לוגו
הבחירה בארץ הבחירה: תש"ח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

דרך במדינה

שגור היה בפינו: מדינה בדרך. כעת חובה לקבוע בלבנו: דרך במדינה. כל מעינינו, כל מאמצינו, כל שאיפותינו למצוא דרך במדינה, שיהיה דרך החיים לאומתנו.

דרך פּירוּשה צוּרה, תוכן, כיווּן תוכן, כיווּן ומגמה, אבל משמעו גם כן חזון, משא־נפש ואמונה שבלב.

אין אנו יכולים ואין אנו צריכים לקחת את הדרך הזאת מן המוכן לא בפירושו הראשון ולא במשמעו האחרון. כל חקוּי לא יהיה לנו להועיל. אילו אפילו קיימת בעולם מדינה אחת יושבת על מלאת השלות והנחת, שכל תושביה שׂבעים ומרוצים ומאושרים, אין זו מן החכמה לקום ולעשות כמתכנתה דווקא. טוב לשבת בגן־עדן זה, שידינו נטעוהו ורוחנו יצרה אותו. ועדיין יש בעולם יותר גיהנום מגן־עדן.

מאוצר הערכים הכלל־אנושי ניטול את הטוב, ובלבד שיהא מתוקן ומשוכלל על ידינו ומותאם לתנאינו ולצרכינו ואף לקוי היסוד של אפיינו.

דרך משל: משטר דאֶמוקראטי. הכל מודים בו. אלא שלא הכל מפרשים אותו כהלכה. ויש שמפרשים אותו דווקא בניגוד להלכה. אבל כלום אנחנו צריכים לחפּש את פּירושו הנכון באיזה מקום אחר מחוץ ללוחות הברית שנחקקוּ בנשמה היהודית: כל ישראל חברים. או כל ישראל אחים. בענין זה בוודאי שאין אנו צריכים ללכת אצל אחרים לבקש מהם הלואות או נדבות של פּרוטות. הרי יש באוצר נשמתנו אותו דינר גדול שממנו נשחקו הפּרוטות ההן. אין זאת אומרת שבּמציאות היהודית נתגשם בכל הזמנים עקרון האחוה והחברות אף בחיים הקהלתיים. אבל כחלום טורד ואף ככוח פועל היה חי וקיים אצלנו תמיד. וחלום הדורות עומד ומצוה עלינו לעשותו מציאות בדורנוּ זה.

אין חלום בלי סיגים ואין אידיאל משתמר בטהרתו לאורך ימים. דורות רבים לא היתה לנו מדינה, לא מלכות, לא ציביליזציה עברית עצמאית, אף כמעט לא תרבות אנושית במובנה החילוני, שאם היא נעשית באמונה וביושר הרי אף היא קדושה. יצירת המדינה כרוכה גם ביצירת ציביליזציה עברית, תרבות חילונית שיסודה טהור ושרשה קדוש. מה גדול התפקיד ומה כבדה האחריות. ואף בכך אין לומר: אנו נעשה כמתוקנים שבגויים. מה שתיקון לאחד אפשר שיהא קלקול לאחרים. כשם שאין אנו רשאים להעתיק דאֶמוקרטיה, העתקה שהיא מעין מלאכת יד ולא מלאכת מחשבת, כך אסור לנו להעתיק באופן מוכני תרבות, ציביליזציה, נימוסים, סדרי־מדינה וגינוני־שלטון. ואם נעשה ככה לא תהיה תפארתנו על הדרך הזאת. ברם, פסוק זה יש בו משום ריח מליצה. אין כאן רק שאלה של תפארת. אלא שאלת חיים. אם נעשה ככה לא נוכל לחיות, אם נתפור לנו את המדינה לפי מידה מעל כתפי אחרים לא יהיה לנו קיום בתכלית הפּשטות. הארץ הזאת, הנתונה בתנאים מיוחדים, לא תישא זאת. עמנו הנהו גוי מיוחד, מיוחד מצד עצם טבעו ומשום שהוא עמוס עבר גדול – ועבר אינו נמחק. עבר הוא גם הווה – וגם משום שיש לעמנו ראש גדול ורגלים קלות שכבר שפשפו את עפר כל הארצות – עמנו זה לא יסבול זאת.

ציינתי דאֶמוקראטיה, תרבות, ציביליזציה. והרי אפילו המושגים סדר ומשמעת אין לתרגמם לנו מבלעז אחר. מאמין אני בחוש הסדר הנטוע בנו, ומכל מקום בשאיפת הסדר המפעמת אותנו. אבל סדר יהודי דינו שיהא נעלה מסתם דבר־מה פורמאלי. היהודי מוכן לקבל עליו עול סדר ומשמעת. חיי הדת בישראל היו טבועים בסדר של ברזל. יהודי של שולחן־ערוך לא כל שכן שהוא יהודי הסדר. עם של “נעשה ונשמע” מסתמא צו המשמעת טבוע בדמו. אבל היהודי אוהב דבר שיש בו טעם ושיש לו טעם. כן, סדר, אבל טעמו מהו? הריני מוכן ומזומן לקבל עלי תרי"ג מצוות, אבל אוהב אני שיגידו לי על דרך הפשט ועל דרך הדרש טעמן של מצוות. היהודי אינו גולם. עמנו אינו יכול להיות “עמך”. לא מספיק לומר: זה מיניסטר; פלוני גאֶנאֶראל; והוא מפקד על כל המחנות – ובלום פיך! היהודי שואל: מי שׂמך? תמצאו לומר: אין זו מידה נאה! איני בדעה זו. זו היא מידה ואינה מידה. זו היא מידה כשהיא עשויה במידה, בטעם, בשכל טוב. עמנו הוא עם השׂכל. הוא אוהב שישכנעו אותו, שיכניסו את הדברים בלבו. אפילו התורה והמצוות קיבל לא רק משום שהן מן השמים. לא מן השמים היא, כי בפיך ובלבבך לעשותו.

עמנו הוא עם של לב. הולמת אותו מדינה של לב. לא מדינה של שופטים ושוטרים, של מיניסטרים וגאֶנאֶראלים, של מפקדים עוטי־מדים ושליטים מגבוה, של נתינים צייתנים, כפופים ונכנעים והולכים בתלם. אלא מדינה של עם חפשי, שכל בניו הם זרע ברך, כולם חכמים, כולם נבונים וכולם באמת מסוגלים להיות ראשונים. כל אחד ראשון במדריגה שלו. כל איש מישראל בחינת משה רבינו. לא גאֶנאֶראל אלא רב הוא לנו התואר העליון. וככה ייאמר בישראל: פלוני רב במדיניות, פלוני רב במדע, באמנות היפה, כהנהגה צבורית, בתרבות, בהתקנת מזונות לישוב, לחם לכל, בגד לכל. אפילו ספר וכנור לכל. כן, מדינה של כשרונות. מדינה שכל היושבים בה הם עלויים איש במקצוע שלו. ממילא אין מקום לעיקרון יבש ומופשט, פורמאלי, של דאֶמוקראטיה. אחרי רבים להטות – הוא מושׂכּל ראשון. אבל גם המיעוט אינו הפקר. המושג העליון, הערך העליון, הוא עקרון הכבוד האנושי, חיבה לצלם האדם. דאֶמוקראטיה פירושה דין. אבל החיים האנושיים הטובים והישרים מתחילים לפנים משורת הדין. ואין הבדל בין חיי פרט לחיי כלל, בין חיי אדם לחיי מדינה. אין המדינה עלוקה של נתיניה; אין היא אוכלת יושביה, אף אין נאכלת על ידי המריבות שבין תושביה. היא מידת החסד שבלעדיה אי אפשר לו להתקיים לשום שלום־בית. המדינה היהודית אי אפשר שתהא קיימת ופורחת אם לא שתהא בחינת בית ואנשיה משפחה. כל ישראל אחים. אמרנו תמיד לתקן עולם במלכות שדי, וכעת עלינו להוכיח שהננו מסוגלים לפחות לתקן מדינה במלכות שדי. כלום הכרח הוא שרק עוול ילין בתחומי המדינה? וכלום חוק ולא יעבור הוא שתהא המדיניות רשת של נבלים ותככים? אפשר שיהא שלום־אמת שורר בין עמים וארצות, על אחת כמה בין עמים שכנים בתחומיה של ארץ אחת. ובשטח זה כל שכן שאין אנו צריכים ללכת אצל אחרים לקבל מהם בתורת הלואות ערכין מושכלים, רוחניים ומדיניים, תמורת משכנתא של נשמתנו. אנו גרסנו מאז ומעולם בית ישראל. כלומר, עם שהוא בית. עם – משפחה. העולם לא יתקיים אם לא ישובו כל העמים להיות משפחות וכללם יחד משפחת האדם. וכלום לא אחד מאתנו טבע את הצירוף עם־אדם? כעת עלינו להגשים את הנוסחה: מדינה־משפחה.

דרך במדינה – כמה קשה התפקיד וכבדה האחריות, אבל אין הם למעלה מכוחנו. אדרבה, מהם ניקח כוח חדש. עמנו זקן. אבל גם צעיר מאד; הוא מלומד נסיונות ומלא חשק לעשות נסיונות חדשים. אין אָנו עם המחפּשׂ לו מלך ואין אנו עם שיכול ללכת בדרך המלך. על כרחנו עלינו ליצור מין מדינה שהיא בריאה חדשה. כל התנאים מחייבים אותנו לכך, הננו עם קטן מכדי להשתעשע בגינוני שררה גדולים; אבל הננו עם גדול מכדי להתכנס לתוך מיטת סדום של הנימוסיות המקובלת ומסתמא נשכיל לבלי להחליף סדר במסדרים, מידות במדים, הלכות־חיים ישרות בתהלוכות מרעישות, כוח נפשי סמוי מן העין בתמרוני כוח מנקרי־עינים.

אמנם, אין אנו טובים מכל יתר בני האדם, כלומר, כל יחיד בישראל אין לו שום זכות להתימר שהוא יפה, חכם וצדיק מבני גויים אחרים. אבל עם זה, שאנו ענפים מאילנו העתיק, הוא באמת נפלה מכל האחרים, נפלה מכל מקום בגורלו. ואף נפלה בכך שהוא תועה, תועה במדבר, תועה באין דרך. ופתאום לפתע בחד רגע הוא מתרומם למחזה גדול ומושיט את ידו, לא רק את ידו, את כל כולו, את צוארו, את עולליו ויונקיו של כל הדורות, לקבל מתן גדול והוא יוצא לדרך לארץ הבחירה, לדרך החיים. ורק אם מנחל בדרך הזאת נשתה נרים ראש.

י“ח כסלו תש”ח.


 

יתכן, הכל יתכן

א

אין טעם לטשטש. קם עלינו כוח עוין ואכזרי, שאינו נרתע משום תחבולה דרקונית להצר את צעדנו בחבל־עולם זה ולזרוע בנו הרס ורצח. עלול זה לשם השגת מטרות משלו אף לצעוד בדרכים שכבר סללו לפניו רבי הטבחים הנאצים. ראשי המפקדים על המערכה נגד ישראל בארצו ואנשי בליעל ההם הם קרובי־משפחה ותלמידי בית־מדרש אחד. אפשר שהם מחולקים בפרטים, בתכסיס, בקצב של פעולות ההשמדה, אבל תמימי־דעים הם לגבי העיקר: אין יושר, אין רחמים, אין מצפון, וכל המרבה לגזול ולחמוס ולהשטין על החלש ידו על העליונה.

