לוגו
הבחירה בארץ הבחירה: תש"י
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

מכת בית אבא

א

בפולמוס השפות, שהתלקח בשנים שלפני המלחמה העולמית הראשונה בארצות הגולה שבמזרח אירופה, לא היה חלקם של הסופרים רב ביותר. אנשי המפלגות נלחמו איזו שפה ואיזו ספרות, העברית או האידית, ראויה לכהונה גדולה, והם, הכוהנים עצמם, מטפחי הלשון ויוצרי הספרות החרישו כמעט.

כמה טעמים גרמו לפרישת הסופרים מן הפולמוס. ראשית, הספרות בימים ההם היתה נטע רך והיחסים בין נושאיה היו רכים. לא היו מוציאים מקרא מידי פשוטו. קוראים לזו יפה, כשמה כן היא. כל הבא לתחומיה נכנס לתחום היפה. והסופרים בוודאי שהם אנשים יפים ולא נאה להם להתקוטט. ועל מה יריבו? אני כותב בלשון זו ואתה בזו, אבל שנינו מחברים שירים או נובילות, אם כן אנשים אחים אנחנו. העיקר שהשיר הוא שיר והנובילה היא נובילה. שנית, אם יש צורך בשנית לאחר הראשית המיישבת הרבה, הרי בהתחלה לא הגיע עדיין פולמוס השפות לידי ריב־יצרים והתנצחות־רצונות. היה בירור. רבים סבורים היו שכדאי להתעלם מן הבירור או לדחותו לאחר זמן, לעת עתה אפשר להניח שני תפילין.

ובאמת הניחו שני תפילין ושימשו בשתי לשונות. אפילו אחד־העם לא הדיר עצמו הנאה, אמנם, במקרים נדירים, מהבהרת מחשבתו בשפת אידיש. ברדיצ’בסקי, ההולך בכול לשיטתו ואינו נוח לשוּם פשרה, כתב סיפורים באידיש. קיימת סברה, שאף פרץ היה עובד בסתר לבו לאלהי העברית, ומכל מקום פעמה בו נקודה עברית חזקה, אלא שגרמו עוונות הדור או מסיבות הזמן והרחיקוהו ממקור מחצבתו. מכל מקום לא ריחוק של טינה שבלב, קל וחומר לא של שנאה כבוּשה. אדיר חפצו היה לתפור לילדי־רוחו שני מלבושים, אחד של חול ואחד של שבת. וכיוצא בו נשאו את נפשם כל אלה אשר התיחשו על בית פרץ לבוא אל התיבה שנים־שנים, כלומר, אחד במקרא שפתם ואחד תרגוּם לעברית. פשוט מאוד. רוב סופרי ישראל בימים ההם, בין שכתבו בלשון הקודש ובין בלשון חול, היו בני משפחה אחת מגיזרת הכפולים. והגדול מכולם מנדלי הסבא, ראש שני בתי האבות, שהיה יוצק מטבעות לשתי הלשונות ונוקב מרגליות־ביטוי לשתי קריות־ספר. מפיו וברוחו יצא המאמר המחוּכם, שעמנו משמש בשתי לשונות, כשם שהחוטם שואף ונושם בשתי נחירים.

ביאליק אומר בשירו לאחד העם, שבני־דורו היו ילידי־בינים משוּם שזמנם היה זמן בין השמשות. יש להוסיף לכך, שלגבי בעית השפות נתקיים בין השמשות ארוך מאשר לגבי כל הבעיות האחרות והשואלים לנתיבות בשטח זה נתמהמהוּ על פרשת דרכים הרבה יותר מאשר בשטחים אחרים. קרבות רבים היו נטושים בין ציוני־ציון וציוני־אוגנדה, בין הרוחניים והמדיניים, בין שוללי הגלות ומחייביה, בין ציונים כלליים ואנשי תנועת העבודה, אך רודפי שלום־בית בחזית הלשונות, המסתייגים מכל חיכוך וסכסוך ודוחים את ההכרעה לעתיד לבוא רחוק, מצויים היו בכל המחנות.

איני יודע כמה מיילדות בדיוק היו לתנועת התחיה של שפת אידיש. אבל ברי שהציונות לא היתה האחרונה ביניהן. ואפשר שהיא היתה הראשונה. בכל אופן פעלה הרבה בכיוון זה משום שהיתה בכלל פעלתנית מאוד. ביקשה הציונות לפנות אל האומה היהודית ולעוררה מתרדמתה. כיוון שמצאה לפניה את האידיש שפת־ההמונים, אימצה לה כלי־שרת זה ושקדה עליו לעשותו נאה לתעודתו. יסדה בשפה זו כתבי־עת ברוב ארצות תבל, העשירה את אוצר מליה, ליטשה את בטוייה, כינסה תחת דגלה אמני־לשון ואימצה לה סופרים והעמידה מתוך מחנה פעיליה דוברים לוטשי־סגנון, כגון בעל מחשבות, ש. גורליק. לכתחילה היתה השפה העממית כלי־שרת לציונות, בדיעבד הציונות שימשה כלי־שרת לשפת המון־עם. מתוך שלא לשמה באים לשמה.

במידה ידועה היתה דרך הטבע בדבר. הציונות שאבה כוחה מאהבת ישראל ומתוך זיקה נפשית להמונים. אהבת העם מעוררת ממילא אהבה לניב שפתיו, לכלל ניביו. הפניה לאידיש לא היתה פניה של תועלת בלבד. אף הרגש תרם את חלקו. ובמקום שיש רגש שוב אין מקשים מן ההגיון.

תאמר: כלום יש שתי שפות לעם? הרגש אמר: כן! או שלא אמר כלום, כי אם דחה את התשובה. בשטח השפות אף הציונות לא היתה הגיונית כל צרכה. היא דחתה את ההכרעה ואמרה “יישר כוח” לרגשות, לסנטימנטים בלע"ז, אפילו הללו ניזונו מחורבנה של השקפת עולמה. וגם אבירי הקרב של הציונות היו מוגי־לב בנקודה הלשונית. אדרבה, הם הקנאים לציונות היו פשרנים אף ותרנים ביותר, במלחמת השפות. את הנטיה לאידיליה, ששום נפש חיה אינה נטולה ממנה, הם ריכזו בשטח הלשוני דווקא.

ב

החיים אינם יכולים כנראה, לכלכל אידיליה ארוכה בשוּם שטח. רגשות משפיעים כל עיקרם בתחומי המשפחתיות. כיוון שיוצאים מתחום זה מיד עולים לשררה המרפקיים, השוט, מקל החובלים והחרב. היבסקציה, משהריחה קורטוב שלטון, חיבלה בעברית ולא חמלה על רגשות, עקרה את העברית מן הספר, מבית הספר, מן ה“סדור”, מפי תינוקות של בית רבן, לא נהגה שום רתוּי, לא זכרה לעברית אהבת עולם הנטועה בלב כל הדורות לשרידה היחידה, לא זכרה תרבות מורשה, אור לכל הגויים, שנצררה בצלילי שפת התנ"ך, לא זכרה את קדושת הלשון ולא את דרכי הצדק הנעלים הערוכים בפסוּקיה, שכוחם יפה להורות אורח־חיים בחולין על טהרת הקודש. לא זכרה לשפה שום חסד, כי אם עשתה נקמות בה ובנושאיה. קצצה ענפים תחילה, ולאחר כך עקרה שורש. השמידה הכל.

רבים מן הנוקמים והמשמידים עשו בחבלה זו נקמות גם בנפשם וגזרו שמד על הטוב והמאיר שבאישיותם הרוחנית. שכן בסתר לבם היו מעורים בתרבות עברית; היו ביניהם חובבי שפת עבר בצנעה, מורים עברים לשעבר, כותבי צחות בשפה המתה ומתרפקים בחדרי־חדרים על ספר עברי. הכרתי כמה מהם, גדולי המסיתים לשמד עברי, שהיו באים בסתר לשאול לעצמם ספרים עברים בעצם ימי הרדיפות על הלשון ושוחריה. הסנטימנט לחש, אבל הוא לא מנע את היד מלשלח כדור ואת הפה מלהסית ומלהלשין. רגש לחוד ופעולה לחוד; יחסי משפחה לחוד ודין מהפכה בסייף לחוד.

באותה תקופה מרה וחצופה נעקר כל שריד של אידיליה והניצוץ המשפחתי כבה לחלוטין, אח לא הכיר עוד את אחיו מאתמול. לקו כל המאורות, ומאור הרחמים והידידות בכלל זה, זמן בין השמשות נגוז. נגזר שמד על שפת החן והתפארת, שפת אבות־עולם וחוזי־יד, שפת תפילות והימנונות, יעודים נצחיים וכיסופי יושר וצדק, ואין מוחה, אין פוצה פה, אף אין מנדב מבט של חמלה ואהדה. מפני מה לא נשמעה מחאת חברינו מתמול שלשום לשיר, לנובילה? למה לא צעקו חמס סופרים אלה באידיש, שהיו נהוּגים באופן חברי כל כך להסתופף בצל המערכות העבריות בזכות תרגום? נעקר נחיר אחד, אבל החוטם סובב את עצמו בכחש, שמעכשיו ולהבא ינשום לרווחה. לא די שסופרי אידיש בארץ הגזירה הרעה לא השתתפו בצער, קל וחומר שלא הביעו השתתפות בקול רם. היו רבים מהם שמחים לאיד וללא מעטים מביניהם נתנו את ידם לחבל, ומכל מקום כולם יחד שתקו על משבתי העברית. ורבים, רבים מאד, שחקו על המשבתים. יתכן שמפני מוראה של מלכות לא היו אפילו מעטים מעיזים למחות, אבל כלום נציגי הספרות האידיש בארצות־חוץ הקהילו לפחות אסיפה אחת להרעיש את העולם על שמד זה? לא נתעורר המצפון החברי, המשפחתי, האנושי. והיו לא מעטים גם בארצות־חוץ שהצדיקו את הדין. מה נאמר ומה נדבר, אם גם המשורר מנחם, אני אנין הדעת, השופע אהבת ישראל והכרת היחוּד הישרלאי, לא ראה כל און ברדיפת חלוּצים ובהחרבת קני־הכשרה בקרים, ואף לבו לא התחמץ למראה אסירים הנשלחים לסיביר על חטא הוראת אלף־בית לתינוקות. אדרבה, התייר, נתן למשמידי העברית ברכת אורח רחב־דעת ונדיב הלב. הסופרים העברים השרידים, כגון אברהם פריימן, ח. לנסקי, אלישע רודין, שמעון הבונה ואחרים, התהלכו נזוּפים מבוּישים, מנוּדים, עד שנתפסו למלכות על חטא לשונם, הוגלו ונאסרו או נאסרו והוגלו, נמקו באבדנם, נכרתו בגופם ובנפשותיהם מעם ומתרבותם – וכלום נמצא אחד נציג ספרות אידיש מרים קולו וצועק וי? שכחו חברות, שכחו משפחתיות, שכחו שיתוף המוציא, הלא הוא החדר, בית המדרש, גירסה דינקוּתא, שכחו שספרות יפה מחייבת את נציגיה להיות אנשים יפים ובעלי רחמים, המשתפים עצמם לא רק בצערן של נפשות מדומות, כי אם גם בצערה של נפש חיה, של נפש האומה, של רוח חיה וממללא. ברגסון צרח: תנו כדור בראש כותבי עברית! וחבריו שלחו לשון רעה כמוהו.

ירח הדבש של המסיבה המשפחתית, של שבת אחים גם יחד תחת החופה המשותפת של שכינת ישראל, בא לקצו, או שקצו בא עליו כחתף. בין כך וכך ניגר הדבש ויצא ולא היה עוד. גורל השבט העברי היה מר מאוד.

ג

ומה היה גורלו של שבט אידיש?

איני כותב את הדברים הללו לקנטר או להתנצח, כי אם להזכיר נשכחות על מנת להפיק מהם לקח לבאות. חושבני שהחיים ניתנו לחיות אותם ואף ללמוד מהם משהו. מי שמונע עצמו ממוּסר־השכל הריהו מביט ב“סידוּר” החיים כתרנגול בבני־אדם, וכאילו אין הוא חי כלל.

כן, מה היה גורלו של שבט אידיש שם בארץ השמד העברי? עינינו הרואות, יד זו שקצצה נחיר אחד עמדה וקצצה גם את הנחיר השני. רואה אני רבים תמהים ושואלים: מה טעם נעקרו כעת מן העולם נציגי האידיש בארץ הפורשת את חסותה על עמים רבים, המניחה מרחב־מחיה לכל הלשונות, ולא עוד אלא שטרחה הרבה להחיות לשונות כמעט־מתות ולחבר תוי־קריאה וסימני־כתיב לפראי־עמים נטולי־לשון? אך אני תמה על התמיהה. הרי יש דין בעולם, המשלם מידה כנגד מידה. ואם אין דין הגיון מכל מקום יש הגיון המעשים עצמם, והם גומלים לאיש כפעלו. הגיעו עצמכם, אילו רגש ההגינות החברית היה עומד על משמרתו מתחילתו, וידידים מאתמול לא היו קמים לנשל את השבט העברי מעל תרבות עמו ולקצץ את לשונו מנשמתו, מן הסתם לא היה עולה כלל על דעתה של הרשות לנהוג בקיבוץ היהודי המלוכד, או המחובר לפחות, דין יוצא מן הכלל, לעקור ממנו נחיר אחד ולגזור כרת על לשונו. שום כוח מן החוץ לא היה מעורר כלל לחבלה כזו, אף לא היה מצליח להוציאה אל הפועל. שום כוח חיצוני אינו מסוגל לרצוח נשמה של עם, אלא אם כן מסייעים לו אנשים מבפנים. אך אנשי היבסקציה לא היו מסייעים בלבד, הם היוזמים והמסיתים והמחבלים בפועל. היה המעשה ממש כפי שמסופר על שמעון בן יעקב, שיוסף במצרים ביקש להכניסו לתוך בור בית האסירים, הביא שבעים גבורי מצרים. "כיוון שקרבו אצלו צוח עליהם שמעון, כיוון ששמעו קול נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם. והיה מנשה בן יוסף יושב לפני אביו. אמר לו אביו: קוּם אתה. מיד עמד מנשה והכה את שמעון מכה אחת והכניסו לבית האסוּרים ונתן עליו כבלים. אמר שמעון לאחיו: אתם אומרים, מכה של מצרים היא, זו אינה אלא של בית אבא!

כן, בדיוק כך. העברית נפלה על ידי מכת בית אבא. והגיון המעשים פעל, שאף היד הקוצצת תיקצץ. כיוון שניתנה הרשות להכות בלשון יצא הקצף על המשפחה כולה ונתערערו שרשי הגזע במלואו. ראו הכוחות החיצוניים – קראוּ להם גורל או השגחה או מידת הגמוּל – שאין ליכוד במשפחה הזאת, אין ערבות הדדית, אין נאמנות לרוב ערכי־מסורה. יצאו ואמרו: אין מסורה להללו: כיוון שאין להם מלט של אחדות, מכלל שאף לשדם יבש; ומאחר שכסחו בלי רחמים ענפי עץ הדר, סימן הוא, שאף שרשם נבל. הם נפלו בכוח־כוחה של המכה, שהם עצמם הנחיתו בשבט העברי, וכלל לא היה דרוש מאמץ להפיל את הנופל משכבר. כל ערכי התרבות האידישית נתמוטטו מאליהם לאחר שדלל מקור יניקתם הקדום, כי העברית היא המכורה והמחצבת. כל הפוגע בריבונות העברית ממיט שואה על האלף־בית שלנו ומכבה את מאורה של הנשמה היהודית. שום דברי־רגש על אחדות הלשונות בימינו ושום פניה רגשית לאהבת ישראל במדינת ישראל והרעשת הלבבות בזכר הקדושים, אינם יכולים לשנות כלום. שפת תורתו של ישראל היא מקור ישראל ויסוד קיומו בין בארץ ובין בחוץ־לארץ, בין בדור זה ובין בדורות הבאים. כשם שאין שתי נשמות לפרט, כך אין שתי לשונות לעם.

ד

מי אשם בצרה הזאת?

בנוהג מזכירים לשמצה את שמו של פלוני ופלוני מן היבסקים, או את הקבוצה כולה, כאילו זו היתה עדה רעה וחטאה שלא קמה כמוה, משומדים מלידה ומבטן. ואינו כן. רבים מן היבסקים היו מהפכנים ישרים מתחילתם, בעלי־נפש, אנשי־רגש, מתכוונים לפעול צדק, לפי השגתם. אך בדיעבד נעשו עוכרי עמם והוציאו לשמד את כל תרבות עמם ועקרו מפיו את שתי הלשונות. ובוודאי שהחבלנים ההם לא יצאו נקיים מלפני בית דין של מעלה, אם במרומים ואם בפי הדורות הבאים. רצח תרבות או לשון אף הוא בגדר “גינוסיד” השמדת עם.

אך אם יש למצוא בכל זאת קורטוב המתקת הדין, גנוּז הוא בכך, שאף כוהני הדמים האלה היו קרבנות, קרבנות עיוורונם הנפשי לגבי צבעי הקשת הישראלית וגם קרבנות השניות היהודית. מן השואה התרבותית הגדולה הזאת צריך להוציא מוסר־השכל זה: אסור לקיים שתי רשויות בתרבותנו.

אי־אפשר להניח שתי תפילין ואין לשכן על נקודת־נשמה אחת של עם שתי לשונות. הלשון הלאומית היא נקודה מרכזית, ואין שתי נקודות מרכזיות. אין להתיר אפילו שיכון בצוותא של שתי נקודות, אחת ראשית ואחת שניה במעלה. הינחת שתי נקודות – נתת ממילא פירצה ביניהן לריב ולמדנים, לפולמוס גלוי או נסתר, רועש או עצוּר על הבכורה. פולמוס על הבכורה סופו מביא לידי מכת־בכורות.

ביתנו בישראל יעמוד איתן אם יהיה אחיד משרשו ועד צמרתו. שום הבטחת נאמנות, בסייעתא של רגשות לא תעמוד במבחן בעתיד, כשם שלא עמדה בעבר. והרי התקופה האידילית היא מאחורינו והחזון המשפחתי נמוג משכבר. בין השמשות תם ונשלם. אור אכזרי בעבר קרע את עינינו, צריך לבנות מלכתחילה בית נכון ולו אבן־פינה רק אחת ללא כל יסוד לריב־אחים, שסופו מכת בית אבא.

ח' בתמוז תש"י.


 

מזמור שיר לארץ

א

אילולי המנהג הראוי לשבח ליתן למאמרים שמות קצרים הייתי קורא לפרק זה “מזמור שיר לארץ ולא לעם הארץ”, כי סופה של כותרת זו היא לי ראש ועיקר. המפורסמות אינם צריכים פרסום נוסף והכל יודעים כמה גדולה מעלת הארץ לעם היושב בה. מוציאים לחם מן הארץ וכל הזמירות נשמעות מכנף הארץ; מתוך אויר הארץ שותים חיי נשמות; הקצור: הארץ עצמה אומרת שירה ומלוא כל הארץ כבודה אפילו אין מנעימים לה זמירות ואורגים לה שירים. לא באתי להכניס תבן של קלוסים לבן יקיר לי אפרים, לקרקע ישראל, שהיא היקום תחת רגלינו, אך רצוני להדגיש מתוך כלל מזמור שיר לארץ את הלאו של עם הארץ, כלומר, חלילה לכם לענות אמן אחרי האומרים מזמור שיר לעם הארץ. ורבים אומרים את המזמור הזה, רבים וכן שלמים עם נפשם במזמור זה, אף רבים וכן לא שלמים עם נפשם, אלא שחוזרים על המזמור מתוך תאות החקוי או אהבת האפנה או הכניעה לשיגרא והפניה לכל זרם עכור שהזמן גרמו. זה כימי שני דורות מסלסלים מי בכה ומי בכה מזמור שיר זה, אך סכנתו של המזמור לא היתה גדולה כל כך כבימינו, בישראל זו. כאן ועכשיו עלול המזמור להתגלגל לתוך יומיומיות מחרידה, עמהארץ כאן אינו לא מזמור, לא דרוש, לא רמז ולא סוד אלא פשט, שיש בו כדי להמיט עלינו התפשטות הרוחניות ולהציגנו כעדה חסרת ניצוץ אנושי וישראלי.

אמנם, יכול מקשן לומר: כלום מה ענין עמהארציות זו המתרגשת ובאה עלינו מתוך תהומה של בערות ושפל גלויות ופסולת היצרים הטרופים של התקופה, ולתורה הדורשת בשבחו של עם הארץ מטעמים של בריות הגוף וטבעיות הנפש? כולם עמהארציות זקוקה להכשר הרב ולגושפנקה של פיטנים? או שמא הדיוטות, עומדים ומצפים לברכת הכהנים הגדולים? אף על פי כן כוח ההשפעה יש גם לפרקי פיוט ולברכות כהנים. אף השדה אינו עומד ומצפה שיזרעוהו קוצים, הוא בין כך וכך מגדל אותם, אם אין ידים מטפלות בו לרפא את שממותיו. ברם, בשדה־אדם המצב חמור יותר, שכן מצויים תמיד בעלנים לזרוע שממה בלבבות לברוא חושך במוחות, להעלות את ההדיוט והבור לדרגת לעילא ולעילא ושופרא דשופרי. היו שדרשו את החסידות, שכל עיקרה התלהבות הלב, מעין למדנות של הרגשות, כמעשה־מרד של עם הארץ כנגד הלמדן, דרש דחוק ופלפול מסולף. היו שהשקיפו על היהדות כעל שורש פורה לענה של רוחניות סחוטה ונפנפו כנגד הספר בחרב ויצאה תביעה להערכת הכוח הגס כתשובת המשקל לאהבת התורה. גדולה מזו, ממילא טפחו מעין יראת הכבוד לבור דאוריתא כסגולה כנגד יראת שמים, הגורמת ליראת הארץ כביכול. מהדרים מן המהדרים – והם לא היו כלל המהגרים מן המהגרים בתרבות ישראל, כי אם פנימיים שבפנימיים בתוך אהלי שם – לא ראו תקומה לעם ולארץ אלא בהרמת קרנו של עם הארץ, או עם הכוח, עם השרירים. וכך צמחו לנו שירים לשרירים, כלומר, מזמור שיר לעם הארץ.

כנגד קשירת מזמור שיר לעם הארץ, שנתגלגלה לפעמים למעין קשר על תורה וחכמה, על שלטון הרוח וכבוש היצר, על טוב־טעם שבדעת ועל כוח החיים של אורחא דמהימנותא, אף על האור הזרוע בשירה, אני טובל הפעם את עטי בדיו – ואילו בא אחד חכם והמציא מין דיו עשויה שצף הקצף והזעם הייתי טובל בדחילו ורחימו את קולמסי בדיו ההיא – להעיר ולעורר על שטפון העמארציות המתרגש ובא עלינו ככוח עויין ומאיים. כדאי להוציא מן הטעות: סתם שטפון בישראל פגיעתו רעה בעולים חדשים, בשוכני המעברות, וסתם דבור על קלקול המדות ועל מדרון תרבותי בישראל הוא אזעקה על מראות־נגעים. הכרוכים בקבוץ גלויות ובקליטת עליה גדולה. מכך משמע, שאנו הותיקים, יושבי הבתים, מוקלטים משכבר, הננו שרויים בכבודה של תרבות ויושבים על מלאת תורה ודרך ארץ ומעשים טובים. אך האמת אומרת: לא כך. כלל נגעי חיינו הם נחלת כלל תושבי ישראל, מקצתם נעוצים בטבע עמא פזיזא ומקצתם פרי נחלה מבוהלת והתישבות מבוהלת ואידיאולוגיה מבוהלת. אין בין עליות ראשונות לעליות אחרונות אלא הבדלי קצב ולא הבדלי שגיאות איכותיות. כל העליות לקו בשמינית שנאת ישראל ואהבת הגוי, דרשו את הרוח כמין חומר ואת החומר כמין רוח, זלזלו באצילות וקדשו חגיגות חולין על טהרת החולין ובפרוש אמרו, שיהדות של ראש פשטה את הרגל והגיעה שעתה של יהדות של יד וכוח. פורקן עול תורה ומסורה בישראל משמש מסית ומדיח לפורקן עול דרך ארץ, לרדיפת בצע, לבולמוס המותרות, לזלזול בחוקים, למרד בצנע. מום מורשתנו – התאוה לתכשיטים, לקפיצה בראש תור היחש, לגבאות ולהתראות – נעשה כאן פרוע ומופקר לאחר כבוש עצמו בעל כרחו ביובלות של גלות – והרי אלו אותם הפגמים טובעי־אופי שלנו, שצרופם יחד נעשה גורם מחבל במדינה. לא באה החלוציות בציונות אלא לעקרם מן השרש, אך בכסות המדינה, ומקצת גם בחסותה, הם חזרו ונעורו בקרבנו ומאיימים עלינו להפוך על פיה לא לבד את קערת השמים, כי אם גם את קערת הארץ. הסתכלו במעשים, בחנו את לב העושים, ותראו, כי כל אותות השחיתות, שנשקפת מהם חס ושלום סכנת חורבן החומר ושרפת הנשמה, מקורם במרד עם הארץ על התלמיד־החכם, בהתנערות הדיוט לעקור נטעי נעמנים, שיהדות גולה ודוויה, ובכל זאת אצילה, טפחה ורבתה דורי־דורות. כוחות אופל עולים לכבות מאור ישראל על אדמת ישראל. רוחות רעות, הנפולות אף מן הגופים הרעים, עולות מירכתי תהום לזעזע מוסדי רוחנו. השטפון נשא ובא על כולנו. כולנו תושבי ישראל הננו עולים חדשים בציון הרוחנית, יושבי מעברות מבחינת תרבות, מדות ודרך ארץ. כולנו חייבים לומר: הבה נתחכמה להקל מעלינו חבלי הקליטה לתוך עצמאותנו הלאומית והרוחנית.

אין הכתוב מדבר בתוספות של העליות האחרונות בלבד, על סטיות ראשונות עלינו להצטער ולחפש כנגדן עלים לתרופה.

ב

מצויות הרבה טענות לסתור בענין אהבת חכמים בישראל. כלום לא אהבנו תמיד גדולי תורה ולא הוקרנו רבנים? או כלום לא היינו עם התורה? כן, היינו. אך תלמיד חכם היה אצלנו שם הדבר לבטלן, למלמד תינוקות לעגנו, החזן נחשב טפש, הלמדן יצא מכלל אדם מן הישוב, אלא אם כן היה בן אורין בקי וחריף בדיני ממונות והיה בו מועיל כבורר. רמזנו תמיד ליושב־אהל לילך לו אל האהלות ולא לפרשת נגעים. הגבאי ובעל הטכסה היה המושל בכפה. ההדיוט קפץ בראש. מאה שנה עמדה ספרות ישראל החדשה והתקוטטה ב“פני” הדור. תוכחה זו של אבות ספרותנו החדשה אינה ניתנת להמחק. כבודם של מאפו, סמולנסקין, לילינבלום, ומנדלי, אחד העם וברנר, עדיין במקומם מונח. בנקודה זו של שבט מוסר לישראל משנתם לא זזה ממקומם. אלא שכמה מאבות ספרותנו נתפסו גם כן לאמונה טפלה, שמשיח התחיה בישראל יבוא רכוב על עם הדומה לחמור.

הדיוטות קופצים בראש בכל זמן, ובכל זאת אין העולם התרבותי חוזר לתהו ובהו וחכמות בחוץ תרונה, אך סכנה גדולה לתרבות ולישובו של עולם בכללו מבלבול זה, שתלמיד חכם עצמו נעשה תנא דמסיע לעם הארץ להרמת קרנו. אותה שעה שוב אין ההדיוט קופץ מעצמו, אלא חכמים ובעלי משנה אידאולוגית מקפיצים אותו בראש. ניתנת תורה חדשה, הנזונה ממקור השנאה לתורה ומשוררים עושים יד אחת עם רבי־קלגסים להשניא את הפיוט בעולם. אין מעשה מזיק כעשית כורך אידיאולוגיה ובריונות. ואין בזיון גדול לרוח באנוש מהעמדת הרוח כעד המלך כנגד עצמה. אוי לדור, לעם, לישוב, שהחכם הוא נושא כליו של ההדיוט. אקדחים לעצמם יש להם כוח מחבל, אך אקדחים, שמחברים עליהם שירים, חבלנותם כפולה ומכופלת. ספר וסיף כרוכים יחד הם חברותא שיש בה מיתותא ודאית.

מצוה להכיר את עצמנו. אהבת חכמים שלנו מוטלת בספק. תמצא לומר אהבנו את הספר – יתכן! אהבנו כמה ספרים מקודשים, אבל מחברים לא היו אהובים כלל. הם היו רצויים אף פחות מן המלמדים והיו מחזרים על העירות כקבצנים. רק שעות מעטות באלפי שנות קיומנו שחקו לספר הספרים, דרך כלל הזנחנו אותו ומנענו את עצמנו מן הקריאה בו, אם לא בשביל לחפש בו אסמכתות לדרושים. העברנו את הסדרה. התנ"ך לא היה לנו משכן, כי אם מעברה. כל זמן שהיתה חרב בידי ישראל לא הרותה את נביאינו נחת, אך החרב רותה דמים מימות אחאב, שהעניק לאליהו תאר עוכר ישראל, ועד לימים מרובים לאחריו. כשנשמטה החרב מידינו הכינו נביאים וחכמים בשוט לשוננו. וכלום אין אנו צריכים ללמד את ישראל החדשה, שלא תחדש עלינו עטרת עם הארץ לקדמותה ולא תנעץ חרב על סף בית מדרשו של הרוח, לא תתקע סיף לתוך הספר?

