לוגו
הבחירה בארץ הבחירה: תשי"א
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

סימן טוב    🔗

אנשי הכנסת הראשונה לישראל סיימו את מועד כהונתם הראשון בסימן טוב, היינו, במתן מגילת החסינות לעצמם, שעתידה להעניק להם מעמד אישי טוב במדינה, ואף עצם חיבורה, שנעשה בהסכם כל המפלגות, להוציא, כמדומה דעת יחיד בלבד, ראוי לשמש סימן טוב, כי בשעת רצון שורה שכינת האחדות אף על המחולקים בדעות מן הקצה אל הקצה. יש מרננים אחרי מבצע זה של נציגי המורשון הישראלי. דעתם היא, שכשם שאין אדם עושה דין לעצמו, כך אין פרט או חוג רשאי לעשות דין־קדימה או זכות יתירה לעצמו. אין חלקי עם המבקרים הקשים, הדנים את מגילת החסינות לכף חובה. חושבני שחברי המורשון יפה דרשו מה שדרשו. שורת היושר מחייבת, שאף יקיימו יפה בידיהם כל הזכויות שרכשו לעצמם. וכל האומר שריח “אתה בחרתנו” נודף ממעשה זה של נבחרינו אינו אלא טועה.

כדי להבין את הענין בכללו צריך להסתכל תחילה בפרטיו. תנו דעתכם: מה שורש נעוץ בכל פרשת החסינות? אין כאן אלא שאיפה לחיים של נחת מעט. והרי זו שאיפה צנועה לגמרי. יד על הלב, מי מאתנו, ובכלל זה אף המבקרים המחמירים שבינינו, אינו משתוקק לקצת חיים נוחים? הכל משתוקקים, אלא שאי אפשר למלא משאלות לב הכל. אין הקומץ משביע את הארי. אבל הקומץ יכול להשביע מנין קטן של אריות שבחבורה. ומי הם? מסתבר, נציגי הציבור, בחירי העדה, הנושאים בעול המדינה, הטורחים יום־יום לטובת הכלל בעשיית חוקים ובניסוח החלטות. בהשמעת נאומים משכנעים ובהצבעות בכל שעת הצורך. אמנם, כל תושבי המדינה אינם, חלילה, פועלים בטלים. הכל עובדים. אך נציגינו מקיימים בידם מלבד עבודה גם תפקיד. אין הם אנשם פרטיים, אלא בעלי־תפקיד. ובה במידה שהם אנשים חיים הם משמשים סמלים חיים לעצמאותנו הלאומית ולחסינותנו המדינית. והרי מן היושר שסמלי עצמאותנו וחסינותנו, הם לפחות, יהיו עצמאיים ומחוסנים כל צרכם.

דברים כפשוטם. אין הברכה שורה במעשי ידיהם של העוסקים בצרכי ציבור אלא אם כן הם עובדים מתוך מנוחת הנפש. העומדים ליד הגה המדינה לא כל שכן שמלאכתם מתברכת על ידי אפיים השקט ודעתם המיושבת. נעיין, דרך משל, בפרט אחד מצרור הזכויות, שמגילת החסינות מקנה לבעליה, מה יהיו פני המדינה אם גם חברי המורשון יהיו מצווים להתנסות, כמו יתר פשוטי־עם, ביסורים ובעלבונות, הנופלים בחלקם של העומדים במשך היום בכמה וכמה תורים, כגון תור למקום־נסיעה בכלי־רכב, תור לקבלת חבילות, תור לקרח, תור לתיאטרון ולקולנוע, תור לתעודת־זיהות, תור לקבלת ידיעות באיזו לשכת־מודיעין ממשלתית, תור בחנות לנעלים, תור בספריה וכיוצא בתורים?

תור כרוך ברוגז־עצבים ובקלקול הדמים. תור הוא מקום לפורענות של קטטות וחרפות והאשמות־גומלין. תור הוא משתלה לענבי־זעם ולפרחי מרירות והתמרמרות. בתור מתקלקלות המידות וניזוקים היחסים האנושיים ופעמים אף מיטשטש צלם האדם. כלום יעלה על הדעת לחייב את נבחרינו שיעברו בכל יום את כל מדורי הגהינום של התורים? מלאכתם לטובת הכלל, הטעונה מנוחת הנפש ומתינות האופי, הכיצד תיעשה? אנשי־צורה צריכים להתרחק מכל מקום שיש בו חשש פגיעה בכבוד צלם האדם.

ענין ביטול התורים לנציגי הציבור הוא בגדר מושכל ראשון ממש. וכיוצא בו גם ענין הבולים בחינם. וראויה אף זוטה זו לעיין בה. סוף־סוף אין חיי האדם אלא מחרוזת של זוטות, מעין תערוכה של פכים קטנים.

רבים יודעים כמה עלולה זוטה זו, המכונה בול הדואר, לגרום בלבול־מוח ופיזור הנפש. לא נהיה מן המתמיהים אם נאמר, שפעמים אותו בול קטן מתגדל עד כדי אבן־נגף. אילולא אני חושש לפגוע בנימוס הטוב הייתי תוקע את אישיותי הצדדית לכאן ומביא ראיה מעצמי, כמה סבל נגרם לי לעתים מצרת הבולים. אבל האמת היא שאין צורך להיות בנושא זה מדבר בעדו. רבים יודעים מנסיונם שלהם. בול זה כמה מבלבל הוא את הבריות לפרקים. רוצה אדם לישב בשלווה קופצת עליו הדאגה לכתיבת מכתבים או להריץ אגרת־תשובה, בין מכתבי־נימוס ובין מכתבי־ידידות. אותה שעה מתברר לו שאין לו בולים מן המוכן. אין לו לפי שאין לו או לפי שקשה לו לעמוד בתור – שוב תור ארור! – ואולי לפי שקניית בולים כרוכה בחסרון־כיס. אף חסרון־כיס הוא פעמים גורם מכשיל. והאמת היא שעל הבול הקטן הזה עומד שלום החברה וכל עולם הנמוסין תלוי בו. בבול אפשר לקנות ידיד, אפשר לפייס יריב, אפשר לקרב מי שהיה קרוב ונתרחק, אפשר לתרץ קושיות, לקדם סכנה, אפשר לשובב נפש או כמה וכמה נפשות. הבול מחולל נפלאות. דומה שיתכן להגיד בקירוב כמה ידידים בנפש, אוהבים ותמימי־דעים יש לפלוני, אם נדע בקירוב את תקציב הממון והמרץ שיש לו להרצת אגרות־ידידות־ונימוסין. הברירה ביד כל אדם מן השורה להתנזר מחליפת מכתבים או לקמץ בה ולוותר כנגד זה על קשרים אישיים ויחסים חברתיים. אך לנציגי העם אין ברירה זו. הם מצווים ועומדים לפקוד רבים במכתבים עסקיים ובאגרות חבריות. ובעצם כל עסק שיש להם עסק של הבריות הוא. אף חייבים הם לקיים מגע הדוק בעל־פה, ולא פחות מכך בכתב, עם קהל בוחריהם בהווה, בעבר ובעתיד. חליפת מכתבים עם הבוחרים כל ימות השנה היא מצוות עשה, כדרך שמצוה בכמה ארצות בפרוס הבחירות לנשק בפומבי ילדים. וכלום לא נחסוך לנציגינו אותו בלבול־מוח הכרוך בבול? אין עצה אלא לפטור אותם מכל הסבל הזה. יכתבו כאוות נפשם בחנם. יכתבו.

הטליפון בחנם מוחוור לי פחות. הריני מודה ומתוודה, שכל ענין הטיליפון הוא בעיני מדרש פליאה. איני סבור שאפשר לסדר משהו כהוגן בטיליפון, המלא אי־הבנות כרימון. חושבני שמכשיר זה אינו כלל כלי המחזיק ברכה. אדרבה, הוא נראה לי סרסור לכל מיני קנוניות ומעשי־תרמית. עשרה קבין דברים בטלים ירדו לעולם, תשעה מהם נטל הטיליפון. הרוצה לשקר יעשה זאת בטיליפון על הצד הטוב ביותר. יכול, למשל, אדם להחזיק קנה השפופרת1 בידו ולהודיע על עצמו לפלוני השואל לו בשפופרת שכנגד: מר… איננו. מר זה הוא עצמו. לא, איני חסיד של מכשיר זה. ודומה שאין סידור נוח ומהוגן יותר מפה אל פה לגבי כל הענינים, הפרטיים והציבוריים. ברם, כיוון שהכל נמנו וגמרו, שאי אפשר להתקיים בזמננו קיום של כבוד בלי כלי־מלל זה, מן הדין שיביאו אות כבוד זה לבתיהם של נבחרינו ככל המוקדם וללא תשלום. אין טעם לקבל תשלום בעד כבוד. כבוד נותנים בחינם.

כנגד זה אפשר להבין יפה כמה טוב צפון במתן הנחות וכל ההקלות האפשריות לחברי המורשון בנסיעותיהם לחוץ־לארץ. לא מן המידה היא להתעלם מצרת רבים בישראל, המבקשים היתר־יציאה ואינם מקבלים. זו היא גזירה שרוב צבור יהודי אינו יכול לעמוד בה. צבור יהודי בכלל אינו יכול לעמוד במקום אחד, לא לישב במקום אחד, וכאן מפרשים לו ישוב ארץ ישראל במובן ישיבה ממש. יהודי כל זמן שהנשמה בקרבו מוכרח להיטלטל ואינו יכול להצטמצם בדלת אמות. היהודי דעתו רחבה, לבו רחב, עיניו גדולות ורחבות. אין הוא יכול להסתפק לא בדלת אמות קטנות ולא בטלית קטן של תרבות קרתנית, הוא מוכרח להתעטף ב“ארבע כנפות” העולם. ארץ ישראל – טוב; מדינה – מהיכי תיתי. אבל הוא גופו, הוא מר ישראל, אוהב לשוטט בחוץ לארץ. הוא קורא זאת: להתאוורר; לראות מראות; לקשור קשרי־מסחר או קשרי־תרבות, ואולי גם קשרי־קרובים. יש הולכים להתרפא; אחרים טסים לכינוסים, והכל רוצים ומשתוקקים להרחיב שם בחוץ־לארץ את האופק. ארץ הצבי צרה עליהם, כאילו לא ארץ הצבי שמה, אלא ארץ הזבוב. ובכן, הישיבה בארץ היא גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, ובאמת אינו עומד בה. והריהו מתהפך מתחבולות, מטכס עצות ומוצא אמתלאות להשיג היתר־יציאה. עצות, תחבולות ואמתלאות קשורות בקלקול המידות ובירידת המוסר. וכלום נחייב, חלילה, גם את נבחרי האומה, שיהיה נאלצים לטכס עצות ולחפש תחבולות לשם מגע אי־אמצעי עם שבעים האומות בשבעים הארצות: או שמא נגזור עליהם שישתקעו כאן בקרתניותם להצר את צעדיהם ולהצר את אפקיהם?

חלילה! קראו דרור לנציגי חירותנו ועצמאותנו. ירבו במסעות ככל האפשר, יראו מראות, יעשירו את רוחם ויאגרו דעת לרוב מתרבות הגויים. מי יתן ויטוסו על כנפי נשרים מגוי אל גוי ומממלכה, לרעותה, יוסיפו שם חכמה כמים לים מכסים. ילמדו אל ארחות כל העמים, יתבוננו במנהגיהם ובטקסיהם, וכשישובו אלינו יעניקו גם לנו מן האוצר הטוב שנאגר בנכר. ואנו כאן מרחוק לפחות, נשפיק בילדי נכרים.

אדבר גלויות, הנסיעות של נציגינו בארצות הגויים הן ממש צורך־נפש לכולנו. ומן הראוי שתהיינה תכופות ככל האפשר. לא די להיות אורח בארצות נכריות, אורח לרגע, כדי לספוג את כל המאור והיופי שבתרבות הגויים. אפשר יש ממש בפתגם שאורח בא לרגע ורואה כל פגע. אך אין נכון, שאורח לרגע יכול לעמוד גם על כל הטוב והמתוקן שבמדינה נכריה, לפיכך איני מסתפק ברשמים שמתפרסמים מפעם לפעם על דפי עתונינו מטעם הנוסעים לחוץ־לארץ דרך ארעי. רצוי לפי דעתי במסתכלי־קבע משלנו שאינם גרים בארצות הגויים. כדאי לפי דעתי לייסד מורשון נוסע, היינו, מורשון ערוך ומצוייד בכל מכשירי הנוחות, לקיים בו בית־נבחרים ישראלי, הפורח רוב ימים באויר ויש לו בסיסים לחניות ולשהיות בכל הארצות. טוב שתהיינה עיני העדה משוטטות תמיד למרחוק. המורשון הפורח הוא נאה מצד עצמו ואף סמל נאה ליהודי הנצחי, הנודד מאז ומקדם. ועל ידי המורשון הפורח, הראשון בעולם, תתקיים התעודה בישראל לשמש אור לגויים. מכל מקום נשמש מורי־דרך לכל מורשוני הגויים למסעות על פני הארצות. אין צריך לומר שעד שייבנה המורשון הפורח חובה לסייע בידי נציגינו הנכבדים, שיוכלו לצאת למסעיהם בכל עת ובכל שעה באין מכלים דבר, איש בכלי־רכבו ואיש במטוסו. יסעו להם. יסעו לכל ארבע כנפות העולם, יטוסו. ימריאו. ישמשו נציגינו סמלי חיים לעם המסעות. ובזכותם עתידה באמת ארץ־ישראל הנציגית להתפשט בכל הארצות.

ועדיין יש מבקרים בעלי־חומרה, הדנים לכף חובה קצת זכויות שנטלו נבחרינו לעצמם. לפי דעתי, קצת זו היא מעט מדאי. מידת היושר מחייבת להוסיף להם זכויות כהנה וכהנה. ראשונים לציון הנה הנם ומגיעה להם זכות ראשונות גם בכמה שטחים אחרים. אם יש בין נבחרינו מנגנים, למשל, דין הוא שיהיו כולם מנגנים בכנור ראשון. אם יש ביניהם מחברי ספרים מגיעה להם זכות ראשונות לקבלת נייר להוצאת כל כתביהם. ואם יש ביניהם כותבי שירים דין הוא ששיריהם יושרו לכל לראש במועדים לשירה. מגילת החסינות נתחברה, לפי דעתי, דרך צנע. אבל אם אין בה שפע טוב יש בה סימן טוב, והוא, שהאחדות לא בשמים היא. וכשיש רצון טוב נעלמים פילוגים וחילוקי־דעות נגוזים ואינם. ימין ושׂמאל ומרכז עושים יד אחת, אין פרץ ואין צווחה, אין אפילו מחלוקת הפוסקים, ואם היה שם אחד שאמר לאו לא בא יוצא מן הכלל הזה אלא לחזק את הכלל.

השכל אומר: תעודה זו, נאה לשעתה, תהיה נאה גם לדורות. עתידה מגילת החסינות לשמש אור זרוע לצדיקים הבחירים לעתיד לבוא.

ב' בתמוז, תשי"א.


 

על יהודים קלים ויהודים כבדים    🔗

כשם שבין יום ללילה מפסיק בין השמשות, קצר או ארוך, לפי מעמדו של המקום במפּת העולם, כך משתלשל קר־ביניים, דק או עבה, בין השוגג לזדון. לפי זיקתו של האדם לעיקרי־חיים, ולפי מעמדו הנפשי לאותה שעה. כיון שקו הביניים ניגר תמיד אי־אפשר לחרוץ משפט גמור ומוחלט מי שוגג ומי מזיד. אדם דרך כלל מסתופף על קו הבינים. מלכות בין השמשות יש לה כמות תושבים גדולה ביותר. נמצא שמושג השוגג לעולם אינו מאושש כל צרכו. והוא הדין המזיד.

­­­­­­­­­­­­­­­­­_________

אף התמימות יש לה מגע־גבולין ארוך עם הערמה. הענוה הפסולה, המביאה לידי הכנעה והתבטלות, עושה פלסתר את עצמה, ושוב אין היא אלא יהירות מאידך גיסא; היינו גדלנות המתנפּחת לא מן האין אל היש, כי אם מן היש אל האין, האפס.

__________

רבים פוסלים חקירה משום עמקות ועמקות משום הזנחת הממשוּת. החיים, אומרים הם, נתונים על פני השטח, והמעמיק פורש מן החיים. הריני מוכן ומזומן להסכים, שחכמת החיים הממשיים דוברת מתוך גרונם. גדולה מזו, הריני מוכן ומזומן לומר יהי רצון שנהיה גם אנו כפרפרים, שאינם חורשים מחשבות ואינם זורעים דעות ואין להם בעולמם אלא רפרוף שאינו פוסק. דא עקא שאין אנו פּרפּרים. פרפרים, כמדומה, אין להם לב. ומכל מקום אינם מטוּפלים בעסקי־לב. בלי לב נוח לרפרף. אך הלבבות הללו, יודעים אתם, אינם קלי־כנף. הם אינם מרפרפים, אלא פועמים בכבדות.