דומני שאפילו בישובנו, שראה כימי דור את נכליו של השלטון הזה בשבט עברתם, יש רבים שאין דעתם נוחה מהטלת גזירה שווה בין הרשעים מגזע אלביון לבין בכור־שטן מגזע הטבטון. בכל זאת, אומרים הם, לא הרי זה כהרי זה, יש משהו המפריד ביניהם. ובכן, נניח שיש משהו מפריד. אבל כלום עיסוקנו כעת במחקר טבעי העמים לפרטיהם ולדקדוקיהם? אנו מתגוננים כנגד צנים ופחים של רשע אכזר החולש על גויים רבים ומשסה בנו עבדיו ושכיריו, ובין שהוא זומם זאת מדעת בין לאו הריהו פועל בכיוון של המטת שואה על עמנו בדומה לזו שחוללו המרצחים הנאצים. והרינו חייבים ליתן את הדעת לא על נקודות המפרידות בין שני המחבלים, אלא על הצד השוה שביניהם. רבים ממעשיהם של מחברי השואה בתפוצות עמנו הם סימן לנכלי תעלוליהם של אלה המנצחים כעת על מלאכת הרצח. זה התכנון, זו הגישה, אלה הנפתולים והפיתויים ואחת היא התכלית: לכבות נר עמנו בעולם. והסך הכל: מזימה לרצח־עם. מזמן השואה בתפוצות הגולה שגינוּ הרבה בקוצר־ראיה ובחוסר־הבנה. אפילו עמנו המלומד בנסיונות עם צוררים לא חש ולא הבין איזה אשמדאי איום ונורא קם עליו ולא הכין לו סם־התגוננות, שהיה ללא ספק מקטין את השואה במידה מרובה. תמימים היו המוני עמנו וכשיות תמימות נהרו להרג־רב. אם ברגל ואם בקרונות. הם לא רק הומתו, הם גם הושפלו והיו מרומים. לפיכך מצווים אנו להטיל גזירה שווה בין עורכי המשרפות אז לבין עורכי המלחמה בישראל כעת. אין לומדים דבר אלא על ידי השואות והשוואות. דרכי התגוננות לא כל שכן שצפויה להן תועלת מן ההסתכלות בעבר.

ב

אין אימה גדולה ממתן הדעת על השואה ההיא. לא רק הלב מתחמץ והדם קופא, אף השכל מתחלחל וההגיון נטרף. אין אנו מסוגלים להשיג היאך התחולל האסון האיום והנורא והעולם לא נזדעזע ואף הקרבנות עצמם לא הרעישו שמים וארץ ולא קמו מיליוני הנסחבים אל מחנות העינוי ואל המשרפות כאיש אחד, במקלות ובאבנים ובסכינים ובשניהם ובצפרניהם להפיל לפחות רבבות חללים בקרב החיות הטורפות ולקחת למצער הרבה נפשות טמאות כופר נפשם.

אבל הנכון הוא שאף האויב המנוול לא היה בטוח מראש שזממו המביש יעלה בידו על נקלה. אף הוא היה חושש מפני דעת הקהל העולמית והביא בחשבון נסיונות של התגוננות והתקוממות. ולכן תיכן כנגד זה בערמת שטן שלוש תחבולות:

א. את בתי המטבחים ותאי המשרפות הראשיים הקים לא בתחומי ארצו, אלא בארצות הכבושות, הרחק מטבורו של המערב התרבותי כביכול, כדי לבצע את פשעיו בהסתר ככל האפשר ולטשטש בשעת הצורך את העקבות של מחוללי ההרג הרב.

ב. הוא הטבטון רם המעלה היה כל עיקרו מקור ההשראה למרצחיו שכיריו מפסולת העמים. כך דרכם של פושעים גדולים, שמלאכתם נעשית על ידי שכירים. לעולם נוח יותר להיות נותן־עבודה מלהתפרנס מיגיע כפים. וביום־דין יש סיכוי להתחמק גם מן המשפט ולהתחבא מאחורי המרצחים השכירים.

ג. ואסור לנו להסתיר דבר זה, אם כי חרפה תשבור את לבנו. לא רק מורדי הגיטאות קמו בינינו. אנו גם הצמחנו מתוכנו ידים רבות שסייעו בידי בוני הגיטאות ומשמידי תושביהם. רבים מבינינו סייעו למרצחינו, מי בשוגג ומי בזדון, מי בשיתוף פעולה בתוך ועדי הזקנים ומי בהפצת דעות מוטעות והסברה לא נכונה על טיבו של האויב ועל כוונותיו. ואויבנו פלילים בכל הזמנים. אולם האויב הטבטוני היה ערום לאין שיעור בה במידה שלא היה קץ לתמימותנו. הוא בא עלינו בפיתויים כרוכים באיומים ובהבטחות מתוקות, שנתקפלו לתוכן העריצות והשחיתות. הוא ניצל עד לזוועה את תמימותנו היהודית, את אמונתנו המסורתית והנואלה בשם המפורש של תרבות. הוא היורק על כל הערכים האנושיים הופיע בעיני המוני עמנו כנציג האומה התרבותית הראשונה במעלה, נצר מגזע עם המשוררים והוגי הדעות. לא היה לנו שכל, לא היה לנו כוח־שיפוט עצמאי להכיר את עומק שפלותו ומלוא אפסותו האנושית ולבוז לו כערכו. אנו לא בזנו לו. אדרבה, רחשנו לו דרך ארץ וזכרנו לו את שלשלת היוחסין שלו. לפיכך נאחזנו מתוך עיקשות יהודית ברעיון נואל, שיהיה צורר זה מה שיהיה, אבל כלה לא יעשה בנו. שמד כללי לא יתכן. דבר זה לא יתכן. אין הוא מתכוון אלא לקצת מעשי־נקמה, למקצת ענשים, לשוד ולגזל מעט. ולאחר שירוה כל־שהוא את צמאונו לדם יניח להמוני ישראל. נמצא שעצם שיתוף הפעולה עם הצורר הזה היה, לפי ההנחה המוטעית הזאת, דבר שבפיקוח־נפש: הצלת הרבים על חשבון המעטים, הצעירים בשכר הזקנים, הפרטים לטובת הכלל. לא היה זה מלכתחילה אלא רעיון מוטעה. אבל טעות־מחשבה זו חתכה גורל מיליוני נפשות בישראל. נתפתינו לנכלי הצורר והושטנו לו אצבע לשיתוף־פעולה. כמה נשבר רוחנו. אהה, נשבר גם מצפוננו. אף נחלש כוח־שיפוטנו. ובפינו האשליה האחת: לא יתכן. שמד כללי לא יתכן. לא, דבר זה לא יתכן.

השואה, כפי שהיא מסתברת, השתלשלה בשלבים הן בחבלת הגופים והן בשריפת הנשמות. והדעת נותנת, שאף הצורר עצמו ירד בשלבים עד לדרגה התחתונה של שחיתותו. אפשר שמלכתחילה לא נתכוון אלא לעשות נקמות בעם השנוא עליו, המפריע לו, לפי השגתו, לכיבושיו. אלא שעם מעשי הרצח בא התיאבון להרג־רב ולשמד כולל. לגיהנום יש מדורות. ואף השחיתות היא גיהנום שיש בה שבעה או שבעים ושבעה מדורות. אין זה מן הנמנע שהרוצח עצמו לא עמד לפני זאת על כל תהום שפלותו של עצמו. מכל מקום לא התחיל בסבון אלא הגיע אליו בהדרגה. ואפשר שהרבה מגלויי־שחיתותו לא היו יוצאים אל הפועל אילו התקומם להם העולם ואילו קרבנותיו היו מנחשים אותם מראש ומזעיקים בעוד מועד על כך. אבל האויב היה רב־נכלים. הוא עשה לנו רוח פרצים של תקוות ואכזבות ועל ידי מלחמת עצבים הרג את עצבינו, שבר את רוחנו ומוטט את מצפוננו.

ג

צוררנו בהווה עושה את דרכו לתהומה של גהינום הרישעות כמעט לפי אותם הציונים שנתפרשו לעיל.

א. אף הוא עורך את תכסיסי השמד לא בארצו שלו, אם כי בירתו, משמשת בית היוצר לכל אותם התככים, שאין ביניהם ובין הקמת בתי־משרפות ולא כלום. אף הוא מוביל אסירי עוני ועינויים כשבויי־חרב, אמנם, הקרונות שלו מפלסים להם נתיבות לא ביבשה אלא בימים. הלא עם זה הים מכורתו, כשם שכלי־חמס מכורתו. אין זה מקיים בים אלא מה שההוא עשה ביבשה. וזה סוד המזימה הגדולה הצפויה בפינוי. כל זמן שהיה צל של זיקה, מנדטורית לפחות, לחבל־ארץ זה, הרי זה מעין צל־בית לתופשי השלטון וכל נושא שלטון נושא באחריות כל־שהיא כלפי איזו דעת־הקהל. ראינו שאפילו גדולי הנוכלים נוח להם לעשות את הנבזויות שלהם לא בבית. וכמו קודמיהם זוממים אף הם לסגרנו בגיטו.

ב. דבר שאין צורך לומר, שאף הללו הזוממים רצח־עם במהדורה שניה מתחכמים לעשות את המלאכה הזאת בידים שכירות, אם כי גם הם בדומה לקודמיהם אינם סולדים חלילה מליתן יד גם בפועל לעסק זה. אינם אומרים די בהעברת ציוד. הם ממציאים גם מפקדים ומאמנים לשימוש בציוד החדיש הזה. אף על פי כן שוקדים לחרוך את צידם ובהעמידם פנים של שאינם נוגעים בדבר ואף מתווכים לשלום הם מעמידים בחלון הראוה של המערכה עם ישראל שבעה עממים הכפופים מי בסתר ומי בגלוי למרוּתם.

ג. מסתבר שהללו יודעים גם כן את הסוד, אף בקיאים בו ביתר יסודיות מקודמיהם, שהרג־רב ורצח־עם אינו נעשה בידים בלבד ובכלי־משחית בלבד. אף קול יפה לרצח ואין כפיתוי תחבולה בדוקה ומנוסה להוביל נרדפים כיונים תמימות אל הטבח. אשר לפיתויים ולמיני־מתיקה בערמה מדינית הללו הם גאוני־עולם. אין כמוהם. יש להם בית־מרקחת נע על גלגלים, העובר זה דורות מקצה עולם ועד קצהו, ובו תרופות וסגולות וסמי־שינה להרדים עמים, אף סמי־שכרות לסכסך גזעים, לחרחר ריבות ומלחמות ובמיוחד הם מומחים גדולים למלחמת עצבים. קודמיהם היו דרדקאות לעומתם. ההם, כסילים שכמותם, טרחו להקים בתי־מדרשות ולחבר שיטות מדעיות והשקפת־עולם להשניא גוי קטן אחד. ואילו בעלי המהדורה השניה אינם עוסקים בשטויות שכאלה. אין הם מבססים שיטות לימודיות. אין זה עם של להלכה, כי אם של למעשה, בעל הברקות אמפיריות. החיים עצמם עושים את מלאכתו; העובדות כביכול נלחמו לו. אין הוא אלא משמש פרשן לעובדות ובכוח הפרשנות אין מי שידמה לו. ואף פרשן איננו אלא באין ברירה. בדרך כלל הוא מציין את העובדות כמין שופט עליון. הוא רק מפיץ שמועות, מסנן ידיעות ומרביץ תורה ברבים מתוך מתינות וקור־רוח. ניתנה לו אותה מידה של קור־רוח, שחכמי ישראל מייחדים אותה לעמלק, שנאמר עליו אשר קרך בדרך ויזנב את הנחשלים. אין זה פועל אלא מתוך קור־רוח, ובמקום נחשל שם הוא מפיץ את קורו וקרחו כפתים.