ג

מבית מדרשה של תנועתנו הלאומית יצא הכרוז: ברוך מוריד הרוח ומעלה הגשם; שבענו שבתות וימים טובים; בעלי מוחין יש לנו די והותר; תורת מתשת כוחו של אדם; בראשית ברא, כלומר, בריאות הגוף, ובריאות הנפש תבוא ממילא; העבודה היא חיינו; במלאכה מזל ברכה; הכוח הוא יסוד הלאום; אלפים שנות גלות יצאו לבטלה ולטפילות, מחוץ להסטוריה, וכיון שהיינו מבחוץ היינו דלים וריקים ללא טעם לחיינו ולמותנו, לא היינו דרך כלל בני אדם מן הישוב. בכל אחת מן הדברות הללו הבריקה אמת, אלא שנתנסחה במוגזם ובמיעוט רחמים, שהחמיצו את טעמה הטוב והמפרה של האמת. מבחינה חנוכית היתה זו בודאי שיטה לקויה. אין מחזירים עם למוטב על ידי השפלה. אף על פי שאנו בני נביאים אין אנו נביאים לחזור מלה במלה על דברי הכעס והרוגז של נביאי הזעם, שהיו אולי נאותים לשעתם. מבחינה מעשית הושגה על הרוב מטרה הפוכה מן הרצויה. אין חלל ריק גם בטבע גוי. הטלנו דופי בערך הרוחני, שנתבססנו עליו בחיי דורות, ממילא נענד הכתר לראש בעל הגוף; אם השבת היא נגע רע הרי החולין הם גולת הכותרת; אם אהל תורה הוא בית ועד לבטלנים ולמבלי־עולם ממילא השוק בא במקום הטרקלין. לא מן הזלזול העקרוני ברוחניות ומן הבוז מדעת לאצילות התפשט השוק על כל חיינו, אבל תוספת כוח וניצוץ של השראה לחוצפה יתרה נתנו בודאי לשוקיות מהם. אין השוק דבר אסור או דבר אפור ומאוס בכל המסבות. יש טורחים בחריצות וביושר לעשות מלאכות טובות לכבוש על ידיהן שווקים בעולם לטובת המולדת, אבל כשבאים להטיף לבנין עולם על יסוד הזלזול ברוחני העולמי עלולים לכבות אותו ניצוץ של נפשיות ושל נשמה יתרה, שבלעדיו כל הויות העולם הזה יוצאות לקלקול ולהפקרות. אין השוק השחור אלא מסקנה הגיונית מן ההשקפה הרואה את העולם כעין שוק, את החיים כשלטון הכוח, את האדם כבעל־גוף ואת הארץ כנחלתו של עם הארץ.

מסתבר שממעטי־דמותה של הרוחניות מזלזלים גם באידיאולוגיה בחינת גורם להשפיע על יחסי הכוחות ודנים דין בטלנות את עצם ההנחה שהשקפת עולם פסלנית עשויה להביא עולם מקולקל, מאחר שהם מניחים שלטון יחיד ליצרים בלבד. ובכל זאת אף היצר הרע שמח כשיש לו פסוק כתנא דמסיע ואף השטן אוהב מראי מקומות מספרים קדושים. עדין לא ראינו בריונות שאין לה קב הישר וראשית חכמה ושבט מוסר משלה. כשם שיש דת הכפירה כך יש תורה של עם הארצות ומסכתא דרך ארץ להפרת כל חוקי הנמוס ודרך ארץ. השנאה לתרבות ממקור בני תרבות יצאה.

אף אנו כאן שומעים מפעם לפעם משאלות ותביעות אל תלמידי החכמים שלנו: חכמים, צמצמו את מאורכם, רדו מאצילותכם, צאו ממגדלי השן, אף ממגדל החן; זרקו כל מליצה; אין צורך בלשון שיש בה ריח תורה; למה לנו רוב סלסלותיכם ומלמלותיכם? דברו פשוטות, היו מלמדי דרדקאות, הסתגלו למשימה הגדולה של קבוץ גלויות, לשון אחר, לכו אל העם. מה אעשה ויותר ממה שאני שומע כאן אהבת האדם הפשוט מצפצפת לי באזני השנאה הנושנה לשפתי חכמים, לתפארת המליצה ברוב משמעה, שהיא מלח התרבות, לתפארת אדם, לחזון הדורות “מי יתן והיה כל עם ה' נביאים”. וכי משום שאין לנו מורים למתחילים במנין הדרוש נצוה, למשל, על כל הזמרים והמנגנים שישביתו ניגון וילמדו לאחרים אלף בית? לא יצליחו מנגנים וסופרים להיות חובשים או רופאי שנים, אם אין אומנותם בכך.

בואו ונשיר מזמור שיר לארץ החובקת בזרועותיה את כל בניה בוניה, איש על מחנהו ואיש על דגלו, איש לפי מתת רוחו ולפי כשרון מעשהו, לפי שעור קומתו ולפי ציור עולמו. לא על ידי הנמכת הארז לדרגת האזוב כי אם על ידי הגבהת האזוב לרום גבהו של הארז תבנה הארץ ויכונן העם. לא תנתן הארץ לבני אדם מבלי דעת כי השמים שמים לה', ולא תעמדנה הרגלים לבטח על האדמה בלי ראשים זקופים כלפי מעלה. רוחניות וגשמיות, חזון ומעשה, כוח ותרבות, תורה ודרך ארץ במזיגה נכונה מקימים עם, כל שכן שאי אפשר לקומם עם מתוך שפוגמים באיזו ספירה מהם. מה טעם ל“תשמע הארץ” בלי “האזינו השמים”? אל תאמרו הבו גודל לעם הארץ כי לו הארץ, אלא כך תאמרו: הבו גודל לעם הבונה את נפשו בטוב טעם ודעת, כי לו הארץ.


 

אלה ברכב ואלה במרפקים

הרוצה להיכנס בימינו לאוטובוס, העושה את דרכו בישראל בתחומי העיר או מעיר לעיר, חייב להצטייד בשלושה דברים: בסבלנות־נחושה, במרפקים רבי־פעלים ובמיטה מוכנה בבית החולים להשתכן בה ללא חיבוטי חיפוש אחרי מקום החלמה אם יצטרך לו, כגון שלא יצליח לחבל באחרים בתוך הדוחק, כי אם הוא גופו יצא משם בשן נקועה ובעין מנוקרת.

גדול צער הצפיפות בכלי־רכב הצבוריים וקשה כקריעת יום סוף בקיעת דרך בין המון המתפרצים, שכולם תופסים מידת נחשון להיות הראשונים בתור לכל מקום, ולנסיעה לא כל שכן. ובוודאי צריך אדם להיות בעל ראש של ברזל או בעל מוח של מיניסטר לבצר לו דריסת־רגל ברשות הרבים זו המהלכת על גלגלים. לא כל אחד יכול לעבור בשלום בין רגלים בעטניות מכאן ומרפקים דחפניים מכאן. אך קשים מחבלי הגוף, הנתון במכתש, הם יסורי הנפש המתרגשים עלינו למראה המהומה הגדולה היורדת על ההמון הצפוף ונחשולי הזעם ושנאה הדדית המרקידים את כל קהל הנוסעים יחד. תמה אתה: להיכן הלך רגש האזרח? ומי עקר לפתע בחמת־זעם מן הלבבות את יצר העזרה ההדדית. או את הרגשת כל ישראל חברים הטבועה, כמדומה, בדמינו? וקשה מכל: זה רוע הפנים, זה כעס הכל על הכל ואותה נכונות נפשית לקרוע זה את זה כדג על כל פגיעה של מה־בכך או על כל ספק־פיקוח. לא עוד גורסים כבדהו וחשדהו, כי אם חבטהו וחשדהו, פגע בו, הראה לו נחת זרועך או לפחות את נחת גידופיך. הלכה חמורך, טרפון – כפי שנהג לכתוב רבי נחום סוקולוב היהודי האחרון, שהיה מדבר וכותב ופועל ומשפיע בנחת, בשפת חכמים ובטעם זקנים מתון. הלכה חמורך. כלומר, צלם האדם עבר ובטל. כל פרצוף אש להבה של זעם ושנאה.

עיין בדבר, ידידי הקורא, אם עוד חי אתה בעולם קורא בבחינת קצת ידיד וידיד בחזקת קצת קורא, עיין בדבר ותראה, שלא על ד' אמות באוטובוס רבים ומתקוטטים ומחרפים ומגדפים כל האנשים האלה, הצהובים זה לזה, כי אם בשל משהו אחר המעיק על לב כל אחד בסתר ושעל הרוב אף מדברים על כך בגלוי. על ד' אמות במלכות ישראל הם בועטים ומתבעטים יחד. הכל נושאים בחובם צער עתיק על חלום עתיק־יומין שנת גשם לכאורה ולא נתגשם כראוי. ארץ ישראל שבחזון היתה קנין כל העם. כל ישראל היה להם חלק בכל אדמותיה, שמיה, בתיה, מימיה, פירותיה ויפי־נופיה. יהודה והשרון, הכרמל, החרמונים, הר, גיא, מישור, כל עץ רענן, כל פרדס רמונים, כל חקל תפוחין, הכל היה קנינו של כל העם. של כל יחיד בעם ושל המון בית ישראל. זה כוחו של חזון, שמלכותו רחבת־ידים, אין כושל בה, אין אומר צר לי המקום, עומדים רווחים ומשתחווים צפופים.

לא כן ישראל שבממש. כאן לא ארץ הטובה, הברוכה, הפתוחה לכל, ארץ אשר ניתנה לנחלה לזרע אברהם כולו. כאן מציאות אפורה. כאן בעלי מגרשים ומחוסרי־כל. כאן ארמונות לעומת בקתות ואהלים, ותיקים לעומת מחנות, מחנות לעומת מעברות. זה משול להר וזה שפלה לו. זה ידיו מלאות עבודה משום שהוא תופש משרות מנה אחת אפים וזוכה לעליות שמנות ולתארים כפולי־שמונה, וזה הולך בטל ומתנוון באפס מעשה. קשה מכל החלוקות היא החלוקה להולכי־רגל, לנוסעים צפופים במכוניות ציבוריות ולאנשי־מעלה הדוהרים־דולקים במכוניות מהודרות.

אל יהי הענין המכוניות המהודרות קל בעיניכם. מכונית פרטית או ממשלתית, חברתית ומפלגתית, מצוחצחת, אינה דבר שבנוחיות בלבד. היא גם דבר שבהדר, שבמעלת חשיבות, שבגאוה. המכונית רבת הקישוט מרגיזה יותר אף ממה שהלבוש המפואר מקניט את הערום, ומן הארמון המתנוסס לתפארה המנקר עיניהם של יושבי־אהלים. הארמון עומד, הלבוש מהלך עם האדם, אך המכונית דוהרת. היא כולה רהב וראוה, עזות־פנים וזריקת אבק בעינים. פולחן המכונית במשכנות עם עני, בתחומי ארץ דלה, הקולטת רבבות עולים, הוא דבר חסר שחר, חסר דרך ארץ, חסר הגינות, חסר־יושר. לא נהיה בלתי צודקים אם נאמר, שרבוי כלי־רכב, מכשירי־תחבורה, פרטיים, גורם הרבה לשיבוש דרכי התחבורה בין אדם לחברו ובין אזרח למדינה. מתוך השתבשות התחבורה מתקלקלים היחסים בין הבריות, מתמעט האימון ההדדי ומתרבים חשד ושנאת־חנם. זה הכלל: ככל שהמכונית מתוקנת יותר, כן לוקה האדם יותר. המכונה הדוהרת יש לה קפיצת דרכים, אך היא מצמיחה תהומות חדשים בין אדם לחברו, הואיל ומתרחבת התהום בין הולכי־רגל ואנשי רכב, מתרבה היוהרה, מתפשטת הגאוה הריקה, מתגבהים לבבות על לא־דבר, מזדקפים הרבה ראשים ריקים ונעורים מדעת ומתפשטים גסי הרוח ואנשי רגל גסה.

אין צורך להיות עוקר הרים בשביל לדרוש סמיכות הפרשיות בין צחצוח מכוניות להתגסות המידות והתפרעות הנימוסים. אך משום שאלה אצים־רצים בכלי רכב מהודרים עושים הללו המצופפים בתוך האוטובוסים שימוש נפרז במרפקיהם. נתרבו מרי הנפש משום שאין שויון־אמת בישראל ומשום שפתאום לפתע צמח בינינו מעמד־לא־מעמד של אנשים, שאינם יכולים כביכול להחזיק מעמד או להחזיק מהלך ברגליהם, אלא טסים תמיד במכוניות בין פרטיות ובין ממשלתיות, המוחזקות בידיהן כקנין פרטי. אפשר להיות פרטי לגמרי על חשבון הכלל, על דעת הקהל או על דעת המפלגה, ועל דעת המדינה לא כל שכן.

ובוודאי יבוא סתם מקשן וישאל: מה ענין שמיטת־נימוסים למכוניות פרטיות? ומה סמיכות בין התנהגות פראית ומעשי בריונות לנסיעה של נוחיות, שזוכים בה העמלים עם הצבור או המייצגים את המדינה?

יש ענין ויש סמיכות. וכבר נתפרסם למדי ספור המעשה של ר' ישראל בעל שם טוב על אחד חרש, שנכנס לאולם־ריקודים וראה פלוני ועמד על הדוכן ומנצח בשרביטו על להקת מנגנים ואף על קהל הרוקדים. תמה היה אותו חרש: מה ענין נענועיו של השרביט לקשתות המנגנים הנמשכות לכאן ולכאן וכן מה ענינם ללהקות הרגלים המתרוממות ויורדות בקצב?

יש ענין. לעולם צריך לחפש אחרי השרביט, הגלוי או הסמוי, המנצח על הקצב, בין קצב נעים לאזנים ובין קצב פרוע לשמצה.

כשהללו מסיעים מכוניות־פאר דוהרות בועטים הללו במרפקים ודורכים ברגל גסה ואינם חוששים כלל שמא יפגעו ביבלת של השכן או יחבלו בגופו.

זה הכלל: גוי חוטא בתפארת ריקה מכאן ועם כבד־מרפקים מכאן.

החרשים, הלא ישמעו!

ז' באב תש"י.


 

מדינה באוירון

אמרנו שהציונות היא מדינה בדרך. וכשאנו מסתכלים במסעי בני ישראל מן המדינה מתגנב רעיון ללב שמא חס ושלום ישראל היא מדינה באוירון.

הקורא מתבקש בכל לשון של בקשה לבלי לגלות בדברים פנים שלא כהלכה, כלומר, לבלי לפרשם כפשוטם ממש. פעמים הבנת מקרא כפשוטו היא סילופו. אין זה במשמע כלל, שכל תושבי ישראל קמו יום אחד בפשיטות ונכנסו לאוירון, או שהם עלולים לעשות זאת באחד הימים, בשביל להפליג למרחקי ארצות. אבל אמת היא שמרבית תושבי ישראל נפשם חשקה באוירון ורוחם נושאם למרחקים ובלבם מפעפעת ובוערת אהבת חוץ לארץ. מצד הרצון והדמיון הם מהלכים באניות על פני־ימים רבים ועפים באוירונים בגבהי־שחקים. נוסעים הם בכוח. חוששני שאין בית בישראל, שאין שם מזודה ארוזה או עומדת להיארז על כל שעת־כושר להפלגה למרחקים.

אין מחסור בנימוקים לנסיעות. זה יש לו מיחוש ממשי או מיחוש־טיפוחים, שרופאי הארץ קצרה ידם לרפאותו או אף לכנותו בשם. ואילו בחוץ לארץ חכמי הרפואה מחוללים, בידוע, נפלאות: עוקרים כל מחלה, מתקנים כל גויה הרוסה, זוקפים קומה כפופה ועושים רגל כושלת לאילה שלוחה. תמצא לומר, אף שם אין בטחון כי תבוא רפואה שלמה לכל מחלה, הרי תבוא לה הגדרה, ויהודים סבורים שכדאי לנסוע לחוץ לארץ בשביל להיות לפחות חולה מוגדר. עד כאן רפואת הגוף. ומה בדבר השתלמות? אף היא נימוק מספיק. ובכן, זה רוצה להשתלם: ורצון זה דוחקו לקבל עליו טלטולי־דרכים. לשון אחר. אין זה יכול להתקיים בלי קשרי־תרבות או קשרי־מדע עם העולם הגדול. כל יהודי מוקיר מדע ויש לו איזו שייכות לאיזה ענף של מדע.

כשם שיהודי הוא איש מדע, כך הוא איש מודע, כלומר, איש מודעים להתוודע ואיש קרובים להתקרב. ובוודאי שכל אחד יש לו מודע, קרוב, שאר־בשר באיזו מדינה רחוקה. ישראל עם עולם הם ויש להם קרובים בכל העולם. והם אוהבים קרובים. לכן הם מחבבים נסיעות אל הקרובים לקיים קשרי־קרובים. אגב, בקשרי־קרובים קשורים גם קשרי־מסחר. שני הקשרים האלה מסייעים זה לזה ומשלימים זה את זה. מי שיש לו קרוב בארץ רחוקה הנקל לו לבוא במגע מסחרי עם אותה ארץ. ומי יהודי אין לו קרוב באיזו ארץ רחוקה?

אמנם, רוב נימוקים שנמנו לעיל כבר נתישנו במקצת. בזמן האחרון נצטבר מלאי של טעמים חדשים למסעי בני ישראל שאף הם ראויים להיזכר כאן. הענין הוא שאנחנו היושבים בישראל איננו יודעים כלל תורת העבודה, או שיודעים עבודה, אבל איננו יודעים פריון עבודה. והרי נימוק מספיק לשגור משלחות לחוץ לארץ ללמוד שם פריון עבודה. ויש מי שחסרים לו קצת חלקי־מכונה והריהו קם והולך באניה או עף באוירון לחוץ לארץ. פלוני אץ לחוץ לארץ ללמוד סדר האשפוז של בתי־חולים. פלוני מבקש ללמוד ריהוט משרדי. פלוני מבקש להתחקות על בניה רציונלית של לול. פלוני מבקש לקנות שלימות בתפיסת גנבים, לקנות דעת בהמצאות האחרונות של הלכות משטרה. פלונית – להביא אפנה חדשה של שמלות. פלוני הולך ללמוד ענין של ניהול ישיבות או ארגון כינוסים לריקודי־עם. יש רוצים ללמוד ניצוח על טקסים ויש מתחבטים בשאלות כיצד עושים שימורים או כיצד להתמחות בסדר החדש של ניהול פנקסים. ויש עפים אלפי קילומטרים להביא את ברכתם המוסמכת לאיזה1 כינוס של בעלי־מקצוע או להשתתף בו בכינוס, אם לא כיועצים, הרי לפחות כמסתכלים.

הרבה שליחים לעשות בני־ישראל שליחים מוסעים באניות ובאוירונים. ועדיין לא צרפנו לכאן את השליחים עצמם, שהם בגדר נציגים ושגרירים ונספחים ועוזרים לנספחים ועוזרות לעוזרים, העפים מהכא להתם, שאפילו הם כאן ברמ"ח אבריהם הרי במוחם, ואולי גם בלבם, הם בחוץ לארץ. ניתנה האמת להיאמר: כל ענין השליחים לא יצא עד היום מגדר סתרי־תורה. הרבה דשו בו. רבים צעקו על הנושא הזה והכחשות מרובות נתפרסמו עליו. ועדיין אנו בורים גמורים בו. זה אומר: כל העולם מלא שליחי ישראל הקטנה. זה אומר: בסך הכל ארבע מאות איש – ובכן ד' מאות ישראליים בין אומות העולם מה הן? וזה אומר: כן, ד' מאות מטעם המדינה. ומה בדבר יתר השליחים מטעם המפלגות ומטעם ארגונים לאין ספור ומטעם עצמם? קיצורו של דבר, אין אנו יודעים לא מנין לא ענין לא קנין לא בנין של כל אותם השליחים מישראל, המסתופפים בכל מיני חוץ לארץ ומנינם מגיע, כנראה, לאלפים והרעש המנסר על ידיהם ומסביבם הוא כשל רבבות. ובוודאי שאין אנו יודעים מה יקר, כלומר, כמה עולים הם בסך הכל לאוצר המדינה ובאיזו מידה הם מעשירים את אוצר המעשים הטובים שלנו ועד לאיזו קומה הם מרימים את קרן ישראל בעולם. אלא שאין אנו דנים הפעם בפרשת השליחים מצד חסרון־כיס, היינו מצד אשל, אכילה, שתיה, לינה, ואם נצרף לכאן הוצאות אוירון יצא לנו אשלא, ואולי אשלא רבא.

נושא המדינה באוירון אינו רק נושא של איבוד ממון, אלא גם של איבוד אדם. כלל גדול הוא: אדם יושב רק במקום אחד. מי שהוא כאן אינו שם. ומי שהוא שם אינו כאן. כשאדם מישראל שרוי זמן רב בחוץ לארץ אין הוא חי אותו זמן בארץ, אין הוא חי את הארץ. מי שיש לו שרשים עמוקים בישראל הריהם מתערערים במסעותיו התכופים, ומי שמלכתחילה אין לו שרשים עמוקים לא כל שכן שהוא תלוש. כיוון שכל שהוא בכוח הריהו כמעט בפועל, נמצא שהרבים בישראל, שהם נוסעים בכוח ולעולם הם מטכסים עצה למצוא פתח־יציאה והיתר־יציאה ושליחות לחוץ לארץ, הם במידת־מה תלושים כאן. חוששני לומר, שמעטים אנשם בישראל יושבים כאן דרך קבע בכוח ובפועל, בגופם וברוחם ובכל מאדם. וכבר סח תייר אחד בן־קובה: מאחר שרבים יושבים בישראל ולבם בחוץ לארץ אחזור אני לקובה ואשב שם כדי שלבי יהיה בישראל.

אין אנו מוציאים לעז על ישראל עם קדושים באמרנו, שרבים יושבים כאן על המזוודות. אמת אינה לעז. המגלה סוד גלוי אינו עברין מסוגו של העובר על חרם דרבינו גרשון, הפותח מכתב סגור. כל מי שעינים לו קורא בארץ את המכתב הפתוח הזה. ובמכתב פרשת מסעי בני ישראל. המכתב הזה כתוב ברוב שיחות הבריות כאן. הוא כתוב בפנים הנשואות למרחקים, בעינים השקויות כיסופים לעולם הגדול. לא כל שכן שאנו כאן יושבים על המזוודות הרוחניות והתרבותיות. זכרנו את הדגה בתרבות הנכרים. זכרנו בגעגועים כל זמורת זר. אנו עפים באוירוני הדמיון על כל שדות הרוח של הגויים ובולשים בכל הכרמים – וכרמי שלי לא נטרתי. אנו חסידי חכמת אומות העולם. נפשנו יוצאת לאותיות לועזית, לכל צליל עם לועז. שנים רבות היו יהודים רבים בארץ בימי שלטון המנדט כותבים מען על המעטפה באותיות נכריות. הם פשוט לא האמינו שמען כתוב באותיות עבריות יביא את המכתב לתעודתו. ורבים משלנו אינם מאמינים עד היום שיש חכמה בישראל, מדע בישראל, רפואה בישראל, מדיניות בישראל, כשרון ואמנות בישראל. העינים הישראליות מסתכלות מתוך הערצה בכל יבוא תרבותי מחוץ לארץ, אך הן מביטות מתוך חשד מובן מאליו בכל ערך מולדתי. מה לנו מיליון או שני מיליונים תושבי ישראל, אם יש לנו כנדם מיליון או שני מיליונים זוגות־עינים המביטים כלפי חוץ?

נתקיים בנו המאמר עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות במין משמע מיוחד, מצער ומביש עד למאד. ארץ ישראל כביכול על בתיה ואנשיה מתפשטת מעצמה והולכת למרחוק. ויש כאן צד של פשט ממש. כל המסתכל בשלטי הרחובות ובשלטי המשרדים והחנויות רואה בפועל ממש שישראל גופה היא חוץ לארץ. השפות שבפיות לא כל שכן. סימטה נדחת לגאון מוילנא; ד' אמות של אשפה לר" ישראל בעל שם טוב; שוק מלוכלך לרמב"ם; פינות עלובות לרבים מגדולי ישראל. אך השם הנכרי יעלה מעלה מעלה לגפי מרומי הרחובות הראשיים והמפוארים. אנו מלבישים את ישראל לא טלית, כי אם טוז’ורקה, פראק, מכנסי־גאליפה. לכל פיאה נכרית תהילה ולפיאה יהודית תהלה. כל ישיבה בכל ארץ היא מגע הדוק עם התרבות, וישיבה בישראל יש בה חשש של קפאון וסכנה להתפתחות וקידמה. ושוב אין אנו שומעים על הרוב שום נימוק ליציאה לחוץ לארץ אלא זה: צריך להתרענן קצת, לראות משהו. אנו כאן בישראל, משמע, איננו רואים שום משהו. איננו עוד רעננים. או מפגרים בכל.

הכרתיך, נע ונד יהודי. יש לך דם כזה מגורש ומסוער. יצר־הילוכים עתיק תוסס בך. בפיך שננת תמיד אשרי יושבי ביתך, אבל לבך לוחש לך: אשרי שאינם יושבי ביתך. אפילו בית ישראלי זה, שיובלות היית מצפה ומייחל לו בתפלות ובבכיות, אי אתה יכול לישב בו דרך קבע. אי אתה יכול. לכן אומר אני שאתה תמיד נוסע בכוח, טס בדמיון. וכלום מהי מדינה שמצויים בה רבים כל כך, שהם עוברי ארחות ימים לפי טבעם וטייסים לפי דמיונם היוצר, אם לא מדינה באוירון? אילולא הצדקה שעשתה עמנו ההשגחה, שאין אוצר מדינתנו עשיר כקורח ושאין שער גבוה על המטבע שלנו ועל כרחנו אנו סוגרים קצת שערים לחוץ לארץ, אילולא הצדקה הזאת מניין לנו הבטחון, שלא היו מתרוקנים רחובות שלמים בערי ישראל מחמת היציאה המבוהלת לארצות נכריות?

ישראל עמא פזיזא. דם פזיז, שכל פזיז. רגליים פזיזות. עם גולה שזה אלפים שנה ולמעלה מזה הוא יושב על המזוודות. מה כוחן של שתי שנות מדינה וששים שנות חבת ציון לשנות טבע גולה, להאט הילוך הדם ומירוץ הדמיון?

תמה אני אם אפשר לרפא דם בהגיון. אך עדיין לוחשת תקוה בלב, כי לא רק קולות קוראים במדבר יטיפו מוסר ותוכחה לגוי גולה וחולה־נדודים זה, כי אם קול הדם עצמו אשר במעמקי העם יתמרד ויקרא בקול: בני ישראל, שבו במושבות ישראל! שבו לעת עתה שמיטה אחת, יובל אחד, שבו ואל תנועו ותנודו. שבו, הה, נודדים נצחיים, ואל תכתתו רגליכם; שבו, נפשות מטולטלות; שבו, ואל תהיו עוד צפרי־נוד. לארץ הזאת תביטו ואל תתורו אחרי אוירונים במרום. פתחו את מזוודותיכם, קרעו את דרכוניכם, אך לא, קרעו גם את לבכם הנע ונד על מנת לתפרו לשלימות חדשה. לא די לשבת בישראל ישיבת־גוף. צריך לשבת בישראל גם ברוח, בלב, במוח, בדמיון, במדע, באמנות, בניגון, בספר. ישראליים היו! אל תאמרו עוד בית יעקב לכו ונלכה, כי אם בית יעקב שבו ונשבה. דורות שוטטתם בגלויות ורוחכם נשאתם לארץ ישראל של מעלה. כיוון שזכיתם לישב בארץ ישראל של מטה, כלום נאה לכם לישא עיניכם לחוץ לארץ של מעלה.

אך לעת עתה יש לנו מעין מדינה באוירון ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים על נסיעות לחוץ לארץ. הרי זו בושה וכלימה. בשביל לעורר בלבבות ניצוץ2 הבושה בפני עצמנו נתעוררתי לשאת את המשא הזה על מסע המדינה באוירון, מסע שיש בו כדי לזרוע עצבות בכל לב המנוגע באהבת ישראל, הן ישראל לפי פירוש ישן והן לפי פירוש חדש.

י' אלול תש"י.


 

שליחים

הכל צועקים על רבוי השליחים לחוץ לארץ. אך מספרם אינו פוחת, אלא גדל והולך, כמדומה. דומה, שאף הצעקה משפיעה לגידול מנינם. דבר זה מונח בטבע הדברים. כיוון שמצלצלים בכל פעמוני האזעקה, שאריה טורף יצא מן היער להתקיף ישוב, מיד שומעים גם אריות אחרים את הצלצלים ואף הם מגיחים מסובכיהם להתנפל בתוך המהומה על הבריות. וכך דנים גם רבים מאזרחי ישראל: ממה נפשך אם באמת כצעקתה, שלגיונות שליחים ומשולחים, שגרירים ונציגים ושדר"ים, יוצאים מן הארץ, בואו ונצטייד גם אנו באיזו שליחות לשם נסיעה של טיול לחוץ לארץ. וכשמחפשים ציוד מוצאים. נמצא, הצעקה על העבירה היא עצמה נהפכת למעין סרסור לדבר־עבירה.

אולם אני כותב על השליחים בלחש. רצוני להבין את החזיון, להסתכל בגלוייו ולהתחקות על שרשיו, ולא רק בשביל לצרף את מאמצי הצנוע למלחמה בתופעה זו, שהיא נפסדה, נפסדה באמת, אלא גם בשביל לציין, כי רעה זו היא גם מחלה הטעונה רפוי. ומאחר שיש לנו עסק עם מחלת־נדודים והתרוצצות, שתקפה רבים, הרי אין טעם לגעור בחולים ולהטיף להם מוסר ותוכחה, אלא לחפש דרכי־תרופה.

אין המחלה אלא בריאות מוגזמה, כגון הרגשת אבר או חלק אחד מן הגוף בהטעמה יתירה, עודף של חום או לחץ־דם גבוה מן הדרוש. כך היא השליחות. אהבת הנסיעות, האנושית ביותר, שהנאה ממנה לאדם ולחברה במידה בינונית, שיצאה מכלל אהבה ונהפכה לתאוה.

בני־אדם אוהבים לנסוע בתחומי ארצם, על אחת כמה וכמה לחוץ לארץ. אהבה זו טבועה בנו משחר ילדותנו. ילדים להוטים יותר מכל אחרי סוסים, כלי־רכב, הגה של מכונית. מכלל שהנסיעה היא צורך חיוני, צורך ראיית נופים וספיגת רשמים, צורך הסתכלות בפנים חדשות. הנוסע לומד מכל מראה עיניו ומשמע אזניו, אם כי לא רבים מן הנוסעים רואים ושומעים באמת הרבה, יש שאין רואים ושומעים אפילו את הדרוש. תיירים רואים ושומעים לרוב מהרהורי לבם, ומכל מקום הם קולטים רק מנות קטנות, שאפשר לחטוף בחפזון. מוצא אתה הרבה טיילים לחוץ לארץ, שלא הספיקו ללמוד כלום בכרכי הים, אבל כנגד זה הספיקו אגב נדודים לשכוח הרבה ממה שמתרחש במולדת ומטעם המולדת, אף על פי כן הם עומדים על שלהם, שמטרת נסיעתם היא לימוד והשתלמות. נימוק שני ליציאה לחוץ לארץ היא מגמת הנופש והמרגוע. אנשים עובדים הרבה או מדמים ששטופים בעבודה מרובה, עסקני־ציבור לא כל שכן בטוחים, שהם עמלים למעלה מכוחם. ובכן, אף היושר מחייבם להינפש מעט. מגיע להם. משנה מקום ומחליף את הסביבה, פורק מעליו כביכול עול דאגות מקומיות, חורג ממעגל הטרדות והריצות, הוא מתרענן, שב אל עצמו, כמאמר הבריות. ואיזהו מקומם של יחוד וחשבון? מן הסתם במרחקים במקום שאין מכירים אותך ואין רובץ עליך עול של חובות. אמנם, רוב הטיילים משיגים את המטרה השניה במידה שהם משיגים את הראשונה, ואינם משיגים את השניה, כשם שאינם משיגים את הראשונה.

