, לאחר מכן היה מסמיך עצמו אל מידת גבהי. אכן, הבחור טיפס במעלה קומתו חיש־מהר להפליא. לא עבר זמן מרובה והוא הפליג משכמו ולמעלה מקומתי. ראני בני בכך והצהיר לפני בתום היתולי העטוף רצינות כבדה, כמהלומה בראש:

– אבא’לה שלי, מה לך שנעשית קטן?!

אך מה הוא צער גידול הקומה לעומת צער גידול כל יתר התכוּנות שבנפש? כשהנני מסתכל בבני רואה אני, שהוא לא רק גדול ממני בקומתו, גם נעלה עלי בתכונתו. הוא פשוט, אמיץ, ישר וטבעי ממני. הוא שונה בתכלית ממני: חדיש יותר. איני יודע כיצד להגדיר זאת. אני חוליה בינונית או סופית בשלשלת הדורות. ואילו בבני אני חש משהו שבאתחלתה, שבראשוניות. אין אב מקנא בבנו, ובכל זאת כשאב מסתכל בהישגיו הגדולים של בנו, רגש ענוה והכנעה מחלחל לתוכו. מסתכל אני בבני ורואה שאיני יורד לסוף דעתו, איני מבין שיחו, איני משיג שיגו. מגיל י"ב ואילך נעשה לי בני ספר החתום. לבי מנחש לי, שדבר־מה חשוב מאד כתוב שם, ובכתב־אמת. איני רואה עצמי זכאי למתוח עליו בקורת וחלילה לי להטיל בו דופי, אבל צער יש לי שאין רוחו כרוחי. כמעט בכל הענינים אין הוא תמים הדעים עמי. מבין אני רק דבר אחד, שאיני מסוגל להבין אותו, שהוא בן זמן אחר, שונה משלי מן הקצה עד הקצה.

וכאן מחויב אני להעיר דרך כלל. מרובים אצלנו מגני הנוער. אומרים: הנוער רע־לב, צר־אופק, סגור ויבש. כל קטרוג על דור הוא פּרי חולשת הדעת, ריטון של יורדים. נערינו אינם נופלים מאבותיהם, הם שונים מהם. בני שונה ממני. אבל אין זה הכל. אף אני הייתי שונה מאבי ואבי אבי. צרה היא, שבני לא רק שונה, אלא גם נבדל ומתבדל ממני. אין הוא רוצה כלל להתווכח או להתקוטט עמי. אני קדשתי ויכוח עם הורי. בני לאו. הוא מתרחק ממני בלא אומר ודברים. זהו הענין. על פרשת שני הדורות האחרונים נתרחש מאורע נעלה מהשגתנו, הוקם חיץ, שלא היה דוגמתו בחילוף־משמרות מלשעבר. אבות ובנים שאינם תמימי־דעים תופעה שכיחה היא, אבל אנו ובנינו איננו עוד תמימי־רגשים. לא די שאין בנינו שותפים להשקפותינו, אינם הוגים עוד כל אהדה לנו. וזהו מעליב לאין שיעור. תחוּשה יסודית חדשה ירדה ללב בנינו, שאנו האבות עומדים המוּמים כנגדה. יחס חדש לכל הדברים: לחיים, למות, לאמת, לגבורה, לפרט ולכלל.