ד

וזה הלקח שאנו מסיקים מהשוואה זו: בכל השטחים חייבים אנחנו לפעול כנגד הכוח העויין הזה אחרת מאשר נהגנו במורו ורבו. שאין הישוב העברי בארצו נחשל חלילה – את זאת כבר הוכחנו באותות ובמופתים. אבל לא פחות מגבורה במלחמה חייבים אנו לגייס גם חכמה ועצה. חלילה לנו להכשל שוב ואף כחוט השערה בתמימות ובאמונה טפלה בשם המפורש של תרבות. לא עוד נאמר: לא יתכן שעם בעל תרבות יגיע לידי דרגה שכזו. אדרבה, למדנו שיתכן. הכל יתכן. ולפי שכבר למדנו להשיג את תהום השפלות של צוררינו, מצוּוים אנו לנחש מראש את כל מדורי הגהינום של שחיתות, שהללו עלולים לעבור בהם בשביל להנחית לנו מכה ניצחת אם בנשק חדיש ואם בנכליהם עתיקי היומין, שאפילו השלום למראה עינים אינו תריס כנגדם. אדרבה, השלום עשוי לשמש שעת־מקלט לשפיתת תבשיל התככים המדיניים. מוסר השכל: גיוס כל כוחות התבונה וההעזה לקרוע את מסכות השקר מעל השטן. לא לתת לבוחשים בסיר הנכלים כל עיר־מקלט בשטח הפסיכולוגי, לא פינת־מחבואים תרבותית ובסיס להתחמקות, לא צל סניגוריה, לא ראש־גשר, אף לא חוט השערה לפיתויים מתוקים, אף לא קורטוב התנדבות ל“הבנה” כביכול מן ההבחינה האוביקטיבית. אף לא אצבע לשיתוף פעולה עמהם לעת עתה. כל משא ומתן עמהם כעת עשוי רק לטשטש ולהחליש את עירנותנו ולאחז עיני העולם. כל מעשיהם ותכסיסיהם מעידים עליהם, שכבר הגיעו לדרגה של “יתכן, הכל יתכן”. אין לאו בתורת האדם יכול לשמש להם בלם. חובתנו האנושית והחובה לשמירת נפשנו מצוות עלינו לא לטשטש, לפרסם את טיבם במלואו לעצמנו ולאחרים.

שבט תש"ח.


 

אם

בימים אלה תרחפנה לנגד העינים כל רגע, כל רגע, שתי אותיות המחזיקות יקר כל סגולה, הלא הן: אם.

כי מי יתנה צער אם במדינת ישראל בימים אלה ומי יספר גבורתה וחוסן רוחה?

תלא הלשון, תאלמנה כל בנות השיר, להגיד תהלתה.

בפרק שנים עשר ממזמור שיר לאודיסיאוס נאמר: עזי הרוח היורדים למשכנות הדס בחייהם מתים פעמיים, כי יתר בני האדם אף פעם ימותו.

אולם אם בארץ־ישראל בימים אלה יורדת יום־יום ושעה־שעה למשכנות הדס ורוחה מתה בקרבה מפעם לפעם אם מדאגה וחרדה לבנה אשר הלך לעמוד במערכה עם כל הפלשתים ואם חלילה, לשמועה רעה כי באה.

וזאת במדינת ישראל בימים אלה כאשר לפנים בישראל בימי־קדם: לא בכות, לא ספוד, לא תאניה ואניה. אמהות בארץ־ישראל אינן בוכות בקול רם. אך כאבן תחרשנה באנקה חרישית.

זאת גבורתך, אם בארץ־ישראל, כי תשאי את חרדתך וסבלך ואבלך בדממה דקה, אף בהקריבך את בנך את יחידך אשר אהבת.

אנו היושבים על הכלים, הנפעמים ומשתוממים למפעלות הגבורים של בנינו, מביעים לרגעים את רחשי הערצתנו לבני החיל לאמר: דורנו הוא דור הבנים בישראל. אבל נכון גם לומר: דורנו הוא דור האמהות בישראל.

כי אַת, אם במדינת ישראל, לבשת עוז והדר אשר לאורך־רוח ולחוסן־אמונה ותרבי ותגדלי באומץ־לב ובכוח־סבל ותבואי בעדי עדיים של גבורת ישראל החדשה, אשר לאורה יחוורו גם מפעלי ימי־קדם.

גדלת אם בישראל, חזקת ועצמת כגודל המשימה שהוטלה עלינו, כחוזק מבצרנו אשר נקים במו ידינו וכעצמת הכוח היהודי אשר צמח לנו בדרך פלא.

לכן תרחפנה לנגד העינים כל רגע, כל רגע, שתי האותיות משפתנו, המחזיקות יקר כל סגולה, תמצית לב, שורש האמת.

כי אם היא אמת, גולת הכותרת אשר ברגש אדם. אם היא אמונה. אמן מקורה. אמן פירושו כוח, עצמה, חוסן.

שפתנו היא החכמה בלשונות תבל. כל הלשונות הוגות דעות במשפטים ובצירופיהם. ואולי לשוננו צפנה שכל רב גם באותיות ובצירופיהן.

אם מורכבת מאות ראשונה ואמצעית. אמת מאות ראשונה, אמצעית ואחרונה. אמן מאות ראשונה, אמצעית וזו שלאחריה. חכמה רבה צפונה בדבר. האלף בית העברית היא עצמה תורה שלימה.

משתי האותיות אם נגזרו כל מלות הכוח, החוסן, האמונה, הבטחון, והאמת, הראשית והיסוד.

מן האם נבנה הלאום.

אם אומרת: אום אני חומה. אם משמעה מבצר: עיר ואם בישראל.

מאם בישראל מתחילה שירת הגבורה והכוח, תוכה רצוף הלל למנחיל הגבורה ולנותן הכוח.

קדם ל“עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל” המזמור “אנכי לה' אנכי אשירה, אזמרה לה' אלהי ישראל”.

האם בישראל תתנוסס כסמל הגבורה, אשר האמונה תשוה לה הוד והדר ולוית־חן.

לכן תרחפנה בימים אלה לנגד העינים כל רגע, כל רגע, שתי האותיות משפתנו, שני העמודים עליהם נשען בית ישראל.

ככה אראך אם במדינת ישראל. ככה אראך בחרדתך, בדאגתך, בסבלך החרישי ובאבלך הענו.

וככה אראך במאור פניך במקלטים האפלוליים בימי ההפצצה ובלילות ההרעשה, בהחזיקך בידך את עוללך המנמנם בחיקך או בהצהילך אליו את פניך להשכיחו עצבו ורוגזו ולהפיג את פחדו או כי תרביצי לו בעצם המוראות ראשית דעת באותיות שפתנו ותחילת היכר בצבעים למיניהם.

חוש נכון מנחה אותך תמיד להיות אשת חיל, מקור הכוח והחוסן לעם העומד בשער. ככתוב: חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה, עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.

אם בישראל! לימים ייאמר: בזכותך קמה מדינת ישראל.

י“ט באייר תש”ח.


 

בימי מסה

א

אנו באים בימים גדולים ונוראים; גדולים מלקדם אותם בתבונת־אדם ונוראים מלבטא תכנם, מהותם, חזונם וגבורתם. המאורעות חזקים מאתנו, היינו, מכלל השגותינו, אבל, הבה נקוה מתוך עוז אמונה ובטחון, לא, מכוח הסבל ששר החיים נטע בקרבנו. המעשים נחזים כפלאים לפעמים, כשריקות עדרי הגורל. כל איש מבני הישוב הזה מוזמן לעליה: לעליה בחומה, לעליה ברום המעלה של ההתנדבות וההזדככות, לעליה בחשק הליכוד עם קהל עדת מקדשי הגנה. בטחון העם מחייב גיוס כולל, גיוס בנפש וברכוש, ואף במה שיקר מן הנפש ומן הרכוש: ברוב מושגים הפועמים ברוחנו, מושגי עשין ולאוין, נכסי מורשה קדושים, שאוייב אכזר כופה עלינו הפרתם לשם הצלתנו ופדות נפשנו והרמת קרננו בעולם.

גור אריה יהודה מטרף בני עלית, מן הטרף אשר חמדו בנו חיות הטרף עלית על החומות להשיב נקם לצרינו. לא עת מאורעות היא לנו, אף השם פרעות לפי פשטם המקובל אינו הולם את מעלל הדמים הזה אשר התרגש עלינו הפעם. לא פרעות עורכים בנו, כי אם שמות מתנכלים לעשות בנו. שם בגלויות בקשו להכחידנו מגוי, לפוררנו ולבוללנו בין זרעי העמים, להבליענו ולהטמיענו לתוך משפחת הנכרים. אולם כאן זוממים מנדינו להכחידנו גם מאדם, להכריתנו מתחת שמי ציון, היינו, מתחת שמי העולם, כי ציון היא לנו ראשית ואחרית, ענף ושורש ותמצית המהות ונס קיומנו ונס להתנוסס. קמינו בציון מתכוונים לא רק להקים בתי־משרפות לגויותינו ולשלוח אש בקמות שדותינו. הם זוממים גם כן לכפוף את קומתנו ולהעלות בתימרות עשן נשמת ישראל, בית מקדשנו ברוח, המתנוסס אף על פי כן לתלפיות בין היכלי המשכית של כל גוי וגוי. הם מבקשים לכבות את גחלתנו ולעקור את הכל.

הימים תנ"כיים. נחשול־קדומים זנק עלינו ולו לוע הדרקון. הדרקון ינק וזלל וסבא והשמין מטומאת תרבות בליעלית של מערב, אבל עשוי הוא לעשות משמן יתר בתפנוקיו תחת שמשה הלוהטת של המזרח. יש ערמה שפיפונית נחבאת בין קפלי האיצטלה של בן המדבר, המעמיקה מזימה אפילו מאנשי המדים המכהנים בתוך היכל הנכלים של המדיניות העולמית. והם עשו יד אחת. הם אנשי כלי חמס מכרותיהם ואנשי מכורת החמס, האוכלים זה דורות עמל גויים; הם בעלי־חצים המסתתרים על גגות מסגדים להפיל ממרחקים עוברים ושבים נקיים והצלפים מלשכות המודיעין ולשכות השידור למרחקים המשחיזים שפת שקר להשמיצנו בדבות ובעלילות; חמת זוחלי עפר וחמת זוחלי מזימות רשע, ראש פתנים אכזר וראש מדנים נוכל, שניהם שרשם בעמלק, יחד חוברו עלינו, יחד. כן. הימים הם תנכיים גם כפשוטו של מקרא בשירת דבורה בימי דבורה וברק בן אבינועם “בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם”, “ארץ רעה גם שמים נטפו…”, “…חדלו ארחות והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות, חדלו פרזון בישראל חדלו”. חדלו פרזון בישראל. כמו משא־נפש רחוק. עוטה הוד עבר, הוד אגדיי, נחזית כעת ההבלגה, אשר שמנו אותה לנו לקו בשנות המאורעות. אז, אז, היה עדיין עולם אחר. אנו לפחות האמנו אז שהעולם הוא אחר. אנו אז שמנו את מבטחנו בגויים. אנו הבלגנו. אבל גם הגויים הבליגו בשחוט השוחט קהל עדת ישורון בכל ארצותיהם. אז ראינו עד היכן מגיעה מידת יכלתם שלהם לעשות בנו ועד היכן מגיעה מידת כשרם לעמוד על דמנו. אנו למדנו לקח. לא למדו לקח רק אלה מבינינו שלקה בהם חוש החיים העמיי ואף ניטל מהם חוש הרחמים על שארית ישראל והם מצרפים את קולם לדיבת משנאינו – שאפילו טמטום־לב אינו יכול לשמש לה כפרה – כאילו מתחוללת כאן מערכה בין שני צדדים לאומניים ובין שני מחנות תוקפים. לא רק לקויי־חושים וקצרי־דעה הם, כי גם כעיוורים הם מגששים בימים האלה וכחרשים הם לשוועת הימים. הם תועים מדרכי האמת ותועים מדרכי הזמן. זהו זמן כזה, זמן של מסה גדולה. מתוך הזמן קם עלינו רעש גדול ונתערערו מוסדי המושגים. במערכה עומדות שארית ישראל, נשמת ישראל; במערכה עומדים הכל, הכל, אף העולל הזה, היונק הזה, כל כבודנו ומעמדנו, גזענו בעולם הזה, הצבי ישראל וארץ הצבי שניהם יחד על במה הזאת.