_________

שׂכל חושב ולב מרגיש שלובים על הרוב זה בזה. חובות הלבבות יונקות הרבה מתוך גדלות דמוחין. הפורק מעליו עול תורת המחשבה סופו לפרוק אף עול דרך־ארץ של רגש. מוח ריק ולב חלל נתוּנים דרך הטבע בשכנות.

_________

כאניה בלב ים, שכבדה קלותה, כך אני־שיט של העולם הקטן נוח לו לעבור בים הזועף של החיים, אם הוא עמוס ערכי־רוח כבדי־משקל.

_________

היהודים החזיקו מעמד בגלות המרה בת אלפי שנים ולא נטרפו בתוך גליה הזידונים, בזכות עמסם הכבד שנשאו על גבם: עומס היהדות, עומס תרי"ג מצוות, עומס המורשה הגדולה, עומס התורה, שניתנה להם בהר והיתה כפויה עליהם כהר.

__________

היהודים הקלים קיומם בעולם לא יהיה קל משל היהודים הכבדים. אדרבה, עשוי להיות קשה יותר. את משא היהדות הנעים יסחבו על גבם לדורי־דורות רק יהודים כבדים, כבדי־דעה, כבדי־הגות.

__________

ואַל ישיאך לבך לומר, שהמדינה פּוטרת אותנו מן היהדות, או שישראל לעתיד לבוא ומורשת העבר הם שני ענינים נפרדים. ולא היא. ישראל ויהדות חד הוא. לא באה ישראל לגרוע מן היהדות אלא להוסיף עליה. קיום מדינת ישראל הוא ענין חמור הרבה יותר מקיום הגלות. הגלות היא פיזור – ופעמים הצלה בפיזור, הצלה מכל מקום לשארית הפליטה. אולם ישראל הוא קיבוץ גלויות, כינוס כל הנידחים; היא כתובת ברורה ומפורשת, גם לחצי העוינים. שלום ישראל טעון שמירה כפולה ומכופלת. ישראליות אינה הצלה מן העומס. אדרבה, פירושה: עמידת הכן.

___________

לא רחוקים אולי הימים, שנצטרך לחרף את הנפש על כמה ערכי־יסוד ואף על מוּשׂכּלות ראשונים, כגון להביע בקול רם את האמונה, שהאדם נברא בצלם ושהשחור אינו לבן. ואולי נצטרך לרדת למרתפים בשביל להעלות בת־צחוק על השפתיים או לגלגל אגל־דמע מן העין, לפי שהצחוק והבכי יהיו אסורים מטעם המלכות. ויתכן שרבים יקדשו את נשמתם ב“אחד” חדש, והוא: שמע, עולם, אדם אחינו אדם אחד!

__________

נביאים אכלו מגילות; חכמי התלמוד מילאו את כרסם בתורה. חכמים הרווּ את צמאונם לדעת. ידענים אחרונים אינם אוכלים מפרי עץ הדעת ואינם שותים את יין החכמה, אלא סופגים לתוכם כל מיני ידיעות כמי שבולע עשן במקטרתו וכבולעו כך פּולטו. חכמים אחרונים מעשנים את החכמה או מריחים אותה ומתבשׂמים הימנה. לא שלומדים את כל התורה על רגל אחת, אלא לומדים אותה על סיגרה אחת שבפה. לא עוד קיצור שולחן ערוך בחינת נספּח לשולחן ערוך הגדול אלא הכל עשוי תקציר ותרכיז.

__________

הדאֶמוקרטיה הפורמלית, הקשורה במשטר כלכלי בנוי על יסוד ההתחרות החפשית, פּסולה מתוך שהיא סובלת חופש של ניצול ושעבוד ולרבים אינה מניחה אלא את החופש למות ברעב ואת הזכות, שאף היא נעשקת על הרוב, ללון על ספסל בגן העיר. אך לא טובה ממנה הדאֶמוקרטיה המעניקה שויון כלכלי פורמאַלי, שאף הוא משמש כסוּת־עינים להתחרות פראית בעודף־ייצור ולשעבוד חלשים בידי תקיפים או להטלת מרותם של קלי־ראש וקלי־מצפּון. מהירים וזריזים להסתגל לכל קו, על אזרחים כבדי־תנועה, המאחרים מפעם לפעם לכוון את מַשב הרוח ולוקים בגופם או במנת מזונם. אף השויון הכלכלי הפורמלי מעניק לאדם חופש מיוחד במינו, והוא, לוותר כביכול מרצונו הטוב על החופש ולקיים על ספסל הנאשמים מצוות וידוּי והלקאה עצמית.

_________

כמה סוגי בעל־חיים עברו ובטלו מן העולם. מהם לא נותר להם כל שריד בין החיים; ומהם נתקיימו נציגים בודדים משלהם בגני החיות או מוּצגי־שלדים בבתי הנכאות, זכר לחורבנם. לעינינו פּוחת והולך מין הסוסים וסופו להעתיק את מושבו מן האוּרוות אל בתי הראווה. בן־אדם פּקח עיניך וראה, אף כוכבך שוקע; ובקרוב תתבקש להשתכן בבתי־נכאות. מכל מקום סוגי־אדם מסויימים עתידים לירד מעל הבמה וללכת, כנראה, ללא יורשים. – נגיד: האדם החולם, האוהב שירים, הנוהה אחרי ידידות, הבוחן ענינים מתוך שיקול דעתו, הלומד תורה לשמה, היינו, האדם שעולמו הרוחני סמוך על עולמו הנפשי, על שכלו שלו ועל מצפּונו האישי.

_________

כל פעם שהנני שוהה שעה קלה בבית מדרשם של המבקרים הספרותיים, המגלגלים בהערכות דיאַלקטיות, הנני מניח ידי על מצחי לסוכך על מעט שׂכל הישר, שנפל בחלקי בחסד ההשגחה העליונה. רואה אני שרבים עשו יד אחת להפוך את עולם המושׂכּלות הראשונים שלנו לתוהו־ובוהו. נוטלים הם מוּשׂגים מתחום זה ומעבירים אותם לתחום אחר. אף משימים עצמם לא רק מעריכים לפרקי־יצירה, כי אם גם מדריכים ליוצרים. והיה אם שמוע תשמע בקול הפרשנים, שנטלו על עצמם תפקיד יועצים, ותחבר מסכתא לפי הדרכתם, הנך ידיד העם ומגן התרבות; ואם לאו אינך אלא עוכר העם ומחבּל. תינח, הם מחווים דעת – זכותם לכך. הם מורים הלכות – שדה ההוראה הפקר לכל. הם מרביצים תורה מורשה מבית־מדרשם, – הרשות בידי כל אחד ליטול לעצמו שם חכם. אבל אם חכמים הם, מפני מה אינם משמיעים דבריהם בנחת? למה הם מטיחים חרפות וגידופים ונידויים ומעלים על כל מי שאינו מסכים לסברתם, שהוא מין ואפּיקורוס ומועמד לגיהנום. הבטוחים בדעתם למה מסתייעים באיומי גיהנום?

­­­­­­­­__________

נניח שכל מי שאינו מודה בבחינה הדיאלקטית להסברת היצירה הוא בּוּר ועם הארץ בתורת האמנות, אבל הרי תורת חיי אדם לא בשמים היא. כולנו קצת חכמים ונבונים בהויות העולם הקטן. אנו יודעים, שאדם הוא בשר־ודם והוא זקוק ללחם לאכול ולבגד ללבוש, לדירה וליחסי־כּלכלה תקינים, אף לבטחון ליום המחרת, אבל הוא במשמע גם דעת והרחבת הדעת וערכי־רוח ואהבת הבריות וחיי־נפש ומשׂא־נפש לאפקים רחוקים, כיסופים לנעלם. ויש בחיי האדם לידה ומיתה וידידות ואהבת בת השמים. אף דביקות ברעיון הנאצל. וכשם שאנו בהויה כך אנו בהכרה. אין לדעת מי קובע את מי. ולא זה קובע מי קובע את מי. אך אנו רשאים בהחלט לקבוע, שיש שתי רשויות באדם. והרשות ביד האמן לתאר צלם דמותן של שתי הרשויות בין בתלוּת הגומלין שביניהן ובין בהתעצמותה של כל אחת מהן לחוּד.

__________

בשנת 1894 הוציא י.ל. פּרץ קובץ “החץ” ובו הוא מטיח קשות על המרכז הרוחני של אחד־העם; אף חולק הוא על דעה, שהביע אחד־העם בשעתו, שאפילו לעתיד לבוא, כשיתפּשט ההומאַניזם בעולם לא תעבור שנאת היהודים מן העולם. פרץ סבור, שדעה מוטעית זו נעוצה בחולי־מעים של אחד־העם. דומה שאחד־העם טעה בענין זה פּחות מפרץ. מכל מקום צריך להימנע ככל האפשר ממדרש סמוּכין בין השקפותיו של אדם למיחושים בטיב קיבתו.

__________

ומענין לענין באותו ענין. בשנת 1904 בא י. ל. פּרץ לאודיסה ונערכה מסיבה לכבודו. דרש אחד־העם בשבחו של חתן המסיבה ואמר כך: עמך עמי ואלהיך לא אלהי. כלומר, שנינו משרתים לעם אחד, אבל איננו עובדים לאל אחד. לא מחשבותיך מחשבותי. תכלית הקיצור ותכלית הישרות. הדור תמים שׂיחו. סופרים ראשונים עדיין לא למדו לשון סגי־נהור, שפת הבנקיטין.


 

לנשמת ד. ר. ז"ל    🔗

הם הולכים מאתנו הראשונים, הנאמנים, האמיצים; תמידים כסדרם הם הולכים מאתנו.

זה דורנו נוסע עובר. כל תפארת־בחורים מלפנים, כל קרובנו ברוח ושארנו בשאָר־רוח, אשר נחזה לנו בעין־דור כצלם חי לשאיפות הנאצלות שבדור, נוסע עובר מאתנו.

השׂרידים היחידים, אנשי החיל ורבי הפּעלים, מנעימי־שיח וגדולי־מעשׂ, שוני הלכות וחכמי־הליכות, הלוך ילכו. ובלכתם הלא יגלה מאתנו משׂוֹשׂ ימינו הנותרים. היטב נדע בזאת, כי גם פּנינו מוּעדות לדרך כל בשר.

הכי רק לנפשם ימותו? כל איש מהם במותו ימות גם לנו; ולא לבד לנו; אף בנו. אל קרבנו יגוועו מחמדי נפטרינו ובגנזי נפשנו נחצוב להם קברים.

הדור, אתם ראו: מה דמות שוינו לתבל בחזיון נעורינו? הלא כגן פורח גאון־אדם היתה בעינינו, כולה משקה טללי־אורות החן והתפארת. החיים לא היו שווים לנו בלתי אם למען שתיל האהבה ומשא רוחנו להקים היכל לחזון הצדקה. לכן כל פנים שוחקות, אשר נקרוּ לנו בדרכנו, נשתבצו כשמשה לברקת בהיכל חיינו. ואף על זאת ידאב לב, כי כל מות אשר יעלה בחלונותינו נפץ ינפץ אחת משמשותינו.

מלאך המות בעיר יעשה דרכו בין בתרי בשרנו.

ב' באיר תשי"א.


 

הכל כועסים על המדינה    🔗

הכל כועסים על המדינה חוץ מאלה שאינם כועסים עליה; ולואי יהיה חלקי עם האחרונים.

הכל אוהבים את המדינה בסתר לבם חוץ מאלה, שאף הם אוהבים אותה, ובאשר יאהבוה יוכיחוה. ואיני מוציא את עצמי מכלל האחרונים.

הכל כועסים על המדינה: זה משום שהלחם אינו לבן מדאי וזה משום שהשוק אינו שחור מדאי; זה על שום התורים הארוכים שהוא מתייגע בהם וזה על שום התארים הקצרים שנפלו בחלקו; זה לפי שנתייקר השער על הביצה והבננה לפי הטף וזה לפי שננעל לפניו השער למסחר במטבע־חוץ ובככרות־זהב; זה מחמת שהחמה עולה מדי בוקר בבוקר מן המזרח וזה מתוך שהיא שוקעת בה מדי ערב בערב במערב.

הכל כועסים על המדינה; אך המדינה אסורה בכעס. תפארת למדינה פנים שוחקות ודרכי־נועם, אורך־רוח וישוב הדעת.

כל כעס הוא קלקול בקו הבריאות. ישוב רב כעסנים הוא ישוב שמרובים בו ידועי־חולי. וזה תפקיד המדינה להיות אם ואומנת, אחות רחמניה ורופאה. את כל חללי העם הזה תישא ותסבול.

קיבוץ גלויות הוא ראש מעיניה של המדינה. אך נטל עליה לשמש גם קיבוץ הכעסים ולשמש אבן שואבת לכל הרוגזות והקובלנות והעלבונות שנצטברו בלבות בניה שבי הגולה. בחיק האם ישפכו את הצער והזעם אשר שבעו מידי האמהות החורגות מקצה העולם ועד קצהו. שם נשאו בדממה מחטים בבשר החי, פה ירעישו אמות הספים של היכלנו, אשר לא הוקם עדיין על מכונו, על כל שרטת קלה.

ונסלח לעם הזה, יצעק, יתרעם, יתמרמר, כי לבו עליו דוי מאז ומשכבר. מכאובי יובלות־חורבן ישאג בשנים המעטות של תקומה.

אף על זאת יתמרמר, יתרגש, כי בשובו אל המדינה נטל עליו לישב בה לא כגר, כי אם כאזרח, להיאחז ולהתנחל בקרבה, להשתקע בה ממש בגופו ובנפשו, אף בלבו. והוא לא הסכין בזאת. טרם למד העם הזה להיות הוא ולבו במקום אחד, היינו לא הוא במערב ולבו נע ונד במזרח, כי אם במקום הוא שם לבו. לא הסכין בכך. מתוך מדוי לבם יצעקו רבים חמס על המדינה.

ולפיכך הכל מתלוננים ורבים רוגנים ולא מעטים רוגזים על המדינה. אך תפארת למדינה סבר פנים יפות ומענה רך משיב חימה.

המדינה, מקורך דין, אך חזונך רחמים.

יש פסוקים מפוצצים, שנזרקו מפיו של אחד חכם צופה לבאות ונעשו אמרות כנף, עוררו והשפיעו. ואמנם, יפים היו בשעתם ולשעתם. אך לבסוף גרמו קלקול לא מעט, מאחר שרבים התחילו לגלגל בהם ועשו אותם מצד אחד שיגרה ומצד שני רעיון־תלפיות, שנתייחד לו בתוך השגת הדור מקום רחב מכפי שמגיע לו. דגש חזק של גוזמה עשתה אותו פלסתר. כזו היתה למשל קריאתו של מכס נורדוי: הבו לנו יהדות של שרירים! וכיוצא בכך עמדה בחללה של היהדות אנקת הדורות: אין לנו לא שר ולא כהן. אך כשם שהיתה הגזמה בקריאה הבו לנו יהדות של שרירים, כך אסור לנו להגזים בקריאה: הבו לנו יהדות של שרים, של כהנים גדולים או של פקידים גבוהים. עם בני מלכים וממלכת כהנים לא יסבול פולחן השררה בשום צורה שהיא. כשם שלא ייהפך לעם של שרירים בלבד.

אך ביום חג ומועד מצוה לקיים הוכיח תוכיח. כל יום חג הוא גם יום של חשבון הנפש. ואולי אין חג אלא לחשבון הנפש, כשם שאין שבת אלא לנשמה יתירה. ואם לחשבון מעט הרי מותר לומר, ואולי גם חובה לומר, אף בעצם היום הזה, שמתשעה קבין כעס שירדו על המדינה יש בוודאי קב או למעלה מזה כעס וזעם צודק.

הרבה צווחו על כלי־רכב המשתקשקים רב מדאי מטעם נושאי דגל המדינה. ובדין צווחו. אך הצווחה לא רק שלא עשתה אפילו את המחצה, דומה, שלא תיקנה כלום. אולם צאו וראו, שמכת מדינה זו אינה כלל חדשה; היא עתיקת־יומין בישראל. אדרבה, פתחו בפרשת שופטים י“ד־ט”ז, בה נזכר לראשונה על דפי ספר הספרים ענין המלכות בישראל. “כי תבואו אל הארץ וכו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וכו' רק לו ירבה לו סוסים”. המחוקק הישראלי ניבא וידע מה ניבא. שיבת ציון היא גאולה מעבדות. הסוס מסמל את השיבה למצרים, את החזרה לעבדות הגלות. וכמה שנאמר שם “ולא ישיב את העם מצרימה”.