נוסעים לנוח ומגיעים להיפוכה של מנוחה. שם במקומות החדשים נעים הרבה, מתרוצצים ללא שיעור. רוצים “לחטוף” כל כמה שאפשר יותר, לבלוע, לספוג ללא הפסק. בינתים קופצות במקומות החדשים על הטיילן דאגות וגם טרדות שבסידור מקום מגוריו ועריכת שולחנו, אף עלבונות ורוגזות, שהוא פטור מהם במקום מושבו הותיק. אפשר לומר, מאה יוצאים לדרך, קרובה, על אחת כמה וכמה רחוקה, על מנת לנוח, להתרענן ולהחליף כוח, אך תשעים, ואולי גם למעלה מכך, חוזרים עייפים ורצוצים מכפי שיצאו, אלא שמתביישים להודות בכך בפני מכריהם שמא ילעגו להם. על כרחם הם מעמידם פנים כמרוצים. כל נסיעה כרוכה בהעמדת־פנים. באמת טוב לכל אחד בביתו, ושם מקום מנוחתו. אלא ש“דיבוק” הנסיעה דוחקו וממציא לו כל מיני תירוצים ואמתלאות, כגון טעמי לימוד, צרכי מנוחה ומרגוע, נחיצות דחופה בהחלפת האקלים, עסקי רפוי והשתלמות מקצועית וכיוצא בכך, אולם בינינו לבין עצמנו, המעורר הראשי לנסיעה הוא לא הרצון לבוא למקום חדש, אלא לברוח מן המקום הישן. סבורים: טוב במקום שאני אינני. רוב נסיעות הן בריחות. ואילו טעמי הנסיעות הם תרוצים ואמתלאות.

בין כל התירוצים, תירוץ השליחות הוא הפגום ביותר. תינח אדם בודה לו תירוץ פרטי לגמרי, ליישב בעיני עצמו ובעיני קרוביו ומקורביו את המעשה המוזר לכאורה, שהוא עוזב ביום בהיר אחד את מולדתו, את ביתו ובני ביתו, והולך למרחקים לערוך שם “גלות”. הרי נסיעה זו היא ענינו הפרטי, אף נעשית על חשבונו הפרטי. אולם שליחות, שיש לה מהלכים כל כך רבים במדינת־ישראל, היא לרוב לא פרטית משום צד, הן מצד נימוקי הנסיעה והן מן הצד הממוני. במעשה השליחות משתפים את הציבור, כלומר, מוסד פלוני או כלל המוסדות, היינו, המדינה כולה, באותו משחק־אשקוקי דק, הכרוך בימינו, ימי הקמת ההריסות וימי משטר הצנע, בכל שילוח יחידים או קבוצות יחידים מהכא להתם. כאן מצוּוים אנו כולנו, כל האזרחים, להעמיד פנים שיציאתם לחוץ לארץ של שליח זה או פלוני ושל חבורה, זו או פלונית היא באמת בגדר הכרח לא יגונה, ענין שטובת הציבור כולו כרוכה בו. מסתבר שבתוך כלל השליחים מצוי גם מיעוּט נציגים שענינם דחוף, שענינם הוא עניננו. אבל אין זה אלא מיעוט ממש. ואילו רוב שליחויות מדומות, מבוימות, ומכל מקום מנופחות.

לא באתי לכלל סברה זו משום שריטון גדול עומד במדינה על השליחים, אם כי אין לזלזל גם בריטון. פעמים יש בו משום קול המון כקול שדי. אבל אני דן לאו דווקא מפי השמועה. הנני נשען גם על בינתי. שכלי אומר לי, שיש הגזמה מרובה בשגריריות זו, שנפרצה כל כך במדינה. השדריות היתה מכת ארץ־ישראל מדורי־דורות. בזמן האחרון גברה המכה ועשתה חיל רב.

אני שומע או קורא, שפלוני מישראל הפליג – לא חס ושלום באניה, כלי־רכב לנמושות, אלא במטוס – לאירופה המערבית או לארצות הברית, בשביל לחקור שם את פרטי ההשקאה החדשה או דרכי השיווּק החדשים של פירות וירקות; פלוני טס בעניני מסחר; ופלוני טס להתחקות על החידושים בשיטות הריפוי במחלות־הסרטן; פלוני טס לבוא בסודו של הטיפול החדש בתינוקות; פלוני הלך לחקור מה חדש במקצוע הדרמטורגיה, במקצוע טיוב האדמה, במקצוע האשפוז, במקצוע האפנה, בסדרי הפנקסנות, בנוהל שבבתי־חולים, בסדר העבודה של האחיות והמטפלות בבתי־חולים, בעסקי העזרה הסוציאלית, בפדגוגיקה חדישה וכיוצא בכך. ובכן, אני אזרח שאיני נע ונד בדרכים, אלא יושב־אוהל ויש לי פנאי קצת לחשוב על המסופר והכתוב, מהרהר לפעמים הגיגיים אפיקורסיים, שמא תשעים, או למעלה מזה, מכל מאה נוסעים רואים חלומות במרחקים ובודים להם אמתלאות לנסיעותיהם. איני סבור שצריך לנדוד אלפי פרסאות ולבזבז כספי־צבור, היינו, לסחוט הרבה מלשד המדינה הרכה, שלא נתבססה עדיין כל צרכה, בשביל ללמוד טיפול בתינוקות, פסיכולוגיה חדישה, נוהג אחיות בבתי חולים, אישפוז, דרמטורגיה, משטרה וכיוצא בכך. חושבני שלומדים מתוך העבודה ובו במקום, על הדף, בתוך הסביבה גופה, שבה אנו מיועדים לפעול.

הרוצה לללמוד תורה, כגון חנוּך וטיפול ומדעי הרוח ואישפוז ואפילו סוגיות גדולות ורחבות באמנות ומחקרים במה למעלה ובמה למטה, יכול למצוא את מבוקשו גם כאן. ספרים יש לרוב. ואין ישובנו עני מחכמים ואנשי־מדע, היו חוקרים גדולים בישראל ובאומות העולם, שלא יצאו מתחומי עירם, כגון שפינוזה וקנט ורבים אחרים, ואף על פי כן הפליאו את העולם בחידושי־החכמה. להוציא מעשי מכונה, שאנו מחוייבים להביא לפי שעה ממרחקים. סתם יהודי חשוד על תשוקת הגירה, תורה אינה דווקא מעבר לים ולאו דווקא בקתדראות. אולם קיים בולמוס לנסיעות, המשפיע כמחלה מידבקת ומריץ אנשים ממקום למקום ועושה רבים לנוודים בפועל או בכוח. כל יהודי ואפילו הוא תושב ישראל הוא במקצת חולה־תנועה. והחולה אסור לו, כידוע, להיטלטל.

איני סבור שחוטפים ולומדים תורה כולה, או אפילו מקצתה ומקצת־מקצתה, על רגל אחת, באים, מציצים, עושים ביקור חטוף במוסד זה ובמכון פלוני, שומעים חצי תריסר הרצאות מפי איזה פרופיסור – ומיד מנצחים את מלאך הבערות. אין זו אלא אונאה עצמית והטעית אחרים, שאוירו של חוץ לארץ מחכים לאלתר. נוסעים להשתלמות. כך פשוט, כלום נותנים לעצמם דין וחשבון הנוסעים האלה מה משמע להשתלם. אדם חי הרבה שנים, לומד, לומד, ויוצא מן העולם בלתי־מושלם. האמת היא, שכל אחד חוזר מחוץ לארץ בדיוק כפי שיצא לשם. וכבר היה מעשה בסוקרטס ששאלוהו, מפני מה לא נשתנה פלוני, כלומר, משום מה לא חל כל שנוי לטובה בפלוני שיצא למדינת הים וחזר משם? ענה ואמר סוקרטס: הטעם פשוט, הוא את עצמו לקח לדרך! אכן, אילו יכלו השלוחים להניח את עצמם במולדת ולשלוח משנה לאני לחוץ לארץ, אפשר היה כדאי. כיוון שאין זה בגדר האפשר אין שום יסוד לאמונה תפלה, שעל ידי רוב נסיעות יהיו לנו פדגוגים מומחים, אחיות מנוסות, מטפלות מצוינות, חקלאים ושווקים ואמנים ראויים להתכבד. הואיל ואין יסוד, הרי השליחות היא ברובה בזבוז ממון וכוח־אדם, ענין רע שכרוכה בו צביעות בצבור והוא משמש מקור לתרעומת ומרירות. מילא, אנשים נוסעים – יסעו להם. יהיו גם בגלות שליחי עצמם. לשם מה המשחק הזה של שליחות צבורית? – כך טוען האזרח. ובדין.

וכשם שהדין עם האזרח במתחו חשד על השליחים, כך הדין עמו שהוא מרנן אחרי רבוי הנציגים והשגרירים וסגניהם וסגני־סגניהם ברוב ארצות ואחרי רבוי השליחים המיועדים מטעם ישראל לשמש באי־כוח בכל מיני ועידות וכינוסים בין־לאומיים. יפה אף נעים להיות מעורב עם הבריות, אבל יש גבול להתערבות הזאת. טוב שיהיו לנו באי־כוח במקומות רבים ככל האפשר, אבל ראוי לזכור שביאות הכוח צריכה להיות מותאמה למידת הכוח הממשי שלנו. מדינה כה קטנה – ונציגים מרובים כל כך! אין ביכלתנו לכלכל לגיונות של שליחים ומשולחים, תיירים לשם מחקר ותיירים לשם קשרי־ידידות, שליחים לאספורט ושליחים למחולות, שליחים, שליחים. כל אזרח מישראל בחזקת משולח. היום ראובן, מחר שמעון ואתמול היה לוי. והרי יתכן שמנין המועמדים לשליחים יגדל עד כדי כך – אין לך אדם מישראל שאין בידו איזו אומנות שכדאית היא לנדוד למרחקים לשם שכלולה – כן, יגדל עד כדי כך שנצטרך להתקין תלושים לשליחות, כל אזרח לפי התור, לפי איזה אלף־בית, אם של האומנויות ואם של האישים. עלול הדבר להגיע לידי כך, שרבים מדי יצאו לדרך בעסקי שליחות, כלומר, רבים מאלה שמוטלת עליהם השליחות לפעול כאן, יצאו לחוץ לארץ לשמש שם נציגים, מדריכים, שגרירים, משתתפים בכל התחרויות של אספורט אמנות ומחקר וכל מיני עיסוקים אחרים, שיש בהם משום מעשי חידושים. ולא יוותרו כאן אלא מעטים מאד לנהל את הנושנות, או שלא יוותרו אלא אזרחים פשוטים, צאן מרעית, ללא רועים, ללא מדריכים, ללא חוקרים, ללא רופאים, ללא אחיות, ללא מחנכים, אף ללא חקלאים מנוסים. הכל יהיו שם, במרחקים. הכל ייצגו אותנו שם.

אני מדבר בלחש לגמרי. חרד אני לכבוד הכאן, לשלומו, לטובתו, לרפואתו. צריך לרפא את המחלה הזאת, שענינה תאוה לשוטטות, להתרוצצות, לנדודים לשמם, במסוה של נימוקים שונים. השליחות מיעוטה אולי טוב, אבל ריבויה קשה. יש יחידים שנסיעתם אם היא מוצלחת היא הצלחת כולנו, ואילו ברוב שליחים אין לנו צורך. אם טוב לפני המדינה להתיר להם את יציאתם, יסעו לפחות מטעם עצמם ולא מטעם הצבור ועל חשבונו.

סיכומו של דבר, כל בולמוס לנסיעות הוא תופעה חולנית. עיקרו נעוץ באהבת הגלות. ואילו בדרך הטבע אדם צמוד למקומו וחן סביבתו עליו. ראיתי יהודים שפחז עליהם יצר הנסיעות, לא כל שכן שהם טעונים בדיקה, שמא נתעורר בהם החוש הגלותי עתיק הימים הרדום3 בסתרם. אף יהודים בארץ־ישראל עדיין לא שינו את טבעם. אין עם הופך את טבעו בתקופת דור או דורותיים. לעולם מקל הנדודים היהודי. השליחות עשויה לשמש נימוק ואמתלה כאחד. והרפוי היכן? אנו עלולים להחזיר כמה עטרות ליושנן, על אחת כמה וכמה עטרת־תפארת של בכך שאנו מכריזים ומודיעים, שכל ענין השליחות הוא עורבא פרח. אנו נוטלים ועוקרים תירוץ זה מן השורש, שיהיה תירוץ אחד פחות. וכך אנו אומרים: כולנו היושבים כאן הננו שליחים כאן במקום. כאן אנו לומדים, מתאמנים, משתלמים. הארץ היא האוניברסיטה שלנו. וכל שמעלה על עצמו שליחות וגולה למקום תורה טעון בדיקה, שמא אין כוונתו לתורה ולא לטובת הצבור. לא שמא, אלא כמעט ודאי.

אב תש"י.


 

צרור המור


א. אל תלכו רחוק במדינה

בליל כ“ט לנובמבר תש”ח בקשו אף הוריה של זהרה בת הארבע לצאת לרחוב ולשמוח עם ההמון החוגג את בשורת המדינה. אולם זהרה שכבר היתה לכאורה אפופה שינה במיטתה נתעוררה פתאום. “להיכן אתם?” – שאלה בטענה כלפי אבא ואמא המכוונים את פעמיהם אל הדלת. “אני לא רוצה שאתם תלכו לכם ושאשאר לבד”. הפצירו ההורים בילדונת, דברו אליה תחנונים ואמרו, שיום מדינה הוא לישראל, יום גדול, הכל שמחים במדינה. אף הם רוצים לגשת אל המקום ששמחים שם במדינה ולהיות עם כולם בשמחה. שפשפה זהרה את עיניה, חייכה בפיוס ואמרה4 :

– טוב, תלכו לכם למדינה. אבל שלא תלכו רחוק במדינה ושתשובו מהר.

מפי הילדונת הקטנה דבר השכל הישר חכם הנסיון. וזו הקריאה המתבקשת לעתים להשמיע באזני העם היושב בציון, על אחת כמה באזני חכמי המדינה בציון:

– טובה מדינה, אף תכסיסי־מדינה הם דבר שבהכרח בשיעור מסויים. אבל למען השם אל תפליגו בכל כגון זה יתר על המידה. אל תלכו רחוק במדינה.

ב. פרוטקציה

מלה זו נשמעת מפי כל עולה חדש, והיא מפעפעת חמת־זעם וקנאה לא־כבושה. פרוטקציה! שמים וארץ ישראל ופרוטקציה! מי שאין לו פרוטקציה אוי ואבוי לו כאן בארץ, לא ימצא את דרכו, לא יגיע לשום מעמד בחיים. תבקש להוכיח בראיות שאין הדבר כך או שלא כצעקתה או שיש קצת הגזמה לפחות לא ישמעו לך. העולים החדשים דבור אחד בפיהם: הכל עומד כאן על פרוטקציה. שמועה שמעו, מסורת־קבלה בידם, והענין הזה ידוע לכל ואין מפקפק בדבר.

כל גר הוא רגיש ומלא חששות וחשדים, עולים לציון לא כל שכן שמרובים ביניהם דוויים ומרי־נפש. קשה להפיג מרירות בהוכחות מן השכל ובמראה עובדות. המלה פרוטקציה ספגה לתוכה ענות נפשות, זעמן ועלבונן גם יחד. דומה שהיא אחד מן המטלטלים שמביא עמו העולה החדש בצקלונו כצידה לדרך. ואולי היא חלק מן המטען הרוחני, שמי שהוא מצייד בו את העולים החדשים שם על סף עליתם נוסף לפרקי ההכשרה הרשמית שמטיפים להם.

שמא מן הראוי למנות ועדה של אישים מוסמכים, מעורבת תושבים ותיקים ועולים חדשים, לחקור מקורות התלונה הזאת ולברר את הדרכים שאפשר להלחם בהשפעה הארסית היוצאת ממנה.

ג. אשרי שאינם מתביישים בעניים

ב“הדור”, י"ח בשבט, מסופר ממקורות הקרובים למשרד־החוץ הצ’כי, שמטעמים של חסרון־כיס לא נשלח עד היום שגריר מטעם המדינה הצ’כית לישראל.

קראתי זאת וקנאתי בצ’כים שתי קנאות. א. שהם חסכנים. ב. שאינם מתביישים בעניים. ואף אנשי ישראל יסגלו להם שתי מידות טובות אלו. אולם לעת עתה ראויים אנו לשמש דוגמה שכנגד לשתי המידות הטובות האלו, שגרירינו ושליחינו כבודם מלא כל הארצות. מסופקני אם אף מטוס אחד מפלס את נתיבו במרומים הבינלאומיים, שאין בו איזה שד"ר ישראל.

בינינו לבין עצמנו, חושד אני בצ’כים שהם קצת עשירים מישראל. ולפי שאינם עניים מרודים אינם חוששים לספר ברבים שהם עניים במחילה. ואילו אנו האביונים מוכרחים להתנהג ברחבות. הפחד שמא יאמרו “עם עני אנו” סימן דלות הוא לאדם. מי שהוא עשיר קצת מרים את דגל העניות ברמה… יודע הוא שהעניות אינה בושה.

ד. מזמור שיר לסנדביץ ו… לשתיה כדת.

יש סבורים שמדינה היא כל עיקרה טרדות, דאגות, עסקי מטבע יציב, תכניות יבוא ויצוא, משא ומתן על גבולות, חרדה לשיכון ולקליטת עליה ולחינוך המוני־ העם לישׂא בעול חוקים ומשמעת, הקיצור, פנים חמורות. מתברר, שיש גם צד שני של המטבע. מצויים חוגים שהמדינה מראה להם בעיקר פנים מאירות באור שבעת ימי משתה. הנה כותב בעל המדור “ראיתי שמעתי” ב“הארץ”, כ"ז חשון, פרק־שירה, שיש לו קשר ישיר עם עסקי־מדינה, וזו לשונו:

“אנשי הממשלה, באי־כוח מדינות זרות, אלופי צבא ישראל, אנשי המשטרה, באי־כוח העתונות והצנזורה נתכנסו אמש במועדון עיתונאי־חוץ ברחוב הירקון למסיבה חברתית רבת־מידות. היה באמת קהל מגוון, שאיחדו אותו, מלבד ערב ה־29 לנובמבר, הסנדביצים, שזכו לתהלת הכלל והפרט, והיינות לסוגיהם. שני הכיבודים הוגשו ללא גבול, ממש על שרשרת נעה. אבל חוץ מזה נעשות בערב כזה, תוך שעה־שעתיים כמה אלפים של היכרות”.

ראיתי צורך לכנס פרשיה חביבה וחמודה זו לתוך הצרור כנגד אלה הרוטנים הרבה על חומרותיה של המדינה. אמנם, אני ואתם הקוראים, שאיננו זוכים לבוא בקהל כוהני העתונות העולמית, איננו זוכים גם כן להיות סמוכים אל שולחנות ערוכים מטעמים כאלה. וכן, נדמה, שבני־תמותה פשוטים כמונו אין להם לעולם הזדמנות לעשות “כמה אלפים של הכּרות” במשך שעה או שעתים. אבל טוב גם לנו אם יש טוב בשפע כזה בסביבתנו הקרובה, סנדביצים, יין והיכּרות – אל מה יתאווה הלב עוד?

ה. ברשותו האדיבה של מנהל שירות השידור.

מנהג משונה נפוץ מזמן האחרון, שמצרפים למאמר בעתון הערה צנועה: נדפס ברשותו האדיבה של מנהל שירות השידור. רשות אדיבה זו נמצאת רחבה מאד, שיש לה מרות על דברי־כתב רבים כל־כך, על אוצר של חכמה ממש. רוצה רשות זו היא מתירה לפרסם, אינה רוצה אינה מתירה. משונה! לפי איזה סעיף של איזה חוק קונה לה. רשות זו זכות בעלות על דברים שמשמיעים ברבים דרך צינורות המודיעין שלה? ומה משמע בכלל בעלות על כגון זה? היאך זה בכלל יעלה על דעתו של בעל המוסד הזה, שהוא אגב, ממלכתי במדינתנו למנוע בר מקהל קוראים, שלא שמעו דרך מקרה או ששמעו והם נאמנים לכלל: אותיות מחכימות.

סבורני שאין כאן אלא העֲוָיה של חן וגנדרנות, מעין פוזה של מליצה: ראו, דברי חשובים כל כך, שהם נקנו לצמיתות על ידי מרות עליונה ואפילו לי עצמי אין כבר שליטה עליהם. ויש לשער שיש כאן חיקוי לאיזה מנהג לועזי נבוב.

ו. קצת כללים לפקיד

בתרגום של ספר סיני מצאתי כתוב כללים אלה לפקיד המלכות:

  1. אל תשמח לסרב.

  2. אל תמהר לומר לאו.

  3. אל תדבר בקול רם של נגיד ומצוה המחריש אזנים, ואל תען לדורשיך בקול נמוך מדי שאינו נשמע היטב.

  4. אל תהיה בהול על רוחך.

  5. אל תעשה עצמך מוטרד יותר מדי.

  6. אל תעמיד פנים של נרדף על ידי שוחרי עצתך.

  7. אל תאמר לעולם לא עלי המלאכה לגמור, אדרבא, חובתך לסיים לאלתר כל מה שאפשר לסדר בבת־אחת.

אמרתי, שמצאתי כתוב זאת בתרגום של ספר סיני. ואם לא מפי חכמי סין באו לנו כללים אלה לא נקבלם עלינו?


 

ועדת חקירה לועדות חקירה

א

דברים מוזרים מתרחשים אצלנו. אין אנו עדיין עם גדול ועצום. הננו לעת עתה חלוץ של עם, כמעט רק מחנה, העומד ומצפה, הטורח ועושה, לקיבוץ גלויותיו. תינח עם, ים גדול, יש בו כל מיני דגים, טהורים וטמאים גם יחד. אבל מחנה הרי מן הדין הוא שיהיה קדוש, טהור לכל הפחות, הוגן מכל מקום. מחנה אינו יכול לפעול כהלכה, היינו, להתרחב ולהתפשט ולהגיע למילוי יעודו, והוא התהוותו לעם, כשמתגלים בו מראות־נגעים לרוב.

אך במחנה שלנו עומד רינון על המחנה עצמו, כלומר, על המוסדות המנהלים של המחנה. מפעם לפעם צף ועולה הרינון הזה. ואף כשהוא שוקע ויורד, הריהו מפעפע ומחלחל בלחישות ובשמועות פורחות, אמנם, סתומות ועמומות, אבל חובלות־לב ומהממות־מוח. מרננים ואומרים: שם, בפנים המוסדות, בתוך הלשכות, אין סדרים, נגלו מעילות, יש פשיעות, רישול, הזנחות, שגגות וגם זדונות.

הרינון המלוחש הזה הוא בעצם ניגון־לוַאי לכל שׂיחנו ושׂיגנו גם בשנים כתיקונן. הוא בגדר לחם־חוק ומֵי־תמיד. אנו אוכלים את הפיגול הזה ושותים את המאררים האלה יום־יום ושנה־שנה. ומן הסתם אפשר לזקוף רוב שמועות שכאלו על חשבון החולשה האנושית שלנו לקלקל לעצמנו את אויר נשימתנו, על חשבון הנטיה להלשנה עצמית, על חשבון אהבת הרכילות וחימוּד הריטוּן.

אבל יש שהרינון יוצא מכלל לחישות סתמיות ונהפך לדיבור ברור, לצווחה מפורשת, לקול ההמון כמעט, ומתלווה אליו הוראה באצבע על פלוני בן פלוני הפקיד. למשל, על פלוני בן פלוני מנהל המוסד, אף על אישים עסקניים חשובים, שמייחסים להם שותפות באיזו מעילה, ולו רק שותפות של ידיעה שיש עמה שתיקה ואף השתקה. כאן לכאורה לא ריטון סתם, אלא האשמה גלויה ולפי כתובת ידועה לרבים. ובכן, מן הדין הוא שיהיה דין, שיקום משפט־צדק לברר וללבּן את האשמה, להעניש את העבריין אם הוכחה אשמתו. או, להיפך, לתבוע לדין את מוציאי הלעז. שמתוך כך יבואו ריוַח והקלה למחנה, יתוקן המעוות, ייעקר הרע, אם הוא קיים במציאות כפי הצעקה, או שהדיבה הרעה תתבדה ויטוהר האויר מן הלחישות הצפעוניות. משפט־צדק כזה הוא מעין ניתוח לנגע החברתי, שהוא מחלה גופנית ממש. ומסתבר שהניתוח פעולתו יפה ככל שהיא מהירה.

לכאורה ראוי היה לנהוג כך. ולמעשה… ממנים ועדת־חקירה.

ב

ועדת־חקירה היא ענין לא טוב, משום שהיא פועלת בצורה כזאת, שעל הרוב אינה מתקנת כלום, אדרבּה, מקלקלת הרבה. יש בה צד השוה ללחישות, שאף היא עושה את מעשיה בחשאי, נוהגת את חקירותיה או דיוניה באיטיות ומוציאה את מסקנותיה בדיבורים סתמיים, הנושאים פנים לכאן ולכאן. מחליקים על פני השטח ומניחים לריטון וללחישות מרחב לפרנס בו את עצמם גם להבא, ואף ביתר ברכה והצלחה. ועדת־חקירה אינה עוקרת את הנגע, אלא מחלחלת אותו לתוך העומק ומשקעתו לתוך מחתרת. אם תחילה ריננו על המעשים של פלוני ופלוני, הפקיד או המנהל, המנהיג או העסקן, הרי עכשיו מרחיבים את הרינון גם על חקירת המעשים, על דרכי פעולתה של הועדה ועל אישי הועדה.

עובדה היא, שהציבור דרך כלל הוגה אימון לשופטים במדינה, אך נוהג חשדנות מרובה בפעולתן של ועדות־חקירה, ואינו בטוח כל עיקר שהצדק נעזר על ידיהן. אם המשפט הוא בגדר ניתוח לגבי המחלה המוסרית, שהיא עבריינות, הרי ועדת החקירה, סבור הציבור, ודומה שבדין סבור הוא, היא סם, ואף לא סם־ ריפוי, אלא סם־הרדמה. ולא הרדמת החולה, אלא הרדמת הקהל, או מצפוּן הקהל. כשממנים ועדת־חקירה אומרים לציבור כך בערך: אתה, קהל, שתוק. אין זה ענינך. אנו בסוד חכמים ונבונים נברר. וכשנרצה, או מה שנרצה, נפרסם ברבים.

מה מפרסמים? על הרוב מפרסמים דיבורים סתמיים, שאינם מעלים ואינם מורידים, שאינם מפרשים ואינם מטשטשים, שאינם מלבנים ומבררים, ולא כל שכן שאינם מענישים איש. ואם מענישים אחד אין פורשים בשמו. אמנם, הקהל יש לו אזניים ארוכות. אין סודות בפני ציבור. יודעים מי הוא האחד שנמצא אשם. אבל יודעים גם כן, שזהו אחד מיני רבים, – קוָן אחד, לא גברא רבא כלל וכלל, זעירא דמן חבריא, שנבחר להיות קרבן. ואף הקרבן הנבחר הזה אינו בא על ענשו, אלא פעמים הוא בא גם לידי עליה בדרגה.

התוצאות של ועדות החקירה הן על הרוב מעליבות ומצחיקות כאחד. כל כך הרבה מהומה על לא־מאומה. בסך הכל איזה פקידון סרח ועליו רעשה המדינה. לא זו שההר הוליד עכבר. עכבר אף הוא בגדר יש, אלא הפר הוליד פרפר – והפרפר עף לו ואיננו. הקהל רואה עצמו מרומה; מרגיש עצמו מולעג. הוא שותק וכאילו מקבל את המסקנות, אבל מעיו מתחתכים. קול טרוּניוֹתיו נעצר ומחלחל לתוכו פנימה ומוליד בנות־קול, הדים בני־הדים, שמהם צומחים רינונים חדשים. האוירה לא ניטהרה, המתיחות לא פסקה; טושטש מראה הנגע, והנגע לא נעקר. אם לפי שעה אין צווחה במדינה, רוחשת בה יבבה חשאית. הצדק, בשעה שאינו בא על תיקונו, הריהו מיבב. היבבה והריטון הם הברירה היחידה של מי שאינו יכול לצעוק בקול. זה המחנה המייבב. המחנה רוצה להיות טהור. המחנה משתוקק בכל לבו ונפשו שיהיה לו כהן לטהר את נגעי ביתו.

על שלושה דברים – מסופר בתלמוד – עלה הלל מבבל, והדבר הראשון, הראשון, כנראה, גם במעלה, הוא זה. רצה הלל לשאול משני רבותיו הנשיאים, שמעיה ואבטליון, כיצד נוהג הכהן בשעת בדיקת הנגע. ראה הכהן שהנגע טהור, כלום די לו בכך? כלום יכול הוא ליפַּטר ולֵילך לו מבלי לומר כלום. ועל כך ענו רבותינו ואמרו: תלמוד לומר וטהרו הכהן, חייב הכהן לומר בפירוש טהור הוא. הוסיף הלל ושאל: יכול אם אמר הכהן על טמא טהור יהא טהור? ענו רבותיו ואמרו: תלמוד לומר טהור הוא וטִהרוֹ הכהן. שני הדברים הכרח הם, שיהיה סימן טהרה ושהכהן יפרש ויאמר טהור הוא.

על זה עלה הלל מבבל ללמוד שעיקרה של חקירה לגלות באמת את הטהרה ולהכריז על הטהרה בדיבורים מפורשים, שאינם מניחים כל צל פקפוק וכל שייר חומר נפסד, שיש בכוחו לזון את הנגע, להצמיח את ספיחיו וספיחי־ספיחיו.

ג

כיוון שזהו ענין, המחייב ברורות, מצווים אנו בדיוננו עליו לדבר גם כן ברורות ומפורשות.

מינוּיין והרכבן של ועדות החקירה, כפי שהדברים נעשים בישובנו, אינם בסדר. מי הם האישים, שנמצאים ראויים להתכבד במשרה נכבדה זו לברר וללבן נגעים ציבוריים? אנשי־צבּוּר נודעים לשם, העומדים היום, או שעמדו אתמול, בראש המוסדות, שמעיינים בדין פקידיהם שנתפסו, לפי הרינון, לפשיעה ומעילה, יש כאן תרתי דסתרי. יוסי יכה את יוסי. אותם האישים האחראים בעקיפין לפחות לסדרים או לאי־סדרים שבמוסד זה או פלוני, הם עצמם נקראים להשליט שם סדר ולעקור את הקוצים. הרי זה כרם שלהם – וכי לא מן הראוי להזמין עוקרים מבחוץ?