אנו באים בימים גדולים ונוראים, אבל גם ימים שיש בהם הוד נורא ובטחון שגב ועם שאנו נושאים את כפינו לקדש מלחמה על קמינו הננו נושאים גם את נפשותינו לנס הפדות אשר בוא יבוא, אל נכון בוא יבוא, כי נס זה לישראל יהיה גם נס לכל הגויים.

ב

ויהי בנגוע כותב הטורים על דפי עתון הסופר בקצה קולמוסו בנושא הימים האלה ויאמר איש הטורים ככה:

מה לכם דופקים ורוטנים: הסופרים, למה אתם מחשים לעת כזאת? אתם אנשי הרוח, המושכים בשבט הסופר, מפני מה אינכם נושאים את מדברותיכם על ציון ועל מקריה, על שריקות החצים מעל המסגדים, על גבורת אנשי המגן אשר לנו, על תפארת בחורים המתנדבים בעם, על קשיות ערפם של נערינו וזריזות מצעדם בהרים ובעמקים להרוס קני מרצחים, על רוחו העשוי לבלי חת של הישוב כולו? כלום אין מתן הניב יעוד הסופר?

לאט לכם הדופקים והרוטנים. אנו עומדים בעצם הימים הגדולים והנוראים ובתוך־תוכם של מעשי הפלאים. המעשים חזקים מאתנו. והם חזקים לאין־ערוך משיח שפתותינו. יש רגע גדול בו השלך הס בכל חדרי נפשנו. נפעמים מעצמת המחזה הננו עומדים משתאים ומשתוממים ודוממים. אין מלים בפה. אין אף אגלי־דמע בעינים. לא דמעות־יגון ולא דמעות־גיל.

אמת היא שמתן־ניב לילדי־יום ולמקרי הזמן הוא בגדר יעודו של הסופר. אבל נכון הוא גם כן, שאף חסכון הניב ועוצר הביטוי ושמירת הלשון הם בכלל היעוד הזה. חכמת הדבור היא בחלקה הגדול דעת מה לא לדבר ובינה לעת לחשות. סופרים אינם אמרכלים, כלומר, אומרי הכל. אדרבה, חובתם ללמד לבריות מה דברים השתיקה יפה להם, אילו ענינים די להם ברמיזה ואילו הם בחזקת הלב אינו מגלה לפה. ועיקרה של אמנות הסופר היא אנינות הדעת, אימת הצבור ואימת הדבור, פחד מפני הבטוי, רגש של מיאוס להיות שותף בחנם למפעלים נועזים, שגבורים מחרפים נפשם עליהם, שותף בזכות לשון־למודים בלבד. החלחלה מפני שותפות של חנם, התוקעת עצמה לתוך כל דבר שברוממות בלי יראת הרוממות ומנעימה זמירות בעצם המוראות, גוברת במיוחד בימים גדולים, גדולים לאסון חלילה או לאושר, אף למזיגת העצב והשמחה כאחד.

אי עט סופר שנון מסוגל לבטא אף שמינית שבשמינית מעצמת ההתרחשות בימינו? מי יתנה תוקף בחורינו? מי רשאי להגיד רחימו בלי דחילו במעמד מגינינו? מי יהין לתאר במלים, אם גם במלים רוטטניות או במלים צולפניות, רכות או חדות, לילה אחד, פלח לילה אחד, שעה לילית אחת, של צפיה של אם במושבות ארצנו, המתעטפת באלף יגונות וברבבות חרדות לנערה אשר הלך עם הגששים בליל־אופל לתוך לוע האוייב “בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב, מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פנמי מרכותיו?” – פסוקים נפעמים אלה, הנחפים רון ורחמים ככנפי יונה, הקדישה שירת דבורה לסיסרא האויב, אשר יעל אשר חבר הקיני, מנשים באוהל תבורך, הלמה אותו, מחצה ראשו ומחצה וחלפה רקתו. ומה מלים תיניק לנו השפה בעטיניה הדלים לתאר לילה בציון של אם עבריה בימים הנוראים האלה? מי מתברך בלבו אשר כוחו עמו ושפתו לו להביע אומר הנותן כוח כצבא רב? מי יעלה בהר הקודש הזה לברך משם ברכת כוהנים לגבורים, לקדושים? מי מוסמך לברכה זו ומי יעיז להלל את הקרבן?

אהה, יש שירות ותשבחות בקולמוסי היושבים על הכלים לנופלים בחללים, שהן בנותן־טעם של פיט על הפגרים.

נס גדול היה לנו פה. קם דור מקדשי השם, דור מחרף נפשו, דור מגן אבות ועומד בשער – מפעלו הנועז מצווה לעומד שמירת הלשון. מתוך מורא הוד.

כבוד לגבורינו, אבל אל נהלל פן נחלל. ואל נרבה אמרים פן לא יעמדו ניבינו במבחן ימי המסה.

י“א בשבט תש”ח


 

מנהג חדש בא למדינה

מנהג חדש בא למדינה עם ייסוּד המדינה: שלטון התואר ורבונות הנציג והממונה. מסתבר שאין חזיון זה נדרש לגנאי דווקא. בשטח הבטחון, וכן בעסקי בנין קנין, למשל, לא יגונה הכרח הדירוּג לתארים והציוּת הגמורה לרשויות מפקדות ולאישים הפועלים בשמן. וכל זמן שלא בא עדיין לעולם אדם, שהוא מעצם טבעו צדיק יסוד עולם להיות טובת זולתו חשוב אצלו כשל גופו, חייבים להעמיד על עדת האזרחים גזירות – ואין גזירות מתקימות בלי שופטים ושוטרים. אבל חושש אני שהמשטרתיות היתירה, שניצניה כבר נראו גם בתחום הרחוק לגמרי מעסקי קנין ובנין, היינו, בתחום התרבות והיצירה הרוחנית, עתידה להתבצר ולהתפשט במידה גדושה, שלא נוכל עוד להתעלם מן הקלקלה שבה.

הצבא הפקיד קציני־תרבות. חלילה לי ההדיוט בתכסיסי־מלחמה לדרוש במעשי־מרכבה של צבא. כל הפועל בתחומי הצבא ובסמכותו דינו כחייל. אולם גם במחנה היושבים על הכלים הונהג, כנראה, תואר הקצינות לתרבות. הנטיה הכללית היא, כמדומה, לשים את גושפנקת המלכות על רוב ענפי החכמה והמדע, הספרות והאמנות ולמסור אפילו את הנהלת העולמות העליונים בידי משגיחים מומחים ממש ומפקחים מטעם השררה. במקצוע העתונות הנצנים כבר עשו פרי. לשעבר היו עתונאים וטובים וגרועים, ישרים ומקולקלים, שוקלים במאזני־צדק ומפריחי עורבים, אבל כולם כאחד היו שליחי עצמם. אך העתונאים שליחי עצמם פוחתים והולכים ומתרבים שמשי המלכות השביעית, שהם בעצם פקידי המלכות הרשמית. זה קצין־קשר ופלוני מנהל לשכת המודעין; זה דובר ופלוני כתב צבאי; זה סוקר לפי מקורות מהימנים ופלוני פרשן מוסמך; זה מקורב ליודעי־דבר ופלוני בן־בית בחוגים הגבוהים. אלו ואלו אינם רואים עוד יעוֹּד ותפקיד עצמם לטבוע את חותם מחשבתם ומצפונם האישי בדעת הקהל; אין הם אפילו יצוריה של דעת הקהל בדומה לעתונאי הרחוב המסתגלים אל משב הרוחות שבהמון. הם פשוט יצוריו של המנגנון וחותם שולחיהם ומכווניהם ניכר בכל דבור ודבור שלהם. שוב אי אפשר אפילו להטיל בהם דופי, שהם בחזקת עטים נובעים, כנוי־גנאי מקובל לשעבר. לא, אין הם נובעים כלל. אדרבה, אין כמוהם שליטים בכוח המעצור; הם יודעים בדיוק כמה טפחים מותר או חובה לגלות לפי הורמונא של מלכות וכמה אסור. אין הם מדברים אלא דוברים; אין הם כותבים אלא כתבים. וכלום צריך להרבות בהוכחות, שאין העתונות מטעם בחזקת כלי מחזיק ברכה? כשם שטובת האזרח מחייבת הפרדה בין המוסדות המחוקקים והמנגנון המוציא לפועל. כך דין להבדיל בין המנגנון המוציא לפועל לבין הנצבים בשער להעריך את הפעולות, לבקר את המעשים ולשפוט את אנשי המעשה. לא יתכן שתוסברנים ופרשנים יהיו בגדר פקידים ומושך בשבט עתונאי ישמש בתואר קצין.

ענין השרים שכבודם במקומם מונח חודר, כאמור, גם לתוך כל רשויות התרבות והיצירה הרוחנית. אמנם, חכמים ומלומדים לא מאסו מאז ומעולם בתארי־מעלה ובחלוקי־דרגות וכן לא נהגו עין רעה באיצטלות ובגלימות כלל וכלל, או שציינו את רום מעלתם ובאדרת רחבה ובעניבת־אמנים, אבל בדורות האחרונים התפשטו תלמידי החכמים את המדים ולא נתנו לעצמם עטורים חצוניים, אלא כמעין תכשיט ותפארת המליצה. ענין אחר המנהג החדש שבא כעת לרוב מדינות. אין הוא מסלסל כלל במליצות. הוא זורם בהחלט באפיק המעשיות. התורה עשויה להיות סחורה פשוטה כמשמעה, התרבות ענף משקי, האמנות תוצרת, הספרות מכשיר, המדע כלי־זין. ממילא לא יהיו עוד חכמים ומלומדים, אמנים וסופרים. במקומם יבואו שרי החכמה ומפקדי המדע, אלופי האמנות וקציני הספרות. ואין צריך לומר שכל מקום שיש שר ממנים ממילא גם תת־שר ולקצין מתאים תת־קצין, וכנגדם יש סרן ורבן ודרגא למטה מהם הטוראי. ומלאה כל הארץ שרים וקצינים וסרנים ורבנים ואלופים לתרבות. ולא עוד יאמרו שמלה לך קצין תהיה לנו, אלא כך יאמרו קצין אתה, מכלל שהנך מלא וגדוש תרבות או כשרון או כוח־בטוי או רעיונות מקוריים ואף רגשות עמוקים.