מכאן ואילך נביאי ישראל מרעישים עולם על ריבוי הסוסים וכלי הרכב. הם כורכים תמיד בנשימה אחת סוסים ואלילים, כלי־רכב ועבודה זרה. נביאי ישראל ירדו לתהומו של הענין. המהלך ברגל אינו מסוגל להיות בעל־גאוה כאדם על הסוס. אדם על הסוס ובמכונית שוכח לפעמים שמעפר יסודו ומתיהר על הבריות. הכל חייבים לדרוך ברגליים על האדמה.

אמר ישעיהו: “ותמלא ארצו סוסים וכו' ותמלא ארצו אלילים”. אמר מיכה: “והכרתי סוסיך מקרבך וכו' והכרתי פסיליך”. ובהושע נאמר: “על סוס לא נרכב ולא נאמר אלהינו למעשה ידינו”. סוס ככל סוגי כלי רכב. אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכור. רבוי כלי־רכב מרושש עם. רבוי כלי־רכב דרגה לעבודת אלילים. האדם נעשה אליל לעצמו כשהוא נגמל מהליכה ברגל.

שרים ופקידים גבוהים בישראל צריכים לקיים בעצמם לא רק בתוך עמי אני מהלך ונוסע. להלך ברגל, אף לעמוד בתורים ליד אוטובוסים כדי להרגיש בצערו של העם היושב, המהלך והנוסע בציון.

שרים ופקידים ושגרירים בישראל, מצוה עליכם להלך הרבה ברגל ולקיים כל חומרות הצנע, להצניע לכת ולהצניע נסוע לפחות כשרים בשואֶדיה למשל.

סוס וכלי־רכב נאמרו כאן על דרך הפשט ואף בחינת משל וסמל.

סוס וכלי־רכב מסמלים את האמונה התפלה במעוז צור ישועתו של הכוח בלבדו ואת שכחת הפסוק הנצחי, כי שקר הסוס לתשועה; את הלהיטות להפגין כוח וחשיבות בכל עת; את ההתפארות ברום־מעלה, בתואר ובדרגה; את הרעבון לראוותנות; את פולחן ההדר החיצוני; את ההתרברבות בטקסים ובגינוני־שררה; את בולמוס הרהב, את שצף הקצף הסוסני ואת ההשתקשקות ברעש הגלגלים הדוהרים; זה הרעש המתמיד, המחריש את קול המצפון והמשכיח תורה שבלב. סוס וכלי רכב משמשים בניני־אב לטפוס־אדם מצליף ורוכב על זולתו; המקשקש בלשונות כדרך שהוא מקשקש בגלגלים; המהדר בדרבונות למנעליו ואף משמיע דבריו כדרבונות; אדם גבה־עין וגבה־לבב; הנוטה לשכוח, שאין המדינה כלי־שרת לו אלא הוא כלי־שרת לה.

וזהו טפוס־אדם באמת מרגיז ומכעיס.

הכל כועסים על המדינה; אך אוהביה בישראל, שמנינם לא קטן כלל וכלל, מאמינים שבישראל תיברא חדשה בבית היוצר של המדינה; מכל מקום ישראל תהיה כמתוקנות שבמדינות, כשם שאדם מישראל יהיה חלקו עם הטובים שבאנשים.

הכל כועסים על המדינה; אך במידה שזהו כעס נכון וזעם צודק, הבה נקוה, שמתוך שצף־קצף זה תעלה ותצמח מדינה חדשה, טובה, מדינה־אם, שתגדל אדם־עם ועם־אדם.

ו, באייר תשי"א.


 

בת הצחוק זכרונה לברכה    🔗

א    🔗

לפני כמה שנים שאל חבר את חברו לעמל ולצלחת המרק הדלול: חבר, למה תביט עלי בעיני זכוכית? שאלה זו, יש לציין בצער, לא עוררה בשעתה את ההד הדרוש, אם כי ראויה היתה שירעישו עליה את דעת צבורנו. בעיני הזכוכית ההן נשתקף הנבט, שהצמיח לאחר זמן את פילוג הדעות, כי אין חילוק־דעות, שלא קדם לו חילוק־לבבות. אך רצה הגורל ושאלה זוטה צללה לתוך מערבל השאלות הגדולות, הבוערות כביכול, העומדות תמיד על הפרק וממלאות את המוחות, שאין בהם עוד מקום פנוי לפכים קטנים, כגון פך לב בשר ולב אבן או פך עיני בשר בחינת חלונות לנשמה ועיני זכוכית שהן משורש וימש חושך.

כיון שאין כל ישן תחת השמש, כי גם הישן לובש מפעם לפעם צורה חדשה ומשוכללת יותר, חל שכלול רב גם בפרשת הפכים הקטנים של היחסים האנושיים. עד שהיה מי שקבל על עיני הזכוכית גדלנו לנו בישראל פרצופי־טרשים, שאינם מצמיחים אף סימן של חיוך. יש כאן, כפי שאתם רואים, מעין קנאת אברים שבקלסתר האדם, קנאה המרבה מאור וחסד. הפה למד מוסר השכל מן העינים: מה עינים חדלו לתת את מתקן מאדם לחברו, אף הפה חדל להמתיק את חיוכו. אמר הפה לעינים: אם אתן חלונות מוגפים, אהיה אני שמש שאינה זורחת, פנס בלתי נדלק. הגיעו הדברים לידי כך, שבת הצחוק נעשתה יקרת־מציאות בישראל, כדרך שהשמש היא יקרת־מציאות בשמים המעוננים. גלתה בת הצחוק מעל רוב פרצופים. ואדם מישראל המתגעגע על מחזה נדיר זה אנוס לערוך גם כן גלות ולנדוד פעמים הרבה קילומטרים מאדם אל אדם ומחוג אל משנהו עד שזוכה לגילוי שכינתה של בת־צחוק אנושית פשוטה.

נקוד על פשוטה, להוציא מכלל טעות, שהחיוך בכלל הלך חס ושלום לעולמו. ולא היא. מצד־מה אפשר לומר, שהמפעל החיוכי בישראל משגשג כמין תעשיה, שאינה זקוקה לשום יבוא. מחייכים לאנשי־שם ולרמי־מעלה; מחייכים לגבוהים בדרגה; מחייכים לתיירים ולכל מיני בעלי־יכולת כשנצרכים להם לצרכי קופה. כן, אין עולמנו שמם חס ושלום מבת־צחוק. עין בוחנת רואה שמטייל במדינה חיוך חנפני, רפסני, תולעני ותועמלני. יודעי־דבר בדקו ומצאו, שיש כמה וכמה זנים של בת־צחוק. הנקלטים יפה, אף יפה רב מדאי, בתוך שטחי המחיה החדשים שנתגלו לפנינו בתנאי הזמן החדש. ולפי שאין אנו יכולים לייחד את הדיבור על פרטי הענין, נציין רק כי כל החיוכים האלה אפשר להכתיר בשם הכולל: חיוך של שירות ושל אנשי־מעשה. ומלבד זה הכולל מנסר והולך מין חיוך ריק, שאינו מכוּון לשום איש, אבל שופע הוא לכל או ללא־איש, היינו, משתפך לתוך הסתם. זה החיוך הצלם אביו והצלמניה אמו הורתו. אפשר לכנותו בשם חיוך של לא כלום. עושים אותו שיגרה כתפילת אשרי והוא עצמו אומר אשרי אני פלוני בן פלוני שזכיתי ועליתי על גפי מרומי הפומביות ונעשיתי צלם תלפיות לכל, לכל. חיוך זה, שטובלים אותו תחילה ש“י טבילות לתוך הפרהסיה, יש בו משהו מטבע הזכוכית והוא צר לאדם צורה זכוכינית ועושה את הפנים השוחקות למטבע שחוּק, לאסימון, למעין מסכה של שובע־רצון ולפסל של גלמיות צוהלת. ובוודאי שאין בו אף ריח בן ריח של פרח הנפש, ולא נ”ט בר נ"ט של טעם חברות וידידות. אין בו אור ולא חום. משוּל הוא לפרחי הכפור המצטיירים על זגוגית החלונות. הוי אומר: שוב זכוכית. פנה לכאן במחשבתך ופנה לכאן – שורש הזכוכית מבצבץ ויוצא.

ב    🔗

אין אנו רשאים להתאונן כי חס ושלום כלתה פרוטת החיוך מן הכיס בישראל והשפתיים החייכניות שבתו ממלאכתן. אבל מותר להגיד, שכנגד בזבוז השחוק הידידותי מכאן קיימת בצורת מכאן. החיוּך העסקי, המשרדי, עולה מעלה־מעלה, בת הצחוק של “הנני”, של אני הגבר, של שישו בני מעי, משתפכת כאבנים טובות מעל כל העתונים המצוירים ושאינם מצוירים, אבל יש גרעון גדול בבת־צחוק פשוטה, שחותם לפי תומו טבוע בה. בנות־שחוק בחוץ תרונה ובפנים הנפש יובש.

אין צורך לפרש טבעה, מהותה ודרכי גילוייה של בת־הצחוק הפשוטה. הכל מכירים בה מתוך חוש טבעי, כדרך שכל בני אדם מסוגלים להעריך כראוי את טוב טעמם של מי מעינות זכים. אין אדם צריך להיות מלומד בתורת הקרקע ומומחה לחכמת חמימות כדי להבחין בין מיים צלולים, מיים חיים המשיבים נפש, למיים דלוחים ושאוּבים מתוך אגם.וזה כל עיקרה של בת־צחוק לפי תומה: היא משיבה נפש; מכורתה – נפש; מחוז חפצה – מגע בנפש. כשם שהעינים הן חלונות הנשמה, כך הפה השוחק בתום־לב משמש שער לנשמה. על כנפי בת הצחוק יבואו הגופים בזה השער. ההבטה היא אם ההבנה. כשבני אדם מביטים זה אל זה הם סוללים להם נתיב להבנת־גומלין, כשסוקרים זה את זה מתעוררת ביניהם סקרנות להכרה מעמיקה יותר. אך היסח המבטים הוא גורם ראשון במעלה להיסח הדעת ולאדישות כללית. עיני זכוכית הן עינים מטומטמות, גלמיות, הסותמות את מקור המחשבה. אף בת הצחוק היא אם החברוּת, מקור הידידות. בני אדם המחייכים יחד חותמים בראשי־תיבות על הטיוטה לזכרון־דברים ביניהם, לאמנת הידידות. אנשים שלא חייכו עדיין יחדיו לא ראו עדיין זה את זה אפילו קיימת ביניהם היכרות להלכה. בת־צחוק היא פריסת־שלום מאיזו הויה קדומה בתוך אוצר הנשמות בטרם נפרדו הנפשות לגויותיהן וכל אחת נכלאה בבית־חמרה שלה. אדם המאיר את חיוכו לחברו הריהו כאומר לו: זכרתיך, אחא, זכרתיך מאז ומקדם. החיוך הוא, משמע, זכר לחירות בעבר ואות לידידות בזה ובבא, בו מוסר אדם לחברו בפגישה ראשונה ובכל הפגישות הבאות לאחריה כרטיס הביקור, שחקוּק עליו בכתב־אור מען־בראשית שלו בעולם העליון. קשה לחיות בלי אוריה ותומיה של בת הצחוק משום שקשה בכלל לחיות בלי נוגה נגדו של עולם הבא או של עולם שהיה, הוא עולם עליון, המשרה מזיוו על העולם התחתון.

קור, שעמום, חשכות ועליבות אופפים את הבריות, השרויים בעולם שאין בו שמחת הנפש ובדיחות הדעת, ושתיהן ניזונות מאורה של בת־צחוק. קשה הסתלקות החיוכים מכל הסתלקות אחרת. מאור המבט אף הוא חמדה טובה, והכל משתוקקים לזיוה של עין יפה. אך לקוי־חמה במבטים הוא ענין שלב הכל גס בו. טבע עינים שענן בא ומתפשט בהן. פעמים עכרוריות של דמעה נכנסת לתוכן ומחשיכה את מאורן. עתים הן תפושות דאגה או חרדה, חלום או זכרון, ושוב אין הן מביטות או מביטות ואינן רואות כלום. אין ראיה מאליה; ראיה צריכה כוונה. אך טבע בת הצחוק להאיר אף מתוך היסח הדעת, היא שופעת כקרנים מן השמש. אף הנתון בצרה כיוון שהוא רואה פנים מאירות לקראתו. בת־צחוקו מפציעה ויוצאת מבין פתחי־פיו מאליה. היא נוגה, נכאה, חרדה, ובכל זאת מפיקה זיו ומפיצה נוגה. כחכמה המשחקת בכל עת משחקת הנפש החיה בכל עת ובכל שעה להחיות עצמה ולשובב זולתה. ימים שהשחוק מתמעט בהם פנה זיוום, פנה הודם של החיים, סרטן פושה בגוף החברה, שעמום מחלחל לתוך הנשמות והפרצופים נראים כאדמה טרושה. קלסתר־פנים חשוך־חשוך הוא קלסתר רווק.

הסברה אומרת, שקיימת סמיכות הפרשיות בין בזבוז החיוכים הפומביים מכאן לרווקוּת המתפשטת בפרצופים מכאן. הטבע שאינו פזרן מקיים בידינו תקציב מצומצם של כוח וכשרון וכל סגולה נאה. אף חיוכים לכל שנות חיינו הוא נותן לנו בקיצוב. המבזבז את מלאי החיוכים בחיים הפומביים על כרחו הוא נוהג צנע של בת־צחוק בחיים הפרטיים. הוא מודד חיוכים לכל אחד לפי מעמדו בחברה, לפי ערכו במזומן ולפי שויו העסקי והוא להוּט אחרי אגירה של סבר פנים יפות לצרכים הדחופים ביותר. דרך משל, איש שפרנסתו כופה עליו חיוכים של משרתיות ללקוחותיו נעשה קודר וזועף לבני ביתו. הנותן חיוכים מנה אחת אפיים לגבוהים הממונים עליו, אין לו אלא סבר של פנים חמוצים כלפי הנמוכים ממנו בדרגת הפקידות. לעולם הפרהסיה צוררת לצנעה ומסיגה את גבולה.

ג    🔗

אין פורענות שאין קשה ממנה. עד שאני עומד ומונה את פגמיה של החייכנות העסקית, המשרדית, המוציאה את כל חיותה ברשות הרבים ומשיירת רק טפין־טפין לרשות היחיד, רואה אני באיצטגנינותי ימים שבהם נהיה שטופים געגועים אף על החייכנות מטעם, והיא, ששורש נשמתה זכוכית, תהיה לנו בגדר חפץ־ערך, השוכן כבוד בבית־עלמין של תור הזהב.

רואה אני בדאבון־לב, שמתרבים והולכים בינינו חשוכי־חיוך, פרושים ונזירים מחיוך, כדרך שיש פרושים מאכילת בשר ונזירים משתיית יין. הללו אפילו על פי טעות אינם מעלים בת־צחוק על פניהם, אף לא דרך מקרה, אף לא מתוך שכחה. הם זוכרים תמיד לבלי להסביר פנים למי שאינו מאנשי־שלומנו. לדידם, כל שאינו מתפלל עמהם מלה במלה מתוך אותו הסידור, הוא מין ואפיקורוס, שאין שואלים בשלומו ואין נוהגים בו אף קוצו של נימוס. מתוך בטחון שרק הם זכו לגילוי האמת נראה להם כל מי שאינו עונה אמן אחרי כל תג ותג של האמת שלהם צר ואויב, שאם אין קורעים אותו לאלתר כדג מכל מקום אינו ראוי לקרוע לכבודו את סגור הפה ולחייך מעט. לא, לא, אין הוא ראוי אפילו בפחות משוה חיוך. הם כאלה אדוקים אנשי השולחן ערוך, מתמידי ה“שיויתי”. יש להם זכרון. כזה שאתה מוצא בקופת מלוה וחסכון, לכל סעיף וסעיף של השולחן־ערוך. נר לרגלם: אתם קרויים אדם ואין זולתכם אדם. זולתכם יש לו, אמנם, גם כן גוף, ובגוף פנים, ובפנים חוטם, עינים, מצח, פה, אף על פי כן דומה הוא עליהם כלוח חלק או כעמוד־אויר. ממילא הם פטורים מלשלם לו מס של מאור־פנים אפילו כדי אגורה. אין הם מביטים כלל אליו. נכשלו במעוף־מבט, מיד מוזגים לתוך העין מי נוזל שיש בו כדי להמית בה את החיות. לא הספיקו לטפטף סמי־חלשות לתוך העין הריהם חוטפים ועושים ניתוח פלסטי בפנים, שלא יבצבץ בהם אף ניע של רגש אנושי, אף זיע של נפשיוּת. מכבים בקלסתר הפנים נר נשמת אדם, זורעים את הפה מלחה לבל תצמח חס ושלום בת צחוק כקוצו של יהודי או כקוצו של אדם. חסל סדר נברא בצלם, סדר חבר, סדר אנוש כערכך.