משכבר, עוד מימי הבית הלאומי, יש במדינתנו הקטנה לכמה אישים מונופולין על תיקון הבית. הם חוקרים, הם מפקחים ומבקרים ושופטים ומוציאים אבחנות ומסקנות. הם נקראים לכל ועדה ומתכבדים בכל משרה ועטרה. כבודם במקומם מונח. אבל סוף־סוף גם הם רק אנשים, שאינם פטורים מפניות, מחולשות, מנטיות ומקשרי־יחסים. נניח, כפי שהיה המעשה בפרק־זמן אחרון, שיצא רינון על המוסד הנכבד מאד, לשעבר המשביר הגדול לכל ענייני הישוב. ומוסד זה טעון בדיקה וחקירה. הרי השכל והיושר מחייבים למסור את השיפוט הזה דווקא לאנשים מן הצד לגמרי, שלא היתה להם מימיהם שום דריסת־רגל, שום מגע, אף אבק־השפעה בין כתלי המוסד הזה. כי מי שעמד בראשו או שידו היתה באמצע באיזה אגף־משלו, שהיה לו שם איזו־השפעה כל שהוא והיה קרוב מאיזה צד לאיזה ענין, הריהו מעוניין בכל אופן בשמו הטוב של המוסד אף על לשעבר, ואינו זכאי מכל מקום להיות חוקר. ותחת זאת ראוי והגון בכל התנאים ומכל הבחינות לבחור ועדת חקירה מתוך ציבור אנשים הרחוק לגמרי מכל מגע עם עסקי המוסד ההוא. פשוטי־עם הם על הרוב בלתי־תלויים. שופטי־צדק. בית־משפט של מושבעים הוא מוסד כשר מאד, חוקי בהחלט. מהימן ביותר.

אך אנו רודפים תמיד אחרי אנשי־שם, עסקנים מפורסמים, מנהיגים דווקא, אחרי כל אלה, שאיצטלת הבלתי־תלוי אינה הולמתם כלל וכלל. ובכן, זוהי הקריאה היוצאת מפינו בשם העם היושב בציון, מטעם העם ועל דעתו:

־־ הבו לנו חוקרים פשוטי־אדם, אנשים מן הצד. משכו וקחו לתוך ועדות החקירה אישים בלתי עסקניים, בלתי מעורבים משום בחינה בתוך התבשיל שהוקדח. בחרו תלמידי־חכמים, בחרו אמנים, פועלים, סבלים, פקידים ישרים, שיעשו את תיקון הבית. כשהם יעשו את המלאכה יהיה הטיהור מוסמך ומהימן יותר והרינון יתמעט מכל מקום.

ובאמת, המבלי אין אנשים פשוטים וישרים בישראל, אתם רודפים תמיד אחרי אנשי־שם?


 

פריון עבודה

יצאו כמה משלחות פועלים לחוץ לארץ ללמוד שם פריון־עבודה. יצאו וחזרו ותלמודם בידם ואף הרצו אותו ברבים ובמעמד שרים. אומרים שהאנשים ראו הרבה שם בכרכים שבמדינות הרחוקות. למדו, חקרו, הסתכלו, צברו ידיעות ונסיון והביאו תקנות חשובות העתידות להתגשם כאן במהרה בקרוב, ולהמשיך גם עלינו שפע רב של שכלולים בסדרי העבודה להגברת התפוקה.

אומרים. ורבים, ואף אני בתוכם, שאינם מכירים ענין זה מכלי ראשון, כי אם מקבלים מפי השמועה, אין להם שום יסוד לפקפק בדבר, שהמשלחות ראו באמת ברכה בעמלן הרב בלימודיהן. ובכן, טלטולי הדרך, שאינם קלים מסתמָא, ואף כל יסורי הנכר, שהתרגשו עליהן, לא יצאו לבטלה.

אמנם, עדיין יש מקום לדיין אם ביקור קצר וחטוף של כמה משלחות מספיק להשיג מטרה כה נכבדה כמחקר פריון העבודה. הרי אין לומדים תורה על רגל אחת. הוא הדין שאין תורה נלמדת כל צרכה על ידי עולי־רגל. וכבר נמצאו חכמים ואנשי־מעשה שתפסו ענין זה כראוי והביעו משאלה, ואולי גם דרישה או תביעה, לעשות מחקר העבודה על ידי משלחות, דבר של קבע, החוזר ונשנה, המקיף כל ענפי התעשיה, והחקלאות בתוכם, וכל שכבות הפועלים והאומנים, שיהיה השילוח עשוי גלים־גלים, גל יוצא וגל שב, נחשול בא ונחשול הולך. ואכן, אילו כך נהגנו היינו בוודאי מצליחים להגדיל תפוקה ולהאדיר, כלומר, ללמוד לפחות סוד גידול התפוקה ותורת הפריון. עיקרה של תורה – שקידה, התמדה.

איני בא לערער על ענין המשלחות מעיקרו, ומה גם שהנסיון למדני, שכל ערעור בפומבי על איזה מנהג חדש שבא למדינה אינו מקעקע כלל את המנהג, אלא, אדרבא, מוציא לו מוניטין רבים מכפי שהיו לו ומרבה את מנין הקופצים עליו. וכנגד זה עשוי הערעור לקעקע בלב המערער את מקצת האמונה והבטחון שהיתה לו בהשפעתה של ההסברה.

ברם, לא לערער, כי אם להרהר דרך כלל בענין פריון העבודה, ואף לא בפריון, כי אם בעבודה לעצמה. אין זה סוד שמזוזת העבודה נפגמה לא במעט בלבנו משהגענו למדינה. רצוני לומר, ערך העבודה, מעלת חשיבותה ורבּוֹנוּתה, ירדו בעינינו לאחר שלרוב ערכי הישוב נצטרף גם הערך המדינתי, היינו, העקרון השלטוני.

נדבר גלויות, וממילא נדבר פשוטות וברורות. בטרם מדינה מה היה כוח הפועל בציוֹן ומה היה רום המעלה בה? הוי אומר העבודה, העמל כפשוטו. התהלכו בינינו מלים כדָרבנוֹת, ולא מלים כי אם מושגים, והם כמסמרות נטועים: בנין הארץ; עבודת האדמה; הפרחת השממה; ישוב מדבריות. אמרנו שהמחרשה היא מקור הישע ובמלאכה מזל־ברכה. קדשנו על כוס הזיעה. אפילו מי שלא גרס דת העבודה, חלק לאיש העבודה כבוד כהן גדול. לא אמרנו שפלוני ממלא תפקיד של אכּר או תפקיד של סבּל, תפקיד של חוצב באבן או של תפקיד פועל בנין. עשו כל מיני עבודה ועסקו בכל המלאכות הקשות שלא על מנת למלא תפקידים. אלא על מנת לעשות בתכלית הפשטות, לתקן את המקולקל מדוֹרוֹת, לתקן עולמה של ארץ־ישראל במלכות העבודה.

בידוע שאין מצליחים בפעולה אלא אם כן היא אהובה עלינו. ואכן, אנו כאן בארץ לא רק כִּיבּדנו את העבודה ואת העובד, כי אם גם אהבנו אותם ואף נתנו את דעתנו ולבנו להעיר ולעורר את האהבה לעמל־כפים ולחיים כשרים. בטעם־טוב ובשׂכל טוב שקדנו לנטוע את הדעת, שהעבודה אינה קללה אלא ברכה, אינה אמצעי אלא מטרה, אינה כלי־שרת לקִנינים, אלא היא הקִנין העליון הנותן טעם לחיים. זאת היתה תורת העבודה בתחייתנו הלאומית. תורה זו קבלנו עלינו על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. ובה הצלחנו להרים חלקים רבים מפזורי ישראל מאשפּוֹת הבטלה למעלת עם עובד.

עד שבאה המדינה, ובלי משׂים הפקיעה לצערנו מעל העבודה את בחינת הקדושה ומעלת הערך העליון. אמנם המדינה זיכּתה אותנו בערכים רבים, שהם במעלה עליונה ובכוחם לרומם גוי. אבל סממן שלילי יש בבית־גנזיה והוא – התפקיד. היא טובעת הכל בגוּשפּנקת התפקיד ומחלקת את האנשים, אולי שלא בכוונה, לפי התפקידים המוחזקים בידיהם. אין עבודות חשובות ובלתי חשובות, ואין מלאכות נכבדות ובזויות או נכבדות פחות. אבל קל לחלק תפקידים לנכבדים יותר ולנכבדים פחות, לראשונים ולשניים במעלה. וממילא אף האנשים נחלקים לפי דרגות. לשעבר היה הישוב כולו ממלכת כוהנים. עכשיו אנו מחולקים לכוהנים גדולים ולכוהנים קטנים ולהדיוטות גמורים. זה אלוף, זה סגן, זה סמל וזה טוראי. חלוקה זו חלה על כל שטחי הפעולה ועל כל סוגי העבודה. שוב אין עבודה סתם כדבר שבקדושה, אלא קיימים תפקידים בעלי שלבים שונים. מעכשיו אין אכּר אלא תפקיד של אכּר, אין פועל־בנין, אלא תפקיד של פועל־בנין, תפקיד של מורה, של אחות, של רופא, של חובש, של עושה כבישים ושל תופר כפתורים.

התפקידים גוררים אחריהם לא רק הבדלי־מעלה, כי אם גם הבדלים בדרגת המשכורת ובסוגי הרווחים. מתוך הנחת התפקידיות כגלגל מניע בכל אפשר להגיע לידי מצב, ואף לענות אמן אחריו, שבו חברים בהסתדרות־פועלים אחת עומדים ברווחיהם זה מול זה במרחק המשׂתרע בין לירה או לירה ומחצית הלירה ליום לבין עשר לירות ליום, אם לא למעלה מזה.

יסוד העבודה נתערער על ידי כך מעיקרו; נשמט מתחתיו ערך הכבוד והקדושה. באין כבוד אין אהבה. וכשאין אוהבים דבר אי אפשר להצליח בו. מה תימה שהתפוקה מועטה? ממלאי תפקידי עבודה אינם מסוגלים להיות עובדים חרוצים. וכלום יכול לעבוד בכוָנה ובשקידה מי שמקבל בשכרו לירה או לירה ומחצית הלירה ליום בו בזמן שפלוני העובד מקבל בשכרו פי עשרה בערך? אף פלוני העובד המקבל הון תועפות בעד יגיע כפיו אינו מסוגל עוד להתמכּר בתום לבב ובכל הרמ"ח לעבודתו. כל אותות ההוי מאלפים אותו לקח, שלא העבודה היא חיינו, כי אם סוג העבודה, ערך התפקיד, מעלה ומרומם אותו על יתר העובדים. תוספת השכר מטילה בו רישול ומגדלתו לעצלנות ולזלזול בתוספת עמל.

יש כאן איזה בלבול, שחובה לעקרו. לא באה המדינה אלא להטיל חובות יתירות על הישוב, ולמעשה תובע כל אחד זכויות יתירות ממנה לעצמו. המדינה מחייבת את כל אזרחיה למאמץ כפול ומכופל, אך רבים, רבים לומדים מוּסר השׂכּל ממקרי החיים במדינה ומכמה סדרים הנהוגים בה, שלא כדאי כלל לפרך את הגוף ולייגע את הנפש על שום דבר. רבים מפרשים את ענין המדינה, שאין צורך עוד בחלוציות, כי המדינה תעשה את הכל. וכלום באמת אין זה מתפקידה של המדינה לבנות את הארץ? או כלום אין היא מחלקת תפקידים לשם כך? ובכן, המדינה תענה את הכל. היא תבנה, היא תיישב, היא תילחם לנו ואנחנו נחתור להשיג תפקידים רמים ונכבדים ולהגיע לדרגות־משכורות גבוהות ולקבל עליות שמנות, עליות, עליות.

לשעבר היינו עולים, וכעת הננו להוטים אחרי עליות. מה לרודפי עליות ולפריון־ עבודה, או גם לעבודה בכלל?

כשאנו מסתכלים במעשים המתרחשים במדינה ובסדרים הנהוגים בה, מסתבר לנו על כָּרחֵנו כל ענין המשלחות למרחקים ותלמוד פריון־עבודה כמין לעג. לא למרחקים, כי אם אלינו עצמנו צריך לשגר משלחות, להעיר ולעורר בנו אהבת העבודה, כבוד לעבודה, דעת רוממותה ורבּוֹנותה. במידה שנאהב עבודה נגיע לידי תפוקה בשפע. ולאחר שנערוך סדרה של משלחות פנימיות למקור החלוציות שיתחדש עלינו, מותר ואולי גם כדאי יהיה להריץ למרחקים קצת מומחים, מומחים באמת, להתחקות על השכלוּלים הנעשים במדינות הרחוקות בתחומי המלאכה בכלל ומלאכת המחשבה של המכונה בפרט.

הבו גודל לעבודה – ופריון העבודה יבוא מאליו.


 

בין פקיד לקהל5

הריני, מנסה, חברים, לנסח את חוות דעתי, כפי בקשתכם, על דברים שבין פקיד לקהל, אם כי איני בטוח שאוכל לעשות זאת על דפי ה“שורות” כשורה.

בהזדמנויות שונות נגעתי בבעיה זו בעתונים שונים, דרך אגב ובמיוחד. אבל לא הרי כתיבה על נושא זה בעתון כללי כהרי הדיון בו בתחומי הבמה, המופיעה מטעם מעמד כלל הפקידים עצמו. כאן הנני כביכול מזיק ברשות הניזק. ושוב איני יכול להיות רק שופר הקהל, רק שליח צבּוּר המתמרמרים והתובעים, אלא חובתי לשמש פֶּה גם לצד שכנגד ולעמוד בו בזמן לימין הנתבע, להבין לרוחו ולפשפש בזכותו. ואין לכם דבר קשה מלהבין את שני הצדדים בבת־אחת, לומר לנאשם ולמאשים גם יחד טול קורה מבין עיניך.

לפיכך הקדמתי ואמרתי “הריני מנסה”. אין דברי הבאים אלא בגדר נסוי להרצאת ויכוח שבין פקיד לקהל.

בדרך הטבע צודק הקהל בטענותיו ובתלונותיו על הפקיד. הוא צודק משום שהוא עומד מבחוץ והפקיד תופס ישיבה, משום שהוא הנצרך והפקיד חייב לספק את צרכיו. אילו המנגנון הפקידותי היה עובד ללא דופי, לא הייתה נשמעת צווחה של התמרמרות כזו מפי הקהל, אלא רבים היו בוודאי מחזיקים לו טובה בגלוי ומספרים את שבחו בפומבי. ודומה שלא נמצאו פרקליטים בקרב הקהל למשמשיו אלא במקרים יוצאים מן הכלל, המאשרים כנראה, את הכלל. הוֵי אומר: משהו, ואולי יותר ממשהו, אינו בסדר במנגנון הפקידותי שלנו.

מפי יחידים, יחידים רבים, אותם הגרגירים שמהם מצטרף הקהל כולו, שומעים אנו לרוב טרוניות מעין אלו: הפקיד קשה־לב וזעום־פנים; מביט מגבוה; “סוחב” ענינים ודוחה ב“לך ושוב”. את ה“לאו” שלו אינו מבטא בצורה אנושית; לא די שאינו מסביר־פנים אינו מסביר ענין, אינו מבהיר לעולם שום דבר; זורק לדורשיו תשובות סתמיות, שיש בהן טעם לפגם של מיים מלוּחים המוגשים לצמא. אינו עושה כלום להמתיק את מרירותה של התשובה השלילית במאור־פנים, בדבור מפייס; אינו טורח להקטין את ה“תורים” במידת האפשר, אלא אדרבה, כל הליכותיו כאילו מכוונות להוסיף מתיחות על הצִפִּיה, שהיא מנת־חלקם של הזקוקים לו, על ידי שאינו קובע שעות משוריינות לקבלת אורחים. סתם פקיד גבוה נחבא מאחורי מזכירים וסגני־מזכירים, אי אפשר כלל לגשת אליו. לרוב הוא עסוק בישיבות דווקא בשעות של קבלת־אורחים. אחרים מייחסים לחלק מן הפקידים רצון רע ממש. לא די שאין הללו מקיימים “עשה טוב”, לא הגיעו עדיין לכלל סַר מרע, והם מענים את הבריות כאילו בכוונת מכוון ומתוך פניות מסוימות, להתגדל על הצבור ולהוסיף חשיבות לעצמם. האחרים, אינם מדברים מפורש, אלא מרמזים, לוחשים, רוטנים, זורקים מלים, ומתוך כלל דברים או רמזיהם אתה נמצא למד, שמעמד הפקידים בארץ הוא ברובו גוי חוטא, עם כֶּבֶד עווֹן, לא שוגגים אלא מזידים.

אין ספק שיש הרבה מן השיסוּי המכוון כלפי הפקיד. אף אין מביאים ראיה, כמובן, מן הלחשנים. סתם לחשנים כסתם מקשנים, אין בכוונתם תורה לשמה ותיקון המעשים, אלא לקנטר ולהרעיל את הסביבה. אולם אי אפשר להרעיל סביבה שאינה מורעלת מקצת בלא כך. מן הסתם מצוּיה מנה מסויימת של שחיתות, שאין עוד להתעלם הימנה, אם נמצאו לא־מעטים המגדישים את סאתה. כיוצא בכך אין לקבל במלואה כל טענה וקובלנה היוצאת מפי קהל המתמרמרים בגלוי ובמפורש, לא רק שאין יסוד להשערה, שכל הפקידים, או אפילו רובם, הם רשעים; אין גם מקום להניח, שכל הדופקים על דלתות הפקידים הם צדיקים, נבונים או זהירים בלשונם, השוקלים במאזני הצדק את דרישותיהם מאחרים. יש בוודאי הרבה מן ההגזמה בריטונו של הקהל, הרבה מן הפּניה האישית ומן ההכללה, שברוב מקרים לא תעמוד בפני הבקורת. טבע אדם שמכיוון שהוא בשעה זו נצרך לטובתו של פלוני, הוא עומד מבחוץ ופלוני תופס ישיבה או תופס עמדה נכבדה, ולא עוד אלא הוא מחוייב לצפות שעה לפלוני, על אחת כמה וכמה שהוא מצווה להתייצב בתור בשביל להגיע לפלוני, לראות מלכתחילה בפלוני מתנשא ומתרברב, שאין כוונתו אלא להציק לו. אין צורך לקלקל יחסים בין קהל לפקיד. היחסים מקולקלים מעצם טבעם. אולם תפקידו של הפקיד לתקן את הקלקול הזה, לצמצמו ככל האפשר, ליישר במאור פניו ובנועם טיפולו את העקמומית הקיימת כאן בטבע הענין. פקיד טוב אין פירושו רק אדם נוח, שאינו פועל אוון, אלא גם אדם מבין, השוקד לפעול טוב. במקרים רבים הוא חייב להיות מעין רופא, יועץ ומדריך, המתקין מראש סמי־ תרופה כנגד המרירות העלולה להצטבר בלב הנצרכים לו. אמנם, אף הפקיד אינו אלא בשר ודם, אבל לעולם חייב הוא לזכור, כי שעה שהוא משמש בעבודתו, אחרים צריכים לו ולא הוא לאחרים, כשם שאסור לו להסיח את הדעת מן הדבר, שלא נועד הקהל עבורו אלא הוא עבור הקהל.

מעמד הפקידים רשאי ללא ספק לפסוק את פסוקו, ודומה שהוא פוסק אותו, בדבר מוּם שבקהל בכללו ושבקהלנו בפרט. לא רק מרי־נפש רטננים מצוּיים בקהל; יש גם הרבה טרחנים וצייקנים ובעלי־מרפקיים, הגורמים למידה מרובה של דחקות ב“תורים” וצפיפות בפרוזדורי המשרדים. יש מעמיסים את עצמם ואת דיני־דברים שלהם על הפקידים ללא צורך ושלא בשעת הצורך. יש מכפילים ומשלשים את ביקוריהם ללא צידוק גם לאחר שנתחוור להם בכל לשון של הבהרה מטעם הממונים על הדבר, שאי־אפשר למלא את בקשתם, ולא עוד אלא שעצם בקשתם היא בגדר עבירה על החוק. ואשר לקהלנו בפרט הרי אין זו לא מן המידה לטפול עליו גם חטא קדמון של יחודנו הישראלי שהיינו תמיד, מיום היותנו, עם קשה־עורף, טרדן וסרבן, עמא פזיזא ועדת מתלוננים, שהביטו אף אחרי משה. אין צורך לומר שיש מקום לטענה פשוטה בתכלית, שרבים מקהל המתמרמרים אילו היו תופסים משרת הפקיד לא היו מן הסתם טובים ממנו. אין הפקיד אלא עצם מעצמו של הקהל, בשר מבשרו, ומה צידוק מוסר בפי המעוול בכוח לרטון על פועל האוון?

אך טענות אלו וכיוצא בהן אפילו יש בהן הגיון, אין להם טעם משום שאין בהן מיסוד התיקון. מה מועיל בצחצוח־חרפות ובהאשמות גומלין בין פקיד לקהל? נניח ששני הצדדים צודקים. הרי על ידי כך אנו מסבכים יותר את המצב, וכאילו אומרים שאין עצה ואין תקנה. ואנו מחוייבים לטכס עצה ולחפש תיקון. העצה והתיקון בחינוך עצמנו: חינוך הקהל למשמעת ולהתנהגות נבונה וישרה וחינוך הפקיד למפעל השירות הכשר והישר, הטוב, הזריז הגמיש, המאיר פנים, השוקד ללא הרף לסדר באמת ענינים ולפתרם מהר ככל האפשר ולא לסבכם יותר ויותר על ידי דחיות ושהיות.

כיון שאני שרוי כעת במחיצתכם, חברים, על במתכם שלכם, ודברי מכוונים בעיקר אליכם, הריני מחוייב להטיל את הדגש בכם דווקא. אתם חייבים להיות המתחילים בתיקון הקלקול שנתהווה בין פקיד לקהל. גם הקהל חייב לפשפש במעשיו ולשנות את יחסו השלילי באופן כולל ובמוסכם אל הפקיד. אולם מכם, חברים, יידרש יותר, משום שאתם קרובים יותר אל המכשלה הזאת ואף כוח התיקון קרוב יותר שהוא נתון בידכם. מצויים בני־עוולה בקרב הקהל, אבל חזקה עליהם שהם מעטים, רובו של קהל מוחזקים אנשים כשרים, נצרכים, מוטרדים, שבקשותיהם צודקות ותרעומותיהם בדרך כלל נכונות. בקהל אנו הולכים אחרי הרוב, אפילו אינו כולו זכאי הרי כל יחיד מתלונן הוא לפי מושכל ראשון זכאי בעינינו, אלא אם כן יתברר סילופו. לא כן אתם, אנשי השרת, אפילו יש רק מיעוט ביניכם, שאינו עושה את מלאכתו בשלימות, ומה גם שעושה את מלאכתו רמיה, מיעוט זה פוסל את הכלל לפחות בעיני השופטים למראה עינים, הפוסקים מסקנות מפי השמועה. צבור הפקידים חייב להיות כולו כשר וישר לקיים והיה מַחֲנְךָ טהור.

מחנה־טהור – זהו הדבר המתחייב ממצב הענינים. ציבור הפקידים חייב לקשט את מעשיו, לנהוג ביושר, בנימוס ובדרך ארץ לפי המהדרים מן המהדרים, שלא יהיה מקום ללזות־שפתיים, שיהיה ברור לכל אזרח במדינה, כי כל הטרוניות הן פלסתר והלחישות בשקר יסודן. זו היא תביעה חמורה, שהרי לא ניתנה פקידות למלאכי השרת. וכלום כל יתר אזרחי המדינה אוכלים כל ימיהם,מצה שמורה" ומנהלים את עסקיהם ללא סירכה? אין מחסור בקושיות, אבל לעולם אין הקושיה על זולתי יכולה לשמש תירוץ לעצמי. אנו עומדים כעת בפרשה זו, והיא פרשה רבת־פורענות. דומה שבשעה זו היא הפרשה בהא הידיעה, שתלויים בה גופי חיינו. המדינה יכולה להתבצר רק בזכות פקידים טובים וישרים. פקידים טובים וישרים כוחם יפה אפילו מחוקים טובים וישרים, לא החוקים מפרשים ומגשימים את הפקידים, אלא להיפך, הפקידים מפרשים ומגשימים את החוקים. החוק בידי הפקיד הוא באמת כחומר ביד היוצר. ובכן, עלינו לנהוג את חומר החוק ראשית כל בתחום הפקידות. כשיהיו לנו פקידים מהוגנים תהיה לנו מדינה מתוקנת.

וזו היא העצה: חוקה תהיה, חוקה כתובה להתנהגות הפקידות, חוקה כתובה בשולחן ערוך. ולפי שהשולחן ערוך הטוב ביותר הוא זה שבלִבּנו מחוייבים אנחנו לכתוב את לוחות הברית שבין קהל לפקיד בלבבות. לחנך מחנה פקידים ראוי לשמו, ראוי לשמֵנוּ, ממלכת כהנים. הסתדרות הפקידים תחייב את כל חבריה בנימוס טוב, בהנהגה אנושית, ביחס לבבי, בסבר פנים יפות, והיא נפרעת מכל חבר, אפילו על עבירה שבנימוס.

איני מאמין שהעונש מחנך. אני מאמין, אדרבה, שהחינוך הטוב פוטר מענשים. הדברים שבין פקיד לקהל הם, כאמור לעיל, ענין של חינוך עצמנו. חינוך כרוך בהכשרה – והכשרה מעוררת את הכושר. דוגמה קצרה. לא מצאתי נאה לגוף ולנשמה מבת־צחוק של לב טוב. אבל אומרים שאין בת הצחוק מצויה בארץ. כלום אין היא בלבנו? היא ישְנה. אלא שנגמלנו ממנה, או שלא הכשרנו את עצמנו אליה. הכושר רדום וצריך לעוררו על ידי הכשרה.

לא ועדת־בקורת בלבדה יכולה לתקן את הקלקול הזה, אלא הכשרת הלבבות שתתלווה לזו מלפניה ולאחריה. דרוש לא רק בית־מדרש או סמינריון להכנת פקידים מוכשרים. אלא נחוצה גם משתלה למידות טובות ולאהבת הבריות. איזהו פקיד טוב? זה שיש לו לב מבין ופנים מאירות ונוהג בחסד. הרבה סכסוכים ייעקרו מראש אם תהיה בת־צחוק זורחת במדינת ישראל.


 

מבצע דרך־ארץ

א

במדינת צרפת הכריזו השנה על חודש למבצע האדיבות. אף מדינת ישראל ראוי לה לקבוע ימים בשנה כימי־מועד ומקרא קודש להלכות דרך ארץ.

במתכוון החלפתי את המלה אדיבות במונח עברי מקורי. ושני טעמים לדבר.

  1. לא כדאי לתרגם, כלומר, לקחת גמילות ־חסדים מאחרים, כל זמן שיש לך פרוטה מזומנת משלך בכיסך.

  2. פירושה של אדיבות אינו נהיר לי כל צרכו. תמצא לומר נימוס – הרי יש נימוס מסולסל, מליצי, אף ריק לגמרי. וקשה מכולם זה הערמומי־גנבני, המפזר קידות ואמרי שפר כמין אבק של זהב לעוור עיניהם של הבריות, ואפילו של הפִּקחים שבהם. ענין אחר מידת דרך־ארץ, שהיא ברורה ומפורטה ומוגדרה, באמת אחד מעמודי העולם. וכבר אמרו חכמים: קדמה דרך־ארץ לתורה.

אם נשׂים במקום תורה את המלה חוק יסתבר לנו רב יתר דרך־ארץ מהי. היא באה למלא מה שמחסיר החוק. עבירות קלות, ואף חמורות שבין אדם לחברו ושבין פרט לציבור, שאין החוק מעניש עליהן, או שאין ידיו הקצרות של החוק יכולות להשיג את עושיהן, ניתנות להיעקר או להפסיד לפחות חלק מכוח החבלה שבהן על ידי מנהגי דרך־ארץ טובים המקובלים בצבור, שיֵש ואינם טעונים הזכרה או הסברה אלא נעשים מאליהם ועוברים בירושה מדור לדור. דרך־ארץ עתים מסייעת לחוק, עתים מרחיבה את גבולותיו או מפרשת את אותיותיו המתות לפי הרוח החיה של תביעות הזמן והמקום. ומעלה יתירה לה, שעל הרוב, בניגוד לתורה, אינה צריכה כל עיקר לימוד. שהיא נלמדת מעצמה, ולא רק על ספסלי בית הספר, כי אם גם בבית, בשוק, בכל מקום של פומבי ואף בחדרי־חדרים. היא נשתית מחלב האם ומובלעת בדם. היא שמן המשחה של כל גלגלי החברה. אולם בזמנים של מהומות ומבוכות ובלבול הסדרים, מתקלקלות המידות, ואף מידות דרך־ארץ בתוכן. אותה שעה צריך ללמד לבריות תורת דרך־ארץ, שראוי לה שתהא נלמדת מאליה. ויש שמגיעים לידי כך, שמתחייבים להכריז על יום או חודש למבצע דרך ארץ, כדי לעשות אזנים למידת היסוד של חיי אדם, שבלעדיה, שום חברה אנושית אינה יכולה להתקיים. בלי שמן־משחה זו חורקים כל הגלגלים.

תלמוד דרך ארץ בדרך של מבצע חד פעמי הוא בעצם מתמהה, שהרי זה כאילו אתה אומר ללמד לבני אדם בפומבי הילוך, דיבור, נשימה. אבל הרבה תמוהות מצויות בחיים.

וכך אנו באים גם לידי תמוהה זו להוכיח בני אומה, שרוב חלקי השולחן ערוך שלה סובבים על ציר דרך ארץ, על חטא שאנו חוטאים בישראל במסכת דרך ארץ.

ב

אם נבוא למנות את העבירות על דרך ארץ, שדשים אותן כאן בישראל, אין אנו מספיקים. נעשינו פרוצים הרבה במידה זו. ולא משום שהננו אנשים רעים ביותר. גורמים שונים נצטרפו לקלקל את נימוסינו. הראשי שבהם מזיגת הגלויות, שלא עלתה עדיין יפה. יוצאי ארצות שונות, המדברים בשפות נבדלות, מפולגים גם בנימוסיהם. כיון שמתהלכים בינינו נימוסים רבים אין מאושש בידינו אף אחד. לרוב אין אנו מבינים זה את זה, וממילא איננו מבינים זה לרוחו של זה. וכשאין מבינים מתרגזים. המרוגז נעלב או מעליב. בין שאדם נעלב ובין שהוא מעליב הוא נעשה חשדן לגבי חברו. החשדנות מביאה לידי נטירה או נקימה. רואה פלוני שחברו חושד בו, הריהו משכים ומחשידו. חשדנות־גומלין גורמת לשחצנות הדדית. נדמה לי שבתוך כל קלקולינו בדרך־ארץ, נטלה השחצנות תשעה קבים.