אפשר טועה אני. אפשר תפוס אני למשפטים קדומים. אבל עדיין מחזיק אני בדעה, שאין עולם האצילות יכול להיות כפוף לעולם העשיה ואין הכשרון הנאמן לעצמו מוסיף כוח ויושר וחן ואמת על ידי שהוא מקבל עליו את מרותה של הרשות. כל אדם הגון חייב להיות אזרח הגון וכל אזרח הגון שומר מצוות המלכות שבצלה הוא חוסה. אולם אמת ונכון הוא גם כן שמלכות־חסד ושררה נבונה אינן מתימרות כלל לשים אפותיקאי על כל האדם, היינו, גם על חלק אלוה ממעל שבאדם, זאת אומרת, על כשרון היוצר שבו. כשרון היוצר הכרח לו שיהיה נתון בספירת החופש הגמור. רשאים אנו לפסוק על האמן: בעל כרחך אתה בן־חורין, ואם רצונך לשמור על הניצוץ עליך להתרחק מן הרשות.

איני משער לי כלל, שחכמה עשויה להיות ארוזה בתיקים ושהאמנות תמצא לה מקום־מבטחים בלשכות ובמשרדים, כל פקודה היא מעין צמצום, ובכך כוחה. לפיכך כל מפקד הנהו מעצם טבעו מוגבל. מי שיש לו בידים תוקף שלטון, בין רוצה ובין לאו, הוא מצמצם ומגביל את כל הבאים עמו במגע וכופה עליהם מרות שלא מדעת. יש בוודאי מפקדים חכמים, אבל אין חכמים מפקדים. פקידים חרוצים אינם נדירים כלל, אבל אמן חרוץ במלאכתו לא ירד לעולם לדרגת פקיד, המוציא לפועל הוראות משרדיות.

אין חכם מטעם, אין אמן מטעם, אין סופר מטעם. לא יתכן שמי שיש לו רגש נכון וכשרון נאמן לשרת את עמו בשדה הרוח יקבל פקודות מגבוה. איני מניח שתצמח תועלת כל־שהיא מכל אותם קציני הקשר והמנהלים הרבים, שנתמנו לכוון ולהדריך מפעלי־אמנות. הפקידות יסודה השיגרה, וזה צד השבח שבה. אולם יצירה אמנותית יונקת מיצר החדוש ומן השאיפה להרפתקה. הפקיד אינו יכול לסכן, אף אינו מיופה־כוח לכך. הוא מעצם טבעו משמש בלם. יש לפניו דפתראות. הוא צמוד לדפסים, ואם הוא פקיד טוב וישר הריהו מגיע למעלת מורה בכיתה, שמחוייב להתכוון לפי הקו הבינוני של הכיתה. הפקיד מצווה לשמש את הבינוניות ולזנב לא את הנחשלים, כי אם להיפך, את החרוצים והמוכשרים יותר. מכל מקום המנוי שלו מחייבו לנהל את הענינים בסדר, בסדר, בסדר גמור, שלא תהיינה חס ושלום קפיצות. אולם היצירה הרוחנית היא כל עיקרה קפיצה, זינוק לתוך הנעלם.

תמה אני אם כדאי הדבר מבחינת הטעם הטוב ומצד התועלת לעם ולמדינה, שאנשי היצירה הרוחנית יהיו קרובים יותר מדאי למלכות ויהיו מצויים יותר מדאי אצל תיקים ומשרדים ודפתראות ואף יהיו מעורבים יותר מדאי בכל הטקסים הרשמיים. ראיתי שכמה חכמים נפגעו קצת, שלא נתכבדו להיות בין הקרואים אל הטקס של הכרזת המדינה. וכן שמעתי ריטון של עגמת־נפש על שום שנציגי הממשלה לא נתנו את דעתם על איזה כנוס של סופרים. לדידי הדברים פשוטים יותר. מי שאינו מוזמן לטקס רשמי לא ניטל חלילה כלום מכבודו. כבוד אינו ניתן. כבוד שוכן בקרב לב. ומי שאינו מקבל ברכה רשמית מאיזה נציג אף הוא לא הפסיד כלום. אולם חשש של המעטת הדמות והפסד אורב תמיד למי שמכוון את היצירה בת המעמקים כלפי החלונות הגבוהים. כל הכבוד לאנשי המעשה, היודעים עת לכל דבר ורוח תבונתם תנהלם לנצל כל שעת־כושר לתועלת העם ולעזרת הכלל. אולם יפה דייקו יוצרי מטבעות לשוננו לומר חכמי העתים. יש הבדל בין יודעי עת לבין יודעי העתים. איש המפעל מעצם טבעו צמוד אל העת ומכוון לשעה. אבל יש בחינה לא של עת אלא של עתים ולא של השעה אלא של ראיה שהיא מעל לשעה. יוצר האדם בחכמה ברא אותו וכנגד אדם העת והשעה טבע אישים המחוננים בבינה לעתים והצופים לרוב שעות. איש העתים והשעות מתכחש לישרו וליעודו אם מתוך התאוה להסתגלות הוא מקריב את השעות על מזבח השעה ותחת להיות יודע־עתים הוא נעשה דובר מטעם החוגים הגבוהים יודעי־דבר. הגאולה. אמר אחד העם, תבוא בידי הנביאים ולא בידי הדיפלומטים. ויש להוסיף: מכל מקום לא על ידי קצינים.

ניתנה האמת להיאמר, שתפקיד הדובר בשער, בין כפרשן מדיני ובין כמבקר ומוכיח, נעשה קשה ביותר בזמננו, והוא כמעט למעלה מכוח אדם, ואפילו המחונן ביותר. הפובליציסטיקה הטובה נולדה בחיקה של הקרתניות הנעימה. לפני חצי יובל היתה אירופה כולה מעין קריה. ואפילו פריז המטרופולין לא היתה אלא קרית מלך רב, ובכל זאת קריה. פלוני הסופר כתב מאמר בעל ערך בינוני מבחינה ספרותית בשם "אני מאשים, או “לא אוכל החרש” – ומיד רעשו כל אמות הספים של בית המשפחה הגדול. דוסטויבסקי נשא על פושקין הספד, שאין לייחדו כלל בין המסות הספרותיות המובחרות, אלא שנאמרו בו, כנראה, דברים שהיה בהם משום הכרח לשעה, הרי נקבע אותו יום ההספד כתאריך של חג בתולדות הספרות של רוסיה. בימינו אפילו אם ישאג אחד כארי “אני מאשים” ויחצוב להבות במשא־קינה על אבל יחיד או אבל עם, אין שומעים לו, ואם שומעים אין מתרגשים, ואם מתרגשים קצת אין מתפעלים כל עיקר. נשתנו הזמנים; נשתנו המסיבות; נשתנו ביסודם. צעק שמע ישראל, צעק אל כל הגויים, פנה אל ההגיון, אל הצדק, אין הד לדברים, ואין הד גם משום הטעם שאין איש בטוח בצועק שהוא באמת מכיר לעמקו את הענין שהוא נתעורר להזעיק עליו. החיים מורכבים בימינו. אפילו חיי היחיד; לא כל שכן החיים החברתיים, על אחת כמה וכמה החיים המדיניים. וכלום יתכן שמשקיף מדיני וסוקר חברותי ועומד על המצפה בעתון, יהא בקי ברוב הדברים שהוא מצווה לדון עליהם ושכל אחד ואחד מעורה בצומת ענינים מורכבים ומסובכים. אין בן דורנו יכול להתחרות עם המנגנון. וכיוון שאין תא מן החיים החברותיים שאין לו מנגנון משלו, הרי שאין לך שאלה העומדת על הפרק, שאפשר לחוות עליה דעה ברורה ומוגמרת מבלי להיכנס לתוך הסוגיה וללון בה ולהכירה לפרטי־פרטיה. כן, המנגנון בימינו עושה כמעט הכל. אבל אם המנגנון הוא ראש העושים אינו דין שיהיה גם ראש המדברים. אם אי אפשר לדעת הכל, כלום צריך לוותר על כל דעה? משום שאין אזנים רבות קשובות בימינו לקריאת המצפון האישי ולקול התבונה העצמאית, כלום נוציא מכך מסקנה שצריך לקטול את הבחינה האישית ולחסל לחלוטין את השפעת נציגיה ולהשליט גם בתחום היצירה הרוחנית את המנגנון ואת הממונים המשרתים אותו?

דוברים וכתבים וקציני־קשר לתרבות ומנהלי לשכות־מודיעין לעתונות ומפקדים לאמנות ופקידים, המכוונים את פעולת התיאטרון והקולנוע והשדורים האמנותיים ברדיו ומדריכים ומפקחים לתזמורת הסמפוניות, ונציגים מטעם לכוון את היצירה הספרותית – האם כקסרקטין נעשה את בית היוצר? כלום פקידים ישבו לנו או יושיבו אותנו על האבנים? תרצה לחוות דעה על איזה ענין ולחרוץ משפט על כל נושא אחר שהוא – יאמרו לך: דבר זה שייך לתיק פלוני וענין זה הוא מסמכות של שר פלוני, ואשר לנושא זה ראוי לך לבוא עליו בדברים עם מנהלה של לשכה פלונית או עם הקצין הממונה מטעם מוסד פלוני והוא יורך בינה וישמיעך לקח. הסופר, העתונאי והאמן לא ישמשו עוד בקולם הפנימי, כי אם בבת־קול של פלוני השר והמפקד. איני אומר שהדברים כבר הגיעו חלילה לידי כך; המנהג פורענותו קשה אפילו משל הדין. על דין פעמים יש עוררים, ואילו המנהג פועל כשטפון. רבים אינם יודעים כלל שהם נגרפים בשטפון הזה. מצוה לקרוא בקול:

– חכמים, הזהרו. מנהג חדש בא למדינה.

ט' תמוז תש"ח.


 

יום זכרון – יום חשבון

ביום הזכרון הראשון במדינה לנושא חזון המדינה רואה אני חובה לעצמי להביא לפני משפט הקהל הצעה זו: מצוה עלינו להטיל שינוי ניכר בתכנו של יום הזכרון להרצל ולעשותו ליום חשבון הנפש של המדינה.

אין זה ממנהג ישראל לקבוע ימי־זכרון לאנשי המופת שבאומה, אפילו לא לאישים רבי־פעלים מניחי יסודות. יש זכר ליציאת מצרים, למתן תורה, לסוכות אשר בהן ישבו אבותינו במדבר, לנס חנוכה, לבנין בית המקדש ולחורבן בית המקדש, אף למקרים ולמעשים אחרים בקורות האומה. אבל לא ייחדו ימי־אזכרה למשה ולדוד, לישעיהו ולירמיהו, לר' עקיבא ולר' יוחנן בן זכאי, לר' יהודה הנשיא מסדר המשנה ולאמוראים שהקימו כמו רמים את מגדלור הש“ס, לרמב”ם ולרש“י, לגאון מוילנא ולר' ישראל בעל שם־טוב ולא לשום גאון בישראל. אין עושים נפשות ליהודים גדולים הואיל ובעשית נפש יש משום פּוּּלחן לבשר ודם. כל ענין ההילולות והאזכרות למתים הוא לנו בגדר זמורת זר. היהדות אינה דורשת אל המתים משום שגם המתים חיים לפניה. לומדים יהודים משתפים את כל חכמי התורה בני כל הדורות בשיח ושיג חי. הרמב”ם אומר, רש“י מפרש, חכמי התוספות מקשים, מהרש”א מתרץ. הכל לשון הווה, הווה חי, וממילא אין יום המיתה, אלא בכל הימים נזכרים החכמים והצדיקים לברכה ולקבל לקח מפיהם.