אין זאת אומרת שאני, איש כת שאינם מחייכים, איני יודע מי אתה ומה שמך. אדרבה, יודע אני שאתה פלוני בן פלוני, הנך נכתב שם ושם. דעתך היא כך וכך. גדולה מזו, אתמול היינו אנשים אחים או לפחות ידידים קצת, ישבנו בועדה אחת, ויתכן גם שכנים לצריפים, צעדנו במלוכד להגשמת חזוננו המשותף. אבל מעשה זה היה אתמול. אתמול הלך לעולמו. עמו הלכו לעולמם דעות נושנות, אמונות בטלות ואנשים עוברים ובטלים, כל מי שלא נתן גט לאתמול הלך לעולמו. ואילו אני עקרתי מתוכי כל שריד של אתמול, הנני כולי מחר. לפיכך אתה, איש־תמול, אתה, השקוע בתוך סחי העבר, משוּל בעיני כחרס הנשבר, מה ענין יש לי בך? נפלת מתוך עגלת ההיסטוריה והנך מושלך כדומן. אינך אפילו בגדר זבל לשדה המחר. אתה שייך לעולם השלכת. כך, כך, אין רחמים בדין דברי הימים. יקברו המתים את המתים, יחייכו המתים אל המתים, אני אליך איני מחייך. מכל מקום בספר החיים של אנשי המחר לא יכירך מקומך. הנך במחילה גברא קטילא. וממילא אין לנהוג בך נימוס ודרך ארץ. מכל מקום אני איני נוהג בך. לא אזכה אותך במבטי; לא אקדם אותך במאור־פנים; קל וחומר שלא אתרום לך בת־צחוק אנושית, פשוטה. אין אנו שותפים לאורח־חיים אחד. אין אני ואתה אדם וחברו, אדם נאשם ושופטו; אתה עומד לגזר־דין, ואני הדיין. לכן איני מאיר פנים לך. אין שופט מאיר פנים. שופט אינו מחייך. עטרת שופט קלסתר־פנים מאובן; מצח בלתי חדור; עינים זכוכית; מראה מטיל אימה. שופט מעוטף כולו באיצטלה מעוררת יראת הכבוד. אני, כפי שאתה רואה אותי, הנני טלית שכולה ארגמן.

אנשים מעוננים תמיד, אנשים ליליים, כבדי־רצינות, שאם כי לא גובה להם, יראה להם, הם מטילים אימה ופחד. גלות בת הצחוק מעל הפנים דומה כשכינתא בגלותא. בת הצחוק זכרונה לברכה, אם אין היא לנו מה לנו? כל זמן שזו מרחפת על הפנים היא שומרת עלינו היאך שהוא שלא ניהפך לזאבים גמורים – זאבים אינם מחייכים כמדומה, ואולי אין הדבר כך – כשם שהעינים משמשות מליצות בין הבריות ומגינות עליהם לפעמים מפני עין רעה, לשון רעה וכל רע אחר. לפי שהעינים מדברות הננו נמנעים על הרוב משפת האגרופים והסכינים. וכשם שהעינים מדברות כך בת הצחוק משמשת אחת מן הלשונות המרובות שבין אדם לחברו, ואולי השפה האנושית שבלשונות. המונע ממני את בת־צחוקו הריהו כאילו הוא מכין את עצמו מבעוד מועד, שלא יצטרך לרחם עלי בוא יום פקודה. שאינו מחייך לחברו הריהו כאומר לו: דמך הותר בעיני. אל אשליות! אם חלילה נגיע לידי כך, שידובר בבת הצחוק בלשון זכרונה לברכה ועליה השלום, לא עוד תשרה ברכה במעשי ידינו והשלום לא ינוה בקרבנו. זכרו זאת. אף תקעו בקרן השופר לגאולת בת הצחוק.

לפנים שר המשורר: שחקי, שחקי על החלומות. ואנו נאמר: בת יהודה, שחקי, שחקי בחלומך לפחות ובחזונך קדשי חג תחית בת הצחוק בישראל.

י“א בסיון תשי”א.


 

מגדל בבל    🔗

א    🔗

כך כך, אנו מתקרבים בצעדים נחפזים לשביל צר ונפתל זה, שממנו אין מוצא אלא מגדל בבל ואין תוצאה אלא דור הפלגה בפשטותו האכזרית והקמאית. עוד אנו מעמידים פנים שיש בינינו בירור עיוני, אך למעשה כבר נתקיים בנו הכתוב “ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו”. ופליאה היא שהכל שואלים ודורשים בפילוג הקיים בין שני הגושים המדיניים ובין שני המשטרים הכלכליים ומשום־מה מתעלמים הרבה מן הקרע, שנתהווה בתוך ההגיון ועשאו לשני הגיונות שהמחזיקים בזה שוב אינם מסוגלים להבין את החוגים על זה. אינם מסוגלים להבין משום שאינם רוצים או אינם רוצים משום שאינם מסוגלים. בין כך וכך אינם מבינים. אנו בני הדור ששתי מלחמות־עולם ניתכו על ראשינו, שקללת השואה הגדולה, אין בדברי ימי האדם משלה, באה עלינו, שראינו שכול וכשלון עד אין גבול, נגזר עלינו לשתות גם את הכוס הזאת להיות מפולגים ומפורדים עם אחינו בשרנו גם בעיקרי־הגיון עד למושכלות הראשונים ממש, כאילו לא עוד בני מעמד אחד אנחנו. ולא עוד בני עם אחד, אף לא עוד בני אדם אחד, כי אם שני סוגי־אדם אנוּ.

הרי זו קללה, שלא נכתבה אפילו בפרשת התוכחה. ואין לך יום שאין קללה זו מרובה בו משל חברו.

מפעם לפעם אנו פוגשים חברים מלפנים, ידידים ברוב שנים, שנהגנו לגלגל שיחה של הבנה הדדית או של שאיפה להבנה הדדית. אמנם, לא חסרו גם לשעבר קוי־פירוד בינינו. אבל גם נקודות השיתוף היו לא מעטות. וניתנה האמת להיאמר: המפריד שבינינו, לא פחות מן המאחד, ופעמים אף יותר ממנו, משכנו זה אל זה בחינת ודלוגך עלי אהבה. כי הדילוגים והקפיצות והחילוקים שבינינו הרי היו השאור שבעיסת השיחה, הצד המגרה שבבירור, הכוח הדוחף לעיון ולקרבת הנפשות. נמשלו שני בני־פלוגתא לשני שחקנים הפועלים מתוך אהבה ורצון בתוך המחזה העולמי בחלוקת תפקידים לשם פתרון סתומות ושניהם זה לזה יעזורו לבקע את יער החידות.

אך מה מאד נשתנו כל ארחם ושיחם של חברינו מלפנים. שדעותיהם מחולקות עם שלנו בפגישתנו היום. אין עוד בינינו דבורי־הוכחה וחילופי־נימוקים, כי אם דבורים כמדקרות וחילופי־איבה. אין עוד מקום להוכחה, והנימוקים אך למותר המה. מלכתחילה אין מבינים זה את זה ואין אף שאיפה להבנה. ניתק מיתר החיבור שבין לב ללב ובין הגיון להגיון. פקע המיתר. האם הכנור כולו, כנור השכל הטוב, שהיה מתנגן לשעבר בתוך המוחות, כבר נשבר ונתמגר? ומה מתחולל בלב אנוש? לא עוד רבות מחשבות בלב, כי אם רעיון עקשי אחד, רעיון “רק כך” קשור לו, רעיון שכל החולק עליו בכללותו או מפקפק בקצת פרטיו אינו אלא חבלן מועד, מומר להכעיס, רשע לתיאבון. ומה דינו של זה? אפילו אין בר־פלוגתא שלנו כלומר, יריבנו, כפי מצב הענינים כעת, אומר זאת בפירוש, מבטיו אומרים. הה, זה המבט! אין הוא מפיק עוד התנגדות, אפילו לא איבה, כי אם דבר־מה אחר. הוא אטום, אפל, מסולק מאתנו והלאה, איום עז נוצץ בתוכו: לכמותך אין לי עצה אלא… הרמז מובן. לשעבר היה שייך לשאול: חבר, מה ראשי בעיניך? כעת אין עוד שאלה. זו כבר נפתרה בכל חומר הדין של אותו הגיון שני, החצוב ממקור מגדל בבל. חכמים ראשונים ראו אותות מגדל בבל מראש. אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם אליו, ואם נפלה לבינה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה? אדם אינו ולא כלום. לבנה היא הכל. חיי האנשים אפס; התהליכים ההיסטוריים הם יסוד ושורש וגם גולת הכותרת: עד כי – מורשה, קשרי־דם, נכסי־רוח, רגשות, הם קליפת השום, אך הדיאלקטיה והטקטיקה. הריאליזם המהפכני בלע"ז, הם תכלית כל הקיום האנושי.

הפילוג חותך ועובר לא רק את הרצונות, הרעיונות והכיווּנים: הוא נוקב ויורד עד יסוד ושרש שבמוסר, שבהגיון, שברוח באנוש. נימוסים טובים מקודשים מקדמת ימות אדם. מושכלות ראשונים מקובלים אפילו בחברה של פראים, נתערערו, אף נעשו ללעג ולקלס ולאותות קלון ובגידה. ולמה מדברים עוד על שתי מחנות, שני גושים, שני משטרים? הרי נחרב עלינו עולמנו האנוש־הנודע זה אלפי שנים, נמחק הצלם של אדם אחיד ונתפלגנו לשני צלמי־אדם לשני הגיונות, לשני חוקי־מוסר.

ב    🔗

ענין שתי המולדות הוא רק פרט אחד מתוך כלל התפיסות המבלבלות, שהביאו לעולמנו נציגי ההגיון החדש. בשכל הישר הישן אין להשיג זאת. מולדת היא אם. ואין שתי אמהות.

אמנם, פוסחים על שתי מולדות היו תמיד. אבל הללו הרי היו פּוסחים וצולעים, ונראים על ידי כך גם לעצמם וגם לאחרים כאנשים מנוגעים, מעורערים, בעלי־מום. אף היו מצויים בכל זמן אנשים שקיימו למעשה את הדבור ההנאתני במקום שטוב לי שם מולדתי. המונים מדוכאים ומקופחים עזבו נחלת־אבות כחושה ויצאו לתור להם ארצות חדשות. שאף על פי שבראשיתם לא היו להם אלא בגדר של מקור־מחיה, סופו של מקור־מחיה להיות למקור־מחצבת, למכורה. אך ענין זה שייך לפרשת הגירה, שיש עמה עקירה לשם הנחה. עוזבים ארץ אחת על מנת להתישב בארץ חדשה, מחליפים מולדת במולדת החלפה שבגוף ובנפש. והחלפה זו על הרוב עלתה למהגרים במאמץ ממושך של כמה דורות ושל חבלי־הסתגלות קשים מאד. בדרך הטבע אדם קשור לנוף מולדת אבותיו2 עד דור עשירי ואף למעלה מזה. ויש עם אחד שהיה חי את ארצו ונשא עמו עפר ארצו בצקלונו עד למרחקי־מרחקים במשך אלפי שנים, לא שכח ולא המיר. לא לבד הנוף של ארצו היה כחותם על לבו. אף לוח תקופות השנה שלה היה חקוק על לוח לבו. שמור בזכרונו וטבוע בדמו. על פיו התנהל בכל ארחות חייו, על פיו שר, התפלל וחגג את שבתותיו ומועדיו. זאת תורת המולדת: היא דם, היא נפש, היא שכל, היא עמוקה מן השכל. היא רוח אפנו וגורלנו.

אולם מכנף מגדל בבל שמענו זמר חדש: שתי מולדות. כלומר, לא אחת שיוצאים ממנה ואחת שנכנסים לתוכה; לא שתיים בזו אחר זו; לא זכרון מכאן ומציאות מכאן. כי אם שתיים בבת אחת, היינו, שתי מציאויות, שתי תעודות־לידה, “נכתב” גם פה וגם שם, ואין שני הכתובים מכחישים זה את זה. וכלל אין צריך לעקור מכאן על מנת להניח עצמו שם, אלא יושבים פה ועוסקים בישובו של מקום כאן מתוך הנחת עצמו לא בגוף, כי אם בהשגה, בציות, בהתכוונות, בהתמכרות, בגיוס כל מאמצי הכוח והכשרון, שם, שם. אין זה כלל מעשה חילופין והמרה אלא התממרות שבממילא, מוּמרות שבכוח, הדרוכה תמיד לקראת הבפועל. ענין זה הוא באמת חידוש גמור, המצאה חריפה של ההגיון החדש, היוצק לצרכיו, לרצונו ועל כרחו. דפוס מוסרי חדש בצלם־דמותה של בבל עתיקה־חדשה.

לפי העקרון ההגיוני־מוסרי של בבל אין אדם או חלקי־עם עוזבים את הארץ הזאת על מנת להסתפח אל הארץ האחרת, אלא יושבים כאן ומספחים את הארץ ההיא, כלומר, את מושגיה, חוקיה, מנהגיה וכלל תכסיסיה על הזאת. חיים על פיה; פועלים על פיה; הוגים מושכלות והורים רגשות על פיה; מותחים עצמם אליה וממשיכים את כל השניה על כל הראשונה מברכים את כל הברכות ומקללים עליה את כל הקללות בשם ובמלכות של השניה; כובשים את מלכת המולדת הראשונה בביתה. אין אדם וכת מהגרים לארץ רחוקה, כי אם ארץ רחוקה מהגרת אליהם. כן זהו חידוש גמור, מחריד את שיירי המצפון האנושי, אם ליחם לא נס עדיין, ומזעזע את המוח, אם לא נכרתה עדיין מתוכו שארית ההגיון הישן. שהרי יש כאן בלבול דברים עד לטמטום. ואם כך הרי השניה היא הראשונה והראשונה אינה אפילו בגדר שניה, אלא היא פשוט שפחה חרופה, בסיס אסטרטגי, דיאלקטי, לבנה אחת, המיועדה מעיקרה להישקע לתוך מגדל בבל עד ללא כל שיור וסימן לה. אין מולדת־לפי־שעה זו אלא בית מתאבדים, תחנה ארעית של חבר חלוצים להשמדה עצמית.

בבבל מדברים בשפה חדשה, שרוב מושגיה מבולבלים ומחולפים, אין דבר אלא היפוכו. ולא זו ששניה פירושה ראשונה, אלא משמעה באמת רק אחת ויחידה.

ג    🔗

ובכן: קושיה! אך בבבל אין מקשנים. בדור הפלגה אין קושיות משום שאין דעות ואין דעות משום שאין חילוקי־דעות, ואין חילוקי־דעות משום שחולקים מתחסלים. עולמו של דור הפלגה הוא עולם שאין בו לא קושיות ולא תמוהות, לא דיונים ולא דיינים. בבל ירדה פלאים אף מסדום. בסדום היו דייני־שקר, בבבל אין דייני־שקר, אין בה דיינים כלל ואין בה שקר. הכל אמת משום שהכל עומד בפני ההגיון ומתקבל על הדעת. בבבל מי שהיה עצמו אתמול אב בית דיין, פרנס הדור ואבוקה לעמו, ראש וראשון, גבור ומנהיג, פאר ותכשיט, מצפון המהפכה, מכריזים עליו היום שהוא בכור שטן, אשמדאי וארכלסטים, דראון ומפלצת. אין נפרעים ממנו בהשמדה גופנית בלבד, אלא זורעים את שמו מלח השמדה לעדי־עד. בבבל מנסחים בכל יום את דברי ימי העבר ניסוח מתוקן לפי צרכי השעה. בבבל מקצצים ראשים של כל בחור וטוב. ואין פוצה פה להביע הגה של פליאה. בבבל אין קושיות ואין פליאות. אורח־חיים שהוא כולו חידה עקלקלה אין עוד חידות בו. אחד מבקש לבנה, בא3 חברו ומושיט לו גרזן – לכאורה פליאה – אבל בבל אין עוד פליאות. אין תוהים, אין משתוממים, אין שואלים: הייתכן? כיוון שאין שואלים אין הוגים עוד מחשבה. כי יסודה של המחשבה שאלה, כשם שהספק הוא ראשית דעת. בתחומי ההגיון החדש המחשבה היא פשע והשאלה – בגידה. וכאן תהום.