לא אכנס לפרטים. אציין קו אחד בלבד, אם כי בהבליטי אותו עשוי אני לשווה לדברי צורה בדוחה כל שהיא. דורות ראשונים היו דורות של שמש וירח לסירוגין, הדור האחרון כולו שמש. אין הוא גורס כלל את הירח וכל מעגל הרגשת הכרוך בו. לא איכפת לי אם דברי אלה יתפּרשו גם כפשוטם. אלא שעיקרם משל וסמל. החלק הירחי, הרומנטי, של החיים נצטמצם במוּשׂגי הבנים עד לכדי מיעוט שבמיעוט. ממקור הירח שופעים החלומות ואין בני הנעורים של זמננו אוהבים לשגות בחלומות. ומכאן תשובה לרבים מן ההורים השואלים בתום לב: “במה נשתניתי מבני שהוא בא למרוד בי? תינח אני ברחתי מבית־אבא, שהיה שומר דת ואני הצצתי ונפגעתי; הוא היה משכים ומעריב לבית־הכנסת ולי היתה לזרא תפילת אנשים מלומדה; הוא לובש ארוכות ואני לבי הולך אחרי יופי הקצרות; הוא מהדר במצווֹת קלות כבחמורות ואני רציתי לפרוק מעלי עול מצוות וחוקים שאין להם טעם וריח. אבל בני מה עול רצה לפרוק מעל עצמו בהתמרדו. עלי? כלום איני חפשי כמותו? כלום איני רחוק כמותו מכל אמונה תפלה? ובכן, מה? מה?” ואין המקשנים התמימים האלה חשים ומרגישים, שבנינו נתרחקו מאתנו ביחסם לכמה ערכי־יסוד ותחושות ראשוניות הרבה יותר מאשר אנחנו מאבותינו, ההבדל בין אב שומר מצוות הדת ואדוק במסורה לבין בן אפיקורוס לגבי דת ומסורה קטן לאין ערוך מאשר ההבדל בין אב בעל תפיסת־עולם רומנטית הנושא לעתים את עיניו אל הירח, לקבל ממנו השראה, לבין בן, שמחק את כל ענין הלבנה החיורת מ“סידור” החיים. כן ידידי, אנו נראים בעיני בנינו כמיני בריות שקפצו מן הכוכב ההוא ששמו ירח. אנו שׂרידי הדור העבר, רוקדים עד היום כנגד הלבנה ומקדשים עליה, אף בודקים לאורה את עולמנו הפנימי ועושים את חשבון נפשנו. נודה ולא נבוש: הננו רומנטיקים ללא תקנה, מתהלכים כחולמים, נתונים כמעט תמיד על עברי פי ההתאהבות. לפיכך הננו גם גנחנים בעלי־מקצוע. לא דם, כי אם ליריקה זורמת בעורקינו. לא די שהננו בעלי־בכי, הרינו חשים מתיקות בבכי ובטעמה של דמעה מלוחה אנו מרגישים מלח החיים. אנו דור כזה. ובנינו הם דור אחר. כיוון שהגיע בני לגיל בר־מצוה וכבר פסק לי:

– אבא, כסבור הייתי שאתה בן המאה התשע־עשרה; אבל הנך שׂריד מן המאה השמונה־עשרה.

חד וחלק. וזה נאמר בהיתול שהיתה בו יותר משמינית של רצינות.

זאטוט שכזה! וכלום רשאי אני לנזוף בו? בני היקר, מחמד נפשי, מאור עיני והדר זיוי, האמת עצמה מדברת מתוך גרונו. כך הוא בהחלט. אנו שנולדנו בשלהי המאה התשע־עשרה נתנסינו במשברים נפשיים, חברתיים ואישיים כאלה, שהושלכנו לאחורינו מעצמת הזעזועים, ורבים מאתנו נתגלגלו מן ההשלכה הזאת עד למאה השמונה־עשרה ואף במרחק זמני רב ממנה. אנו ראינו את העוני, את השכוֹל, את הקטל, את ההתפּוררות המשפחתית והעדתית בשבט עברתם. סבלנו כל כך הרבה חבלי משיח שאיבדנו במו ידינו את המשיח. שכחנו כי אנו עצמנו מקור אסוננו. השוֹאָה לא התרגשה ובאה עלינו, אלא אנו הבאנו אותה. אמנם, כל הזוועות נעשו בידי הבנים שהוטלו לתוך קרבות הדמים, אבל הרי אנו הטלנו אותם. המצביאים ביקשו להסתלק מן האחריות ובני המאה התשע־עשרה יצאו להלעיז על מאת העשרים, שהיא אשר חוללה את כל הפורענות. הרגשתי שלי, שאנו האבות הכשרנו את החורבן, אנו ה“מחברים” של השואה ולא בנינו. והואיל והנני מרגיש את עצמי חוטא ופושע, הריני עומד לפני בני בקומה כפופה, מלא בושה וכלימה. איני מעיז פּני בפניו, שהבאתיו לעולם הרוס כזה. איני מעיז כלל להתווכח עמו בשום ענין. יודעני, בכל הוא הצדיק ואני הרשע; הוא הזכאי ואני החייב; הוא המאמין על פי דרכו ואני הכופר. הוא הלוהט ובוער כשמש וזונק תמיד לפעולה ואינו חת מפני סכנות, כוּלו דרוך לבנות, לנטוע, להציל, ואני חולם והוזה וגונח ומהסס. אך אני בלתי מרוצה, ואני מקופח בעיני עצמי, ואני שופך לפניך את שיחי על צרת הבן.