ומכיון שנטלתי לי רשות לדון בסוגיה זו אגלה גם זאת ולא אכחד: אין דעת חכמי הטעם נוחה מכל אותם המאמרים המרובים והדרשות בשפע המנסרים משנה לשנה בימי הזכרון לגדולינו והרצל בכללם. על הרוב טוחנים מה שטחון משכבר, משננים פסוקים נודעים, כגון “אם תרצו אין זו אגדה”, מכניסים הרבה תבן. מדקלמים מן ההתחלה ועד הסוף שיר המעלות אָרוך שלב השומעים כבר גס בו. רק יחידי־סגולה מצליחים לגלות מפעם לפעם באבן־חן איזה גוון חדש, איזה זיו־יקרות שאחרים לא שיערוהו לפניהם. אבל בדרך כלל דשים בנושנות. לא תוספת לקח לקהל ולא תוספת כבוד ויקר לנפטר הגדול. וכלוּם אין זה סוד גלוי, שאף סופרי המופת זיוום כהה וטעמם מתקהה על בני הנעורים, שרבותיהם מלעיטים אותם יצירות נאות על כרחם? גורל סופרי המופת הוא גם גורל אנשי המופת. הן לא כבר קראנו שקלא וטריא בענין ה“ציונוּת” שמרוב דישה בה הכניסוה במרכאות. וכי אין סכנה כזאת צפויה חלילה גם ליוצרי הציונות?

לפיכך סבור אני שיש טעם והגיון לעשות שינוי־מה בתכנו של יום הזכרון להרצל ומוּבטחני ששינוי זה יביא תיקוּן ליום ועילוי לנשמת האיש, ששמו יהיה קשור לעד עם בנין המדינה.

יהיה נא כ' תמוז יום חשבון הנפש למדינה, יום טענות ומענות של קהל למדינה, יום בירור וליבוּן לשאלות האזרחים בינם לבין המדינה, הקיצור, מעין יום הכיפורים למדינה, יום בו יטהרו ויתקדשו נושאי המשרות במדינה. לבדוק עצמם לאור הצדק והיושר.

ענין יום הכיפורים דבר גדול הוא. צורך־נפשי, כורח־חיים הוא לפרט ולכלל, ליחיד ולעם. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכן גם הצדיק חייב לעשות תשובה מפעם לפעם, אין נשיא אשר לא יחטא, אין עם שאינו נתפס לפעמים לעבירות קלות וחמורות. כעם ככהן. כמדינה – כולם חייבים לפשפש במעשיהם. אפילו מדינה דמוקרטית אפשר שתתנהג בעריצות או תשאב את סמכותה מריבוניותה המלאה, שאינה נתונה כלל לערעור, לפי השגתה. מדינה אפשר שתהיה אָב קפּדן ואפשר שתהיה אם רחמניה; אפשר שתהיה כל עיקרה מידת דין או כל עיקרה מידת ההפקר ואיש הישר בעיניו יעשה, או שתשתף בתבונה דין לרחמים, חופש הפרט להשגחה עליונה. ואסור שיהיו במדינה צועקים ואינם נענים, מקופחים ואין דואג להם, מתרעמים ומתמרמרים ואין משגיח בהם. אסור שירגיש עצמו איש ישראל במדינת ישראל מוזנח ומבוטל. ממדינת ישראל הרבה יידרש, כי אנו כל הדורות בגלויות צפינו לה בכליון־עינים. אי אפשר שאיזה פקיד גבוה או נמוך ינהג זלזול בקטן שבנתינים, יצפצף על פלוני או אלמוני הצועק על איזו עוולה. אסור שבמדינת ישראל יהיה ריטון, יהיה רינון בסתר, יהיה רוגז כבוש, או שיהיה אחד מתלונן: אני צעקתי אל המלכות ולא היה שומע לי. אין עולמנוּ עולם שכוּלו טוב, ואין מלכות שכולה תכלת. אבל השאיפה לטוהר התכלת היא תנאי ראשון לקיום ישראל בארצו, וזה ענינו של יום הכפורים למדינה. ביום זה תצא קריאה לטהרת המידות, לנקיון היחסים בין אדם לחברו, בין אזרח לאנשי־שׂררה, בין קהל התושבים לנושאי השלטון במדינה. ביום זה תעשה המדינה תשובה ותתן תשובה ממש לרוב שאלות התלויות ועומדות ולרוב ערעורים בקול רם או בריטון חשאי שהוגשו כנגדה.

יום הטהרה הולם בהחלט את זכר הרצל. הטוהר היה קו היסוד, קו המלך, בדיוקן הרצל. חולמי שיבת ציון קמו לפניו; בחזון תקומת ישראל היו שעלו עליו. אין הוא יחיד בשום שטח מן החזון הציוני, אבל אין משלו לטוהר השאיפה, לעוז הרצון – והעוז אף הוא דבר שבטהרה הנהו. הרצל לא רק חלם, לא רק רצה, לא רק פעל, הוא היה כולו קודש לחלום הזה, לרצון הזה, לפעולה הזאת. לאחר שהחליט מה שהחליט, כבר היה כולו ערוך ודרוך לנקודה אחת. הוא כולו בכל מאודו ירד ונשתקע לתוך הנקודה האחת. הגיע בהגיונו ובחזונו עד קצה הגבול, מטוהר מכל סיג וסייג, ללא כל תערובת זרה. טוהר זה ראוי לו להיות קשור עם המדינה.

וזו שאיפתנו: מדינה טהורה. כשמה כן היא: ישראל, לא נאמר ר' ישראל ולא נתפרש כלל ישראל, אלא כלל ופרט עולים בה לאחדות טהורה אחת.

יום הזכרון להרצל ראוי לו להיות יום חשבון הנפש למדינה.

כ' תמוז תש"ח


 

מאחורי מסך הצ’יזבאת

שבע מדינות ערב הציגו לעיני העולם מחזה־דמים מבוהל ומבולבל ומבולל רהב, הפחדה, התפארות, אונאה עצמית, רפיון־רוח, אזל־יד וכשלון המעשה, שאין ליישב על הדעת לא את עצם המחזה ולא את טיב ההצגה אלא בהגיון הצ’יזבאט. רצה לומר, ניתנה כאן לעולם המחשה מלאה ומושלמת של צ’יזבאט מזרחי, המשמש כוח הפועל בקנה־מידה רחב על רקע מדיני גדול.

אין הציזבאט כידוע תרגום מדויק של השקר. דרך כלל אין שקר אחד, אלא יש מינים שונים וזנים מרובים של שקר, כדרך שאין תפוח, שזיף וענב מין אחד בלבד. דומה שהציזבאט הוא אותו מין שקר הנתון בערך באמצע בין השוא והרמאות. צד השוא שבו מפיג הרבה את טעם הרמאות שבו. הדובר והשומע שניהם יודעים שיש קורטוב, או גם כמה קורטובים, של הגזמה בדברים, ואולי הם בטלים מיסודם, אבל כמעין הסכם חשאי ביניהם סוברים ומקבלים שהכל אמת. ובמיוחד מקבליםל סברה זו אם הדברים המסופרים יפים ומושכים את הלב ומרהיבים את הדמיון. הציזבאט הוא שקר יפה, חביב, מסולסל, שאינו חסר, כמובן, גם את יסוד המליצה והתפאורה. אבל אין להניח את הדיעה, שהציזבאט אינו כלל בגדר שקר, מאחר ששני הצדדים מכירים בסתר מחשבתם בטיבו של זה. הוא שקר הואיל והוא חוזר ונשנה ונהפך למנהג הנספג לתוך הדם וטובע את אופי. אין אדם יכול לעשות תרגילים הרבה באומנות הציזבאט מבלי שייהפך למעין שקרן על פי הרגל או בכוח השיגרה. קל וחומר ציזבאט קבוצי שהוא פרי מורשה וחותם המסורה טבעו בו. אין המליצה, על אחת כמה מליצה מקודשת, ענין תמים כל עיקר. המליצה מתנקמת.

הציזבאט התנקם בעמי המזרח. כל כך הרבה סלסלו בשקרים תפנוקיים, ששוב אין הם מכירים את המציאות של עצמם כמות שהיא, לא את המציאות של עצמם ולא זו של אחרים. הם אבירים בדמיון; גבורים בדמיון; אנשי־מלחמה בדמיון ואצילים בדמיון. אף נוחלי נצחונות מדומים. כל פעם שהפריחו שמועות על נצחונות וכיבושים שלא היו ולא נבראו אפשר שהם עצמם נתפסו לאמונה בהרהורי לבם. לגבי אנשים המחונכים מדורי־דורות על הזלזול בממשות שוב אין ממש גם בעובדה, שהמשלט החשוב הוא דרך מקרה לא בידיהם אלא עבר לידי היריב. לגבי אנשים כאלה כיבוש עיר מיד עצמם, כגון עזה ובאר־שבע, אף הוא שמו כיבוש. וההתפארות המוקדמת שהופרכה על ידי המציאות אינה מעורערת כל עיקר, שהמציאות לחוד והדמיון לחוד. איש הציזבאט הוא לרוב פגע רע יותר מן השקרן. השקרן חולה ממש והמציאות המטפחת על פניו עשויה לרפאו. הציזבאטן חולה מדומה, ואילו רפואתו היא נמנעת המציאות, שאין האיש נתון כלל לחוקי המציאות. השקרן מורד במלכות ועלול לשוב לחיק המלכות; איש הציזבאט כופר בעיקר.

מחלת הציזבאט, שאפשר לכנותה בשם מחלה מזרחית, אם כי היא נפוצה במידה גדושה גם בכל ארצות העולם ופורחת יפה בכל האקלימים, פגיעתה לא היתה רעה אולי כל כך בעמי המזרח, אילמלא נמצאו לה מליצים ומטפחים לרוב, ההופכים בהבל פיהם את המום הזה למין חמדה גנוזה. לחשנים רבים נמצאו בעולם המערבי, שהרימו על נס את הדמיון המזרחי ועשוהו כמין חומר לדרשות נאות או כמין עיסה לתקוע לתוכה את אצבעותיהם המששניות. פיטנים והוגי־דעות משוטבריאן הצרפתי ועד קייזרלינג המתנבא וציוני המערב שלנו וכל מי שביקש לחמם באש מסתורית את עצמות אירופה הבלות כביכול, הלכו לחפש את האור מן המזרח ולקבל תורת החן מפי איש הנרגילה. שלות הנפש שלו, אף עצלות הנפש שלו, החן הנשיי שבו, השממה הרוחנית הזאת המתאבכת מתמרות העשן שבפיו ומכל הויתו, הצבעוניות הריקנית האופפת את דבורו ולבושו, אף קשיחות הלב המעוטפת במלמלה ובסלסלה של נימוס שגרתי – כל שיחו ושיגו, ארחו ונוהגו של איש המדבר הזה, שאותות המדבר טבועים בו אפילו כשהוא יושב בהיכל־שן, הוצגו לפנינו כמופת של מין אדם שהוא כמעט עליון, ומכל מקום הוא נאצל, יומטובי, תפאורני. ועל הכל, הדגישו קצת חסידים שוטים וקצת חוקרים משטים או משתטים, יש בזה סגנון, צבע יש לזה, גינוני־חן מציינים אותו. ולא כן איש המערב שכל עיקרו אפור, חסוך־אושר, חסוך־אמונה, חסוך הלך־נפש. הבו גודל למזרח, שהוא כולו נשמה, והוא מחצב כל האמונות והדתות ובו מקור החכמה.