אמנם, רבים בינינו מתעלמים לעת עתה מן התהום הנפערת לפנינו. רבים עושים עצמם אינם רואים, אינם שומעים, אינם מרגישים, משל הכל נוהג עדיין כאשתקד ועדיין אנו עומדים בבירור עיוני של חילוקי־דעות בתחום ההגיון האנושי האחיד. אך ההתעלמות הזאת, היא גופה, התקרבות בצעד נחפז מאד לשביל הצר שממנו אין מוצא אלא מגדל בבל ואין תוצאה אלא דור הפלגה. רואים אנו בעליל שהננו נכנסים לתוך תחומי ההגיון החדש, שאין בו עוד כל קושיות ושאלות, פירכות ופליאות ומקבלים עלינו ברצוננו הטוב את מרותו. זהו שיתוק עצמי; איבוד עצמי חלקי; מין אליבי של המוח, של המצפון, שאנו מתקינים לעצמנו. איננו חולים ואיננו מרגישים. עולם ההגיון הישן כמנהגו נוהג. אין בינינו אלא חילוקי־דעות כביכול. מתוך פחד להציץ לתוך התהום נזדרזנו וקפצנו מעל מגדל בבל לתוכה.

ג' בסיון תש"י.


 

שומרים למדינה    🔗

חכמי־מדינה, אנשי נשמה יתירה, הם כבני־עליה, המעטים בכל דור ודור. בניגוד למדינאים סתם, העוסקים בהויות העולם המדיני כאוּמן במלאכתו, הולם אותם השם שומרים למדינה. לא די שהם נושאים בעוּלה הם נושאים את חזונה, ולא די שהם מגינים עליה מפני אויביה, הם חוסים עליה כמלאָכים טובים גם מפני אוהביה ובעלי־טובתה המדומים, הרועים את עצמם וגוזזים את הצאן. לא בבית מדרשם של האחרונים נתחדש תואר זה. הוא עתיק־יומין. מצאנו אותו בספר “המדינה” של אפלטון. ידע חכם עתיק זה, סבא דבי אתוּנא, נפש הצאן ונפש הנוהגים בהן וטרח להבדיל בין רואה למנהיג ובין מושל לשומר.

אין במדינה אלא מה שיש בחברה. אפילו מדינה חזקה, אם אין בה חברה מתוּקנת ואין אהבת הבריות שורה בה ואין נהוגים בה יחסי דרך ארץ ואין חולקים בה כבוד לצלם האדם ואין מתירים בה זקיפות־קומה לאזרח ואין אשראי של אימון מובטח מראש לכל נתיניה, זאת אומרת שאין שומעים בכל משׂאָה וּמתנה דפיקות הלב האנושי, הוי אומר, שאין הלב משמש מזוזה ליד כל משקוף של בית, הרי זו מדינה של ראש בלבד. ראש ללא לב. ראש ללא לב עשוי להיות שורש פּורה רוש.

רק יחידי־סגולה בין המדינאים פועלים בכוח ההשראָה. הרי אף בין האמנים רק מעטים מן המעטים זוכים לרוח הקודש. רובם הם בעלי לשון או מומחים לסגנון. הם אוּמני־יד או אומני־פה. צרה שהמקלקלים באמנות מביאים נפלים לעולם, ואילו המקלקלים באמנות המדינה עושים את העולם כולו כמו נפל. העושים סחורה ביצירות האמנות מחללים את הקודש. אך העושים סחורה בחכמת המדינה עלולים להחזיר את החיים במדינה לתוהו ובוהו.

המדיניות מלאכה קשה והיא זקוקה לאנשים קשים, ולא לאנשים יבשים. אנשים קשי־עורף אין כל חזקה עליהם, שהם מחוסרי לחלוחיות ונעורים מרגשות. אדרבה, בעלי הנפש ועתירי הרגש על כרחם ממשיכים על עצמם קליפה קשה כדי לשמר בקרבם את הרוֹך והעדינות. ואילו בעלי הלבבות היבשים אינם מסוגלים להביא לעולם שום יצירה, אף לא עשיה מתוקנת. הלב הוא הכוח הפועל בכל צמיחה וגידול. אף על בני צרויה העיד דוד, שהם אנשים קשים, והם שיסדו את מלכות בית דוד. יואָב יצא בראש צבאותיו של דוד, כבש ערים ומצודות והביאן שי למלכו, אף זקפן על חשבונו. מכאן ראיה שקשיוּת ונדיבות אינן סותרות זו את זו. מסתבר שבימים שיואב עשה את הפשיטות בראש חייליו לתוך גבולות האויב ישב דוד באהלו וחיבר שירים וזמירות. עמדה לו זכותו של הלב הקשה של יואב הנדיב.

היהדות היתה בשנות אלפים סוכה נופלת והיא יוצאת כעת לעולם לבנות עצמה מצודה. הברירה בידה להיות מצודת דוד או מצודת־ציון, מלכות ישראל סתם או מלכות הרוח הישראלית. לבנה במגדל בבל או מגדלור, אם לא לכל הגויים, לבית יעקב ולשבטי ישראל לפחות. אין מצודת ישראל רשאית ויכולה להישען אלא על צור ישראל ומעוזו. היא תתחייב בעצם קיומה ואף בזכות קיומה, אם תתלה דגלה על כל מגדל זר, בין מגדל בבל ההון בין מגדל אנשי־רהב המזעזעים באימים גויים וממלכות. משיח ישראל לא יעבור בגשר הדולר ולא בגשר הרהב והאימים. לא תהיה ציון פרוור תרבותי של שום כרך שמעבר לים. אהה, עד שהללו מכאן פושטים את ידיהם לקבל קצבה רוחנית מידי נכרים ולחטוף שיירים מעל שולחנותיהם בתרבות ובדרך ארץ, בשיר ובזמר, בסרטים ובהימנונות, אף בהילוך ובלבוש, שוקדים תועי־לבב מכאן לפרוש על ציון הנביאים חסותה של מלכות מחנות ההסגר ומרתפי העינויים. הללו אומרים אין ישראל אלא פרוור של תרבות הגוים; והללו באים לעשות מרתף־עינויים נספח לבית־כלא גדול, המכונה דמוקרטיה עממית.

אנו מתפּללים לשלומה של מלכות ישראל ורוצים בכבוד מוסדותיה וביקר נציגיה. אך כל הגזמה על הנציגות ועל הברק החיצוני היא חטא ואיוולת כאחד. לפי שעה יאה עניות לנציגי ישראל ותפארת להם רק מן הענוה. אף בתחום המדיני כל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו. כשם שלא כל כבוד בא לידי גילוי ב“כיבוד”, כך אין רוכשים הוקרה דוקא על ידי שמבזבים הרבה וקונים הכל ביוקר.

כבישים טובים ומתוקנים לגבולות יש להם מעלה וחסרון. מעלה שהנסיעה בהם לשם נוחה. חסרון שאף הנסיעה משם נוחה. כל כביש נוסף מחייב כיבוש יצר הגאוה. כנגד כל מצודה חדשה מאבן או מפּלדה חייבים לבנות מצודה גם בלבבות; כנגד כל נטיעה חדשה באדמה צריך לנטוע גם זרע הצדקה בנפשות.

מפני מה אנו חוששים לגייס חמישי מדיני ואיננו חוששים לגייס חמישי ברשות הלשון, התרבות והאמנות? סכנתו של האחרון אינה קלה כלל. גייס חמישי מדיני מצומצם בתוך חוג מסוים. הגייס החמישי של הלעג לכל צורותיו יושב בלב כולנו. זהו אויבנו הפנימי ממש. במלחמה מדינית עומדים מערכה מול מערכה, במלחמה תרבותית נטושה מערכה בתוך מערכה. לכאורה עם יושב בתוך ארצו והמלכות נכבשת בביתו. ולנו בישראל יש לא רק גייס חמישי תרבותי אחד, כי אם כמה גייסות. הננו קיבוץ גייסות חמישיים.

הדבר צריך עיון אם הקיבוץ הישראלי הזה כמות שהוא כבר הגיע למעלת עם. אפשר שהננו לפי שעה רק קרשיה של חבית, שלא נצמדו עדיין כל צרכם על ידי חישוקים. לכאורה מוסרות המדינה הם בגדר חישוקים. אבל המוסדות צעירים ורכים הם ועדיין הם גופם לא נתחשקו כל צרכם. הכל תוסס וניגר בחיינו הן בתוכו והן בצורה. בתפוצות הגולה היינו מבחינת־מה עם מלוכד יותר, כי היו לנו חישוקים שליליים. חסרון התנאים לקיום עצמאי שימש תנאים כל שהם. היתה אהבת ישראל כתשובת המשקל לשנאה שאחרים הגוּ לנו. כיוון שלא היתה לנו מלכות היינו כולנו בני־מלכים. כיוון שלא היינו אומה מוכרת ומוסכמת נתאחדנו כמשפחה, נתקיימנו כעדה, מצאנו חיזוק בדעת עצמנו בתורת קהל. היינו עם הפורח באויר, אבל עם לבדד ישכון, גוי יחיד במינו, שאין בו שובם סימן של גוי, פעמים מה שאין בו בא במקום מה שיש בו. היינו לפחות במקום־עם. תמכנו את יתדותינו בתורה, במסורה, במנהגים; העמדנו את הויתנו על מידת הרחמים, שאין המדינה גורסת אותה. היינו עם, עם קצוץ ומרוסק, עם תלוש ומדולדל, אבל הכל הכירו אותנו לפי האותות השליליים. מכל מקום נראינו לעצמנו חטיבה מיוחדת. ומתוך כך נתייחדנו גם בעיני אחרים. מדינת ישראל שללה לפי שעה רק את השלילה שבנו, ולא קיימה עדיין בידינו במידה כזו את סימני ההיכר החיוביים. היינו אחים לפיזור, ועדיין איננו אחים לכינוס, היינו אחים לצרות, ועדיין איננו אחים ממש לגאולה. סבלנו יחד ונושענו בנפרד. היינו אחים בחלום על המשיח, ואיננו אחים במשיח עצמו. ככל שהננו נכנסים לתוך עמקה של התייחדותנו הלאומית מתרופפים כמה חישוקים, שהידקו את חוליות פיזורנו, צריך להעמיק את גאולתנו.

שומר ישראל, שמור על שארית אהבת ישראל המהבהבת בלבבות. בלי אהבת ישראל אין אהבת ארץ־ישראל. אהבת ישראל אין פירושה רק קליטת עולים יהודים בישראל, אלא גם קליטת הרוח של ישראל בתוכנו וקליטת האדם החי בקרבנו, האדם החי כמות שהוא על כל מעלותיו ומורדותיו, על נשמתו היתירה ועל נשמתו הפגומה, לא רק על טרחו, כי אם גם על רגזו, לא רק ברמ"ח אבריו כי אם גם בכל נקודות החן ואי־חן שיש בו. אהבת ישראל עיקרה אהבת הנקודה היהודית, בין נקודה זו היא דגש חזק בין דגש קל. באמת אמרו יהודים בעלי־נפש בכל הדורות: אנו אוהבים את כל היהודים, אף את הקלים שבהם. יהודים חדשים המתנכרים לעמם בעבר ולעבר של עמם, המתנכרים לתוך של היהדות, המתנכרים לתוך של עצמם, לא יגדלו שם ישראל החדש בעמים, אף לא יגדלו עצים, לא יגדלו מפעלים בארץ. יהודים בני־אי־דת משה, בדומה למתבוללים בני דת משה, לא יבנו לתפאָרה את ציון החדשה. לא יהיה חן המקום הזה עלינו, אם לא יהיה חן היהדות עלינו.


 

יהודים בישראל מדברים    🔗

יהודים בישראל מדברים בכל השפות הנכריות לא רק מאונס, כי אם גם מרצון; לא רק מחמת הרגל, כי אם גם מתוך רשנות ולתיאבון. אף להתהדר; ואולי גם בשביל לקנטר את הרבונו של עולם, הוא מרא דארעא דישראל, ולהכעיס עצמנו. ובאין ברירה כשמחויבים לדבר עברית, היינו במקומות פומביים ובטקסים רשמיים, מטכסים עצה ומטילים קלקול וליעוז בעברית גופה עד שהיא יוצאת נכריה לעצמה.

אין להבין בשום אופן מה טוב־טעם מוצאים רבים בעברית סורסית, מסורסת ומבולבלת, מפוספסת, עשויה בלאי על גבי בלאי מעורבת כל מיני סלנגים, רובה סובין, ועיקרה בגד־שעטנז צבעוני של מוקיון, שנתפר, לא, רק נקלב, לצורך חיי־שעה, ללא ריח תורה וחן מליצה חס ושלום. ללא צל בן צל של בטוי מסרתי וללא חורש מצל של פסוק רחמנא לצלן, כי אם פשוט שפה יחפנית, שחפנית, אסופית ואספסופית.

יהודים בישראל המציאו שפה חדשה בתכלית הן בעל פה והן בכתב. אין זו לשון הקודש חס וחלילה, ואין זו עברית או שפת עבר, אין זו, כמובן שפת התנ"ך. לא סגנון המשנה והאגדה, לא נוסח ספרי חקירה, אף לא תשבץ או תשביש יהודי כגון שפת החסידים, כי אם שפה חדישה לגמרי, קצתה עברית רובה תרגום, בליל שפות שונות וכללה על טהרת הלעז. לכשתרצו היא מעין אחד מקרא ואחד תרגום או שנים ושלשה תרגום. ואף לא אחד מקרא. מין אספרנטו. לא זו בלבד שאילו קמו מקבריהם משה וישעיהו, אפילו יחזקאל ואיוב, קלמן שולמן ומאפו, מיכל ופרישמן, לא היו מבינים דרכי הגיונה, אף אנחנו השומעים אותה באזנינו, כיוון שעדיין נשתמרה בזכרוננו קצת גירסא דינקותא משפת החומש ומלשון חכמי ישראל במקורות, סופנו להיות במהרה בקרוב בורים גמורים בלשון תרגום זו.

לשון־תרגום זו מצויה אפילו בפי אנשים שאינם הדיוטות לעברית. ואף הללו יש להם לעולם נימוק ותירוץ. דרך משל, רוצה יהודי לספר בדיחה, ובכן, מה? ילך וייגע את לשונו לספר אותה בעברית? בשפה זו אין לבדיחה טעם וריח. וכלום לחרף ולגדף, מה גם לקלל, אפשר בעברית? בהחלט לאו. כשם שהבדיחה יפה לה אידיש עסיסית – מסתבר שכל דבור, ואפילו גמגום, באידיש הוא עסיסי מלכתחילה ורשמנים בעתונים נוהגים לציין לתשומת־לב קהל הקוראים, שבמסיבה זו או בכינוס פלוני ובקונגרס דברו הנואמים אידיש עסיסית וגרמו קורת־רוח מרובה לשומעים. כך הקללות, בידוע, מחיות נפשות ממש, כשיש להן תעודת־זהות של השפה הרוסית. ומכל מקום הן, לפי הדעה הכללית יעילות יותר. כשנותנים בהן תבל של נעימות זרה ונהימה גויית ממש.

אף זה כלל גדול: שפות זרות נותנות את קולן ברמה. עברית מדברים בלחש; כל שפה זרה הקול יפה לה. שפות זרות בחוץ תרונה. אפילו יהודים המדברים בבית עברית, צועקים ברחוב לועזית. רבים מסתמא אינם יכולים להיגמל מן ההרגל, שהיו שם בארצות הגויים חוששים וחרדים לגלות את יהדותם ברחוב הגויים – הרחוב הוא לעולם של גויים – והיו מחביאים שם את לשונם. אין הם מניחים כלל, שאף אנו זכאים לרחוב משלנו. כיוון שהם יוצאים כאן למקום של פומבי מיד שכינת הרחוב הגויי שורה עליהם וממילא נחבאת לשונם העברית בפיהם. וזו היא אולי הסיבה, שפועלי הבנין, העומדים על הפיגומים הגבוהים, מרעישים את הרחוב שלנו הרבה יותר מאחרים בבליל שפות זרות – המקום הגבוה מחייב – בשיחם ושיגם בכל עסקי העבודה, בלבנים, במלט, בסיד, בחול, במכבש, בדלי.

*

כל ישראל בארץ ישראל, ללא הבדל מעמדות, אף ללא הבדל עליות, יש להם חלק במיאון לעברית, בסירוב לקבל עליהם עול לשון אחידה ושפה ברורה. אין זה מעשה סוחר להקפיד לא על עצמו ולא על לקוחותיו בשעת מיקח וממכר בדקדוקי לשון לאומית. עסק הוא עסק. וכשם שלכסף אין ריח, כך אין לו רוח, כלומר, רוח הלשון. ודומה שמעמד הרופאים ברוב מנינו הוא סרבן גדול ללשון. רופאי כל העמים אין להם חשק לוותר על לשון היחש, שפת החרטומים, שלהם. וכאן בציון הם, כמדומני, עוגבים ביותר על גברת הלשונות לרפואה.