הבריות במקומותינו משתחצים מלכתחילה זה לזה ועושים מה שקוראים “צפצוף” זה על זה. צפצוף אין פירושו דווקא בקום ועשה, אפשר לצפצף מתוך אי־עשיה או מתוך עשיה מרושלת. דרך משל, כבר צווחו רבים על כך, שאין ברכת “שלום” נהוגה בינינו ואין מקיימים קידת־כבוד המקובלת בין הבריות. כיוון שצווחו הרבה על קלקול זה דומה היה, שרבים לקחו מוסר ותיקנו את מעשיהם. ולא היא. אמנם, עשו תיקון, אבל רק למחצה. פִּקחים מצאו עצה. אומרים שלום בשפה רפה, תורמים לחבר קידה לחצאין, כך, על קצה המזלג. רוצה אתה אפשר לפרש שפלוני ברך, קד. רוצה אתה לא עשה ולא כלום, כלומר, עשה זאת דרך רישול, זרק לך אות של תשומת־לב ולא בלב שלם. זרק לך כלאחר־יד. ואף זהו מין צפצוף, אופן של ביטול. וכך הוא נותן לך חצי־חיוך, הוא חיוך של צפצוף. מציע לך בחצי־קול כסא לישיבה. ואימתי הוא מציע? לאחר שלמדך קצת דרך־ארץ בהמתנה של עמידה מתוך שעשה את עצמו – אם הוא בעל הבית ואתה בא לפקדו, או הוא פקיד ואתה בא להתפקד אצלו – כאילו אינו רואה אותך או שראה ולא הביט, הביט ובעינים דעוכות.

נוהג שחצני זה לכאורה אין פגיעתו רעה, מכל מקום אין היא מגיעה לתהומה של נפש. וכי במה ניזוק פלוני, שחברו אינו מהדר בנימוסיו עמו להסביר כראוי שלום וקידה ופנים שוחקות? אבל אין הנחה זו נכונה. נפגעים לא רק ממדקרות חרב, גם מעקיצות זבובים. אין אדם חי וחרב חדה מונחת על צווארו תמיד. אבל זבובים טורדים אותנו תמיד. עקיצה לעקיצה מצטרפת לחשבון והחשבון הכולל הוא ביטול כולל. זלזול הדדי, שנאת חינם מקובצת, ואם לא שנאת חנם, מרירות חינם וריטון של גומלין. הכל רוטנים על הכל. כל אחד תולה את קלקולו בחברו. כל אחד מרגיש מועקה הרובצת על לבו. על כרחו הוא ממלט את המשא מעל לבו לשכם חברו. וככל שהוא מרגיש ברוב עקיצות קטנות, הגורמות צלקות לבשרו, הוא כועס יותר וזקוק לפיצוי עצמו. מתפייס לעצמו רק מתוך שגוזר אומר: אני הצדיק ואחרים רשעים. ובוודאי שהוא מוסיף חטא על פשע במידת הדרך־ארץ. כלום דרך־ארץ היא להלבין עצמו ולהשחיר את כל החברים? אבל כך הוא. במקום שמידת דרך־ארץ פרוצה, הפריצה מתרבה והולכת. כל הפורק מעליו עול דרך־ארץ למחצה או לשליש, סופו בועט במידה טובה זו, מרבה ומגדֵל הפקרות.

חוש אומר לנו, שמנהג חמור מן הדין. ואם לדין עושים סיג לסיג, קל וחומר שיש להחמיר בהלכות דרך־ארץ ולהקפיד אף על קוצו של נימוס. אלא שאפילו המחמירים בדינים, מקלים בנימוסים. אנו בישראל לא די שאיננו מהדרים בנימוסים, הננו מתביישים בהם. אנינות הדעת נחשבת לסכלות מעט; הזהירות בכבוד הבריות דינה כמעט כצביעות. ואף על פי שאנו מרבים להתפלפל על כל מיני ענינים, הרחוקים לגמרי מצרכינו המציאותיים, ובעסקי מדינות, למשל, הננו חוקרים ודורשים לפעמים אף בבעיות, שיש בהן מיסוד כיצד מעשרים את התבן, הרי כתיבת פרשיה קטנה בהלכות דרך־ארץ אינה נראית לרבים כענין חיוני ביותר. פוסקים אחריך ואומרים בקיצור: עסק של דברים בטלים. ולפי שמנהג המדינה יש לו השפעה מגית על כל אחד, הריני מודה ומתוודה, שכל פעם, שאני בא לרשום בכתב מקצת מן הקללה שבנימוסינו, הריני מהסס הרבה. נופלת עלי אימת הציבור.

כיון שנגעתי בפרשיה זו, אציין גם הפעם קצת עובדות מרוב מעשים שבכל יום. כשם שהדיון בדין עיקרו בינה בסעיפי־סעיפיו, אף פרקי־בקורת בדרך־ארץ יפה להם הטיפול בפרטים. ההכללה לעצמה אינה דרך ארץ, הואיל והיא גופה נהפכת לריטון סתמי, המשחית את הנימוסים.

בדקתי ומצאתי, שאין מדרך רוב הבריות לסגור דלת, שמצאוה סגורה ופתחוה לאיזה צורך. דבר זה למדתי מתוך הסתכלותי האישית ממש. יושב אני בחדר של בית־ועד לרבים, שמרובים בו חדריו. מפעם לפעם מי שהוא דופק על דלתי ונכנס, שואל לפלוני בן פלוני שאינו כאן ומסתלק. אלא שביציאתו מן החדר אינו מקפיד כלל לסגור את הדלת, שהיתה סגורה לפני כן. אדרבה, הוא מניחה פרוצה כאילו באופן הפגנתי. הוא יוצא באופן הפגנתי. הוא יוצא בהול ודחוף ובפסיעה גסה. אין דעתו נפנית לדקדוקי־קטנות, כך נוהג הוא, וכך נוהג שני הבא אחריו, ואחרי השני השלישי. פעם אחת ערכתי ספירה ונתברר, שאולי אחד מעשרה נכנסים שומר נימוס, לבלי צאת כמפגין, סוגר את הדלת. לא זו אף זו: יש סוגר ודווקא בתנופה רבתי, בדפיקה צלצלנית. אין זה אלא פרט לא חשוב, אבל סמלי בכל זאת, מהנוהג הצפצפני המקובל. סמל אינו נידון לפי שיעור גדלו ומידת חשיבותו. אדרבה, סמלים הם קטנים ומצד עצמם לא חשובים. כשאין החשבה לאדם אף דלתו הפקר. הדלת היא סיג לכבוד אדם.

כשאין מכבדים אדם בחדרו, קל וחומר שאין מהדרים בנימוסים עמו בשעה שהוא עומד על הדוכן, מלכתחילה מסור לידי הרבים, כביכול כלי־משחק להם. כל הרואה כיצד נוהגים בנואם, שאינו יפה־קול, או שהנהו גם יפה־קול, אלא שחִנו סַר משום־מה, אי אפשר לו שלא יהא משתאה ומשתומם, שעדיין מצוּיים נואמים בקהל. מעטים מאזינים, אך רבים מתלחשים אותה שעה, מרבים שׂחוֹק וקלות־ראש, נשטפים בולמוס של חליפת־פתקאות, כאילו שכינת הכתיבה פתאום לפתע קפצה עליהם, קונים ומוכרים בדיחות. מסתבר שהכל מעשנים ומפיחים את קטרתם, והיושבים במזרח, מטיחים את הפיח־פיח שלהם ישר בפני הנואם. יש מתמידים, חסכנים בזמן, שמנצלים את שעת הנואם לכל מיני עבודות צדדיות, כגון לקריאת עתון או לעיון בספר. אחרים רושמים בפנקס. עורכי־עתונים מניחים לפניהם כתבי־יד לתיקון.

הנואם המסכן! לשם מה גרונו מצטרד? למי הוא עמל? רבים יושבים ומעקמים בגלוי את חטמם על כל דיבור ודיבור היוצא מפיו. אחרים קמים לפתע ועוזבים בחיפזון את האולם בשעה שהנואם מתלקח והולך, וכביכול נכנס לפני ולפנים של הענין. עתים יש רושם, שאין הנואם אלא נידון, שנצטווה לעמידה על הדוכן ולרצות את עוונו על ידי שהוא סופג בפומבי שתין פולסין של ביטול וקלסה. מכל מקום נראה לי דוכן הנואמים במקומנו כמעין משתלה לאלון־בכוּת של בִּזוי כבוד האדם וחילול הנימוסים הטובים. לדידי כל נואם מפקיר עצמו לקידוש השם במקומנו.

לא אוכל לכלוא את רוחי מלציין עוד פרט אחד, שאף הוא נראה לי יוצא מגדר הנימוס והטעם הטוב, אם כי איני בטוח בדבר, שרבים יסכימו עמי.

הכתוב מדבר במכוניות הפרטיות, המהודרות, המצוחצחות ביותר שנתרווחו כל כך בישובנו הקטן עדיין לפי הערך. לדידי מכונית פרטית, מה גם מצוחצחת ביותר, היא דבר שאין הנימוס סובלו. המכונית הפרטית במקום זה ובזמן זה, אם אינה הכרח של אוּמנות לבעליה, כגון שהיא משמשת כלי־רכב לרופא או לבעלי פרקמטיה, הטעונה הובלה מהירה ודחופה, היא בגדר מותרות המנקרים עינים. וכל שמנקר עינים חוטא לדרך־ארץ. המכונית הפרטית יותר ממה שיש בה משום נוחיות הכרחית יש בה משום יוהרה והתהדרות. הצחצוח הרב אף הוא פוגם בטעם הטוב. ואולם קשה מכל זה הריבוי המופלג של כלי־רכב פרטיים בישוב קטן כל־כך ובשטחי־תחבורה כל־כך מצומצמים. אין זו באמת מידת דרך־ארץ לעשות את הדרכים בתחומי ערינו ומחוץ לתחומיהן צפיפות כל־כך ללא כל הכרח ישובי, תנועתי, תחבורתי. לא נהיה בלתי־צודקים אם נאמר שריבוי כלי־רכב ומכשירי־תחבורה בישראל גורמים לא מעט לניתוק דרכי התחבורה ביחסים שבין אדם לחברו ובין פרט לציבור. מתקלקלים היחסים משום שהמכוניות מתוקנות יותר מדי, הכלי המצוחצח עושה חייץ בין האנשים. מתרחבת התהום בין הולכי־רגל ואנשי־רכב. מתרבה היוהרה, מתפשטת ההתהדרות הריקה, מתגבהים לבבות על לא דבר, מזדקפים הרבה ראשים ריקים ונעוּרים מדעת ומתפשטים גסי הרוח. וגסי הרוח רומסים נימוסים ברגל גסה.

בואו נטכס עצה כיצד ללמד בישראל דרך־ארץ.


 

שיר המעילות

חרפה שוברת את לבנו: מלוא כל הארץ שמועות פורחות, וכל שמועה קללתה מרובה משל חברתה, וכללן ציר אחד להן, והוא ציר המעילות. ואנו נאמר: שיר המעילות. משום שזה שיר של פגעים ארוך, שכל אחד מקהל מכרינו פותח בו על פי דרכו.

בא זה ולוחשו לך לתוך האוזן, כאילו רז זה נגלה רק לו, ולפי זה שאינו יכול להצפינו עוד, חִפֵּש ומצא אותך כדאי והגון להפקיד בידך סוד כמוס, שאין מגלים אותו אלא לצנועים. בא רעהו ומטיחו עליך בצווחה אדירה: מה אתה שותק? קול גדול מנסר והולך במדינה: מגיפה של מעילות ומהומה של גניבות וגזילות. אין זה עוד ענין של מפֶּה לאוזן, כי כל העורבים על הגגות מקרקרים ואף היונים מהגות ומצפצפות: מעשה עכן בישראל וכל ישראל עכן הוא. ומה לך שותק? קח שופר ותקע בקול גדול, קח תוף והך, הך, שגם החרשים ישמעו. הזעק. צעק ואל תחדל. בא שלישי ומביא לך אותה בשורת־איוב בקול ענוֹת נצחון כמתנבא: אמרתי לך זאת. חזיתי את הדברים מראש. בדרכי הנהגה כאלו אי אפשר היה שהדברים ישתלשלו לא כך אלא אחרת, בא רביעי ואינו צועק, אף אינו מוכיח, אלא מקונן כלאחר יאוש: מה יהיה, מה יהיה? באו מים המאררים עד נפש, אין עוד אף מי שיעמוד בפרץ. כולם נטו מן הדרך. זה גונב בצנעה וזה בפומבי; זה פושט ידיו בשוק שחור וזה, מי שהיה לשעבר אזרח ישר ושומר חוקים ואינו מתערב עם שונים, נעשה אף הוא מעורב עם הקונים בשוק השחור. הנה היה מעשה והגיעו חבילות ריקות מן הדואר, והנה נשתלחה היד בצרורות המטלטלים של העולים החדשים. זה מפקיע שער וזה פורץ גדר כל חוק ונימוס. הקיצור, הגונב גונב ופושט העור פושט. סדום. מה יהיה? מה יהיה?

זה השיר המנסר בכל עת ובכל שעה תמיד באזנינו. ואנו במה נתנחם?

אפשר, כמובן, למצוא נחמה פורתא במידה טובה זו, שנשתבחו בה הבריות, היינו במידת ההגזמה. כל האנשים כך, אחינו בני ישראל לא כל שכן. מגזימים, כן מפריזים, נטלו גרעין של אמת וניפחוהו. זבוב מצאו, או, נגיד, מנין של זבובים מצאו, יצאו ואמרו: הנה פיל!

אבל אוי לנו מנחמה זו. כי אם נודה שיש גרעין של אמת, הרי גרעין הוא גם כן משהו. ואם זבוב או מנין של זבובים, כלום לא נאמר, שזבובי מות יבאישו שמן רוקח? אפילו שם ישראל כשמן הטוב קצת זבובים של מעילות והפקעת שער ושוק שחור והרקת חבילות בדואר, וגניבת מטלטלים של עולים וחקירת בזבוזים של פקידים, שאינן מעלות כביכול כלום אלא נזיפת־חרש, עלולים להדליח את השמן הזה ולהוציא לו ריח רע. אך יש חשש מבוסס מדי, שאין מקורו של הרינון המנסר במדינה באיזה גרעין קטן ובקצת זבובים טורדניים בלבד. אילו ירד ר' לוי יצחק מעולם האמת לשכון בתוכנו ימים מספר ולהסתכל במעשינו, היה אף הוא, מליץ־יושר שכמותו, נאלץ לפסוק על העם היושב בציון פסוק רביעי מישעיהו, פרק א'.

וכנגד זה, אם באמת לא כצעקתה והדברים מוגזמים ומנופחים בחלקם המכריע, הרי שוב קשיה: מה היה לו לישוב הזה, ששלח לחפשי את דמיונו היוצר להגדיל שמועות ולהאדירן בשביל לעפר את שמו ולהלעיז על עצמו? איזו רוח רעה נכנסה בזמן האחרון באנשי ארץ ישראל, שהם יושבים תמיד ומדברים לשון הרע בצבור ועל עצמם דווקא? מה יש כאן? הלקאה עצמית? הרשעה עצמית? תאוה זדונית להשמצה הדדית? בין כך וכך יש בעצם הרינון הקיבוצי הזה משום סימן לתחלואה קשה: בדרך הטבע אין אדם משים עמנו רשע; צִבּור לא כל שכן, שאינו טופל על עצמו חטאים ופשעים שאינם בו, אלא אם כן פגעה בו מחלת השנאה העצמית, שהיא פגע רע ואכזרי.

מכל מקום שיר המעילות, בין רובו אמת, בין רובו דמיון הוא שיר של פגעים. קונן ומקונן: עיפה נפשי להורגים, אף בפינו קינה: עיפה נפשנו לאורגים בשיר הזה, שאפילו מיטב שלו כזבו הוא רעה חולה.

ב

רבים בינינו מרבים לנתח את המצב, בעל־פה ובכתב. אך נדמה לי שיותר ממה שאנחנו זקוקים לניתוחים, אנו נצרכים לסמי־רפואה, ששמם אמונה וביטחון. הגעו עצמכם, חולה, שמייחדים את משכבו על שולחן הניתוח ואין מורידים אותו משם, הרי נשקפת סכנה לחייו, אפילו אין הסכין תלויה עליו. השכיבה על השולחן היא לעצמה, נוטעת בו אימה ופחד. רבים מדאי יש לנו מנתחים, ממה נפשך, אם הכל מאשימים הרי אין נאשמים; ואם הכל נאשמים למי כאן הזכות להיות שופט וקטיגור? נכון אני להניח, כל לבב דוי, היינו, כל המתלוננים על המצב הפרוע, באמת כואבים. אבל אם כך, הרי גם כל ראש לחלי, היינו, כולם בחולי הזה ויד הכל במעל. ואפילו הצנועים שואלים ודורשים השוק השחור איהו, אפשר איבנה גם אני ממנו. שאם לאו מנין בקיאות הכל בכל הדרכים הנלוזות של השוק השחור ובכל מעשי התעתועים של פלוני ופלוני מראשי הקהל.

תרופה ראשונה כנגד שיר המעילות היא לבלי לסַלְסְלוֹ רב מדָאי. אל יתרבו כל כך בינינו חובבי שירה זו. וכשיתמעטו הלחשנים יטוהר קצת האויר. וכשהאויר צלול נעשים אף הקולות צלולים יותר. ובאוירה של צלילות הקול תבוא גם צלילות הדעת. וכשהדעה צלולה ניתנת אפשרות להבחין בין המקוננים על המידות הרעות מתוך שאיפה לטהרת המידות ובכוונה לתקן, ובין הצועקים שוּק שחור על מנת להגדיל את המהומה, בדומה, לגנבים הצועקים, “תפשו את הגנב”; בתוך ענן השמועות נעשים המים עכורים ואפשר להעלות את השער בתוך המים העכורים על הדגים, על הבשר, על ההלבשה וההנעלה. ואולי יש להתירֵא גם מפני רבים הצועקים על המעילות, כי יש צועקים שאינם נענים כלל לשום הצעה לתיקון הדברים ולעקירת הרע. אדרבה, רע להם כשאין רע. ואילו באמת באו לטהר את הנגעים לא היו מתריעים כלל. ואולי רוב צעקות באו במתכוון לטמטם את הלבבות ולעורר יאוש בציבור, כדי שלא יעלה כלל על הדעת רצון של תיקון. מצויים עסקנים המסיתים בעל פה ובכתב להפקרות של כל דאלים גְבר ומעוררים יצרים רעים וצועקים יצר רע, יצר רע, כדי לשנן היטב, שהעולם הוא ברשותו של היצר הרע, ללמדך שאין לו עוד תקנה עולמית. הללו ערומים אף מן השטן. השטן כלום מה הוא עושה? תחילה הוא יורד ומסית ואחר כך עולה ומקטרג. והללו מסיתים ואחר כך מקטרגים על מנת שמתוך הקטרוג גופו תצא הסתה חדשה. הם משלשים בשירה. שלוש פעמים הם קוראים אם בלחישה ואם בצווחה את שיר המעילות. ומחמת הצעקה הנפרזת אי אפשר לתקן ואין כלל פנאי לתקן, שהרי בני אדם עסוקים כל הזמן בצעקות, בקטרוג, ברינון, בלחישה, אבוי לנו, נגזרנו.

ובכן, תרופה ראשונה: קיצוץ בקטרוג, קיצוב בתלונות, צנע בתרעומת. כל האומר: שמע, שמע, משתיקים אותו. החזרה המרובה על הרינון היא גופה קלקול. קודם כל נגיד ברורות: לא כצעקתה. לא הכל סר יחדיו נאלחו; אין הישוב כולו חייב ולא כל ישראל יש להם חלק במעל. לא אלמן ישראל. ואם לא אלמן ועדיין יש בינינו עשרה צדיקים, הרי כל האומר סדום מכל מקום הוא בדאי. כיון שהִנחנו עשרה צדיקים ושמטנו בית אחד מן השיר, מתערערים גם כמה בתים אחרים. ואפשר להוסיף על מנין עשרת הצדיקים עוד כמה מאות או כמה אלפים ואף כמה רבבות ולמעלה מזה. ברוך השם, עדיין השוק השחור הוא שחור ואינו מעיז להגיד על עצמו שהוא לבן. כל זמן שיש שחור קיים גם לבן. מצויים מפקיעי־שַעַר במידה שיש בה כדי לצעֵר ולהחריד, אך מרובים עדיין העומדים בשער וגודרים פרצות, או המוכנים להשתתף עם הגודרים. אנשי־יושר קיימים, ומנינם אינו קטן. אלא שאינם מרעישים, משום שכך היא המידה: היושר אינו רעשן. מעשים טובים אינם מצווחים בקולי־קולות. החוצפה וההפקרות מכריזות על עצמן. אף הצווחה על גל ההפקרות שפשט בארץ מהן באה בחלקה.

לא פסו אמונים מבני אדם. דבר זה צריך לזכור תמיד, ובמיוחד בימים מסוערים. לא כל אנשי ארץ ישראל יצאו לתרבות רעה. אלא שהמצב רע והימים קשים. מה שמתחולל כעת בארץ הוא חלקו משבר מוסרי, ורובו משבר האימון ההדדי, שמקורו בצוק העתים.

אסור להסיח את הדעת מן הנגעים, אבל חלילה להגזים בהתרעות. קודם כל נחדש את האמונה והבטחון בין אדם לחברו ובין ישראל למדינת ישראל. ומתוך אמונה ובטחון נחפש סמי־מרפא לרוב נגעים, שהם חלאים עוברים.


 

הצדעה של חובבים

רק זמן קצר היה מנסר אצלנו הויכוח על ההצדעה בצבא. שעת־חירום אינה נוחה לויכוחים מסוג זה. אף ניתן הסבר מניח פחות או יותר את הדעת, שאין נוהג זה מחוייב אלא בשעת מילוי התפקיד הצבאי ועיקרו בא לצרכי משמעת מלחמתית.

אולם כדאי לציין, שכל נוהג משול לנחל איתן, שאם אין שמים לו גבול וסכר עלול הוא להתפשט גם מעבר לגדותיו. תניח נחל הנתון לרוב למעצורים שבדרך הטבע, ואילו הנוהג האנושי לפי עצם טבעו פורץ ושוטף מעבר לכל סייג משום שהרשויות בטבע אנוש יונקות זו מזו. אי אתה יכול לעשות למשל הפרדה גמורה ולומר: כאן תחום צבאי וכאן תחום אזרחי וזה הגבול שבין החזית והעורף. אף הגבול שוטף.

תנו דעתכם ותראו שבצד ההצדעה הצבאית, הכתובה בנוהג ומשטר, או מתחת לה, זורם לו פלג של הצדעת מתנדבים וחובבים שבקרב האזרחים המקורבים לשלטונות הצבאיים או לחוגים שלטוניים אחרים. הצדעה לתיאבון זו הנפש היפה סולדת הימנה, ואי אפשר שלא להוקיע את טיבה, שכן עלולה היא להיעשות מנהג המדינה, הרגל רע שהוא מעין טבע שני. העין הבוחנת רואה שנתרווח אצלנו מין הילוך ועמידה של הצדעה משום אהבת הענין מצד עצמו, והאוזן הקשבת שומעת מין דיבור וניגון של הצדעה. מצדיעים פסיכולוגית. וזו היא קלקלה.

ברשימה “כלים קטנים”־־ ביקור אצל צי מלחמה – “במחנה”, עיתון חיילי ישראל, גליון ל“ד – מסופר על ביקורו של ראש המטה הכללי, או בקיצור נמרץ: “הרמטכ”ל בא לבקר בצי ישראל”. “ואז, ־ אומר בעל הרשימה – נפנה המבט אל אותה דמות יציבה וקפיצית, מזוותת תנועות, שבזינוק קל היא נמצאת בסירה, וכבר היא על הלאנץ, וכבר ניבטות במשקפים גדולים, חזקי מבע, עיניו הקודרות של האיש בחאקי, יחיד החאקי בסיעת כחולי המדים”. כבוד הרמטכ“ל במקומו מונח. אבל כלום מוסיפים לו כבוד על ידי שמתארים את דמותו במלים, שכל אחת מהן מצווחת “אני מצדיעה” סגנון “מי שברך” ו”ירום הודו" הוא דביק ביותר וכל השומר טוב־טעם ירחק ממנו.

לא רחוק מן הסגנון הזה גם המחבר האלמוני של הריפורטז’ה הקצרה ב“דבר”, ב' טבת, בעמוד הראשון, בענין המסיבה לכבוד חנוכה של עובדי משרד החוץ. וכה נאמר שם: “משרד החוץ פלש אמש במלוא כבודתו – ראשיו ומנהליו, ותיקי דיפלומטיה ציונים ופרחי־כהונה בישראל, למלון ריץ בתל־אביב, כדי לחוג במסיבה משפחתית של עובדי המשרד לרוב ענפיו את חג החנוכה. היתה זו הזדמנות להופעה ציבורית ראשונה של שר החוץ מ. שרתוק אחרי שובו מפאריס. בדבריו הפעם התרחק במתכוון מעניני מדיניות גבוהה ושיווה לשיחתו עם בני בית משרד החוץ נימה אבהית־לבבית”. ושוב לא עצם הסיפור על המסיבה עם האיש, שרבים מוקיריו, יש בו כדי להפליא, אלא משונה היא ה“נימה” ההצדעתית בדבר ה“נימה האבהית־לבבית”, המפעמת את הסיפור. יש כאן משום הנחת נדבך ראשון לנוסח משרדי־פקידותי־השתחוותי, בכתב ובעל־פה.

אין שתי הדוגמאות האלו בודדות במועדיהן. בת־קולה של הלשון החדשה הזאת עולה אלינו מתוך נאומי הכבוד לאישים רמי־מעלה בקבלות הפנים המרובות שעורכים עבורם, מתוך פרקי ההערכה המתפרסמים בעתונים על ראשי השלטון ועל מפקדי הצבא. מתוך שבחי הגבורים שקושרים לראש אלוף זה או אחר, ויותר מכל בפסוקי הכרוניקה, הכתובים בידי אלמונים לתיאור פגישות ומסיבות עם אנשי הצמרת הממלכתית בישראל, אותה כתיבה של הכרוניקר האלמוני, שתוכה צפון “מי שברך”, היא המכרעת. הסגנון של הכתבים האלמונים הוא האדם החדש שבישראל: מתוכו דוברת רוח התקופה.


 

פקיד גבוה

כלום אין ביטוי זה צורם את אזנכם? זה פקיד גבוה וזה פקיד נמוך. כיוצא בכך: זה קצין גבוה וזה קצין נמוך; סוגי־אדם, שהם בגדר ארזים וסוגים איזוביים, תנינים גדולים ודגי־רקק. כלום אין ביטויים אלו צורמים את אזנכם?

לכאורה מה פסול בשם? הרי קיימת למעשה חלוקה בין בעלי תפקידים גדולים ובעלי תפקידים קטנים. יש סולם חברתי ובו שלבים גבוהים ונמוכים. אין השם בא אלא לציין בהגדרה נכונה מה שיש.

ובכל זאת אף השם עושה הרבה ואף התואר מעמיק חִלוקים ומחריף ניגודים. מצויים הבדלי־דרגות, שאפילו הם מחוייבי המציאות, אין הם מכריזים על עצמם בקולי־קולות ואינם טובעים רישומים פסיכולוגיים, כל זמן שלא הדבקנו עליהם תוויות ולא בִטאנו אותם בשמות מפורשים.

נביא משל צדדי לגמרי. ששת ימי עבודה רצופים מעייפים ומפרכים. לאחריהם שוב אין רצון וכוח לעבוד ביום השביעי. כיוון שיצא כרוז מטעם המדינה – לרוב יוצא כרוז כזה בשעת חירום ומהפכה – שמצוה על כל אזרח לנדב שבתונים של עבודה בשביל להציל את המצב, מיד משנסים רבים את מתניהם ויוצאים לעבודה גם לשבתונים, זכות השם הנוצץ והמרהיב מפעילתם. נותנת בהם כוח ומוסיפה להם מרץ, עד שפעמים אינם חשים את מצוקת העייפות ביום השבתון. השם, הסיסמה החדשה, התואר הרם, מפיחים בהם רוח־חיים.

אין זה אלא משל אחד מתוך רוב דוגמאות לשינוי־שם המחולל שינוי־צביון ושינוי־יחס. תגידו לפלוני שהוא שיכור הריהו נפגע עד תהום נפשו, קראתם לו בשם אלכוהוליקן ולא נתרגש כלל. אמרתם עליו שהוא משוגע הריהו מוכן לטרוף אתכם; רמזתם לו שהוא עצבני, לא נרגש כל עיקר. קראתם לו מלך הריהו מתנשא למשול. השפעה מגית יוצאת מכל שם ותואר אם לרומם ואם להשפיל, אם לנחת־רוח ואם לעגמת־נפש. רבים טורחים למעמד רם של החשבה בשביל התואר הרם שיפול בחלקם בזכותו. ממילא הם רואים עצמם מקופחים באופן מהותי לגמרי כל פעם שמי שהוא פונה אליהם ואינו קושר להם את תארם, הדבוק, לפי השגתם, לעצם מהותם ומהווה חלק מאישיותם. אין זה אלא משפט תפל לייחס לשם כוח פועל. אבל כיוון שאנשים רגישים כל כך לשמות ולתארים, ממילא הם מושפעים מהם עד עומק הנפש ויונקים מהם הרבה חיות והרבה שכרון ויוהרה ורהב ורוממות־רוח וגסות־רוח ורעות־רוח. לכן צריך להיזהר מאוד מאוד בשמות מופלגים ובתארים רמים, לקצץ בהם ככל האפשר, שאם לאו עלולים הם להוסיף מחיצות והפליות מדומות על רוב שכבות־ברזל וגדרי־תיל ממשיים, המצויים לצערנו בלא כך בין הבריות.

מן הסתם ישבו הרבה על המדוכה עד שחִדשו את השם שׂר בישראל. אבל, דומה, שלא ישבו ככל הדרוש על המדוכה, שנחפזו מדאי לייצב תואר רם, שצלצולו אינו ערב כלל לאוזן. וסבורני שאף השפעתו הפסיכולוגית על נושאי התואר ועל כל מקורביהם ומקורבי־מקורביהם אינה מחזיקה ברכה. מנהל משרד החוץ והפנים או מנהל משרד הבריאות והבטחון יש להם צלצול ענוותני יותר מאשר שר זה ושר פלוני. לעולם אין לחשוש לשרים ראשונים, שאנו זוכרים אותם, והם גופם זוכרים עצמם, מימיהם הפשוטים, שאף הם רק בשר ודם. הם כולם אנשי־שלומנו ואנשים כלבבנו. אבל יש לחשוש לדור שני ושלישי של שרים, אשר לא היו עם הוָתיקין ואשר לא זכרו את יוסף. הם עלולים לראות עצמם באמת פקידים גבוהים, משיעור־קומה אנושי רגיל. מיני אישים מופלאים גם בעיני עצמם, כל אחד מהם מרום וגדול, מעין אדם עליון. לעת עתה עדיין כולנו אחים וכל ישראל חברים. אבל הסולם רב הדרגות עלול להתבצר גם בקרבנו כמין סולם המעלות שבדרך הטבע. מן האילן הגבוה הזה יֵצאו חס ושלום פירות באושים.