אלה עלו לרגל אל המזרח למצוא בו את מכרות החכמה ואלה עטו אל המזרח להציפו בכלי־רכב ובנשק חדיש בשביל לנצל את מכרות הזהב ומעינות הנפט שלו. אולם אלה ואלה היו מעונינים לפרוש על המזרח את מסך הציזבאט, להדק מסביבו חגורת הכזבים ולהשקיעו לתוך מצולות היון של ההזיה הזרועה נקודת־חן של ציזבאט. המדינאים הגדילו לעשות. הם ניצלו את האידיאה הנפסדת של אור המזרח. בשני כיוונים פעלו. המשיכו חשכות ובערות על המזרח – החשכות והבערות צמודות תמיד יחד, כשם שהבערות וההתרברבות שלובות זו בזו – והמשיכו סנוורים על המערב, שאפילו החכמים שבו לא יוכלו להבחין בטיבו של המזרח ובכוחו. הם יצרו בכוונת מכוון מעין מיתוס של מזרח גדול, רחב, מלוכד, שופע כוח, עז־מרץ ורב־תחבולות. הנה, הנה יקום המזרח הזה בהמוני מיליוניו. יקח את חרב הקסמים של מוחמד הגנוז אי־שם במערה קדושה ויצא למלחמת מצוה. כסער יופיע. כמטאטא השמד יעבור ארצות ועמים ונקה לא ינקה. היה מי שמעונין לתת יד ושם למין כוח מסתורי כזה. והיה מי שמעונין להיות האדון והאפיטרופוס לכוח הזה, אף להחזיק אותו באיזה כיס משלו כקלף־סתרים. אכן, להחזיק בכיס כוח כקלף־סתרים אפשר רק אם זה מין כוח ציזבאטי. כוח ממשי אינו עשוי להיות נתחב לתוך כיס. הוא חי ונושא את עצמו ופועל בשמו המפורש. ואילו כוח שהוא גולם, פעמים חזק, כך סבורים היו מושכי החוטים במשך דורות, אפילו משם המפורש. אין הציזבאט אלא פיקציה. אולם פיקציה יש לה איזה צד גבורתי שאינו בכוח ממשי; אין נגשים לבדקה כראוי, ולפיכך יש שהיא מאריכה ימים הרבה יותר מכוחות שבעין. הרבה חורבות כוח השפעה יוצא מהן, שלא היה כלל לבנינים עצמם בזמן שעמדו על תלם.

אחד מגדולי המנפחים של כוח ציזבאטי זה הוא לורנס, שלא היה רחוק גם ממכרות החכמה ואף חיבר ספר בשם שבעת עמודי החכמה. והוא עצמו איש הציזבאט והמליצה, כלומר, חי על דרך המליצה ורוב הליכותיו עשויות סלסללה ומלמלה. הוא שנא נשים. ומנקודת השקפתו בדין. האשה קרובה יותר לפי כל מהותה, בגוף וברוח, אל הממשות, ואילו לורנס עצמו נימק את שנאתו לאשה בטעם זה, שכל פעם שמפרקים מכונה אין מוצאים בה אשה. את האשה שנא ואת המכונה העריץ ומפיה למד תורה על הכל. סופו שהמכונה פגעה בו והמיתתו. כל אחד מוציא, כנראה, את נשמתו בחיק אהובת נפשו. מלבד המכונה נתן לורנץ את הוקרתו למיתוס של הכוח המזרחי, שהוא בחלקו גם מעשה ידיו. לא רצה לורנס לפרק גם את המיתוס הזה בשביל לתכן היטב את תוכו. ואפשר הכיר את טיבו של הציזבאט, אלא שלא ראה צורך לפרסם את ענינו ברבים. אולם נוטה אני לשער, שלא הכיר כהלכה את כל מגרעותיו של הגולם, שאף הוא השתתף בהקמתו ובארגונו. מטבע כל מחבר להיות עיוור לגבי החולשות של פרי רוחו. לורנס לא גילה לנו אף קורטוב אמת על ה“אור ממזרח” ועל ה“כוח ממזרח”.

דווקא אחרים קטנים ממנו עשו זאת ורמזו אף לחשו זעיר פה וזעיר שם, שהענין בדוי ומבויים. אולם העולם לא שמע לרמזים וללחישות הללו. העולם אינו להוט לקבל מושג נכון על דברים. הוא יותר נוטה להקשיב לסיפורי־בדים. הוא אוהב ציזבאטים. הוא אוהב להיות מרומה, ובמיוחד הוא מתלהב מספורי־מעשיות שמספריהם עצמם תוך כדי סובבם בכחש את האחרים הם גופם נמצאים מרוּמים. העולם אוהב ספורי אלף לילות ולילה ואגדות הגבורה של עלי באבי. המזרח המסכן! במשך יובלות רבים הוטל עליו להיות ילד־שעשועים, ילד־ציזבאטים, של המערב. שרים ונוגנים, מדינאים ומצביאים, רבי הקצינים ורבי הנוכלים חוברו עליו יחד להשקותו סמי־תרדמה ומיני־סמים, שכל השותה אותם ראשו מסתחרר עליו והוא מתמלא שגעון הגדלות.

שרי משקים רבים קמו על המזרח לנענעו ברעש הקדומים ולנסוך בו שגעון. והגדיל שר המשקים האחרון. הלזה מצטיין בטבעו ולפי תכניתו בכוח ארגון. הוא מארגן תוהו ובוהו ושגעון הגדלות.

מזלנו הרע או מזלנו הטוב, ואולי מזלנו הנשגב – ואשר נשגב הנהו הריהו מעבר לטוב ולרע – להופיע במזרח לעת הזאת ולפזר בעצם מציאותנו כאן, בכל מדרך כף רגלנו המרפא את השממה, בכל נקישת פטיש, אהה, גם בנקישת הרובה, את ענני הערפל ואת אדי השכרון והשגעון האופפים את המזרח, את התינוק בן אלפי השנים, את הרודם שאינו צעיר כלל, להעירו מן התנומה, מאהבת המדומה החולנית, אשר רב יתר שקע לתוכה בשל עצותיהם של ידידיו המדומים. אנו ידידיו ממילא ובתוקף המציאות. אנו מקיצים את נרדמיו, היינו, את אדמותיו הנרדמות ואת מוחותיו השקועים בערפל השינה. אנו לבדנו נבין את המזרח ונשכילהו לעצמו ולאחרים. הננו עצם מעצמו ובשר מבשרו ואנחנו קורעים מעליו את מסך הציזבאט טוב לנו ולטוב לו.

לזכור היטב גם זאת: שליחותנו אל המזרח, שתהיה בה הנאה לנו והנאה לו, תהיה נאמנה ופוריה רק במידה שנהיה נאמנים אל עצמנו בכל. יש מלמדים, הלומדים יותר מדאי מתלמידיהם עד ששוכחים את משנת עצמם. יש מנצחים וכובשים הנופלים תחת השפעת המנוצחים והנכבשים. פעמים גלויי טמיעה בתוך החלש מזיקים יותר מן הנטיה להתבוללות בתוך החזק, שהחזק דוחה מעל עצמו גוף זר, והחלש מפתה ומתפתה.

לא תהא תפארתנו על דרך עשיית כווני־חן לסגולות אנשי הציזבאט ולהרגליהם. אל נרבה בציזבאט בפינז’אן וב“כיף” ובכיוצא בזה. מלים אינן מלים בלבד, הן סיסמאות, כתובות קעקע בנשמות. נהיה מה שהננו והאמת של עצמנו תיהפך לברכה של ממשות גם לאחרים.

ט“ז בתמוז תש”ח


 

המדינה והזבוב

“לא בקלות תמצאו אחד כמוני, שעומד – אף אם מצחיק הוא המשל במידה ידועה – על גבי המדינה, בפקודת האל, כאותו זבוב ממש שמעורר איזה סוס גדול ואציל, שמפאת גדלו הוא עצל קצת וזקוק לדחיפה, – כך, נראה לי, העמיד אותי האל על גבי המדינה”.

התנצלותו של סוקראטס


א. יעוד הבקורת

כל אחד לפי שיעורו שלו. מפי סוקראטס הדגול בדורות דובר דימון המרי שגיא הכוח, אבל גם כל אחד במקומו ובשעתו, הניצב בשער להתריע על עוולות, חש מפעם לפעם הרגשת סלידה משליחות זבובית זו שנעמסה עליו מטעם הגורל. לא, אין זו מלאכה נעימה לעמוד תמיד כזבוב על גב המדינה להוקיע מומים ולגלות מראות נגעים. לכשתרצו הרי זו מלאכה מופרכת במקצת גם על ידי ההגיון. כלום רק מומים ונגעים יש? המדינה היא בית־חרושת גדול, המוציא גם הרבה תוצרת טובה ומקיים כל מיני שירותים מועילים, הפועלים באופן גלוי ובדרכים סמויות מן העין לתקנת הציבור, ואילולא המנגנון של המדינה לא היו החיים החברתיים אפשריים כל עיקר. ובמיוחד יש להרים על נס כמה מאנשי ההגה המדיני שלנו, שחוללו פלאות ממש בבריאת יש מתוהו ובוהו והקימו מפעלים ישוביים כבירים בתנאי־חירום. אף על פי כן אין דרכה של הבקורת ולא יעודה לשבח את המעלות, אלא לגנות את החסרונות, כשם שאין חכמת הרפואה עוסקת בבריאות אלא במחלות. הטוב הוא דבר המובן מאליו והוא מגיע לנו, וכל מה שהוא מתוקן אין להרבות דבורים עליו. אולם פגעים צריך לעקור, על עוולות חובה להתריע. המדינה טעונה בקורת ממש, כשם שהבית טעון טיפול מתמיד לנקיון. אלא שמלאכת הניקוי, היא עצמה, אינה מלאכה נקיה וקלה. אשרי מי שאומנותו בּשׂם או מנעים זמירות ומחבר שבחים, ואוי למי, שניצוץ של מבקר נזרק לתוך נשמתו ועל כרחו הוא אוחז בידו אומנות הזבוב הטרדן על גב המדינה.

קשה להיות מבקר, קל וחומר מבקר במדינת ישראל. אמנם, כולנו מבקרים בני בניהם של מבקרים, ובמשך דורי־דורות הוקענו את פשעיהם של הגויים ומלאנו את פינו צחוק ולעג על הבלי הגויים. לא היה כתב־עת יהודי, שלא קבע בעמוד המזרח שלו מדור “על המדינות בו ייאמר” ליתן הדרכה נאמנה ולהשיא עצות טובות לקברניטי אומות העולם כיצד לסדר את עניניהם. אולם חוששני שכל כך הרבה התרגלו להיות בעלי־עצות לאחרים, שאין דעתם של אוחזי ההגה במדינתנו הטירונית נוחה כלל, ואף אזניהם אינן פנויות לגביית עצות לעצמם. רואה אני העוויה של גיחוך ושומע ריטון של לעג. מה מבקר זה בא להשמיענו דעה? כלום מבין הוא בענינים אלו? וכי יש לו השגה בחומר הבעיות הישוביות והמדיניות? ובמידה ידועה טענה זו ניצחת היא. המנגנון המדיני בימינו מסובך עד למאד; יחסי הכוחות הישוביים והצירופים החברותיים מרכבים לאין שיעור. אתונה של סוקראטס, למשל, היתה בחינת כפר לעומת הקריה שלנו. אפילו בפאריס של דנטון ורובספיר היו היחסים קרתניים בהשוואה לנוהג שבין אדם לחברו ובין מוסד למשנהו שבימינו. נהירים כשבילי הגן בסתיו היו שבילי המדינה בזמנים ההם; דרכי המשא־ומתן בין המעצמות בימינו הם לפעמים בגדר יער עבות או אפילו מבוא סתום, ועל הרוב הם משובשים בסתרי־בעיות של יבוא ויצוא ועסקי דלק וגלם וסיבוכים פנימיים, שרק המומחים איש במקצועו מוצאים את ידיהם ורגליהם. ואפילו בתוך המדינה גופה יחסי הכוחות בעשייה וביצור מפותלים עד כדי כך, שמוחו של יחיד אינו מסוגל עוד להקיפם. מעציב מאוד מעמדו של הזבוב על גב המדינה המודרנית. וכלום אין מכך מוסר השכל, שהגיעה שעתו של המבקר להסתלק מן העולם ושל הפובליציסטיקה, במידה שאינה ריפורטז’ה על המוסדות, גילוי דעת מטעם בעלי התיקים, להיבטל לגמרי?