הוא הדין בעלי המלאכה אדוקים במחזור המלים, המשמש מעין מלל־לוי, בדומה לזמר הלואי השגור בפיהם, למלאכתם, שאין להם לפי שעה היכולת, ואף לא הרצון, להלבישו עברית. אמני הנגינה, המהווים דרך כלל חוג סגור, קנאי לגחלת הלועזיות, לא כל שכן שאינם נטרדים מבעיות בתרבות הלשון. ויתכן שהם רואים לעצמם זכות יתירה להסחת הדעת מפרשה זו. הם מכל מקום אינם שרויים בלא שון, שלשון הצלילים היא מלכות לעצמה. ולא נתקררה דעתם של אחינו בישראל עד שבאו נערינו הצברים וחיבלו גם בשארית הפליטה של העברית ההרוסה וכל מקום שמצאו חלקה לא חולה לגמרי עמדו וזרעוה קוצים, שלא נמצאו דוגמתם אפילו בשפת אץ קוצץ וע"י כך נעשתה העברית מבסוטית לגמרי.

*

עולים חדשים, שהתחילו שם בחוץ לארץ לפי תומם לשנן פעלים ושמות־עצם עבריים, כיוון שמתבשמים קצת מאוירה של ארץ ישראל המחכים, מיד מתפכחים מתמימותם ומשליכים אחרי גיוום את ספרי הלימוד הדלים, שרכזו להם שם כאחד מתשמישי העליה. כסבורים היו שם, שארץ ישראל נקנית בשנוי לשון ומתברר להם כאן, שלא תופים ולא סער. בקול דממה דקה משמשת העברית בישראל. מה שייך? הם ישראליים גמורים לכל דבר אפילו כשהם פוצים פיות ומצפצפים בכל הלשונות הזרות. קיצורו של דבר שפתם אתם. אין צורך בשום מאמץ. להיות כל איש מדבר בלשון־לא־עמו ואין אונס, אף אין מפתה, אף אין רומז, ששפת עם לועז בפי רוב יהודים על אדמת ישראל היא פגיעה בבבת עינה של תקומתנו הלאומית ופורענותה קשה לא פחות משל שנות־בצורת רצופות.

איני מתכחש למציאות. העברית תקעה יתד נאמן בישראל. שליטתה מלאה בגני־ילדים ובבתי הספר, מלאה, ומסתמא לא ביותר, גם במכללה. היא נשמעת בתיאטראות. ניחא. כן, היא תקעה יתד. אבל יתד אינה עדיין בגדר בנין העומד על תלו. יתד היא רק התחלה, רמז, משאלה. אף בתפוצות הגולה היו לנו יתדות. ה“חדר” היה עברי, אם כי לא עברית בעברית, ותחת זאת היה עברי ברוחו, כולו מקור ברוך, עצמי עד לשורש. קל וחומר בית המדרש והישיבה. יהודים התפללו עברית, למדו תורה, ישבו על התורה. כל עיון היה להם עיון־קריאה במקורות משלהם. והיו יהודים שדברו בשבתות בלשון הקודש. כל שבכתב, כגון ספרי הלכה, ספרי יראים, שאלות ותשובות, אגרות־ידידות, ואפילו מכתבי־עסק, היו בעברית. אבל הללו היו רק איים עבריים, נאות־דשא במדבר הגויים. איים ונאות־דשא של תרבות מקורית בתוך הים הגדול של לעז ומדבר של תרגום אינם בונים תרבות־עם. ואף אנו בישראל אין לנו אלא איים ונאות־דשא. שוב רק איים ונאות־דשא. ומה החידוש המהפכני? מניין התקוה לשלימות? קל וחומר בטחון מניין?

עתים אני מהרהר: היכן גבול המותר והאסור של התבדחות על חשבון עצמו הן של הפרט והן של הכלל? יש סבורים, כמדומני, שאסור לנעול בפני הליצנות שום שער, אף לא שער של קדשי החיים. וכבר נתחברה מסכת ליצנות מעונפת על כשלונו של הדבור העברי. רבים תלו עצמם בבדיחותה של אילן גדול: כל שפה מדוברת, אך בעברית מדברים. כביכול בעברית חוטבים עצים, מתייגעים ומזיעים. כיוון שארץ ישראל נקנית דרך כלל ביסורים, אי אפשר לכפות על אנשים מעונים גם ענויים של דבור עברי. מילי דבדיחותא שנאמרו על הדבור העברי בכלל ניתנות על ידי רבים ענין גם כלפי התביעה לשמירה על רוּח הלשון, על צחותיה ועל מקוריותיה. אומרים הם: הנח להם לבני ישראל, ידברו היאך שידברו, יכתבו בשפה משובשת, יגמגמו, יסרסו, ילעזו, תן להם לענינים שיזרמו לפי תומם, ולבסוף יצא משהו. מה יצא? יצא מסתמא עגל מבוהל ומבולבל, בן פקועה או סנדל, ללא תואר, ללא חן וללא טעם.

מה גורל צפוי לאדמות נטושות ללא פיקוח, למשקיות שאין לה תכנון, לחנוך פרוע? אף שפה עשויה להיות פרועה. פרועה לשמצה, שהדורות הבאים יתביישו בה. אף שפה המתרחקת ממקורותיה ללא שכל בוחן והשגחה מכוונת עלולה לצאת לתרבות רעה, לכיעור מבהיל, לז’רגון. ז’רגון עברי או עברית ז’רגונית בישראל – זו היא דמות־בלהות, שאינה כלל וכלל בגדר דמות־בדים.

ומה החשש לחטיבת עצים בעברית – כלום לא באנו לכאן על מנת לחטוב עצים ולסקל אבנים ולייבש ביצות ולרפא שממות? אשרי חוטבי העצים לבנין בית המקדש הלשוני. אך לפי שעה מקדש הלשון עודנו עומד בחורבנו, ולא עוד אלא שמלאכת ההרס גוברת והולכת. עוד מצויים בינינו קצת אנשים שהביאו עמהם זמרת הלשון מבתי המדרש שבגולה, מן הסידור, מספרות ההשכלה, מפרי־רוחם של סופרי המופת בדורות האחרונים. אבל הם פוחתים והולכים.

*

אנגלית נכונה היא מושכל ראשון, ואילו עברית נכונה חשודה על המליצה. אך שונאי המליצה העברית שטופים דווקא במליצות לועזיות. מתוך שיגרה אנו אומרים מחלצות המליצה. לאמתו של דבר, יש גם סמרטוטי המליצה. וכנגד מליצה צחה מוצא אתה מליצה עכורה, מבולבלת, מפוספסת, סלנגית, מבסוטית.

הבריחה מן העברית הצחה, הברורה השקויה לשד הנשמה הישראלית, המקוטרת כל מור וריח־ניחוח של תורה ומסורה, היא בריחה מיגיע־כפים כשר וישר. כמוה כרדיפה אחרי הבטלה, החקוי וההתבטלות. אכן, קל לדבר לועזית, קשה לדבר עברית. אף קשה לדבר ארציישראלית, כלומר, לחיות ארציישראלית. אך אם לא ידברו עברית לאלתר, כיצד תהיה מדוברת בזמן מן הזמנים? אם דורות־רצופים לא יתייגעו עליה להבליע לתוך העצמות, הכיצד כל עצמותינו תאמרנה אותה ואימתי תגיע שעתה להיות בפינו חג הטבע?

המתרחקים מן העברית המקורית הם, בכוח מכל מקום, מרחיקים נדוד מישראל. הם מהגרים בכוח.

כ“ט באב תשי”א.


 

עצמיות ועצמאות    🔗

העצמאות חוללה תמורה כבירה הן בסדרי חיינו והן במערכי רוחנו, שינתה מנהגים, זעזעה אמונות, והפכה על פיה קערה מלאה השקפות והערכות, ואין צריך לומר שטבעה את חותמה על דברים שבין אדם לחברו ובין יחיד לצבור. רבים התחילו לצעוד אחרת, מי חיילית ומי קצינית. אחרים חדלו לצעוד לגמרי, מכיוון שיצאו מכלל הולכי רגל ונעשו בעלי־כלי־רכב, נחבאו לתוך כלי הרכב ואין רואים אותם. לשעבר היית יוצא לרחוב ופוגש לפעמים חבר זה או פלוני. כעת אינם נתונים כלל לפגישה. עלו בסערה לאיזו קומה שניה או שלישית של המציאות ולא כל אדם זוכה לראות אותם פנים אל פנים, אפילו אם יבוא לפניהם בהשתדלות לייחד לו ראיון או חצי־ראיון מקץ עידן או עידן ופלג־עידן. למעשה אין האנשים הללו חיים אתנו במציאות אחת, לא במציאות של תורים לאוטובוּסים צפופים ולא במציאות של כל יתר הטרדות והדאגות, שהן מנת חלקם של אזרחים פשוטים. הם, כאמור, שרויים בקומה עליונה או בחלונות הגבוהים. נמצא, שכל אחד מהם הוא מעין אדם העליון, או בבחינת גבוה מעל גבוה. אין טעם להתעלם מהופעתו של אדם חדש בינינו.

____________

העצמאות העניקה לנו הרבה כלי־רכב נכסי דניידי, והביאה לעולמנו סוג אנשים חדש, אנשי דניידי; היא העשירה אותנו, ברוך השם, גם בנכסי דלא ניידי, באדמות נטושות, ונטעה בלב כולנו בטחון לקיומנו הקיבוצי בארץ, אף הגבירה בנו את התקוה לכינוס פּזורי עמנו, משא נפשם של כל הדורות בישראל. חובה להגיד באמת ובלב שלם, שאנו שמחים לא רק על היציאה משעבוד, כי אם גם על הכניסה לחירות, כלומר לעצמאות, היינו לחובת מלכות והנהגה, שררה ושלטון, שהם תנאים ראשוניים, הכרח אפילו אם יגונה, לקיבוץ הגלויות ולבנין המדינה. אולם איש ישראל, עמוד הכן! שמור על סגולת היקר של נשמתך הישראלית; זכור ושמור את הנקודה היהודית. אל תזניח אף קוצו של יוד מן הערכין האנושיים והלאומיים שטיפחת במשך דורות. דע, סוסי המדינה אצים־רצים ומרכבת השלטון דוהרת קדימה. ובגודל המרוצה והדהירה נושרים בדרך הרבה עשׂין ולאוין, הרבה דיברות יקרות, הרבה נימוסים טובים. בסערת המאורעות ובגיאות הכוח עלולים להתערער ולהתדרדר עיקרי האני מאמין האנושי, והיהודי לא כל שכן. וכשהללו מתערערים ומדרדרים…

__________

האידיאולוגיה היא בטלנית. זה היה כלל מוסכם, אם כי לא כתוב, במגילת הזכויות והחובות של תנועתנו הלאומית. אין זאת אומרת, שלא נתקיימו ויכוחים וחילוקי דעות ודיונים מפולפּלים. נתקיימו. אלא שהם סובבו לא על עסקי קנין ובנין, כי אם על סעיפים שבתכנית הישובית או המדינית. מלכתחילה ביקשו להסיח את הדעת משאלות הקוּלטוּרה. הכוונה היתה רצויה: להתרחק מן המחלוקת ולשמור על האחדות לשם המטרה הסופית. אבל כלום הישוביות והמדיניות יש להן מציאות בלי בסיס רוחני? התשובה היתה: אנו עם עני ואיננו יכולים להיפנות לאידיולוגיה. אותה מידה של זהירות, שלא להיכשל חלילה באידיולוגיה שנקטו בכינוס הראשון, שפירסם את התכנית לשיבת ציון, נתקיימה בנו עד היום. מה תימה שתכנית זו, שבאה לעולם לפני שני דורות, לא נתבהר עדיין תכנה. אידיולוגיה פסולה בתחומי הציונות. אך אחרים, העוינים את התקומה הישראלית, בין בגלוי בין בסתר, משחיזים כנגדנו את האידיולוגיה דווקא. שומרי ישראל ינומו וישנוּ. וכל פעם שמתגנב להם בשעת שנתם צליל בן צליל של תביעה אידיולוגית, הם מתעוררים בגודל בהלה ומגרשים את הבטלנים באמת הבנין.

__________

מי יתנני רוח השיר אארוג אף אני שיר המעלות לבונים. אך מה יעשה מי שאינו יפה־שיר, כלום פּטור הוא משום כך מלהגיד מה שחושו אומר לו? והחוש אומר: טובה דרך־ארץ עם תורה; גדול בנין, שהונח ביסודו שאר רוח. אפילו דור אחד אינו יכול לפטור עצמו מהעמקה רעיונית. ואַל תאמר לכשאפנה מן הבנין אתן את דעתי לחקירות ואברר את השקפותי על אדם ועולם, עם וחברה, דת ומוּסר, אף איכנס לפרטי הסוגיות של תרבות ונוי, פולחן אישי או ממלכת בני־חורין, ספרות ישרי־לב או שירת “מה יפית” ו“מה טובו” ו“עלינו לשבח” לרשות, לשרים ולשררה. אל תאמר לכשאפנה. לא תפנה. אדרבה תשתעבד יותר. שעבוד גורר שעבוד. שעבוד הפה והקולמוס גורם שעבוד הלב והמוח והמצפון.

__________

בתקופה רבת פעלים ישוביים וכיבושיים מדיניים אנו מצווים על אחת כמה וכמה להעמיד כנגד הגלגל החוזר של המעשים הדוהר קדימה, כוּר מצרף לזיקוק המחשבה, לטיהור המידות, לבחינת השיעורים, להאטת קצב הרהב. טחנות המעשים במרוצתן מרסקות נשמות.

__________

כאחד עם זקיפת קומתנו הלאומית במדינה ירדו לתוך עולמנו נימוסים, שכרוכה בהם סכנה להנמכת קומתנו האנושית. כמה מן הנימוסים הם חקוּי למקולקלים שבמנהגי אומות העולם וכמה מהם גידולי בית של דורות מישראל, מחוסרי בית מולדת. דרך משל, הגבאים ובעלי ה“טקסה”, הפרנסים וראשי הקהל שלנו שימשו במקום שרי מדינה ומושלי מחוז וסרדיוטי הכפרים. ובכל זאת נבדלו לטובה מבעלי האגרופין והשליטים של הגויים, הואיל והם ישבו בתוך עמם ולא נתבצרו בהיכל שרים. חרב ושרביט מושלים לא היו בידם. לכל היותר החזיקו רצועה. ומעלה יתירה להם, שלא היו לבושים מדים ולא התנוצצו בכפתורים. הלבוש והכפתור המתנוצץ טובעים את חותמם על התנהגות האדם. אבל ניתנה האמת להיאמר, שפעמים הלבוש והכפתור המתנוצץ מרככים במקצת את האופי ומחייבים לגינוני נימוס לפחות. אך לנו אין מסורת של גינונים מתנוצצים, לכן חוששני שמא תהיה בנו מעין מזיגה של שני הקלקולים ויופיעו גבאים בכפתורים מתנוצצים, היינו פרנסים מחוסרי מסורת של נימוס; מנהיגינו יהיו לא שרים, אנשי־מעלה, כי אם ראשי קהל אנשי־גבוה, וישגשגו אצלינו החלונות הגבוהים.

__________

הטקסים והמסיבות הרשמיים והרעשניים עולים לנו ביוקר ממון ובזול־אדם. רצוני לומר, הם מטילים זילותה בכל אותו המון בית ישראל, שאינו זוכה להימנות עם הקרואים למסיבות, הפומביות והחגיגיות החצי־פומביות, שעליהן מודיעים, כמובן, למחרת שהיו צנוּעות מאד. הגעו עצמכם, מסיבות וחגיגות מתקיימות דווקא לעתים קרובות, אם מטעם אנשי שלטון ואם מטעם מוסדות מכובדים. מי מוזמן לשם? שוב פּלוני ופלוני. יש במדינה כמה מאות יהודים המחזרים או שמחזירים אותם על כל המסיבות, הנעים־ונדים ממושב־מוזמנים למשנהו. הם מרימים כוס והם שותים את הכוס, הם מברכים והם פוסקים אמרות־כנף, כגון המדינה היא מדינה. חוגי הממשלה – הם; כנסת – הם; קונגרס ציוני – הם. הנחת אבן הפּינה – הם; העלאת עצמותיו של הרצל – הם; כל טקס – הם. הם ברוב בנין וממילא רוב מנין בכל עצרת עם, בכל קבלת פנים. ואנו, פשוטי עם, עומדים מרחוק, מרחוק, מרחוק. ואילולא כתבי העתונים, המזדמנים באיזה אורח פּלאי בכל כינוס ועצרת ומעמד חגיגי ורואים הכל ומתרשמים הרבה ומפיצים את רשמיהם ברבים על דפי העתונים, לא היינו יודעים כלל מה פּגישות נלבבות מתחוללות בחלונות הגבוהים. ברם, לפעמים מתעורר רושם כאילו לא נבראה המדינה אלא בשביל אותן מאות מספר של נכבדים המופיעים בכל המסיבות. הם המחותנים הראשיים של כל הענין. שלהם החתונה.