קיצור, עזבתי את המערכה במלחמת האבות והבנים. איני נלחם עוד. איני רוטן על בני. איני מתקיף את הדור החדש, אף איני מתגונן מפניו. איני דש עוד את הפזמון, שהימים הראשונים היו טובים מאלה או שאנחנו האבות היינו טובים מן הבנים. לא טובים היינו מצאצאינו. אדרבה, גרועים מהם בכל. אני זנחתי את כל עולם ההשקפות ואת כל השקפת העולם של הדור ההולך. הריני מביט כעת על הדברים והמעשים באיצטגנינותו של בני, ורואה עולם בלי ירח, חיים בלי חלומות וכיסופים; אף איני משתכשך עוד לתיאבון בתוך אגם הלבטים שבני דורנו היו טובלים בו ש"י טבילות. הרי לפניך קיצור דברי־ימי, שלשלת של ויתורים מדור לדור. ויתרתי תחילה על קומת הפיל, לאחר כך על סמכות האב, לאחר כך על נקודת ההשקפה, ולבסוף גם על מראה־עינים והלך־נפש שנתיחדו לי, היינו, על כל עולמי הרוחני. קבלתי עלי דין בנים במלואו. ובדין. אני, האב, שלא יכלתי להעניק לבן עולם של שלום ואמת ובריאות ושמחה ויחסים אנושיים בין אדם לחברו ובין עם למשנהו, עולם שאין בו רעב, לא תליות, לא מחנות־הסגר, לא ספרות קלוקלת, לא תיאטרון ירוד, ולא סרטים השופעים תיפלות וניבול־פּה – ועין – ואוזן – אני אין לי הזכות לדגול בהשקפת־עולם משלי. כיון שיצאתי נקי מכל נכסי הרוח אין לי ברירה אלא להסתפח על נחלת הבן, להיות סמוך על שולחן הרוח שלו, ללכת בכל בעקבותיו. וכיון שבכל הענינים הנוגעים לאמונות ודעות נהוג אני לשתף את רעיתי הנכבדה, הודעתי גם לה את החלטתי המפורשת לקבל חינוך והדרכה מפי בני. וכך אמרתי לה:

– אנו, רעיתי, נתפלל מעכשיו ולהבא מן ה“סידור” של בננו. נקבל תורה וחכמה מפיו. נלך בעקבותיו תמיד.

ענתה ואמרה:

– חידוש גדול השמעתני? אני מאז ומשכבר דעתי כדעתו בכל. אצלי החלטה קיימת ועומדת: כל מה שבננו עושה, חושב, מרגיש, הוא טוב. טוב. טוב.

מששמעתי זאת נכנסה פליאה וגם חדוה ללבי.