בעיה היא האומרת דרשני, אך לא עליך המלאכה לפתרני. בני דורנו, בני ישובנו, דוברינו, לא הרשמיים במדינתנו הצעירה, חייבים ללוּן בסוגיה זו. אני, בכל זאת מצדד בזכותו של הזבוב לזמזם, ובטרדנות מרובה, גם לתוך אוזן מדינתנו בימים ההם ובזמן הזה. אני הקורא בעוז “תחי מדינת ישראל, תגדל ותפרח” קורא גם באדיר: “יחי גם הזבוב, או בעל־זבוב הקדמון, זה המבקר העומד ומצליף בשוט לשונו על גב הסוסה האצילה: צדק צדק תרדופי!”

אמנם, לא הרי המדינה בימינו כהרי המדינה ביון ובישראל לפנים, ואף לא כהרי רומא או פריז או מוסקבה בסוף המאה האחרונה ובראשית המאה שלנו. כל צורות החיים וקשרי היחסים נשתנו. אבל הצדק לא נשתנה מאז ועד היום. הצדק אחד הוא בכל הזמנים, והעוול בכל הדורות זועק עד לשמים, אפילו השמים נראים לרבים ריקים מכל. ואילו הנפגעים ממעשי העוול, המקופחים והממועכים מתחת לגלגלי מרכבתה של המדינה, מה תירוץ הוא זה בעיניהם, כשאתה מסביר ואומר להם, כי כך הוא נוהג המדינה בימינו, שהיא סתומה ואטומה וחרשה לשוועת העניים ולזעקת האובדים והנידחים? אין רעה גדולה ממדינה חרשה ועיוורת, שאין עליה עיני המבקר צופיות ואין בה אזנים קשובות לקובלנות ולתוכחות. מדינה שאין בה אזנים קשובות סופה שיהיו בה הרבה פיות רוטנים, קובלים ומתמרמרים. אם לא תעמוד על גב המדינה עדת מבקרים דוברים באמונה סופה שרוב הבריות בה יהיו בחזקת מבקרים ולהקות מרי־נפש תשוטטנה בכל הפינות. איני סבור, שהגיעה שעתה של הבקורת להסתלק מן העולם. אדרבה, חובה כפולה עליה: לדבר ואף להרים את קולה, מאחר שזמננו הוא בשלטון הרעש. משל הזבוב חל על המבקר במדינה, שנתגלתה לבחיר אזרחיה בצורת סוס אציל ועצל. אולם המדינה בימינו לא עוד אורח סוס לה. היא רצה אורח כמטוס במרומים. אין היא עשוייה עוד להתרשם מזמזום הזבוב.

מבקרים דומים לאריות דרושים למדינה בת זמננו.


ב. מגן דוד אדום העוול

הבקורת החברתית בימינו בעיה חמורה היא. אין צורך לומר שאין הדבור כאוב מארץ הולם אותה. ספק גדול הוא אם עוד יפה לה עצת קדמונים לדבר בנחת בשביל שתהא נשמעת. לא דור של נחת הוא דורנו, כשם שאינו נוהג של חשאי. הננו נתונים בכל השטחים לשלטון המנגנון ורוב מעשים אינם מנסרים עוד בריש גלי, אלא טמונים בתוך תיקים. מה כוחו של פּה מוכיח לעומת המנגנון ומה מועיל בדעת יחיד המבוטאת בפּה מלא ובלב גלוי לעומת התיק הצופן בתוכו סתרי־תורה, סתרי פקודות ורמזי־תכנוית? גופי המעשים נחתכים בועדות חשאיות, והחלטות פומביות נמשכות בחוטים סמויים מן העין מידי המצביעים לפי הוראות נסתרות של מפקדים ומצביאים. החברים מן השורה סבורים עדיין לפי תומם, שהם הכוח הפועל של היד המבצעת ואינם חושדים כלל, שאינם אלא הידים המורמות להצבעה. האמנם אף הבקורת בימינו נידונה להיות רק מין מלל חוזר כפזמון, שעדיין מייחדים לה מדור בכתבי־עת לשם יציאת ידי חובת בקורת עצמית, זכר לימים שבהם היו מוכיחים ומטיפים, מבלי לייחס לה כל ערך של שירות, לא מעשי ואף לא עיוני, מאחר שכל החכמה וכל הידיעות מרוכזות בידי אנשי המעשה, רבי המנגנון, המחזיקים את התיקים?

שואל אני זאת מבלי להתיימר שיש לי תשובה על השאלה. אין לי כל עצה, אם כי יש לי הצעה. ברם, הצעות כמה הרבה הן צצות ונובלות. ולאמיתו של דבר יש לי שתי הצעות. הצעה א', שנעיין היטב בבעיה זו, שנדע ונבין את חומר עניניה, שיסתבר לנו יפה־יפה כמה שומם יהיה עולמנו, הן עולמו של הפרט והן עולמו של הציבור, כמה יגעים יהיו דרכי־האזרח ואף דרכי המדינה, אם לא יתבצר בתוך כלל אנשי השרת למדינה גם מעמדם של פועלי הנקיון המדיני, כלומר, של המבקרים. עיקרם של מבקרים שהם בוחנים את המעשים לא מבחינת אנשי המעשה, ולאו דווקא מתוך כבשונם של תיקים ולפי הקו המנחה של המשרד – זה האוצר הבלום של תכסיסים שוטפים וחולפים – אלא באספקלריה של הצדק ושל היושר, כן של היושר האנושי התמים, שאנו כל כך מתביישים לפרוש בשמו. הצדק והיושר שני מלאכים טובים, שאף על פי שהם מלאכים אינם בעלי־כנף ואינם פורחים או בורחים במירוץ הזמנים, אף אינם יושבים בסתר, אינם עוטים ערפל של סודיות או מומחיות ומקצועיות. הם חשופי־פנים וגלויי לב, דיבורם צלול וישר. כל מעשי־מרכבה וסיבוכים זרים להם. הם קוראים לאור אור ולחושך חושך. אין הם מחליפים טוב ברע, ואין הם אוהבים לא רזים ולא רמזים, אף נפשם סולדת מדיבורים המשתמעים לכאן ולכאן. הרי זה טבעו של מלאך. לא די שאין הוא דו־פרצופי לעשות שתי שליחויות, אין הוא גם דו־משמעי. הוא קורא לכל דבר בשמו. וזה יעוד המבקר. הוא כאדם הראשון קורא מפעם לפעם שמות לדברים – ולפיכך הוא גם נמנה עם העושים ושותף לכל יצירה על שום חלקו במתן שמות ובשמירה על השמות ההולמים לדברים. כל מקום שאנו מוצאים כוח היוצר מתלווה אליו אמן הבקורת.

ששניהם ממלאים זה את זה ומסייעים זה לזה. וכלום תיתכן יצירת מדינה בלי ליווי הבקורת?

אולם הבקורת בימינו צריכה להתחדש מיסודה. דין הוא שאף היא תהיה סמוכה במידת מה לאיזה מנגנון ותקבל ממנו, אמנם, לא השראה במלואה, אלא עידוד וסיוע כל שהוא. כיוון שתקופתנו עומדת במזל המנגנון חייבת גם התוכחה להיות פרי של איזו צוותא, בת־חסות של ציבור. הריני מגיע להצעתי השניה, כלומר לעצם ההצעה. אין המכוון למנגנון של מוסד ישובי, מדיני, כלומר, עשייני. כל הנסיונות של ועדות בקורת רשמיות, הממונות מטעם המוסדות לפקח על פעולות המוסדות ולתקן את העוול המשרדי, לא הצליחו, אם משום שלא הגיעו עד שרשי הרע הגנוז בחביון המוסדות ואם משום שלא ניגשו כלל לעצם הבדיקה. כלל הוא: אין יוסי מכה את יוסי. דין בקורת מטעם המלכות כדין אופוזיציה של הוד מלכותו. זו וזו אינן באות כלל להרחיק את הרע, אלא, אדרבא, להסתירו, כלומר, להעמיקו. אני מדבר על מנגנון לא־רשמי, לא־משרדי, לא־מלכותי. רצוני להציע מעין מגן דוד אדום כנגד העוולת במדינה. מגן דוד לעזרה ראשונה ומהירה ולעזרה מתמדת ואטית. מגן דוד שהוא בית ועד של אנשי־עצה, חכמי־עיון, בעלי־יושר, כן, של אנשי־לב שיש להם לבבות מתחמצים למראה שוד וגזל, סוג של בני־אדם המפורשים בפרשת “יתרו”, בפסוק “ואתה תחזה”, “אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע”. ובדעתי להוסיף גם: אוהבי המדינה, אוהביה בלב ונפש, חרדים לכבודה, ולא פחות מכך, חרדים לשלום אזרחיה, צבא־ישע לתקלות החברה.

ובטוחני שאנשים כאלה ישנם בינינו. אין ציבור עני מנקיי־הדעת ומחסרי־הפניות. אפשר וצריך לחפש אחריהם הרבה, אבל אין ספק שנמצאם. ובלבד שלא נחפשם דווקא בקרב עסקנים נודעים, אף לא בקרב אישים נודעים לשם בכל שטח שהוא, אפשר שהללו שכיחים ביותר בקרב פשוטי־עם וקטני־ארץ. ואין ספק שיש גם חכמים ישרי־לב שעטרת מבקרים הולמתם. וברור שאין הללו מתמנים מטעם המלכות, הלא הם מיועדים להיות צופים הליכות המלכות ומשגיחים על סדרי המדינה ועל היחסים בינה לבין נתיניה. הם נבחרים מטעם האזרחים ובזכות תבונתם וישרם בלבד. אין להם שום התמנות, אין הם מחזיקים תיקים ציבוריים, אין הם קשורים בשום כת וסיעה; הם לא נשבעו אמונים לשום מעמד, הם נשבעו אמונים רק לאמת, לצדק, ליושר, לטובת הכלל. ולפי שאין תגא לגופם, לא עטרה לראשם ולא רצועה בידם, זכאים הם להורות ולדון, להורות לאחר שהם ידונו היטב בכל ענין המובא לפניהם, יבררו וילבנו כל קובלנה, כל טענה, כל טרוניה, אף כל שמועה רעה ולחישת־קיפוח המנסרת בציבור.

אף על פי שאין לאנשי בית הועד, לסנהדרין המבקרים הזה, כל תוקף שלטון יש להם זכות־גישה אל בעלי התיקים לחקור ולדרוש ולהוציא לאור דין־צדק. מתוך בית הועד הזה יצאו המבקרים ופרחי המבקרים לקבוע את דבריהם בדפוס ולהגיש לפני דעת הקהל כל הטענות והמענות של המעוּולים והמקוּפּחים. לא עוד יהיה המבקר זבוב קטן המנסר לו כלבבו על גב המדינה, שאין בה כלל אזנים קשובות. תהיינה אזנים, שאין הציבור יכול להתכחש לציבור ואין ראשי העדה יכולים ורשאים להתעלם מדברי הבקורת של עיני העדה. כן, מגן־דוד אדום כנגד העוול במדינה – וכי שוגה אני בחלום אשר לא יעלה ולא יבוא?