כשם שחשבון הוא חצי־סילוק, כך השם הוא חצי־דבר והתואר חצי־אדם. נמצא בעל השם הגדול, הוא דבר ומחצית הדבר, בעל התואר הרם הוא אדם ומחצית אדם, או אדם פי־שנים, שמגיע לו בכל סגולות החיים מנה אחת אפָּיִם. מנה אחת אפים משכורת, מנה אחת אפים כבוד, ואולי גם מנה אחת אפים קיצוב מזונות. מה שייך? פקיד גבוה, משמע: אדם גבוה. הוֵי אומר: גם שולחן גבוה, ודווקא שולחן ערוך כל־טוב.

ובוודאי ישאלוני: כן, אבל מה אתה רוצה? מה אתה מציע? ובכלל מה? מה נשתנה פקיד בישראל מכל פקיד בכל מדינה מתוקנת? צא וראה, סדר עולם כך הוא, ומה שנהוג אצל כל אומות העולם דין הוא שיהא נהוג גם בישראל. אין לשנות טבע עולם.

והנה על כך דווקא אני חולק.

  1. לא טבע־עולם אלא מנהג, הרגל, שגיון ורוח־שטות. טבע אין לשנות, אבל מנהג ורוח שטות אפשר לעקור מן השורש.

  2. אין כל ראיה מקיומו של סדר מסויים לטוב־טעמו וליָשְרוֹ. אדרבה, כל סדר קיים ועומד וכל מנהג חוזר ונשנה טעונים תמיד בדיקה שמא חל בהם קלקול או שמקולקלים הם מעיקרם. אילו העולם גן־עדן אפשר היה לומר: מאחר שהוא כל כך טוב, מכלל שהוא גם ישר ומתוקן. אבל עולמנו רחוק ממראה גן־עדן. ואין זו אלא איוֶלת לחזור על השיגרה שאומות העולם מתוקנות הן ומשום כך ראוי גם לישראל לחקות אותן בכל הסדרים והמנהגים, התארים והטקסים. אומות העולם אינן מתוקנות, אלא מקולקלות, סולם התארים הנהוג אצלן בוודאי צופן בחובו הרבה תקלות וקלקלות. רוב הענין הרע שבחיים בא ממקור הסולם הזה. לכן לא נלך בחוקותיהם של הגויים ולא נקבל את כל שמותיהם ותאריהם כדברים מובנים מאליהם.


האמת היא, כי לנו אין הם מובנים כלל. שמות הרהב ותארי ההפלייה אינם מתישבים כלל על דעתנו. הנפש היפה סולדת מהם. טבענו הישראלי מואס בהם. אף שפתנו שבפינו אינה קולטתם על נקלה. פקיד גבוה, קצין גבוה, הם תרגום. לעז זה הוא למורת רוחנו ולמורת לשוננו. בעברית יש רק גבוה אחד, שהוא גבוה מעל גבוה, לו בלבד הגדולה ועמו פאר והדר. ואדם מה כי יתגדל ויתקדש ויתפאר ויתרומם בתארי רהב שאולים, שאינם הולמים אותו?

 

דעת הקהל על הפקיד

אין זה סוד שהקהל רוטן על הפקיד ושופך לעתים זעמו עליו. ולעולם הוא נוקט לשון יחיד, הוא הפקיד, כלומר, נוהג הקהל כדרך שנהג יעקב אבינו בשעתו, שקיפל את כל האבנים מתחת לראשו ועשה מהן אבן אחת, וכך הקהל מקפל את כלל הפקידות, בין הטובים, בין הבינונים ובין הגרועים, ועושה מהם פקיד אחד על מנת לשפוך עליו את חמתו ואת מרירותו וכל טענותיו ומענותיו. כיוון שזה מנהג, שנעשה טבע שני, לתלות בפקידות רוב קלקולים שבמדינה, ממילא טופלים עליה בין חטאים שיש בה בין שאין בה, ואף שיש בה רואים בזכוכית מגדלת.

מסתבר, שענין זה הוא בערך בסדר, הרי אמת היא שמצויים, ומן הסתם במיעוט לא מבוטל, פקידים רשלנים, יוהרנים, קלקלנים, קנטרנים, שהם מרגיזים. כיוון שאדם בא לידי התרגזות הוא מתמרמר; מתוך מרירות באים לידי כעס ומתוך כעס נופלים לתוך טעות והגזמה. וכשמגזימים שוב אין רואים לעינים פקיד זה, פלוני בן פלוני, המוחשי, הגורם לתקלה, אלא כורכים יחד את כל ציבור הפקידים ומוציאים עליו פסק־דין ממורמר. נמצא שהענין הוא לאמִתו של דבר בדרך הטבע בערך.

אבל רק בערך. משום שעדיין קשה: מניין מרירות שבמרירות זו, שבה מזכיר כל אזרח בינוני שם הפקיד? ומפני מה מפריזים גם בהגזמה? מובנת השנאה, אבל מה טעמם של הזלזול והביטול? והרי רוב מנין של פקידים הם אנשים עמלים קשה, מתפרנסים בצמצום, נחבאים אל הכלים בתוך הלשכות ואינם מזדקרים לעינים. רחוקים, בתוקף תנאיהם המיוחדים, מרדיפת בצע. אין כל יחיד שבציבור זה יכול להעלות את השער על סחורתו, כלומר, על צרור עצמותיו, כוחו, מרצו – שזו היא סחורתו – כדרך שעלולים לעשות אפילו הפועל המומחה, בעל־מלאכה ובעל המקצוע החפשי; ואין צריך לומר, שציבור הפקידים בכללו אין לו כל דריסת־רגל במחולות הטירוף שבשווקים השחורים, התופסים לפעמים כבולמוס שכבות חברתיות שונות. ואף על פי כן, הכל צועקים תמיד: הפקיד, הפקיד, הרבה צרות ותקלות שבמדינה ממנו באות עלינו. לא מצאנו כעס ורוגז כזה אצל רבים על הסיטונאים, למשל, המייקרים את המחירים או על הקמעונאים, המחביאים את המצרכים ועל כלל סוחרי המכולת, הנוהגים בשעת חירום זו זלזול בצרכנים. ויש להם מסתמא חלק לא קטן בעשיית התורים הארוכים ככור־עִנוּיים שאין לו סוף. צבּורנו ממתיק דינים רבים, אך ממצה את הדין עם הפקיד דווקא. מה הטעם?

אמנם, גם פליאה זו אפשר ליישב בדוחק. כל מייקרי השער, ובתוכם אף בעלי המקצועות החפשיים, כגון רופאים ועורכי־דין, התובעים להם שכר כפול ומכופל, ופעמים פושטים את העור במחילה מכבודם, פוגעים בכיסם של הלקוחות, כלומר, רק בכיסם, מחסרים את ממונו של הצבּור. ומדרך בני אדם לוותר על הפסד ממון ולשכוח חסרון־כיס. כיוָן שהקהל נפגע בכבודו, שוב אינו מוותר ואינו שוכח. ואכן, פקיד רשלן וזלזלן, המקמץ קצת מאור־פנים, שאין לו לב להציע כסא לנצרכים לו, שאזנו צמודה לשׂח־רחוק ועיניו מושפלות לניירות בשעה ששוחריו מייחלים למבטו, הגומל צדקה לבריות במענה־לשון רפה על השאילה בשלומו, הדוחה ב“לך ושוב” ללא טעם ונימוק, המביט אל הקהל בעיני־זכוכית, פקיד כזה פוגע ממש בכבודו האנושי של כל פרט ופרט, ואין בני אדם רוצים למחול על כבודם. אפילו הם רוצים אין כבודם מחול. ומה גם בני ישראל, שהם רגישים מאד בנקודה זו, שכולם בני־מלכים, או כולם חכמים לפחות, שאין כבודם מחול.

כל מי שנכווה פעם במבטו הרשלני של אחד פקיד, נושא בחובּו עלבון זה כצרבת בלב, ושוב אינו שוכח ואינו סולח, והריהו רוטן ורוגז. וכל פעם שהוא שומע ריטון על פקיד זה או פלוני, מצטרף אף הוא אל המקטרגים ומוסיף נופך משלו מנסיונו האישי. וכך נופך לנופך מצטרף לרינון כללי, לריטון בצבור, לפזמון חוזר ונשנה בפי להקת מתלוננים, העושה לו כנפיים, כדרך כל מה שאין לו רגלים, המכריז ומודיע, שהפקיד הוא ראש לחבלנים וגדול המזיקים. הפקיד, הפקיד.

נמצא שאף פליאה זו נתישבה לכאורה, אם כי בדוחק, אבל רק לכאורה, ועדיין אין להבין: מפני מה כל פעם שיוצאת להקת המקטרגים לכלות את חמתה בצבור הפקידים, אין נמצאים גם מליצי־יושר לפשפֵּש בזכות הפקיד, למנות גם את זכויותיו, להרים על נס את אותו מיעוט, שאף הוא אינו מבוטל, של פקידים העמֵלים עם הציבור ביושר ובאמונה, העומסים על שכמם סבל הבנין, המכלכלים את מעשיהם בתבונה ובמאור־פנים. המקיימים יום־יום ושעה־שעה אהבת הבריות, מלאכה שאינה קלה כלל, הנושאים בטרחם ובריבם שליהודים צפופים, שאינם מלומדים במשמעת, ואינם מבורכים בסבלנות, שכל פרט מהם שעתו דחוקה לו ביותר, וענינו נראה בעיניו דחוף מאין כמוהו. כל אחד מכיר מנסיונו האישי גם את טיפוס הפקיד הטוב, המתון, המאיר פנים, הסבלן, המסדר ענינים סבוכים בניחותה, המתיר פקעת ביד קלה, השׂשׂ לעזור. ואף השׂכל מחייב שטיפוס זה חי וקיים, והוא מצוי, ועליו עומד הבנין הישובי, והוא היסוד שלו, והוא עמוד חיינו. ואילולא הוא, היה הכל מתפורר, או ששום מוסד לא היה יכול כלל לצמוח, לא כל שכן לשגשג. כיון שאף על פי כן עשה ישוב זה חיל רב, מכלל שיש יד אמונה של קומץ לא קטן כלל וכלל של פקידים ואמרכלים המנצחים על המלאכה. ומפני מה אין זוכרים אותו מנין לא קטן של חסידים ואנשי־מעשה ובעלי יושר ואחריות ומצפון שבקרב קהל הפקידים?

הקשיתי כמה קושיות לא על מנת להניח את הענין בצריך עיון, אלא בשביל להרצות לפניכם תירוץ משלי.

וכך הוא הדבר.

לעולם זקוק כל ציבור למי שהוא שישמש לפניו בתפקיד שעיר לעזאזל. בכל זמן ובכל הארצות בוחר לו הקהל איזה חוג של בעלי־אוּמנות ומייחדו לעצמו כנושא לשנינות, להלצות, לרוגזות ולטענות ומענות, אף לחרפות וגידופים. פליאה היא ואינה פליאה. על הרוב עולה לבחירה הזאת דווקא חוג של בעלי אוּמנות מועילה הנחוצה באותה תקופה לישוב העולם ולבנין החברה. מן הסתם תופעה זו מחוייבת מתוך איזה חוק לא נודע לפי שעה, הפועל במערכת החיים הצבוריים. נאמר, אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. ואולי צריך לנסח גם פסוק כזה: אבן היתה לראש־פינה בידי הבונים מאסו שוכני הבנין. כך הוא דרכם של הבריות. הם מגלגלים את כל הלצותיהם ושנינותם ואף שופכים את חמת זעמם על הרוב על אותו חוג או מעמד אנשים, המשמש באותו זמן חוט השדרה של החברה או הנושא בסבל הבנין הרבה יותר מכל החוגים והמעמדות האחרים. צאו וראו, מי היה במשך דורות שם־דבר של גנאי? המוז’יק הרוסי והאכר בכל יתר הארצות. משביר הלחם והפרי והחלב והיין הטוב. וכלום מה משמעו של בויער? בור ועם הארץ. אף המלה עם הארץ אומרת משהו. עובד האדמה, הצמוד לארץ המולדת, הוא בור ועם הארץ. הדיוט במחילה. מלמדי־תינוקות היו במשך דורות היָכין והבועז של המוני ישראל בתפוצות הגולה. בזכותם נתקיימו פזורי ישראל קיום של אורה ותורה וכבוד אנושי. אך המלמד עצמו נחל אי־כבוד. המלמד היה שם־דבר של בטלן וכסיל ומבלה־עולם. צבור המנגנים בישראל, שבזכותו לא דעכו ניצוצות השמחה בחיינו, הושפל לדרגה של חזנים וכלי־זמר. זהו הענין, הקהל כפוי־טובה. העם, בחשבון הסופי שהוא, אגב, חשבון שאין לו סוף, אפשר שהוא אוחז בידו מאזני־צדק ומשלם לנדיבים, בעולם הזה או בעולם הבא, לפי פעלם. אבל הקהל הוא על הרוב כפוי־טובה. כיון שהוא רואה שחוג פלוני מושך בעול, נעשה שכיר יום בחינת יששכר להיות חמור גרם, מיד הוא עומס עליו משאות לרוב ואף מצליף עליו בשוט לעגו או בשוט הריטון וההתמרמרות. אתה, חוג פלוני, שניתנה בידך עמדת־מפתח, אל תהיה עצלן. הרי אתה בעצם בטלן, ועליך לכל הפחות לעבוד כדבעי, להטות שכם, להיות מסוּר ללא שיעור, וותרן לאין גבול. ממך יידרש להיות צדיק גמור. ואם אתה מחנה, מן הדין שכל המחנה שלך יהי טהור.

כן, מן הפקיד יידרש. רצוני להבהיר את האמור כאן, שלא יהיה מקום לגלות בדברי פנים שלא כהלכה. אין ברצוני לומר, שעמך הפקידים כולם צדיקים, אבל אומר אני, שבוודאי ובוודאי אין זה מעמד שכולם רשעים. יש הרבה טובים, הרבה ישרים, העמלים עם הצבור באמת. אף הקהל יודע זאת. הקהל אוהב בסתר לבו את פקידיו, כלומר, יש לו טינה בלב על פלוני ופלוני הפקיד. אך מבין הוא בסתר מחשבתו, שמעמד הפקידים בזמן הזה ובתנאים האלה הוא מעמד מרכזי, אחד העמודים החזקים, אשר עליהם נשען הבית כולו. לפיכך מחמיר הקהל בדינו, רוטן, מתמרמר, מגנֶה, מונה מומים, מגזים ומפריז. אפשר עושה זאת הקהל במחשבה תחילה, ואפשר הוא עצמו אינו חש ומרגיש, אבל, מזלו חש, שכאן, בנקודה זו, מרכז. זו היא נקודה שיש בה הרבה חיוּת, הרבה כוח, הרבה יוזמה יוצרת. וכיוון שהאנשים האלה אין להם על הרוב יש בעסקי־שווקים והם כביכול יושבי־אוהל, ספונים בתוך הלשכות, חובשי כסאות, בטלנים חביבים כביכול, מן הדין שיהיו אנשי־יושר, כולם אנשי־יושר, עד אחד טהורים וכשרים. וכל פעם שהקהל נתקל בפלוני בן פלוני הפקיד, שאינו נוהג כהלכה – ואף טיפוס זה מצוי בעוונותינו הרבים. מצוי במספר לא קטן כלל וכלל – הריהו שופך את חמתו על צבור הפקידים כולו.

קיים כנראה, חוק מסתורי: כל חוג אנשים שיש בו נופך של “אתה בחרתנו”, נתבע על ידי הקהל למנה גדושה ומובחרת של יושר ונקיון־כפים. עם חוג כזה ממצים את חומר הדין ועושים את הכלל שלו ערב לכל פרט ופרט. הוא נתבע להיות ממלכת כהנים. כן, ממלכת כהנים, מכהנים בקודש, עמודי־החברה.

וכלום אני צריך להטעים את המובן מאליו, שאף אני לא באתי להקל, כי אם להחמיר. צבּור הפקידים בישראל בזמן הזה ובתנאים האלה, שהמנגנון הוא הכוח הראשי הפועל והמקיף את כל רשויות החיים, חייב להיות צבור של בני טובים, חייב לשאוף למידה של שלימות, שאינה, אמנם, ניתנת על נקלה, אבל אינה בגדר הנמנעות. ריטון זה שאינו פוסק של הקהל אף הוא סימן טוב לציבור הפקידים. את אשר נאהב נוכיח, עליו נשפוך את חמת זעמנו, בו נתלה רוב תקלותינו. סוף־סוף דעת הקהל כלום אל מה היא שואפת? לתיקון, לתיקון.

 

התור והפקיד

הכל תלוי במזל, לרבות צרות ופורעניות.

יש צרות ותקלות, או מומים ופגמים, שמתריעים עליהם יודעי־דבר לטכּס עצה כנגדם ולעקרם משרשם או להעמידם על מיעוטם לפחות. וכנגדם מצויים לקויים וכשלונות ומראות נגעים בחיי החברה, שאף הם סורם רע והשפעה נפסדת יוצאת מהם על הכלל ועל הפרט, ואף על פי כן אין תוהים על מקורם ואין מעיינים כלל בתיקונם, משום שאין נותנים את הדעת עליהם או מתעלמים במתכוון ממציאותם. עליהם קיים איזה הסכם חשאי בציבור, שלא כדאי לטפל בהם או שאין שום עצה כנגדם או שצרה זו מאליה תעבור. אך הצרה אינה עוברת – והמכשלה, שנוהגים בה הזנחה, בין בשוגג בין במזיד, עושה בינתיים את שלה: היא מכרסמת את לב הבריות וממררת את הנפשות.

התורים המרובים, שאדם מישראל מבלה בהם רוב שעות של יום – וסתם אדם מישראל פירושו כאן בת־ישראל היינו, עקרת הבית, ואף כל אזרח בישראל – הם בגדר צרה מוזנחה זו שהכל נושאים בסבלה ואין נותן דעתו להתעורר ולעורר לפעולה כנגדה. צועקים על השוק השחור, על בזבוז ממונו של ציבור, על ריבוי השליחים, על רשלנות במנגנון השלטון, על רוב חזיונות נפסדים אחרים, אבל לא מצאנו שום התעוררות ציבורית, ואף לא התעוררות של מחשבת יחידים, לטפל בצרת התור, שאינה כתובה בשום תורה, שהכל נאנקים בעוּלה ואין דואג לתקנה בשרשה או להפחית את שיעורה. משל התור גזירה היא מן השמים והוא מונח בטבע התנאים הקיימים – ובטבע אין להילחם.

מסתבר, שאין הדבר כך. אין שום גזירה מן השמים, שאין ביד האדם – המדובר כאן בציבור אדם – להמתיקה ולהמעיטה, אלא שהענין הזה אינו נתון למתן עצות של יחיד זה או אחר. גורמים ציבוריים, אילו נכנסו לעובי הענין, היו בוודאי יכולים לתקן מעט או הרבה. ולדידי: הרבה. אבל הגורמים הציבוריים אינם עוסקים כנראה, בקטנות כאלה. הם עסוקים על הרוב בשיקולים רחבים ובסיבוכים עמוקים, באיזון־כוחות ובתפיסת עמדות־מפתח, בחלוקת ספירות־השפעה ובמיקוח על משרות. מה להם ולפכּים קטנים של טרדות יום־יום? מה להם ולזוטות של בזבוז רגעים יקרים, שעות־חיים שאין להם תמורה, ימים ושבועות, על עמידה בתורים לשם קניות מצרכים, לשם נסיעה באוטובוס ואף לשם תשלום מס־הכנסה וכל מיני־מיסים או קבלת פתק לקופת־חולים או לשם היתר־כניסה לפלוני החותם על דרכון?

הגורמים הצבוריים אינם עוסקים בקטנות כאלו. והתור הוא תור. משול התור לגשם דולף. הוא מוצץ את העצמות. הוא מוצץ את הזמן; הוא מוצץ את מעט השלווה שבנפש; הוא הורס את העצבים; הוא משבר וממגר את הגשרים הרופפים, המהווים יחסי הבריות בזמננו. אדם המבלה כמה שעות ביום בעמידה בתור עלול להיעשות בעל מרה שחורה, ומכל מקום רואה־שחורות; מאור פניו מסתלק הימנו. הוא נעשה רגזן וחשדן. סופו שהוא נהפך לאדם בלתי חברותי, לקוי מבחינת אזרח.

עד כאן התור – ומה ענינו של פקיד לכאן? יש ענין. וזהו הענין.

התור לעצמו הוא צרה גדולה. אבל אם נביא בחשבון את העיוותים המתרחשים והגניבות הנעשות בתוך התור גופו, הרי התור לעצמו הוא רק חצי צרה, משום שיש אנשים, שנגזר עליהם לעמוד תור וחצי. ויש פִקחים, שיודעים להסתדר, העומדים פחות מתור שלם, או שעומדים רק חצי תור, או שאינם עומדים כלל. הם מסתדרים. הואיל והללו מסתדרים ונמצאים, מעשה־כישוף, בראש התור, באים אחרונים והולכים ראשונים, הרי על כרחם של המקדימים להיסוג שלא מדעת או מדעת, קצת מעלות לאחור. הראשונים הם אחרונים. כאן מעין תור הפוך. הדברים ידועים. ואף על פי כן הם מתרחשים כמעט בכל תור. המקופחים צועקים חמס – אך מי שומע להם? המסתדרים אינם מתפעלים כלל. המוחים מוחים והללו עושים את שלהם. ולפי שהללו עושים את שלהם, רוב מוחים אינם מוחים עוד, אלא מקבלים את קיפוחם בצידוק הדין, משמע, סדר עולם, ועל סדר עולם אין מקשין.

אין מקשין ואף אולי אין צועקין בפה. אבל הדם צועק. התור הוא ענין מר. אך מר הוא שבעתיים מחמת אי הבטחון וחוסר הסדרים, השׂוררים ברוב תורים. אתה עומד ואין בטחון שתגיע בשעתך, שלא יקדמך אחר. די לעומד בתור שהוא מפחד שמא יקדמנו אחר – וממילא עיניו מתרחבות. יש שהוא רואה צל ערום כערום ממש. תמיד מדמה הוא שמערימים עליו. עצבנותו גוברת והולכת. התורים הם, אם אפשר לומר כך, משתלה של עצבנות, חשדנות, רגזנות, של הפצת הדעה הנפסדת, שאדם לאדם שועל. התורים המוזנחים, הפרועים, הפרוצים, כפי שהם מתקיימים בישראל, משמשים בית־ספר לגדל אזרחים לקויים, אנשים בלתי־חברותיים. התור עלול להרוס מה שהמדינה בונה או מחוייבת לבנות. ורעה זו נעוצה עיקרה בחוסר הבטחון שיש סדר, שיש דין ויש צדק בתור.

דרך כלל האזרח מבחוץ והפקיד מבפנים בתוך התא או ליד השולחן, הכל נדחקים אליו; הכל צריכים לו; מצפים לקבל ממנו משהו: פתק, בול, כרטיס, מכתב באחריות, כתב אישור החתימה או אשרה לבוא לפני ולפנים אל היושב על “הכסא”. הפקיד הוא בשעה זו המשפיע, אליו מצפים. והקהל עשוי לקבל אותה שעה ממנו לא את השפע, כי אם גם הוראה והדרכה. המקופח והנגזל בתור בדרך הטבע מהו עושה? הוא מביא את עצומותיו לפני הפקיד. והפקיד מהו אומר? אינו אומר כלום; מתעלם מן השערוריה: כלומר, מה הענין הזה נוגע לי? או שהוא אומר מפורש: הסתדרו בעצמכם. משל כאומר: פשטו את ידיכם בגדוד וכל דאלים גבר. נניח, שאין הוא אומר כך ואף אינו מעלה דבר זה במחשבתו. אלא הוא סבור כך: אין זה מתפקידי, אינני שוטר; אינני סדרן; לא לי לעמוד על משמר המוסר הצבורי. בערך כך חושב הפקיד.

ועל כך אני חולק. ולשם כך אני כותב על הפקיד והתור. לי ברור הדבר, שהפקיד וכל איש אחר העושה במלאכה שלו, חייב להיות בּה־בשעה גם שוטר, גם סדרן, גם שומר נימוסים וגם שוקד על המוסר הציבורי. כולנו חייבים בכך, משום שכולנו מצווים להיות אזרחים טובים. אזרח טוב משמע כולו טוב, כולו ער, כולו שוקד על טובת הכלל. רואה הוא ערמת־אשפה קטנה בקרבתו – יעמוד אזרח ויפנה אותה. אסור להיות איסתניס במקום ובשעה שיש סכנה לשלום הציבור. תורים מוזנחים, פרועים, פרוצים – אין סכנה גדולה מהם לשלום הפרט והכלל. התרשלותו של האדם היושב בתא, להגנה על הצדק בתור, דומה לרשלנות האזרח, שאינו רוצה לעזור לממשלה בגִלוי העבריינים. כלום לממשלה אנו עוזרים? אנו עוזרים לחוק, לצדק, ליושר. כל אדם חייב להיות סרסור לדבר מצוה.


 

רוח פרצים גדולה

רוח היא דבר טוב; אף עשיית פרצים היא לפעמים דבר טוב ומועיל, כשהמקום והשעה צריכים לכך. אבל לא נוח כלל לשבת בתוך רוח־פרצים, על אחת כמה וכמה גדולה. ואילו ישובֵנו הקטן שרוי בזמן האחרון ברוח־פרצים מתמדת כמעט של… אמנות גדולה.

בכרכים שמעבר לים, מכל הבירות הגדולות שבעולם, באים לסוכת ישראל הקטנה אושפיזין רמי־מעלה, כנרים, פסנתרנים, שחקנים ומנצחים, רקדנים וחכמי־פנטומימה, מומוסים ועושי־נפלאות אחרים ומזכים אותנו במיטב תרומתם בעד מיטב כספנו. והקהל שלנו אינו מבייש חס וחלילה את אורחיו הנכבדים מגדולי הדור. מה הם נוהרים אל במותינו, כך אנו נוהרים, זורמים ממש אל אולמותינו. אנו נהנים ומברכים ברכת הנהנין, מתפעלים מאד. מוחאים כף, צועקים “יחי!” ומבקשים “הדרן!”. הכל טוב ויפה. אבל שאלה היא אם אין זה טוב מדאי ויפה רב מדאי?

לא נדבר על חסרון־כיס. אף פרשת הדויזים היא חמור מאד ואין לזלזל בה, שכן כל לירה שמוציאים ממדינת ישראל מוציאה אוכל מפי ילד. וילד לעולם עדיף מאמנות. ואילו כל האמנים אניני־דעת הם היו מביאים אלינו לא רק את כשרונם, כי אם גם קצת הבנה אנושית לאותו ישוב, הבונה את עצמו מתוך קטסטרופות, המקבץ את גלויותיו ועושה מדינה כמעט יש מאין. אך אם אין אמנים אורחים משגיחים בכגון זה יש לעורר על כך את שושביניהם ומשמשיהם המקומיים. מה גם שרוב האמנים הגדולים הבאים אלינו הם במחילה בעלי־תאוה גדולים לממון ולפעמים מחייבים את המוני הצמאים לתרבות במסים כבדים. ולא די שמרוקנים כיסים, הם מרוקנים במהומה אוּשפּיזונית זו גם אילו לבבות. הרבה תמימים, מועמדים לפי עצם טבעם לאכזבות בין לצורך ובין שלא לצורך. מתאכזבים קשה באמנות בת השמים לאחר שמתברר להם, שאף בעלי הכשרון הם אנשי־כושר לעסק ולהקזת כספים, ונמצא שהעסק הוא תכלית הכל. מכאן ועד כפירה גמורה ב“דופק” רק צעד כחוט השערה.

אלא שאין אני בא לדון בצד הגשמי שברוח הפרצים, כי אם דווקא בצד הרוחני שבה, בהשפעה הטובה או הלא־טובה היוצאת ממנה. יש מקום, לפי דעתי, לשאול: היקום יעקב, היעמוד ישראל במעמסה יתירה של כשרון הנופלת עליו, במהומה גדולה של עשירות שממיטים עלינו? לעתים מזכים אותנו בשופרא־דשופרא־דשופרא. אבל יתכן לשאול: מה כוחנו כי נוכל לעמוד ביבוא הנפרז הזה לעכל כל זאת, לעכל למזל ולברכה ולהצלחה? כלום כוח אבן־יקרה כוחנו, שנוכל לראות כל כך הרבה אבנים טובות משתפכות על במותנו, שנוכל לקבל שפע רב כזה של אמנות גדולה? גשם־נדבות בודאי מפרה, אך מטר עוז סוחף את קרום האדמה הטוב וגורם שדפון. ולנו אין נותנים נופש והפוגה, אלא זה בא וזה יוצא, זה יוצא וזה בא, עוד זה מדקלם, שר, רוקד, מנגן וזה בא. אין אנו מספיקים לעכל את מזון האלים הזה ואנו כורעים ונופלים לפני אליל חדש. כלום מדרך הטבע שיהיו בני־אדם נתונים תמיד במצב של ערב־כורעים או במוצאי־נופלים? כלום יכול לב לכלכל מנות גדושות של התפעלות ללא כל תקלה?

אין צריך להסיח את הדעת מן הצד השני של מטבע ההתפעלות, והוא רגש ההתבטלות. כל פעם שאנו מתפעלים מזולתנו הננו מתבטלים לעצמנו. קול מחיאות הכפים לגדולים מעלה תמיד בת־קול של הכאה באגרופים על הקטנים. הקשיבו לשיחות הבריות המשולהבים מהופעתו של אחד גדול, “כוכב” מחוץ לארץ, בשעת ההפסקה ותשמעו לרוב מעין חרוז החוזר: ואלא מה? שלנו יודעים משהו? אילולא האורחים החשובים היינו קופאים ומתנוונים בפרובינציה זו.

אף אילולא החרוז החוזר הזה, המגלה צפונות־לב, קל לשער, שאותו בולמוס אחרי האומנות הגדולה, הבאה אלינו מחוץ לארץ, יש בו לפחות שמינית של סנוביזם, וקרתני דווקא, מלבד השמינית השניה של יצר טוב או יצר רע להשתחוות ל“כוכבים” ולמזלות.