צא וראה, אמרתי לעצמי, כמה פקחות הן הנשים הללו וכמה הן חודרות לטיבו של כל ענין. רעיון זה, שעלה לי ביגיעת הרוח, במיחושים נפשיים כל כך מרובים, הושיטה היא לי במלים פשוטות וחזקות, הנטועות כמסמרים, אכן, אמר לך אדם יופי יש בכל אשה, אל תאמין. אמר לך חכמת חיים ותבונה מעשית מצויות בכל אשה, האמן והאמין. נרגש ונפעם משיח אשתי הנבון, קראתי אף אני:

– וזו היא גם דעתי שלי. כל מה שאומר ועושה בננו חותמו אמת, חותמו טוב, משום שיש לנו בן טוב. טוב. טוב.

כיון ששמעה אשתי כך נכנסה גם בה רוח של התלהבות וקראה אחרי בקול מלה במלה:

– יש לנו בן טוב, טוב, טוב.

יצאנו מחמת רוב התפעלות מגדר המתינות גם מבחינה הקולית ולא דיברנו עוד, אלא צעקנו. שכן לא יצאו רגעים מועטים ובננו נבהל ובא לחדרנו וגער בנו:

– מה הרעש הזה מחדרכם? אתם מתקוטטים או סתם משתובבים כילדים?

את המלה אתם התיז כמנהגו דרך זלזול, בדומה לגדול המגיס את לבו בקטנים ואומר להם: הסו, אתם! כלומר, אתם הזאטוטים.

פתח בלשון רבים והפנה מיד את זעמו, שהיה מהול, אמנם, כהרגלו, בהיתול־מה, כנגדי, בהמתיקו בו ברגע את מבטו כלפי אמו, שכן דור הבנים בזמננו מצוי יותר אצל אהבת אם מאשר אצל אהבת אב.

– אבא, דומה, כבר יצאת מגיל השובבות, ועדיין אתה אוחז במעשי־נערות, ואינך יודע לכלכל את מעשיך בהשקט ובנחת.

שמעתי את מוסר בני בצידוֹּק הדין. אף נוח היה לי ממוסרו. ומבלי משים העליתי על שפתי חיוך של החזקת טובה לבני. וכאילו רומז לו: מודה ועוזב ירוחם.

ברם, דוקא חיוכי זה, שהיה שופע ועולה מתום לבי, הטיל רוגז בבני ואף הביאו לידי כעס. הטיח כנגדי דברי כבושים ואמר:

– אבא, אתה פשוט מרגיזני בפנים השוחקות שלך. כל אימת שאני רוגז אתה מחייך וכל דיבור היוצא מפי אתה מיד עונה אחריו אמן במפורש וברמז בניד־ראש או במאור־פּנים. אבא, אני רוצה שתהיה אבא. תכני בשבט פיך, תוכיחני, תדריכני, תילחם בי, תתווכח עמי לפחות.

טוב הוּא בני, אף רחמן גדול. אלא שהפעם לא יכול אף הוא לכבוש את שאט־נפשו כנגדי והפטיר במרי־רוחו ובמרי מבטיו:

– איזה אבא אתה לי, שאין לך אומץ־לב לעמוד כנגד בנך במערכה! אבא חייב לשחר את בנו מוסר; אבא חייב לעמוד על שלו. אבא חייב להלחם בבנו מלחמת האמונות והדעות.

ככה הטיח כנגדי בני בן הט"ז את זעמו ובוזו בפני. ושוב מודה ומתודה אני: הדין עם בני! מה אומר ומה אדבר? אין מלים בפי. בנינו הם דור יתום. האבות מתו עליהם מיתה רוחנית. ולכך נתכוונתי באָמרי צרת הבן. בנינו שרויים בצער, הואיל ואין להם אבות כראוי להם. דורות ראשונים היו קובלים על צער גידול בנים. לא הצליחו בנינו לגדל להם אבות תפארת להם להרוותם נחת.

כ“ט באלול תש”ז