__________

מתפּשטת והולכת בעותונותנו כתיבה משונה, שאיני יודע מה תואר הולם אותה. אין היא כתיבה רשמית, על פי השראה מגבוה. היא כתיבה מטעם, אך אלמונית, ודווקא ללא כל השראה. מחברי המאמרים הראשיים לפנים היו מדברים בשם אנחנו. אבל הכתיבה החדישה, בין במאמר הראשי בין בתיאור המקרים השוטפים, אין בה לא אני ולא אנחנו, אלא הכל לשון נסתר: יודעי דבר מעירים; חוּגים ידועים מציינים; הקרובים לענין סבורים; מקורות מהימנים מפרשים. נמחקו מן הסידור אנכי ואנחנו, אתה ואתם. יש רק הם. מי שהוא. אלמוני. איזה סתם.

__________

אין שום טעם להגיד דברים כבושים או לצעוק חמס על מנהג רע שנתפשט בידי יחידים לרכז משרות וכהונות מרובות. ומה אם נצעק? לא יועיל. יוסיפו לרכז. ואם נצעק הרבה יזכה אחד בעל רוב משרות במשרה חדשה של קצין ההכחשות, שיצא מפעם לפעם לטפּח ולהגיד להד"ם. אין ריכוז ואין רדיפה אחרי כסאות. ואם לא נצעק, אלא נשאל בלחש מפי פּלוני המנצח על חלוקת המשרות: היתכן? מה יושר להעמיס על כמה אישים במדינה רוב משימות? הלא נבול יבולו האנשים, יפלו תחת עומס המשא. ואף המשא עצמו יפּול? המפעלים ידולדלו; המכונה לא תדפוק כראוי; המדינה תסבול; הענינים יהיו יגעים; הציבור ירטון. אם זאת נשאל בלחש, יענה אף הוא לנו בלחש מלוחש: ומה עצה בפיך, חכם שכמותך? אדרבה, תן לנו אנשים. אין אנשים. אך כלום באמת אין אנשים? האומנם עם ישראל עני כל כך באנשים ואין לנוּ אלא קומץ אישים רב־משימות, הסוחב בכל העוּלים? אם כך – עצוב באמת. ומאידך גיסא, כלום ינסו לחפּש אחרי אנשים, למשוך כוחות, לגלות כשרונות? שמא כדאי לנסות.

__________

צנע, צנע, צנע ואיים של מותרות, של שפע, של בזבוז, של פּאר ומשתאות. מה מתחולל כאן בישראל? ויאכלו וישתו, אך לא ויחזו את האלהים. אף הטקסים הרשמיים נושאים בחטא זה.

__________

מעטה הבקורת; אולי משום כך מרובה ההשמצה. גדולה המרירות בחשאי; אולי לפי שנחשולי מתיקות החונף, החייכנות והמשרתיות משתפּכים בפרהסיה; מנסרת במדינה צווחה על ערב־רב הקולות; אולי משום שאין קול המון כקול שדי ואין דעת הקהל; הרבה יחידים מתהלכים בינינו כאבלים; אולי משום שראשי העם חוגגים תמיד.

__________

אף על פי כן אשרינו ושוב פעם אשרינו, שזכינו להיות יהודים חייםי בישראל הפּורחת, הגונחת, הקובלת, הנאנקת בתורים, הקולטת, הסובלת חבלי משיח. ובלבד שנזכור תמיד, שמשיח לא בא עדיין. אין לישראל משיח שכבר בא. לישראל היה הווה ויהיה רק משיח המופיע ובא. ישראל לא נגאל עדיין. אף האדם טרם נגאל.

__________

יתכן כי יון ילדה את היופי. אבל ישראל לכל הדעות ילדה את המוסר. אומתנו היא אם המוסר. ואֵם אינה אומרת גזורו. אין ישראל יכול להגיד מוּסר אדם לחוד ומוּסר עם לחוד; גזל בין אדם לחברו אסור וגזל המדינה מותר; שמע, ישראל ה' אחד. ישראל וה', חומר ורוח, עשיה ואצילות, ארציות ושמימיות הם אחד. וזה שאמרו: ישראל ואוריתא, חד הוא. בטבע היהדות גנוזים חוּקי מוסר, שרק בכוחם ועל פיהם יהיה לה קיום. גזירה היא ואין לשנות. אין גזורו בתורתנו, אבל גזירה היא גזירה. היהודים היו תמיד עם אידיאולוגי.

__________

החברה והמדינה משוּלות לבית לכל דבר. כבית הן זקוקות לעין צופיה הליכות הבית וליד מטפלת בתיקוּן בדק הבית. אם לא שקדו שומרים ומחנכים, מבקרים ומוכיחים, לפקח על סדרי הבית הקיבוצי, המשכן לעם, לכל אזרח ואזרח שבעם, לנקות את מוצאיו וּמבואיו, לטאטא את האשפה, המצטברת כמעט מדי יום ביומו לערימה חדשה, לזרוק על רצפתו מים טהורים, לשפשף את זגוּגיות חלונותיו ולהעמיד לאחר “הסידור” כל כלי וכלי על מכונו, לשמור על מזג האויר הטהור בבית ועל אור הצחצחות שבחללו, אם לא שקדו שומרים כאלה שוא עמלוּ בוניו בו. אפילו כיתה אחת של תלמידים אינה יכולה להתקיים שעה אחת בלי מנצח על להקת קולותיה ורעשיה. החברה והמדינה זקוקות למורי־דעה ולמורי־דרך, לצופים ולמוכיחים, למגידי־מישרים וליועצים טובים. העתונות עשויה לשמש בית היועצים, מין מורשון עליון, אמנם, לא בית הנבחרים, – אבל בית הבחירים.

יכול העתונאי להיות אחד מאנשי השרת המועילים, ובלבד שיכוון את לבו באמת להיות מורה להועיל, ושלא תהא לו שום פניה חוץ מחשק התיקון. רשאי עתונאי אפילו לצעוק, אם הוא צועק באמת על העוול ומתריע כנגד החמסנים. אבל מה דינו של הצועק חמס רק משום כך בלבד, שאין נותנים לו גם כן להיות שותף לחמסנים? ומה דינו של מגלה מוּמים – שגילוייו לעצמם נכונים הם – הבא לעשות מוּם שבחברה שלב־עליה או מקור־פרנסה לעצמו? סימני היכר אלה וכיוצא באלה מבדילים בין עתונאי אמת לעתוני־שקר. אבל כיצד יכול אתה להכיר סימנים מתוך כוונות המסורות ללב? למזלנו יש גם סימנים גלויים ובולטים, לעתים אף מנקרים את העינים. תדע לך, האוהב ביתו טורח כפי השיעור ובמידת הזמן הדרוש על תיקוּנו, על סידורו וּמישטורו ונקיונו והוצאת אשפּתו והורדת אבקו. ואילו ברוב השעות הבית קופא על סדריו ונוהג את חייו החרישיים. שונא ביתו מרבה תמיד מדנים וטיהוּרים וסידוּרים. הוא רץ מפינה לפינה ומטאטא בידו. לעולם שרוּי ביתו במצב של ערב־פּסח והוא כל השנה יושב על המזוודות ועוסק בביעור חמץ. כיוון שהמטאטא פּעיל תמיד בידו עמוּד האבק עומד בין כתליו. תראה עתונאים הניזונים מן השערוריה, אפילו כל דברי הביקורת שבפיהם אמת הם, אינם מתקנים כלום, אף אינם מתכוונים לתיקון. אדיר חפצם שיהיה עמוד האבק חופף תמיד על הכל. הם מבערים כל יום ויום חמץ. וכשאין חמץ ממציאים אותו. מן השערוריה הם יונקים, מן השריפות הם מתעשרים, אף לא מן השריפות, כי אם מן הבהלות והאזעקות על השריפות. כשהם משבחים הם מסבכים וכשמהללים הם מחללים. לא איכפת להם שכל המדינה תהיה בעיני הכל כשער האשפּות, ובלבד, שהם, אשר על המטאטא פּרנסתם, יהיו עסוקים ומבוהלים ומבהילים.

המטאטא הוא מטה לחמם ותחלוּאי המדינה בית־הבראה שלהם.

ו. באלול תשי"א.


 

על הדור המדבר    🔗

ממה נפשך, אם עושים דור המדבר סמל לכל דור המעבר, שדינו לעלות לעקידה לשם גאולתם השלימה של הדורות הבאים, הרי חובה לדרוש כמין סמל, בחינת מעשי ראשונים סימן לאחרונים, גם את כל המקרים שבאו לנכנסים לארץ הבחירה. על עצמותיהם של דור המדבר הוקם בית־המקדש ומלשד העצמות ניזון ופרח ישראל. אבל ישראל לא נושע לעולמים. אין גאולה לצמיתות. דור המדבר מת, אך השבטים חיים וקיימים. כל שבט לבדד ישכון. ריב בין שבטים ומדנים בין מפלגות ומלחמת אחים ומשאות שוא ומדוחים והבעל מרקד בין עובדי האל והחורבן בא כחתף.

__________

מושג דור המדבר טעון, לפי דעתי, עקירה. כל דור תועה במדבר וכל דור חייב לגאול את עצמו. לעם יש חזקה על ארצו, אבל אין לו חזקה על אשרו. המדבר אורב לו בפנים ארצו ובקרב לבו. דור הולך מן המדבר ודור בא אליו. לא דור המדבר הוא דור המעבר. אדרבה, הדור הנגאל הוא דור המעבר. הגאולה היא בין השמשות בין שתי תעיות. בחיי עם בין־השמשות תופס כמה יובלות.

__________

הרגל־מורשה לשנן בפינו מלים על קץ הימין ועל הגשמת היעודים הנשגבים ועל מועד החזון. סתום חזון, אדם! מי יתן ונלמד את לשוננו ענוה. מן החרכים של חזון מציצה חזוּת קשה, נבחר לנו מלים פשוטות יותר, אף מחייבות יותר. תועי־מדבר אנו כאבותינו. נופי־תרבות הם רק בחלקם נאות־מדבר ממש. רבים מהם הם חזיונות־שרב.

__________

הגאולה השלימה תבוא רק לאחר שתתפשט ארץ הבחירה בכל המדבריות וייעקר המדבר גם מן הלבבות ויופיע לעולם האדם השלם.

__________

כשם שאין עם נגאל לצמיתות, כך אין הרגשת עצמו בן־חורין בלב הפרט אלא נס עובר. “השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין” – פסוק זה הוא רק צד אחד של המטבע. ראוי לכל אחד לפסוק על עצמו גם פסוק זה: היום בן־חורין, אבל מי יודע אם גם מחר אתהלך בקומה זקופה ורגש הגאון והחירות יהיה חי וקיים בלבי.

__________

מעשים משונים התרחשו לעינינו. עמים שפכו דמם על חירותם, ופתאום לפתע באפס־יד, באפס־רצון, ואולי בכוונה וברצון, קמו ושברו את לוחות הברית של החירות וקשרו לידיהם רצועות של תפלין העבדות. מהם קשרו תחילה תפלין של ראש ומהם של יד. מהם נעשו גרי אריות ומהם מתוך אהבתי את עריצי.

__________

דומה שעול החירות אף הוא סבל קשה לרבים.

__________

כשם שכל דור נולד ושממות הבערות ברוחו, כן כל דור עולה מן המדבר הזרוע בלבו.

__________

פליאת רבים: עם של משוררים והוגי־דעות יצא לתרבוּת רעה ונהפך לעדר של חיות רעות. ומה הפליאה? היא הנותנת. ככל שמרבים קידמה לתוך התרבוּת ומפליגים הרחק ממדבר הבערוּת כן מתקרבים פעמים לתוך פראות היצרים. רכבת התרבוּת באה עד התחנה האחרונה – יש, כנראה, תחנה שהיא אחרונה – וחוזרת על עקבותיה. מכל מקום אסוֹּר להסיח את הדעת מן הדבר, שכשם שאין חזקה על האושר, כן אין שטר על הקידמה. אפשר להתקדם לתוך החושך, לתוך השממה, לתוך הבערוֹּת, לתוך אבדן צלם האדם.

__________

היכלי התורה והמדע, בתי מקדש לאמנות, המקררים החשמליים וראי־רחוק בכל בית, לא יצילוּנוּ מן הקסרקטין.

__________

זוכר אני רבים מהם. הם שרו בהתלהבוּת, בכלות הנפש, בכל להט נעוריהם: “לא אל, לא מלך ולא שר”. ואיככה עברה אותם לפתע רוח אחרת, רוּח של התבטלוּת והכנעה? נשרים נעשו עורבים, ועורבים נעשו יונים הומיות. הללו הומים והללו מהמים שיר חדש, שיר “הנותן תשועה”. שונאי עריצים לשעבר אימתי למדו להיות כורעים ומשתחווים לפני צלם־אדם, לפני פסל הכוח והשלטון? רגליהם המרדניות איכה הסתגלו לריקוּד של “קדוש”. איזה יד נקלה ארגה לתוך מחשבתם בת החורין שעטנז של קידמה ומרתפי־עינויים, אחוות עמים ועקירת המונים ממולדתיהם, קוממיות ונפילת “כורעים”?

__________

היסטריה של קדושה סורה רע; קל וחומר של סיטרא אחרא. ושמא כל שריטה בבשר נובעת מן התאוה לשפיכוּת דמים.

__________

ענין בעלי התשוּבה הוא סוּגיה חמוּרה. רבים התלבטו בה. כלוּם חטא נעקר על ידי תשובה? ומה הדין אם פלוני עושה תשובה גם על התשובה? נניח שגם העושה תשובה על התשובה אסור להרהר אחריו, אבל כמה פעמים מותר בכל זאת להתחרט ואף להביע את החרטות בקול רם? מסתבר שתשובה פעם אחת אם היא בלב שלם, היא דבר כשר, אבל האומר אחטא ואשוב בוודאי שאין מספיקים בידו. בין שני הקטבים האלה יש בוודאי איזה אמצע. והיכן האמצע? וחמורה ביותר סוגית ההטפה בבעלי התשובה. מי שנכשל פעם אחת לעצמו כלום מותר לו להיות מורה־דרך לאחרים? ואם הוא נכשל הרבה פעמים לעצמו לא כל שכן. ויש בני אדם הקופצים בתמורותיהם מן הקצה אל הקצה, כגון היום צמחונים וחסידי־גאנדי, כהני ההבלגה, ולימים הם ראשונים למטיפי דת הכוח או כוח הדת. וכל פעם שהם מחזיקים בדעה זו הם מחזיקים בה בקנאוּת ומפרסמים אותה בריתחה ושופכים אש וגפרית על הכופרים ומאיימים עליהם בענשי־גיהנום בעולם הזה או בעולם הבא. את עברם של עצמם הם שוכחים. אבל אחרים הם זוכרים תמיד להדריכם באורח הישר בעיניהם לאותה שעה, ולהנחותם דווקא במקל חובלים. מכל מקום אפשר לחשוד בהם שאין הם גורסים כלל דעות, אלא אמונות, ואינם מניחים כלל מציאותו של יריב ומתנגד, אלא מי שאינו תמים־דעים הוא מין ואפיקורוס. ובכן, נניח שמותר להחליף הרבה פעמים דעות, אבל כלום מותר גם להחליף אמונה באמונה וקנאות בקנאות?

__________

“הבו לנו תרבות קולקטיבית. קצנו בתרבות אינדיוידואליסטית” – קורא פלוני. רצונו לומר, כנראה: קצנו באינדיוידיאום, כלומר, ביחיד, באדם. אדם במה נחשב הוא? משול אדם כחרש שוטה וקטן וערכו כקליפת השום.

אדם הוא תולעה או נמלה, כן, נמלה, הבו לנו תרבות נמלים. קצנו בתרבות אנשי־לב ובעלי־נפש.

___________

כל כך הרבה באי־כוח ואין כוח; כל כך הרבה נציגי־צדק והצדק לא יעמוד; כל כך הרבה שופרות של אמת והאמת כאוב מארץ קולה; כל כך הרבה התלהבות ואין ניצוץ אש; כל כך הרבה רוממות השויון בגרונם והשויון מושפל עד שאול תחתיה; כל כך הרבה מגיני־עם ויד העם תקצר; כל כך הרבה מפיצי־תרבות ודרכי התרבות אבלות; כל כך הרבה חכמי־נימוס והנימוס עובר ובטל; כל כך הרבה פרסי־ספרות והספרות נחבאת לה; כל כך הרבה הצגות־בכורה ומה זעום נזיד העדשים של אמנות הבמה.