הסנוביזם אינו פגם גדול, אם הוא כרוך בכוח, בבטחון־עצמי, בעושר שבבית, כלומר, בבית הנפש. הנטיה לכבד, אף לכבד יותר מדאי, אלים ולנהות אחרי אורות קורצים ממרחקים, עשויה להעשיר ברוח את העשיר מתוך עצמו ולעצמו. דרך משל, בני עמים חזקים ועתירים בנכסי־רוח כל מה שהם שואלים מאחרים משמש רק לרווחתם ולהגברת כוחם. אין חשש שהם יתבטלו בשל כל לקיחה ולקיחה או שיגיעו לידי נפילת המוחין על ידי שהם מקבלים השפעה מגדלות המוחין של זרים. אולם בני עמים עניים, כיון שהם נכנסים לרשות הזרים ומטיילים ארוכות בפרדסי גויים אחרים, מיד הם מתחילים לקצץ בנטיעות משלהם. אין הם מקבלים השפעה, אלא כורעים ונופלים. אין הם מתחממים לאורם של שביבי המרחקים, אלא פשוט נשרפים. יש חוק טבעי שאין להעקיפו: דל מחוּייב להיות גאה, ואם לאו הוא נרמס. התינוק מצווה להלך על רגליו דווקא, ללא משען, ללא מקל, להרגיל את עצמו בהליכה. הבאים בימים אינם צפויים לקלקול מן המקל; התינוק שרגליו רופסות, כן. הבריא יכול לעמוד גם ברוח־פרצים חזקה; חולה: לאו.

ה“כוכבים”, שהם אושפיזין באים ממרחקים. אי אפשר שלא ירמו אותנו במידת־מה, שלא ינחילוּנוּ איזו אכזבה, שלא ירוששו אותנו מצד זה כל כמה שהם מעשירים אותנו מצד זה. הכוכבים לא צמחו מתוכנו וגידולם לא נעשה לעינֵינו, לפיכך אפילו הם מזעזעים ומרעישים אינם מגדלים ומרוממים אותנו. הם לחם הפָּנים, אבל גם לחם־חסד. הם עוברים ביעף עלינו ונראים לנו כיצורים מעולם אחר. אין אנו רוכשים אותם בעמלנו. אולם לעולם אין לאדם באוצרו הרוחני אלא מה שנתייגע עליו. כשאנו קוראים, למשל, ספר של מחבר, שאין לו שם גדול, אנחנו מוכרחים לשפוט עליו מתוך מאמצי שכלנו. על כרחנו הננו מפעילים את כלי הנפש להעריך את הדברים לפי מיטב הבנתנו. אנו נמלכים בשכלנו ונתבעים להערכה פרטית ולסמכות אישית. אותה השעה היננו מתפתחים, כלומר, שכלנו נפתח, לבנו נפתח והיננו מתרשמים מן הנושא באופן אי־אמצעי. אף אנו מקבלים אחריות אישית על משפטנו. אין התפתחות בלי אחריות אישית. ענין אחר כשאנו קוראים ספר של מחבר בעל־שם, שרבים כבר גמרו עליו את ההלל, שעל ידי כך הננו משוחדים מלכתחילה מדעת הקהל. אין אנו צריכים כלל להימלך בדעתנו, הננו פטורים מכל מאמץ נפשי. כוח השופט שלנו אינו שופט עוד. הוא הולך מאליו בתלם. הוא נשען מדעת או מבלי דעת על אחרים. משום שאדם, אף מוחו, עצלן מטבעו. במידה שהוא יכול לאכול נהמא דכיסופא הוא אוכל.

רשאים אנו לומר בביטחה גמורה, שרבים משלים את עצמם בסברה, שהם ניהנים מן האומנות הגדולה של המפורסמים. לאמתו של דבר יש להם סיפוק, שזכו להיות שעה במחיצתם של מפורסמים, שמייחסים להם אמנות גדולה. להם גופם, בסתר לבם, ניחא יותר בקבלת שפע מן הכשרונות הבינוניים, ואף למטה מן הבינוניים, שקרובים יותר לרוחם ומוּשׂגים להם יותר. וכבר אמר מונטֵין: “רעיונותיו של סוקרטס מקובלים עלינו רק מתוך הכבוד שאנו רוחשים לדעת הכלל, לא מתוך הכרתנו. אין הם מתאימים לדרך מחשבתנו”. אף אמנים גדולים אינם מתאימים, אלא שיש אפנה כזו. בושה לפגר. והרי אנו בני־תרבות, וחס ושלום שלא יאמרו עלינו שהננו פרובינציה. הפחד מפני הקרתניות היא מידה קרתנית גמורה.

וזהו הקלקול שבבולמוס אחרי ה“כוכבים”. כמה חושים ניהנים מודאי מהם, חוש הרהב לא כל שכן. אולם חוש הבקורת מידלדל אצל עובדי ה“כוכבים” והסמכות האישית ניטלת לגמרי בהערכה. מידת הכנסת־אורחים, שהיא לעצמה מידה יפה, מחייבת לנהוג עין יפה באמן אורח ולסלוח לו חטאים, שעליהם הננו נפרעים מן הכשרונות המקומיים. אף אין אנו מספיקים לאמתו של דבר להעריכם כל צרכם ולעמוד כראוי על חולשותיהם. הם באים ביעף ועוברים בסערה. שמם מהלך לפניהם, ובימינו יש פרסומת שאינה מהלכת כלל, אלא עפה לפניהם. אנחנו נדיבים בשבחים ואדיבים במחיאות כפיים, מאירים פנים ונראים, או לא רק נראים, כי אם חוגגים באמת. אין תימה שרוב אושפיזין מתרשמים מאד מן הקהל הטוב שיש בפרובינציה, ואף הם מגזימים לא מעט בשבחנו ואומרים שאין קהל שוחרי־אמנות כזה בעולם כולו.

הנדיב מכאן חזקה עליו שהוא כילי מכאן. עין יפה זו, שאנו נוהגים באורחים, ממילא אינה יפה כלל לגבי הכשרונות הצעירים או שאינם צעירים בני מקומנו. זהו כלל גדול: הטוב רב מדאי לזרים רע לקרוביו. ואין אנו צריכים כלל להישען על כללות. הדברים ברורים למדי לפרטי־פרטיהם. אמני המקום בוכים למשפחותיהם. הם מוזנחים, מקופחים, מבוישים ממש. הם פשוט בפשיטוּת מוכרחים לצאת לגולה. הם יוצאים לגולה, אבל גם מדינתנו הקטנה עלולה להיעשות גולה, היינו, מדינה גלותית, מין ישראל שאינה בת־ברית, מולדת־חורגת. כלום גולה היא דווקא עניה, דלה, עלובה? אפשר שתהא גולה של עושר רוחני, גולה של אמנים גדולים הבאים אלינו בשפע, גולה ש“כוכבים” רבים מכל הארצות יעופו לכאן כיוֹנים אל ארוּבּוֹתיהן. הרי יש לנו קהל שוחרי־אמנות כזה, שאָמנֵי כל הארצות קושרים לו שבחי־שבחים. נהיה קהל טוב, טוב, טוב, טוב לכל, ורע לעצמנו. נדיבים לאחרים ואכזרים לבנינו. נאכל כל פרי עץ הדר מן ה“יבוא” החשוב ואת ה“קטיף” שלנו נזניח. ובאמת לא כדאי יהיה לנו לבזבז לא ממון ולא תשומת־לב לקטיף שלנו, אם טוּב כל הארצות יביאו לנו באניות ובמטוסים.

זהו הענין, בשעה שאנו נדחקים במרוצה אל האולמות לשמוע אל הרינה ואל הנגינה או לחזות במשחקם של ה“כוכבים” הננו תוך כדי כך רומסים ברגלינו את שתילינו הרכים. אין זה ענין רק של בזבוז דאֶויזים [=מטבע זר], כי אם גם של בזבוז כשרונותינו. כל זמן שאנו מטפחים את נטעינו אף אנו עצמנו מתפתחים עמהם, כדרך שהאמהות גדלות עם ילדיהן ומקבלות לקח ונסיון־חיים מתוך הטיפול בילדיהן וכדרך שהמלמדים מכל תלמידיהם משכילים. כך עם מעשיר את רוחו על ידי כך שהוא מוציא מתוכו כשרונות ומחנכם ומגדלם ומנשׂאם. מי עשיר ממי ברוח טובה וישרה? זה שמטפס על הרים גבוהים וזן את עיניו בלי הרף בנופים יפים, או שמחזיק בחלקת־אדמה קטנה להוציא ממנה גידולים? כשרונות קטנים אינם מבריקים, אבל הם מחממים את הנשמה, אם הם גידולי־מכורה וקרובי־משפחה; הכוכבים, שהם אושפיזין, מבריקים, אבל אינם מחממים את הנשמה; אפילו הם מזעזעים אינם מחוללים מהפכה בנפש. אין עם עולה לגדולה רוחנית על ידי שהוא לווה מכל גוי וגוי וממשיך על עצמו שפע רב של כשרונות, שלא צמחו מאדמתו ואין בדעתם כלל להתערות באדמתו. אורחים פורחים משולים לצללים פורחים. הם אינם מרווים את הנשמה, אך מצמיאים אותה. לכל היותר הם משביעים את רגש הסקרנות ומספקים את היצר הסנוביסטי. אין אדם נעשה אדם גדול על ידי שנתלה באילן גדול או מטפס ועולה על הר גבוה. וכך אפשר לשמוע הרבה מנגנים גדולים ואף לקרוא ספרים רבים, ודווקא מפורסמים מאד, ולהתפטם בידיעות לרוב ובחדשות־מדע אחרונות למכביר, ולהיות נעוּר וריק מִנְגינה ומחכמה ובוּר בנשמה.

אף דבר זה גלוי וידוע, שהרדיפה אחרי מפורסמים מעוררת צמאון בלתי פוסק. בה במידה שהיא גורמת לביטול היש הן של עצמו והן של הקרובים לנו.

וכלום מה היה חטאו של טנטלוס מלך פריגיה? הוא התאכזר לבנו. ועל כך נענש בחלחלה עולמית. עד צוארו הוא עומד בתוך המים ואין הוא יכול לשבור את צמאו. ממעל לו תלויים פירות מלאים עסיס ואין הוא יכול לטעום מהם והוא רעב תמיד. כיוון שהוא רוצה לקרב את שפתיו אל המים הם בורחים מפניו; רק הושיט את ידו אל הפרי, זה קופץ ומתרחק ממנו.

הרדיפה אחרי אנשי־שם ממרחקים גורמת לעם יסורי טנטלוס. אין הוא בא לְעולם לא לידי שׂביעה ולא לידי רוָיה. רק פרי המולדת נותן חיים של אמת; רק באר מים חיים של המכורה מרווה את הנפש. הישיבה ברוח־פרצים של אמנות היא ישיבה בשער חירוק השינים.

בדיחה חסידית אומרת: החוטאים בעולם הזה בריקוד עם נשים נידונים בעולם הבא לשהות ימים ושנים במין גיהינום של ריקודים, שבו מצוּוִים גברים ונשים לרקוד יחד תמיד וללא הפסק.

חוששני שנגיע במדינתנו למין גיהנום של אמנות. שכל בני ישראל יהיו נידונים להיות צרכני אמנות, שאינם שובתים אף לרגע מקליטת אמנות. לקיים באמת מה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

ב' שבט תש"י.


 

האנשים שלנו

סח לי חבר אחד, ותיק מני־אז וחלוץ עד היום:

הרבה נסים היו לנו בזמן האחרון, ונס המדינה הוא גדול מכולם. אך ברצוני להעלות לפניך על נס, נס נוסף אחד, שאין רבים מרגישים בו, אם כי אינו כלל מן הפחותים במעלה, והוא האנשים שלנו. רצוני לומר, סגל האנשים שלנו, כלומר, סגל אנשי־מעלה ואנשי־דרגה שלנו, שקמו לנו, כמו צמחו פתאום מתחתיהם, בן־לילה ממש, עם תקומת המדינה.

הרי שנינו מודים שבראשית היה האדם ועיקר הוא האדם ושהרכוש היקר ביותר שיש למדינה היא נפש האדם אשר בה. והנה קם ונהיה הפלא הזה: יש למדינה אדם, היינו, האדם הנכון במקום הנכון. לכל מקום שאתה פונה, בהנהגה מדינית, בכל הנהגה אחרת, בכלכלה, בתרבות, בתחזוקה, בפיקוח על נוהג ומשטר, בבית המורשים, בועדות־חקירה שונות, שהוטלו עליהן משימות נכבדות לגלות רשלנות והזנחות וכל שורש רע עד לעינוי האסיר ולביזוי צלם האדם, לכל מקום שאתה פונה אתה מוצא סגל אנשים מומחים, יודעי־דבר ואוחזי בהגה, אוחזים, אני אומר לך, בהגה ותופשׂים את השלטון, כאילו מלידה ומבטן באו לעולם על מנת לשלוט, להנהיג, לכוון ולהדריך. הוא שאמרתי לך: האדם הנכון במקום הנכון, המשכיל אל תואר ואל דרגה, היודע גם כן להעמיד כל אחד במקומו, איש על מחנהו ואיש על מעלת משכורתו.

אזכרה ימים מקדם כשאנחנו צעירים היינו. בודאי שבטלנים היינו. אי, אי, בטלנים. בטלנים בחסד עליון. גבולות לא ידענו. לא גבולות ליום עבודה ועמל ולא גבולות ומחיצות בין אדם לרעהו. היינו עדת חברים. משפחה אחת היינו. שבי־ציון. כולנו פועליו של עם ישראל. לא ניכר מנהיג ועומד בראש בפני חבר מן השורה. במושגים של זמננו אפשר לומר שהיינו בגדר ערב־רב. לא תואר לנו ולא מדים, לא שום דש בבגד, ופעמים אף לא בגד, קל וחומר לא כל אות הצטיינות. ציוֹן היתה לכולנו אוֹת הציוּן. ואין צורך לומר, שלא היו בקרבנו בחירים, אבל כולנו היינו בחורים כהלכה ונבחרים כולם יחדיו לסבול כל מחסור בשקט ובבת־צחוק ובריקוד־עליזים. אזכרה ימים מקדם. בטלן הוא מי שמביט לימים מקדם ומעלה בזכרון נשכחות. אשר חלף לא ישוב עוד. מוטב נפנה את מבטינו אל המעשים בהווה ונזוּן את עינינו ביפה־נוף של עכשיו, ואין יפה־נוף כיפה־נוף שבאדם. אני על האדם מדבר, על האדם החדש, על מעמד־אדם חדש, כולו בגדר סגל ומרום־עם, שצמח לנו עם תקומת המדינה. עליו אני מדבר, ועליו אני מודה שבע פעמים בכל יום לזה שחולל לנו פלא־נס זה.

חושבני שאני צריך להוציא מלבך טעות אחת, שלא תגלה בדברי פנים שלא כהלכה. אינו מתכוון לאותו מנין קטן של אישים מצוינים, האוחזים בצדק ובמשפט את הגה מדינתנו, לאותם ראשונים במעלה, שהם באמת ותיקים וראשונים בציון ואף בעלי־מעלה הם. הרי הללו לא צמחו לנו עם תקומת המדינה, כי אם הם ושכיוצא בהם, חולמים ובונים, מפעילים ומעפילים, הצמיחו לנו את המדינה. אולם חידוש גמור, פלא־נס ממש, כאמור, הם אותם אנשי־מעלה ורבי־עלילה, יודעי בינה לעתים ותופשׂי־הנהגה בכל שטחי החיים, מפקדים ומנהלים, מדריכים וראשי מוסדות, מזכירים ומנצחים על מנהלות וכל מיני מומחים לטקסים ולמגעים דיפלומטיים או ליצירת בסיסים למשא־ומתן מוקדם על אודות מגעים דיפלומטיים, שקמו לנו פתאום ובבת־אחת, בן־לילה ממש, עם ביסוס עצמאותנו. הללו באמת חכמי־מדינה הם, שכן מולדם חל עם הקמת המדינה, ועד שהיא באה, גם הם לא היו, ולנו, לכולנו, לא היה כל מושג על קיומם ועל רוב כשרונותיהם המזהירים הצפונים בקרבנו. רצוני לומר, שהאנשים עצמם היו גם היו, היו בודאי. אנו בעיני הבשר שלנו ראינו אותם, מאחר שהם התהלכו בינינו. כל אחד מהם היה כאחד מאיתנו, אנשים מן השורה לכאורה. אבל ראה פלא, כיון שהמדינה נצרכה לאנשי־מעלה, לחכמי־תואר ולבעלי־דרגה, מיד נמצאו האנשים האלה במלוא המספר הדרוש. נתגלו כשרונות. חס ושלום שתאמר המדינה: חיפּשׂתי אנשים יודעי־דבר, חיפּשתי חכמי־מדינה והם אינם. לא, הם ישנם, ובמספר מלא וגדוש. לא יחסר המזג. משום שנס גדול, כלומר, נס נוסף, היה כאן, אם כי אין רבים מרגישים בו. נס אדם במקומו ואדם בעתו.

בדברי על אנשים שלנו אני מתכוון לאנשים חדשים מקרוב באו, מקרוב עלו לגדוּלה, מקרוב התבלטו והופיעו. מה שייך לומר הופיעו? הם הגיחו חיש־חיש והזדקרו מהר־מהר, באו ביעף, כפלגי־אביב הזורמים מעברים שונים, כן הם שטפו ובאו ותפשׂו משמרות וישבו על כסאות ונטלו לידיהם מושכות ודרבונות מצלצלים לרגליהם. כן. אנשי קומה זקופה, אנשי רגל גאוה, אנשי יד חזקה, אנשי דיבור חד ושלטוני־מנהליי. בקיצור, אנשים חמושים עוז וחשיבות מכף רגל ועד ראש. אנשים שכל הרואה בהם יכיר אותם במבט ראשון כי ראשונים לציון הם, סלתה ושמנה של המדינה הם.

ואפילו מי שלא נתברך, בטביעות־עין חדה יכיר בהם מיד, שאנשי־יחשׂ וגדולי־ מעשׂ הם על פי כך שלא אנשי־רגל, כי אם אנשי כלי־רכב הם. לפנים אמרו: האדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. אולם כשבאה המדינה יש סימן־היכן אחד לאיש רב המעלה, שאינו מהלך עוד על שתים, אלא נישא תמיד על גלגלים וטס בכלי־רכב. הוא טס משום שאין לו פנאי, משום שהוא עסוק מאד ודחוף תמיד. פשוט מאד, רגליו אינן נעות עוד מאחר שראשו תמיד נע ונד בין תכניות גדולות חובקות זרועות המדינה.

סימן־היכּר שני לבני המעמד החדש, לאנשים שלנו, הוא הבטחון הזה, כלומר, הגישה הבטחונית הזאת לכל דבר, לכל אדם, וקודם כל למעלת עצמם, העמדה החשיבותית הזאת שלהם, המסתברת לעצמה, ולי דווקא קשה להסביר אותה לך, כלומר, מהי הנקודה המופלאה ביותר שמוצא אני בה. אוכל רק להגיד לך זאת: בעל קנאָה אני מטבעי. ולא בכל אני מקנא, כי אם בפשטות אני מקנא. צופה ומביט אני באנשים שלנו כיצד הם נוהגים את חשיבותם בתכלית הפּשטות, שהם מהלכים בהדר כמצדיעים כלפי עצמם, והריני אומר אשרי להם ואשרי לנו, שההשגחה זימנה לנו ברגע ההיסטורי הדרוש את האנשים ההיסטוריים הדרושים. אני קורא להם בשם היסטוריים הואיל ולנהוג כך בתכלית הפשטות את תכלית ההידור וההחשבה העצמית שלהם יכולים רק אנשים המכירים בעומק לבם, שיעוד היסטורי הוטל על שכמם וכל צעד שהם עושים הוא צעד היסטורי וכל כלי־רכב שהם מסיעים מוסע בין פסי ההיסטוריה. הם עושים תמיד היסטוריה ולכן כל עשייתם יפה וחגיגית כל כך.

ענין כלי הרכב נשתרבב לתוך דברי לא דרך מקרה. היה מי שחילק את האנשים שבזמננו לשתי מחנות: הולכי־רגל ומוסעים בכל־רכב. חלוקה זו טעונה תוספת הסבּרה. לא זו בלבד שיש בני אדם האנוסים ללכת ברגל מחמת שאין להם מכוניות פרטיות או שאין מכוניות של המדינה נתונות לשימושם הפרטי. אלא יש בני־אדם שאינם מסוגלים בטבעם להסיע את מעלת אישיותם במכונית בין לצורך ובין שלא לצורך. הם צועדים ברגליהם מתוך שהם צועדים, שאינם יכולים שלא לצעוד. הם הולכי־רגל לתיאבון, או לגמרי בפשטות. שלשם־מה ניתנו לאדם רגלים אם לא לשם הליכה. הללו אפילו מזדמנת להם נסיעה במכונית הם מתביישים קצת, נכנסים לתוכה במין רישול, יושבים בה כאילו כפאָם שֵד, ואם אינם רואים בעיניהם שד, הרי הם מרגישים חטא שבדבר. לא נוח להם במכונית. אך יש בני־אדם, שיש להם מעין זיקה של אַדנוּת, של התלהבות, של בטחון חשיבותי, למכונית הפרטית או כעין־פרטית, שלהם. כדאי לראות את הגישה, את העמדה, את הישיבה, שלהם במכונית. כיצד הם פוסקים ואומרים המכונית שלי, הנהג שלי. ובדומה לכך אתה שומע בת־קול של תפנוקים מפיהם כשהם אומרים: הסגן שלי, מנהל המשרד שלי, המזכּירה שלי, השָליש שלי, נושׂא כלים שלי. הכל שלי, התזכיר שלי, התזכורת שלי, התקציב שלי, חבר העובדים שלי, יום העבודה שלי, התיווך שלי, הנציגות שלי, שעות קבלת־אורחים שלי, מספר הטלפון שלי, שלי, שלי, שלך, שלי, שלי שלי. המדינה שלי. ואם אני כיניתי תחילה את הסגל הזה בשם אנשים שלנו, הרי הולם אותם באמת השם אנשים שלי, כלומר, אנשי שלי־שלי.

נחזור לעניננו. האנשים שלנו או אנשי שלי הם לפי ראות עיני הבטלניות פלא־נס. תמה אני: מי ילד לנו את כל אלה ואיזו השגחה טובה זימנה לנו את כל הסגל הזה בשעה הדרושה. כלום מה היינו עושים בלעדיהם? אילו כולנו עד היום ערב־רב של שבי ציון, שהיינו לשעבר, מתוך איזה חומר אנושי היינו מגייסים חכמים מומחים יודעי־דבר, יודעי־בינה לעתים, יודעי־טקס, יודעי־רכב, יודעי חשיבות, יודעים להלך בקומה זקופה ולצלצל בדָרבּן בשעת הצורך. יודעים לכהן במשׂרות רמות של נציגים ושגרירים ועורכי נשפים ברוב פאר ובשפך קוקטילים ובבזבוז נפרז של כספי המדינה העניה. ועל הכל היכן היינו לוקחים כל כך הרבה פקידים גבוהים נושאי איצטלות ומצוחצחי כפתורים, יודעי־פרסומת ומחליקי־לשון? מהיכן? מהיכן היינו ממציאים כל כך הרבה מטיפי־צנע, הדורשים צנע לפרהסיה ומקימים בזבוז בצנעה. היְינו, בצנעה של מאות אנשים המסובים אל שולחנות ערוכים כל טוב? מהיכן, שואל אני, היינו לוקחים כל בני החיל האלה?

שמעתי פעם סיפור המעשה המצלצל כבדיחה. וכדאי לך לשמוע אותו, מאחר שיש הרבה בדיחות, שרבים מצלצלים אותן כמעשים. ובכן, מעשה באחד העם שנזדמן לבית אמיד אחד, ולפי שהיה מעשן אותה שעה קם מעל שולחנו במוטרדות של מבוכה והיה מחפשׂ אחרי מאפרה להשליך לתוכה את עמוד האפר שנצטבר בקצה הסיגרה שלו. ולעיניו, בקרבתו ממש, ניצבה מאפרה. כיון שראוהו בני הבית בחיפוש המבוכה פתחו ואמרו לו: מר אחד העם, הרי המאפרה לפניך. אך אחד העם בשלו: עיניו סוקרות מסביבו ומחפשׂות אחרי כלי־אפר והמבוכה אינה סרה מעל פניו. כיון שחזרו בני הבית והורו לו על המאפרה הנתונה לשירותו, גמגם אחד העם בתהייה של סלידה ואמר: איני יכול להשליך את האפר לכאן. זו של זהב. מורגל אני במאפרה פשוטה.

לדידי זו היא בדיחה רצינית מאד, אנין הדעת בדומה לאחד העם אינו יכול להשליך את אפרו לתוך של זהב. אניני דעת מגזע אחד העם אינם יכולים להשליך אפרם לתוך כלי־הדר, אף את עצמם אינם משליכים לא על הכלל ולא על מה ששייך לכלל. בני הגזע של אחד העם אפילו כשהם יושבים בתוך מכוניתם הפרטית או הכללית־פרטית הם שרויים בתוכה כטרמפיסטים. טרמפיסטים הם לעולם, וטרמפיסטים שכאלה כלום יבנו לנו מדינה, שלפי השׂגת רבים היא צריכה להיבנות כסולם המעלות של דרגות ותארים ומשׂרות “ועליות” שמנות? ויש אומרים שהמדינה היא תורה הנדרשת בשלוש עשרה או בארבע עשרה מידות של דרגות ובשלושה עשר או ארבעה־עשר סוגי־מדים. לא, חביבי, אנשי אחד העם לא יבנו את המדינה. אני ואתה ושכמותנו גם כן לאו.

לכן, אומר אני, הננו חייבים לברך שבע פעמים ביום על הנס הגדול שהיה כאן, שצמחו לנו בבת אחת אנשים שלנו, אנשי־חיל, אנשי־כוח, אנשי כלי־רכב, אנשי־מאפרות־זהב, בני־עליה ממש, שהם צומחים ועולים ותופחים כמו על שמרים מיום ליום ומשעה לשעה. הנה פלוני, אתמול היה חבר והיום הוא מר בר רב אשי; אתמול היה איש כערכי, יחד עשינו תלם, יחד עמדנו בתור הארוך של האוטובוס הצבורי, ובאין ברירה רתמנו את הגוף לשני הסוסים האיטיים שלנו, לזוג הרגלים, ועברנו קילומטרים; אך היום, היום, הריהו סגן המזכיר לסגן הנשיא של מוסד פלוני; היום הוא ציר, שגריר, נספח צבאי. ואם דרושה תרבות, הריהו מומחה גם לתרבות. היום הוא מפקח על הרכוש הנטוש. היום הרת המדינה והמדינה זה הוא. ואם כי המדינה היא בעוונותינו הרבים עדיין קטנה. ננסית ממש. אבל הוא, הוא, אחד מהאנשים שלנו, הוא גדול, אדם גדול בעל שיעור־קומה גדול, לפי סולם הדרגות. הוא, מבין אתה, למד את המלאכה להרים קרנו שלו כאחד עם קרן המדינה. הוא, הוא, אומר אני לך, ברוך הוא.

ז' באדר תש"י.


 

דברים כפשוטם

א. להיות טוב

קל להיות אדם טוב. צריך רק להגיד: כי טוב. אתה טוב, הכל הוא טוב. אנחנו טובים. מה טובו. וגם זו לטובה.

על אחת כמה וכמה קל להיות אדם נוח. צריך רק לסלוח, לסלוח. ואף לא לסלוח, אלא להגיד פשוט, שאין על מה לסלוח, משום שאין חטא. כלומר, אין חוטאים, אלא יש אנשים רפופי־אופי ותשושי־רצון, העושים לפעמים שטויות. רצה לומר, אין כלל נתפס לדבר עבירה, אלא יש נתפס לחולשה. תמצא לומר, אף העבירות הן דבר של ממשות, הרי מי אינו עובר עבירה? כולנו חוטאים במידה שוה. ואם לא במידה שוה, הרי מי פחות ומי יותר. וכיוון שכל אחד חוטא במקצת, אין לשום איש הרשות לכנות את מי שהוא בשם חוטא או עבריָן, קל וחומר בשם רשע או פושע. היוצא מכך: או כולנו צדיקים או כולנו רשעים. מוטב נאמר: כולנו צדיקים, וכל התופס לשון אחרון הוא באמת צדיק. מכל מקום הוא אדם טוב ונוח.

ואם אתה אדם טוב ונוח ומבין בחולשותיהם של הבריות, הרי אתה גם מבין לחולשותיהם. וכלום מהי הבנה אם לא סליחה? אתה נמצא ממילא סלחן ומחלן. רצה לומר, אתה פטור גם מסליחה ומחילה. מאחר שהנך דן מלכתחילה כל אחד לכף זכות. מה שייך דן? אינך דן כלל, שאין כלל מקום לא לדין ולא לדיון. אין החטא אלא קמט קל שבנשמה. לא חס ושלום כתם, אלא קמט דווקא, אם לא להגיד מעין נקודת־חן. וכל הקמטים הנשמתיים הללו מתישרים מאליהם על־ידי שאתה, אדם טוב. נוח מאוד, רך כמשי – על אדם טוב אומרים שהוא אדם־משי – כל כך רך ומשיי, שאפילו הצפרניים שלך הן משיות ממש ואינן מסוגלות לעשות שום שׂרטת. ממילא הנך גוזז צפרנים בכל מקום שהן ואינך משייר שום־שום סימן של צפורן בשום דבר. מסתבר מאליו: גם לא בשמות הדברים ובגדרי המושׂגים. מתוך כך מתחייבת החובה החביבה להחביב גם את המלים הנזעמות והחמורות שבלשון, שלא תשתייר אף בהן כל צפורניות קלה.

כגון שאין אומרים פלוני עשה נבזות, אלא אומרים שהוא נהג בקלות־ראש. אין אומרים פלוני שקרן, אלא בעל־גוזמה או נוטה להפלגה. ויש גורסים: בעל־דמיון. מסתבר שמוחקים מלכתחילה מתוך המִלון את המונח חנפן, אלא מניחים כנגדו איש אדיב או איש־רֵעים. יש אומרים: בעל עין יפה. ועל דרך השלילה: איש שעינו אינה צרה בשל אחרים. ועל אחד פטפטן, המוציא מן הבריות את הנשמה, שורף את זמנם, מורט את עצביהם וגורם להם בחילה ממש בפטפוטיו שאין להם סוף, בין בכתב ובין בעל פה, בין בשיחה ביחידות ובין בנאומים פומביים. על שכזה ממתיקים את הדין ומנעימים לומר, שהוא קצת־קצת לקוי בחוש המידה. אלא שלאמִתו של דבר, כלום יש מי שאינו לקוי כל־שהוא מבחינה זו? כל אחד נכשל לפעמים בשׂפת־יתר, מי בשׂפת־יתר פחות ומי בשׂפת־יתר יותר. גדולה מזו, אפשר לומר, ואתה האדם הטוב באמת אומר כך לזכותו של הפטפטן: כי מעלה יתירה לפטפוטיו שהם מבדחים את הדעת, משעשעים את הבריות, מכניסים לתוך הרצינות הכבדה גוון של עליזות או נעימה של היתול קל, קל. כן, קל. מאחר שאותו פטפטן בתוך־תוכו מהתל קצת בעצמו וקצת בשומעיו וכל עיקרו אינו טורח אלא לגרום להם נחת־רוח. ואלא מי מפיג את צערם ושממונם של הבריות בחיינו האפורים? תמצא לומר אנשי החומרה, התבענים המפריזים בכובד־ראש? אילו אין בעולם אלא הכבדים האלה, הדנים תמיד בחומר הרצינות ובעוצם הצמצום והריכוז, אפשר היה למות משעמום. מכל מקום אל תקפחו את שכרם של הקלים. הם מקלים מעלינו את משא חיינו.

באמת אמרו: גדולה קלות, שאילולא היא היינו תמיד אסורים בנחושתיים. וראוי לנו לברך על האדם הקָל בָּרוּך מתיר אסורים. ואכן, הטוב הוא קל. מכאן אנו לומדים ממילא, שהקל הוא טוב. הקל שהוא טוב אינו מחמיר לא על עצמנו ולא על אחרים, אינו מחפשׂ מומים, מאחר שאינו רואה אותם. וכיוון שאינו מחפשׂם שוב אינו מוצאם. ולא אכפת לו כלל, אם פלוני, למשל, הוא הפכפך בדעותיו ומשנה את השקפותיו שבע פעמים בשבע שנים או אפילו שבע פעמים בשנה אחת, בחודש אחד או ביום אחד. אין האדם הטוב גורס כלל את גדר ההפכפך, המשנה את דעתו ואף את טעמו לפי האפנה או לפי משב הרוח בשעה זו ובמקום פלוני. אלא כך הוא אומר: שבח ותהלה לפלוני, שנשמתו עשויה רקמה דקה. ערוכה מיתרים רכים וענוגים, שכל רוח מצויה הפורטת עליה מוציאה מתוכה קול זמר מושך את הלב. רצונו הוא אומר, שפלוני ההפכפך הוא בעל נפש ערה, רגשנית, נוחה לקבל רשמים וקלה לקלוט השפעה.

קיצורו של דבר בשתי המלים קל ונוח אפשר לעשות את חיינו באמת קלים ונוחים, אף טובים ביותר. שיהיה טוב. שהכל יהיה טוב. אתה טוב. הוא טוב. אנחנו טובים. ומה טובו. וגם זו לטובה.

מה טוב ומה נעים להיות אדם טוב ונעים. מה שקוראים אדם־משי, אדם־נשמה. צריך רק להעביר מן הגוף אותו פגע רע, המכוּנה חיי־נשמה. וממילא יהיו לנו חיים טובים. קלים, עם כל הנוחיות.


ב. אסור להיות צדיק.

חובה להגיד אמת זו בימים האלה ובזמן הזה ובמקום הזה, כלומר, במדינת ישראל: אסור להיות צדיק. רצוני לומר: פעמים אסור להיות צדיק, או נגיד כך: יש זמן שהרוצה להיות צדיק חייב להתבייש קצת לנהוג צידקות בפומבי. ולא רק בפרהסיה, אלא גם בצנעה, ביחידות שביחידות. יש זמנים כאלה שדווקא המצפון מחייב את האדם שלא להיות צדיק. הואיל והצדקות – מסתבר שהמדובר בעיקר בהטפה לה – היא קצת בבחינת מותרות רוחניים – היא בחזקת קישוט בלבד. יש זמנים ומקומות, זמננו הוא הזמן הזה, ולא כל שכן שמדינת ישראל היא המקום הזה.

נהיה כנים עם עצמנו, עם עמנו, עם דברי־ימינו, עם חלקנו ועם גורלנו. אם אני, כותב השורות האלה, כותב את השורות האלה ועדיין עצמותי אין מרקיבות בקבר, הרי הגעתי לכך בזכותם של אלה, שסיכנו את נפשם וגם נפש אויבינו. אני לא הלכתי עם הגדודים. צדיק אני. ידי לא שפכו דם. טהור אני. אבל כלום אין אני חי בזכות הדם שנשפך משלנו ומשל אויבינו? ואם אני חי בזכות הזאת עלי ליכוף ראש ולִדוֹם. בתוך הדם הזה עלי לשחות בדממה. אסור לצעוק על הדם לא בספורי־מעשיות ובתאורים מחרידים של מקרי־ רצח, שהם עצמם נעשים חטיבות אמנותיות עוברות לסוחר. ואסור לצעוק על הדם בנאומי־תוכחה, אפילו הם נמלצים ומזעזעים ביותר. אין דבר קל מלהיות צדיק על חשבון האומה. על חשבון הכלל. ואין לך דבר קל מלהיעשות נואם מרכזי מזעזע־שומעים בענין כה מרכזי ומזעזע כשפיכות־ דם. אף קול יש לדבר ויפה הוא לבשׂמים של פרסומת. יש נקודות שהן של שתיקה. ויש זמנים שחייבים לשתוק בנקודות מסויימות. אם אין הנפש המתעטפת במכאובי הזמן יכולה להגיד בפה מלא ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה, הרי כל מי שאומר ארור שהחייני אינו דובר אמת לא בפיו ולא בלבבו.

כולנו, כולנו, רוב מניָן הרשעים שלנו וקומץ הצדיקים שבינינו, כולנו חיים בזמן הזה ומקבלים את שפע הטוב. מקבלים עצמאות, מקבלים מדינה, מקבלים קיבוץ־גלויות, מקבלים קוממיות, מקבלים תרבות ישראל. ואלא מה אין אנו מקבלים? את החטאים שפעלו אחרים למעננו, לרווחתנו, להצלתנו ולישועת עמנו. הרי זה חטא להיות צדיק כזה, לקבל למעשה את כל היתרונות ולצעוק בקול רם, שאין לי הצדיק חלק בחסרונות ובחטאים. משיח – כן. וחבלי־משיח – לא. היכן כאן היושר והיכן הצדקנות? להתחמם בשמשה של ארץ־ישראל, שאויבינו ופולשינו בקשו לכבות לעינינו את אורה ולעשות בנו כלה, מבלי להודות כי בחטא יחמתני אמי. לדעת כי אנו השארית נותרנו בנס ונצלנו מן האבדון בגבורת הבנים ־ ולעמוד צדיקים מתנבאים, ומטיפים ומוכיחים.

כל הצועקים על רשעות המדינה מתעלמים בשגגה, העולה זדון, כי לא המדינה לבדה טובלת בים של חטאים. החיים בכללם, של היחיד ושל הצבּור, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, מלאים גזל ושפיכות־דמים. ואפילו צדיקים גמורים מלאים חטאים כרִמון. ולכן אין זה סימן טוב לצדיקים, שלקחו לעצמם זכיון לקטרג ימים ושנים על המדינה דווקא ועל התקומה הלאומית במיוחד. מוסר? כן. תשובה – בוודאי. התוכחה – מצוָות עשׂה היא בכל יום ובכל שעה. ביקורת – היא אוויר נשימתה של החברה בכל שטחי החיים וענפי העשׂיה. ואפילו בתחום המחשבה חייבים אנו בתשובה, תפִלה וצְדקה, ואולי גם בצומות ובסיגופים לפרקים. משום כך נדמה לי, שהקטרוג במידה שהוא מכוון בכל חִציו כלפי המדינה דווקא הוא במידת־מה בריחה משורש הרע. מיֵצֶר לב הפרט. אין במדינה אלא מה שיש בכל פרט ופרט ובכלל פרטיה־אזרחיה. ואין זו כלל חלוקה צודקת: שאני אהיה צדיק בישראל ואחרים, שעשו את המלאכה, יהיו פושעים. כשם שאני רואה לעיני בשעת כתיבת השורות האלו את אורה של ארץ ישראל, כך רואה אני אורה של תורתנו ומאורם של נביאנו. אכן, נביאנו צעקו על הדם. אבל דווקא הם לא גרסו הכללות, לא התנבאו בסתם, אלא דברו תמיד אל הפרט, צעקו חמס על בעל הבית, על הכוהן, על המלך, פרשו בשמו של פלוני בן פלוני, ולא נגעו מימיהם בבבת־עינה של האומה, בזכותה להיות חטיבה בגויים. משום שקראו בשופר קולם סבאֵך מהוּל במים היתה להם גם הזכות להוקיע פשעי המדינה ולהזהיר על שפיכות הדמים, כלומר, היתה להם הזכות להיות נביאים.

ואולי אסור לנו, בני תרבות הזמן הזה, שאין אנו מהלכים יחפים ואין איזוִר עור למערומי־גופנו, אלא אף אנו יושבי־ארמונות ומתפנקים בעידוני־תרבות, אולי אין לנו כל רשות ללכת בעקבות הנביאים, לדבר בלשון נבואית ולהשתמש בסממניהם ובגינוניהם. מרובים הקוים המבדילים בין הגזירות השוות בינינו לבין נביאנו. אפשר, אסור לנו לאכול את מגילות הנביאים הקדמונים כמות שהן. שאם כך אנו אוכלים את הזריעה ולא את הגידולים שלה. לא את פרי ידינו ועמל רוחנו. יש זמן כזה ומקום כזה שאסור להיות צדיק גמור. בריש גלי מכל מקום אסור.

ד' באייר תש"י.

 

בלי כותרת

א

רבות מחשבות בלב איש והנפש היא כמצולה רותחת. בדיוק כמה שנאמר: בהגיגי תבער אש. על כרחנו אנו משׂיחים את עצמנו ואין תענוג גדול מלדבר אל חבר או אל ציבור בגלוי־לב. וכלום אנו מדברים? הננו פשוט מצילים מן הדליקה, חוטפים מפעם לפעם במזדמן גחלת אחת מתוך השריפה הגדולה, נותנים לה איזה לבוש מילולי וקוראים לזה בשם ניב.

פלא הוא שעם כל החטיפה המבוהלת הזאת עדיין קיים איזה סדר בהנחת הגחלות זו על גבי זו והניבים מתקשרים זה עם זה לפי איזה חוק ומשטר.

הקדמונים שהיו אמיתיים, טבעיים, אף נועזים ואמיצים מאתנו, לא התביישו לגלות ברבים, שדברם הוא גחלת על לשונם, אש צֹֹרבת בלִבּם. היו שקראו לדברם רוח או יד ה' והיו שאמרו: דימון. אפילו דברו בשׂכל והסתמכו על נימוקי ההגיון הגידו ולא כיחדוּ, שהציקתם רוח בטנם. וכלום אפשר ואף מותר להביע דעות ברבים בכוח השכל ומִטעמי־שכל בלבד? אדרבה, השכל מחייב לשתוק, לשתוק ככל האפשר, כשם שהשכל מחייב שלא לפרוץ מן הבית ברעש ובחפּזון, אלא אם כן התלקחה שריפה בבית וצריך להציל מיטלטלים כל כמה שאפשר להציל.

הגיעו בעצמכם: אדם פורץ מביתו האחוז להבות וסוחב עמו קצת מיטלטלים, ואותה שעה עצמה הוא מדקדק להדביק על כל חפץ וחפץ פתק לציין את שמו. מגוחך, לא כן? ממש כך משונה הוא להקדים בראש כל פרק כותרת, כאילו אפשר למצות בשם־דבר את הדבר עצמו ובכותרת את מה שאמור בתוך הפרק. הרעיונות יוצאים דחופים ומבוהלים וכל פרשיה נכנסת לתחום חברתה. קדמונים לא דקדקו כלל בכותרות. הרי, למשל, בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים. כלום מה מפרשים כאן השמות ומה מצוי בהם לגבי תוכן הספרים?

לכן בחרתי לי הפעם “בלי כותרת” למלא את מקום הכותרת.


ב. זמן ומצפון

הזמן הוא מצפּוּן והמצפון הוא האדם. ראוי לכל אחד שיהיה לו זמן די והותר לעצמו ולחברו, אלא אם כן הצבור העמיס עליו עול כפול ומכופל בעבודתו לשירות הכלל, הגוזלת באמת את כל זמנו. ואילו אזרח מצוי בדרך הטבע יש לו פנאי וחייב הוא לקבוע עתים פנויות, שאינן מובלעות לתוך עסקים ושאינן מתבזבזות על טרף ובצע.

ערכו האנושי של כל אחד נבחן בכמות היחסים הבלתי־עסקיים שיש לו עם הבריות ובמידת התקציב הזמני שהוא הקדיש למושב רעים ולשיחות נאות, שאין בהם ריווח וטובת־הנאה, שוּם־שוּם טובת הנאה לגופו.

חברה שיש בה מועסקים יותר מדאי בסיסה האנושי רעוע לא פחות מחברה שיש בה מובטלים הרבה.

הזמן הוא מצפוּן והמוטרד בזמן סימן לו שהוא מוטרד במצפונו. המפחד מפני שעה בטלה – מפני נפשו הוא מפחד; הבורח מן הזמן – מעצמו הוא בורח. רואה אַתה אדם המתאונן תמיד על מיעוט זמנו, דע לך, שהוא בעצם מתייהר בכך, שהוא אדם חשוב ועסוק מאד. ולעולם בדוק אחריו שמא אינו כלל עסוק כל כך, אלא מתפּאר על שַוא או מתכונן להעסיקך בדברי־ גאוה על עצמו שהוא כל כולו עסוק.


ג. פרט ממלחמת האבות והבנים

הרבה גורמים לריחוק הלבבות שבין האבות והבנים. וזה פרט נוסף כגורם: הבדל הגילים שביניהם, כלומר, לא ההבדל הממשי, אלא המדומה, העמוק יותר מהממשי.

ההורים, יוצאי חלציהם נראים להם תמיד בחזקת ילדים שלא גדלו. אפילו הבנים המבוגרים דינם כתינוקות בעיניהם. לעולם מכריע הרושם הראשון. האֵם והאב נתרשמו מן התינוק שזה עתה יצא לאויר העולם – ורישומם זה שמור בלבם לכל הימים. רושם שני, שאף הוא מעין ראשון, שטביעתו חזקה לכל ימות החיים, הוא מראה התינוק שעמד על רגליו והתחיל ללכת ואף פתח לדבֵּר. מעכשיו הנהו לא רק חי, כי אם גם נושא את עצמו ומדבֵּר בעדו ואומר אני. אני חדש, תינוקי זה, מעלה חיוך של נחת־רוח בלב ההורים, שאינו מש משם לעולם. ראו, אף זה בר־נש. הביטו, בן־אדם ממש! – נדברים ההורים זה אל זה משתאים ומשתוממים. ומתוך השתאות זו הם מביטים אל צאצאם, ששוב אינו יוצא אצלם מכלל אותו בן־אדם גמור ואינו גמור, קצת מגוחך ונלבב מאד, המעורר בהם המית־לב, רגשי אהבה רבה וחמדת־סלחנות. לעולם ההורים סולחים לבניהם מה שאינם סולחים לאחרים. “הרי זה תינוק!” – אחינו התימנים בפירוש קוראים לבניהם, שאף הם כבר הגיעו לכלל אבות, בשם “התינוק” שלי. “התינוק” אינו מרוצה כלל מיחס אבהי, סלחני זה, שתוכו רצוף המעטת דמותו. אדרבה, הוא להוט להתבגר ומזדרז לתבוע יחס של החשבה ודרך־ארץ לעצמו. הוא רואה עצמו מקופח, ובדין, שאין ההורים מניחים לו לרדת מעל שולחנם ואינם פוסקים מלפטם אותו בעצות טובות ובפסוקי־הדרכה. רוצה הוא בשגיאות משלו מאשר בפרקי־נסיון מושלמים של אבותיו. ועל הכל רוצה הוא באישור גמור ומוחלט של אישיותו העצמאית. אך ההורים אינם יכולים, אפילו רוצים הם, להעניק לו את האישור הגמור והמוחלט. לדידם, אין הוא כל עצמו אלא חלק מבשׂרם ודמם. הרי זה הוא, הוא, התינוק, שזה עכשיו יצא לאויר העולם, עמד על רגליו ופתח את פיו לומר אני.

צדקו הבנים. אך אף הם אינם נוהגים צדק בהוריהם. שאף הם נתפסים לרושם הראשון, שהוטבע בהם בשחר חייהם, ושוב אינם מעבירים אותו מזכרונם. כל תינוק רואה את אביו ואת אמו גדולים הרבה יותר מכפי גילם. לדידו הם מופלגים בשנים, עתיקים, עתיקים מאד. הם נולדו יחד עם אלהים. וככל שהוא גדל כן הוא מפליג בגיל ההורים. הנער והנערה מפרשים בפיהם, וזה הוא גם הגיוֹן לבם: הזקנים. אפילו ה“זקנים” לא הגיעו עדיין לגיל העמידה אינם פטורים בעיני ילדיהם מכתר הזקנה. ואין זה שם בלבד. השם מחייב. בנים רוצים לראות את הוריהם במעלה מופלגת, היינו, מופלגים במידות טובות. מופלגים בשנים. אין הם יכולים לסלוח ל“זקנים” שום מעשי־נערות, שום קלות־ראש, לא כל שכן שאינם מניחים להם מרחב־מחיה להתפתחות. הזקנים, מה יש להם לחדש? הם צריכים לרדת מעל הבמה. ולמה ה“זקנים” עדיין מחזיקים במושכות? שוב הנהגה, הדרכה, השָׂאת עצות, אין אנו זקוקים עוד לאוּמנים הזקנים. פנו דרך לנוער!

אך ה“זקנים” אינם כלל זקנים. הם לא סיימו עדיין את הפרשה. אדרבה, הם עומדים בעצם הפרשה. וכאן האב שואל: ילמדני בני־מורי, מאימתי אדם נעשה זקן? כלום בן ארבעים הוא זקן? בן נ‘, בן ס’, ובן ע', כלום הוא זקן!? ואם יש כוח ויש כשרון ויש חשק החיים ומרץ שאינו פוסק? אך מה שאלה היא זו? בעיני הבן אתה זקן וָתיק, זקן כדבעי, זקן מאז ומקדם. כשם שהוא בעיניך תינוק שזה עתה יצא לאויר העולם. זה משמעו של הגיל המדומה. כלומר, של הבדל הגילים המדומה, המחריף את מלחמת אבות ובנים. אין זו כלל מלחמת אבות ובנים, כי אם מלחמת זקנים ותינוקות. הריחוק המדומה משמש מחיצה נוספת, המעכבת כל הבנת־גומלין בין הדורות.

אגב, ילד אוהב סבא יותר מאבא, שזה אב זקן ממש, הסכים להיות זקן.

ד. האדם עץ השדה

ואולי נכון יותר לומר: האדם הוא פרי עץ החיים. וכשם שפירות יש נושרים לפני זמנם מעל האילן ואינם מבשילים עוד ויש מבשילים במהירות ונובלים מהר, אף אנשים כך. רבים נושרים מעל עצמם ואינם מגיעים כלל לבגרות והבשלה. כנגד זה יש בהבשלה בחיפזון משום סכנת כמישה מהירה. ואולי לא אהיה הולך רכיל בהגידי, שלאמתו של דבר אין מנין המבוגרים רב מדאי בעולם.


ה. פימה עלי שכל

בדומה לפימה עלי כסל, מסתמא יש גם פימה עלי שכל, הבאה מתוך משמן של למדנות יתירה.

חכמה בינה ודעת יפות כשהן מובלעות בפנימיותה של הנפש ולא כשהן נערמות למעלה על גבי השטח. דומים מטילי־רוח למטילי־בשר ולמדנות מופלגה היא מין שומן, המשמש גם בגוף מקור למחלות. הדם הנקי, מחזור הדם המתוקן וכלי העיכול הנאותים, הם גורמים לכוח, וחילופם מרבה שומן. אמנם, למדנות שמנה דרך יוהרה לה. בעלי תריסים יש שאף הם נושאים כרס החכמה בין שיניהם ומזלזלים בכל מה שאינו בנוי דרך שיטה כביכול, אינו מצויד במראי־מקומות ואינו מנקר את העינים ברוב עינין.


ו. אני לא שלמה

לא נאה לצעוק “אני שלמה”. אך כלום נאה לצעוק “אני לא־שלמה”? עניווּת בקול רם אין מידתה יפה משל גאוה בלחש. רואה אני רבים הממלאים דפי עתונים במאמריהם, ובכל זאת הם מעלים על עצמם, ואף מכריזים ומודיעים, שאינם חס ושלום סופרים. הם, כך מגדירים הם, כותבים רק כשיש להם מה להגיד. מכאן משמע שהסופרים כותבים אפילו כשאין להם מה להגיד. ולא כן הם, שמדקדקים על עצמם לבלי לעלות על הדוכן אלא אם כן יש להם מה להביע ומה להציע.

ואם כך, שוב אין לדעת מי כאן סופר ומי לאו, מה עָנֵיו בפרהסיה ויהיר בחשאי, ומי להיפך.

לא־סופרים אלה, צא וראה, אף מוציאים את כל כתביהם ובכריכות מהודרות דווקא.


ז. המדינה היא פרה אדומה

יש שהיא מטהרת טמאים או חס ושלום מטמאה טהורים. מכל מקום היא גורמת לשינוי הערכות לגבי מעלת כבודם וכובד משקלם של אישים שונים. בני־אדם רבים שלפני מתן המדינה לא היה רישומם ניכר כלל ואף לא היה להם לכאורה כל סיכוי להשבחת מעמדם, מצאו להם בתחומי המדינה כר נרחב לפעולה ולגילוי כשרונותיהם ונמצאו באמת ראויים לשמש נציגים. צא וראה: אף כנפים צמחו להם והדיבור בחינת תופשׂי־שלטון הולם אותם. וכנגדם מצויים רבים, חכמים ואנשי־מעשה לשעבר, שהמדינה כביכול הוציאה את הרוח ממפרשׂיהם וכאילו טשטשה במעט או בהרבה את אישיותם. ברור שהמדינה היא בסיס, שלא הכל יכולים להיאחז בו ולהתבצר עליו. יש אנשים, ששכינת עצמם שורה עליהם בשעה שהם מיופי־כוח ודוברים או פועלים מטעם מנגנון גדול. ויש שאינם מסוגלים לשמש נציגים, מזכירים, שגרירים, דוברים רשמיים, סגנים, מזכירים נספחים, יועצים, קציני־קשר וכיוצא בכך. יכֹלתָם באה להם מתוך סמכות עצמם בלבד. נמצא, המדינה זוקפת כפופים, אבל גם כופפת זקופים, מעלה ומורידה, מכניסה לתוך מעגל הפעלים הגדולים אלמונים מאתמול ודוחה לקרן־זוית כמה מראשי המדברים והעושים מלשעבר.

אל יתמרמרו המקופחים, אפילו מרירותם מוצדקת. גורל, גלגל החוזר, אין לנו אלא לשקוד על כך, שהמדינה תהיה נבונת־לב וטובת־שכל ככל האפשר, שתקרב באמת את הפועלים המועילים ותתן מרחבי־חיים־ועשׂיה גם לכוחות הטובים, המסוגלים לפעול, מבלי להזיק לכלל, בסמכות עצמם.

ו' בסיון תש"י


 

מתוק האור וטוב לעינים

הרבה דשו בדבר, שהחכם הגדול גיתה פסק ברגע של יציאת נשמתו את הפסוק מבראשית “יהי אור”. ויש אומרים כך פסק: “הבוּ אור! הרבו אור!” ולא באתי לחזור על סיפור ישן־נושן זה אלא על מנת להוסיף נופך זה. יש זמנים שלא די לקרוא אור ברגע של יציאת נשמה, אלא חייב אדם לקדש על האור בכל עת ובכל שעה ולקרוא כל עוד כוחו עמו לקריאה: יהי אור! הבוּ אור והרבו אור! פלגי־אורה שִפכו לפנינו, ואם לאו ירד עלינו החושך.

הנה כי כן: זאת התפלה וזאת הברכה: יהי אור! אור גדול יהי במושבותינו, אור תמיד.וחס וחלילה שלא לכבות אף נר אחד מן הנרות הללו שהדלקנו מימי־קדם ועד הימים ההם והזמן הזה.

ואם כי ענין האור אינו טעון ביאור כלל והכל יודעים שמתוק האור וטוב לעינים, רצוני בכל זאת להביא לפניכם סיפור־מעשה קטן, מספר המעשיות של מלכות סין, שיסודו בהדלקת הנרות, לידע ולהודיע, כמה חייבים אנו לשקוד על רבוי האור ועל שמירת כל שביב ממנו, וכל השולח יד אף בחלקו ובמקצתו של האור סופו גורם חשכות גמורה לעולם.

בסין מלפנים נתרחש זה המעשה. רב המהלך ממלכות סין ועד מלכות ישראל. אך לא רב הוא ביותר. סדן העולם חד הוא – זהו כלל ישן וחדש לעולם.

פעם ביקשה מלכות סין להאיר לעיר הבירה ולדרים בה אור גדול בלילות, עמדה ופסקה מיליון זהובים לקנית שמן למאור, אף מינתה שר מיוחד לפקח על האורים והפקידה בידו את הסך הנקוב לעיל. מה עשה השר, דן כך: לעולם אדם קרוב אצל עצמו. ובכן, טובת עיר הבירה וטובתי שלי מי קודמת? הוי אומר: שלי. מכל מקום שתי הטובות שקולות זו כנגד זו. ובכן: יחלוקו. חצי הסכום למאור וחציו השני אשלשל לתוך כיסי. בודאי שדינו דין־צדק. אמר וכן עשה. נותר, משמע, רק חצי מליון זהובים להדלקה. ברם, אף חצי מליון זהובים בסין מלפנים אינו סך שך מה בכך.

היה לו לשר סגן, שאין שר בלי תת־שר. ראה הסגן מעשה השר ודן מה מצינו בשר אף סגנו כך. מסתבר, שהוא, הסגן, נהג סדר שני של יחלוקו. נטל רבע מליון זהובים לעצמו ורבע מליון זקף לזכות המלכות להאיר בו את הבירה המעטירה. ניתנה האמת להיאמר, שאף בחלק הרביעי מן הסך הכולל אפשר היה להשפיע על המטרופולין של מלכות סין אור בשפע, מאחר שבימים ההם היתה הפרוטה ביוקר והשמן בזיל הזול. שיערו יודעי־דבר, שריוח והצלה יעמוד לעיר הבירה גם מרבע מיליון זהובים ולסינים תהיה אורה ושמחה. אלא, שיודעים אתם, כל מקום שיש שר ותת־שר חזקה שעומדים ומשמשים לפניהם פקידים לרוב. וכי מה טעם שר בלי פקידים העומדים ומשרתים לפניו. ברוב עושי דברו הדרת מושל בסין מלפנים.

והפקיד מהו אומר? לא כל פקיד אומר אותו דבר עצמו. פקיד ישר־לב ונקי־כפים דרך כלל אינו אומר ולא כלום אלא עושה מה שמוטל עליו. ומי שאינו כך אומר: לעולם הוי מתאבק בעפר הגדולים ממך והממונים עליך, הידבק במדותיהם ובחוקותיהם תלך. ועיקר הכל: הוי דן גזירה שוה בינך וביניהם. מה הם נוטלים לעצמם חלק, אף אתה כך. וכאן כך פירושו קח. ואם הממונים עליך מושכים ולוקחים אף אתה לעולם תקח. רבע מיליון זהובים בסין מלפנים אינו סכום־כסף מבוטל כלל וכלל. יש ממה לקחת. אלא שהפקידים הנמוכים מרובים אף שונים בדרגותיהם. אינו דומה פקיד גבוה לפקיד נמוך ממנו לנטילת חלק. הגבוה נוטל מנה אחת אפים והנמוך זוכה במנה מחוקה. אלא דהגבוהים והנמוכים מרובים היו. ואף על פי שכל אחד הפריש לעצמו מקופת המלכות רק זהובים מעטים, איש לפי תארו ולפי דרגתו, כמובן, הרי זהוב לזהוב מצטרף לחשבון גדול. ולאחר שכל אחד לקח את מנתו בהתאם למעלת ערכו ורום דרגתו, הגדול במעלה נוטל יותר והקטן “סוחב” פחות, לאחר כל החיסורים והלקיחות והסחיבות נותרו בכל זאת בקופת המלכות עשרה זהובים בעין. סכום זה נמסר באופן דחוף לידי השמש, המוציא לפועל, לסדר ענין ההדלקה כהלכתו.

מה נאמר ומה נדבר? אסור לדבר. חלילה להרשיע. אף השמש בשר ודם הוא. הגדולים משכו ולקחו כמה שמשכו ולקחו, והוא הפריש לצרכיו הפרטיים רק חמישה זהובים. חמישה זהובים בין שמש עני ובין מלכות סין הגדולה והמעטירה מה הם? אך הוא טרח במיטב יכלתו. תקע עמוד ברחוב הראשי; תלה עליו פנס; התקין בזיך ומלאו שמן. יצק את מלאי השמן לתוך הבזיך. והוא דוקא זריז במלאכתו. לא עמד וצפה להערב היום, אלא נסך את השמן לתוך הבזיך מבעוד יום, ןהכל היה מתוקן להדלקה לכשתשקע השמש בשעת אפלוליות בין הערבים. והשמש בפרוש אמר: חמשה זהובים אלה קודש הם להדלקת עיר בירתנו המעטירה. ולא היה שום עיכוב שההדלקה תיעשה במועדה כדת וכדין. ואילו נעשתה ההדלקה ככל אשר הותקנה, הרי היה אותו יום מבהיק אורו של המשמש בקודש, אותו חסידא, אותו פרישא, שהסתפק במועט ונטל לעצמו בסך הכל חמשה זהובים. ואילו את הנותר נדב העין יפה ןהאיר לעיר הבירה ולדרים בה.

ואתם מה סבורים, שבלילה ההוא זרח אור באחד רחוב על תושבי סין המעטירה?

לאו דוקא. ראשית, לא הספיק מעט השמן אלא כדי להדליק פנס אחד בעיר, כמסופר לעיל, והרחובות בבירת סין מלפנים רחבות וארוכות. שנית, כך היה המעשה. סמוך לשעת בין הערבים עבר שם ברחוב מחזר על הפתחים, שגרונו ניחר מצמאון. ראה את בזיל השמן המוכן להדלקה. ודן כך: בין כך וכך אין אורו של פנס זה מספיק להגיה את מחשכי כל הבירה, ואף ברחוב יחיד זה לא יהא מבהיק כל צרכו. ואני אחד לי. גרוני ניחר מצמא. אשתה את השמן המעט וארווה את צמאוני. רבים החסרים ממילא ואחד, הבא על סיפוקו – מה עדיף? הוי אומר: אני האחד.

וכן עשה. לאחר כך הגיע שעת בין הערבים ושרתה אפלה בעיר הבירה, ולאחר כך ירד החושך על בירת סין.

הוא שאמרתי: הבו אור! הרבו אור! שמרו על השמן והאור.

כ“ט באלול, תש”י.



  1. “אזה” במקור המודפס, צ“ל: איזה – הערת פב”י.  ↩

  2. “נוצוץ” במקור המודפס, צ“ל: ניצוץ – הערת פב”י.  ↩

  3. “הרודם” במדור המודפס, צ“ל: הרדום – הערת פב”י.  ↩

  4. “אמרו” במקור המודפס, צ“ל: אמרה – הערת פב”י.  ↩

  5. תשובה למערכת “שורות”.  ↩