__________

כשם שבארה של מרים היתה מהלכת אחריה לכל מקום כך המדבר מהלך אחרי יוצאיו לכל מקום והגלות מלוותם לארץ הבחירה. כל האומר כבר נגאלתי הריהו גורם לעצמו שקיעה לתוך מ"ט שערי הגלות. אין גאולה אלא על העתיד.

__________

דברים שראוי לזכור תמיד: קל יותר כיבוש הארץ לישראל מאשר כיבוש ישראל לארץ; גלות ראשונה לעם – גלות בבל – קצרה יותר מגלות שניה – גלות אדום; שלום על ישראל ואהבת ישראל מצויים יותר בחוץ־לארץ מאשר בארץ; אילולא הקדימו בני ישראל נעשה לנשמע לא היו מגיעים כלל לעשיה מחמת רבוי חילוקי־דעות בחלק ה“נשמע”; לך לך מארצך וממולדתך היא סדרה שלישית בתורה; מכל מקום חפזון היציאה מן הארץ גדול אצל בני ישראל מן החפזון ביציאת מצרים.

__________

מי פילל ומי מילל, כי קיבוץ גלויות יחול בתקופה של פיזור הדעות ופילוג הלבבות, שלא היו כמותם בכל שנות גלותנו, וכי שיבת ציון על כנפי נשרים במרבד הקסמים שבמרומים תהיה כרוכה במציאות של מטה, שהיא בחלקה זחילה בפני תקיפים מכאן ועריצים מכאן? אף חכם לא ראה את הנולד הזה.

__________

האם לשם כך ברחו נערי ישראל לפני דור מעל אדמות גונטה וכמלניצקי, מתחת שלטון הרשע של יורשי איואן האיום, ורבים נמלטו זה לא כבר מבתי־כלא וממחנות־כפיה וסילוק, כדי לצאת כאן, על אדמת הנביאים, במחולות־מחנים ובשירי הלל ושבח לכבוד רום מעלתו של איואן האיום, שקושרים לראשו כתר גאון וצדיק יסוד עולם כדי להקים מעם המתים את רוחו האכזרית?

__________

אמרנו, צפינו, חלמנו: פה בארץ התחיה, תחת שמי התכלת, לכשיתקע בשופר גדול לחירותנו, יקום לנו דור־נערים שכולו תכלת וזוהר האמת, כולו דור שאינו נותן את צוארו בעול אדונים ואף לא דובר חנף באזני האבות; דור גאון וקוממית, שוחר טוב וחירות; דור לא למוד ציות ולא כורע לפני הבעל; בנים מקשיבים לקול לבם הישר; דור אשר לא יעלה תער על תלתלי גאותו עד זקנה ושיבה. והנה מי ומי הם ההולכים ראשונים במצעד הציות? בני הנעורים. הם הולכים ומתרוננים: ראשונים לציות עיור, לקבלת תורה זרה כפויה כגיגית.

_________

לעג להומאַניזם, קלס לרומאַנטיקה, הבוז לצמחונות, קלון לשוחרי כבוד הנברא בצלם כל הקורא תגר על מרתפי־ענויים מעלים עליו, שעלה ופרש לו למגדל השן.

_________

איזוהי מלכות חסד בימינו? זו הנותנת לבלתי־מרוצים את הזכות לברוח למדבריות; המתירה לרוצים בכך להיות לפחות קולות קוראים במדבר. אין עוד בזמן הזה מלחמת המדבר עם התרבות, אלא התרבות היא המדבר.

ימים באים ורבים הצמאים לדבר ה', לקריצת כוכב, למשב רוח החיים לפי תומם, לקול אנושי, יצעקו בקול גדול: המדברה! המדברה!

לא הומאניזם. אלא מה? הצד שכנגד להומאַניזם הוא קשיחות בכל, אכזריות לכל. התאכזרות לפרט ולכלל, לטף ולעם לזקן ולנער, גם לעולל בחיק, לשאר־בשר ולשאר־רוח. התאכזרות האדם גם לנפשו. ואם אין פרט ולא כלל, לא עם ולא משפחה, ואף האדם לנפשו הוא אפס ואין, מי בעצם מארגן לטובת מי סדר־עולם טוב ומתוקן יותר? מי בשם מי ולשם מי? אפילו נאמר שה“מה” הוא ברור כשמש ונכון כיום, בדוּק ומנוסה בתכלית המדע שאינו ניתן לערעור, עדיין קשה: מי לשם מי? בקעת עצמות מלמטה, ומלמעלה עולה שמש־צדקה וזורחת. על מי תשפוך השמש החדשה את זהרה? מי ירים כוס ישועות לכבודה? נערים גמולי משמש, עוללים עתיקים משדי אם, אנשים ששכחו לדבר בשפת לבם?

_________

ואולי אין זו עדיין סאה גדוּשה של אכזריות. שמא יש סאה גדושה ממנה. מנדבים מות לקרבנותיהם ונותנים להם היתר־יציאה לעולם האמת. הם מעניקים לנדונים מות מהיר ללא סיגוּפים וענויים. ומה יהיה אם חס ושלום תתחדש גזירה, שבוגדים ומרגלים, שמספרם מתרבה והולך, אין להם זכוּת גם למות בא כחתף ואינם שווים בנזק הכדוּר, אלא נדונים למות קר, אטיי, מות של צנע, של ניוון עקב בצד אגודל, עקב בצד אגודל? אז תעלה לרקיעים שירת הללוּיה לכדור הפודה ומציל. למרתפים ירדו הנידונים לחיי־ענויים וניוון לשיר שם במחתרת מזמורי תהילה והלל לנשמת התלין הקדום, הקדוש, בעבור שנדב מות חם, מות טוב, בזק.

_________

אנשי־שם, המשמשים מוּצגים בבית המשכּית של דעת הקהל, אין טיבם ומהותם מוחוורים כלל לצבור, ויתכן שאין הם נודעים לרבים יותר מכל אלמוני. המפורסמים, מאחר שהם נתונים תמיד ברשות הרבים, הריהם מוקפים ערפילים ואבק־דרכים המצויים במקום שעט־רגלים רב. אף תימרות אדי הקטורת סובבות עליהם ומאפילות על קוי דיוקנם. ענני הכבוד מחשיכים גם כן. אי אפשר לדעת עד היום מה היו ניצשה, למשל, מלאך, או שטן, חכם מחוכם או מטורף פשוט, משורר של סרתוסטרא או מרחיב פיו בפרוזה פיוטית, שהיא ספק מלאכת מחשבת, ספק להג חולה־נופל.

__________

כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. והואיל ואף החולשות נובעות מתוך איזה יצר, נמצא שכל הגדול מחברו חולשותיו מרובות ממנו. ודומה, שפועם בלב האדם מין יצר מיוחד לטעויות. מסתבר, החכם נתפס במיוחד לטעויות, שהרי הוא שונה הלכות ומוציא פסקי־דינים. אמור מעתה: כל החכם יותר טעויותיו מרובות יותר. חכם האשכולות מלא שגיאות לא כרמון אחד בלבד, אלא כאשכול הרמונים. מוסיף דעת מוסיף מכאובי־טעות לאחרים. דור־דעה הוא דור שגיא־שגיאות.

מהי היסטוריה? קב אחד מפעלי־גבורה וט' קבים מעשי־בגידה; נאד רחב כפתחו של עולם מלא דמעות עשוקים ובצדו כוס קטנה של ישועות ונחמות; אלף שקיעות וכחצי תריסר זריחות; קצת מהפכות, שהצליחו לתקן אילו קלקולים. והרבה מלחמות שהצליחו להחריב ערים ולהרוס ממלכות ולהשמיד עמים עד ללא שריד ופליט.

לוח דברי־הימים הוא בסך הכל לוח של אנשי־שם ואנשי־מופת, של חכמים, רוב מנין להרע ומיעוט להיטיב. וּגדולה הערבוביה ורב עיווּת הדין בהערכות מי שהיו. לעולם אי אתה יודע להבחין לאורות־רמיה של המיתוס והאגדה מי כאן תפארת־אדם ומי חלאת־אדם, מי אדם העליון ומי חדל־אישים. תולדות האדם הן בעצם לא תולדות האדם מן השורה, אלא תולדות האדם העליון או התחתון. הרעשנים משמיעים קולם; העם שותק או נדון לאלם. את ירושת הנצח חלקו ביניהם הטובים ביותר והרעים ביותר, הנעלים לאין־שיעור והשפלים ללא־גבול, הצדיקים והרשעים.בני־תמותה פשוטים, כל קהל הבינונים, אינם באים לידי ביטוי בשח־רחוק של אלמות. שם־עולם נוחלים רק יחידי־סגולה בוני העולם או מהרסיו ומחריביו הרבים. עלבון, עלבון. עלבון לשכל הישר. לרגש הישר. לא רק משה ואהרן שוכנים כבוד בהיכל הנצח. אף בני־קורח לא מתוּ ושמם ינון לעד.

כ“ד בסיון תשי”א.


 

מתבקש אדם ישר    🔗

אני מציע לפרסם מודעה, היינו, לפרסם מפעם לפעם מודעה, בזו הלשון: “מתבקש אדם ישר” או: “מחפשים אחרי אנשים ישרים. הם דרושים לנו”. איני רואה שום טעם כנגד המודעה הזאת, אבל מוצא אני הרבה טעמים ונימוקים בעדה. הרי מעשים בכל גליון של עתון, שמודיעים על מחסור בידים עובדות ועל ביקוש לאדריכלים, למהנדסים, לרופאים, לאחיות, אף למורים ולפועלים בעלי־מקצוע. ואול כדאי גם כן לעורר ביקוש לאנשים ישרים, פשוטים ומהימנים. רצונכם באסמכתא הסטורית, אף היא בידי. מעשה שהיה בדיוגונס, שהיה מהלך ובידו פנס או אבוקה לחפש אחרי אנשים ישרים. דיוגונס בפנס. אין פנסים נהוגים בימינו. לנו יש עתונים, אבוקות האמת. כל עמוד ועמוד אבוקה לעצמה. עמוד המודעות לא כל שכן. תחת הפנס תבוא המודעה בעתון.

__________

שואלים אתם: מי יתן את המודעות ובשם מי? אגיד גם זאת. מוסדות, מוסדות הממשלה, תאים של הכנסת, לשכות הסוכנות, מזכירות של ארגונים והסתדרויות שונים. לא איכפת לי אם גם חברות פרטיות ויחידים סתם, כגון בעלי בתים ודיירים, מולי"ם ותיאטראות, אנשי־עסק לסוגיהם, ואין צריך לומר עיריות, ועדים חברותיים, אף ועדים פרטיים, ועדים למען השלום, ועדים ראשיים ואף ועדים משניים. כי מי שנצרך לעצה ולהדרכה טובה, להתרת פקעת של אי־הבנות וליישוב סכסוכים וחילוקי־דעות ממשיים או מדומים, יפנו בקריאה פומבית: דרוש לנו אדם ישר. למען השם, חפשו ומצאו לנו קצת אנשים כשרים ומהימנים.

ושוב שואל המקשן: אנשים ישרים לשם מה? אשיב אף על כך: לרפואה. כן, פשוט, לרפואה. לרפואה ממש. לרפא קצת את תחלואינו, לטהר את אוירנו. כלום אין זה נימוק מספיק?

__________

מה? לא ברור? אדרבה, לכו נא ונבררה. נעין בענין בשקט, בשקט לגמרי. אין לנו חודש או שבוע, שאין בה עידנא דריתחה, כלומר, שעה רותחת ונרגשת. הרוחות מתרתחים ומתרגשים. הן מתוך ענין של קרח והן מתוך התלהבות של אש כנגד עוולות, מעילות וכל פורענות חברותית, שיש בה עברה וזעם. ובוודאי מתגבשים צדדים. הללו נוגעים בדבר מכאן והללו מכאן. והללו נוגעים בנוגעים בדבר משום שהם קרובי־משפחה או קרובי־דעה לראשי המדברים או לראשי העושים. ובכן, איזו עצה מטכסים בשעה שהציבור נעשה כמרקחה? ממנים ועדת־חקירה. הועדה צריכה לברר מי אשם, מי צודק, מי קלקל ומי יכול לתקן ולהועיל. תמצא הועדה דרך לתיקון או לאו, בעצם מציאותה יש משום תיקון, כי הכל מצפים לפסק־דינה הישר והצודק. הוי אומר: יש צורך באנשים ישרים. היושר עשוי לשמש סם לרפואה ממש. ולפי שאנשים ישרים אינם מתגוללים בחוצות, אלא מעטים הם, כשם שמעטים כל האומנים הטובים האחרים, כלום אינו מן הדין לחפש אחריהם במודעות?

__________

לא נתבקשתי להשיא עצות למדינה, לממשלתנו, לשום חוג וציבור. אבל מה אעשה ויש סוג של אנשים, אף אני נמנה, כנראה, עמהם, המחוייבים מעצם טבעם, ליתן עצות. זה מום בהם מלידה. משל הם נטלו מנה כפולה בעל כרחך. לאחרים נאמר על כרחך אתה חי, ואילו לאותו גזע־אנושי משונה נאמר על כרחך נוסף, והוא על כרחך עתה מטיל את עצותיך על הצבור. לא נתבקשתי להשיא עצות והריני נדרש ללא שאלוני. ובכן, דעתי היא, שבחירת ועדות החקירה על הרוב אינה נעשית כהלכה, ומכל מקום אינה נעשית על הצד הטוב ביותר. ולא עוד אלא שאין כלל גישה נכונה אל עצם הענין בשיטת הבחירה. ולו לעצתי שמעו היו משנים מן הנוהג המקובל במינוי ועדות החקירות. ויתכן שהשינוי היה פועל קצת מן הבחינה הרפואית האמורה לעיל.

__________

אין ברירה. מצוה עלי לברר נקודה זו עד גמירא. בדרך הטבע רוב מי־מריבה זורמים באפיקים ציבוריים, בתחומי הכנסת ומוסדות ההנהגה והשלטון, בתוך הגופים ההנהליים, ורוב טענות ומענות, סכסוכים ופילוגים, סובבים על ציר הקלקולים והקיפוחים המצויים בתוך המשרדים הסרים למשמעתם של רבי השררה, העומדים ליד ההגה. ומה אנו רואים? במשך חדשים ושנים מה אנו רואים? כל סכסוך הטעון חקירה וכל מכשלה או אפילו שערוריה ציבורית, שנתחייבנו להעביר עליה את תער הביקורת, מיד מושיבים עליהם ועדת־חקירה, הכוללת בתוכה לא פחות ולא יותר ממנין של אנשי־ציבור נודעים לשם, קרובים מאיזו בחינה לצד זה או לצד זה, ואולי גם לשני הצדדים, המשמשים גורמים למחלוקת, לסיבוך, לקיפוח. רצוני לומר, אוכלים נחמא בנהמא. מוסרים את הבירור הציבורי לקבוצת אנשי ציבור, יכה יוסי את יוסי, יתיר את הפקעת מי שנתון בתוך־תוכה של הפקעת. כלום יש הגיון במעשה זה?

___________

איני טוען להגיון. בסוגיה זו ובשעה זו איני טוען להגיון דווקא. ילך לו ההגיון ויעמוד על שלו. איני אפיטרופוס לו. אבל טוען אני לטובת הענין, לגוף הענין עצמו, שרוצים בתיקונו. ואני טוען לעם הרוטן, לקהל המאוכזב, לאיש מן השורה, המרגיש בחוש, שאין הענין נעשה כשורה. המוני אנשים עייפים מאכזבות, מריטונים, מלחישות, מבויישים ומרותחים מפאת רוב ועדות חקירות הטוחנות משהו שם בסתר, מבררים אילו ברגים חשאים בינינו לבין עצמנו, כלומר, בינינו לבין אנשי שלומנו, ולנו הקהל הרחוק הם מראים לבסוף או אצבע כפולה או אפילו פחות מעל קצה הצפורן. שום דבר, לתוכו של ענין, אינו נחקר, כנראה, ואינו מתברר כל צרכו, או שנחקר על מנת שלא לברר, או שמתברר במחשבה תחילה שלא להבהיר לאחרים. לא גר אנכי בארץ הזאת ועדיין לא ראיתי מעשה, שאיזו ועדת־חקירה או איזה בירור ציבורי יניחו את דעתו של מי שהוא חוץ מדעתם של האנשים, שועדת החקירה עשתה בעצם קיומה פעולה של טשטוש לטובתם.

__________

חלילה לי לחשוד בכשרים או בספק־כשרים. לא יעלה על הדעת להטיל פסול בועדות החקירה באופן כולל. אין ציבור עני ואין ציבור רשע חס ושלום, ובקרב אנשי הציבור הנודעים לשם מצויים מסתמא אנשי־יושר בכמות לא פחותה מבכל החוגים האחרים. אבל אין די באדם ישר. צריך גם מצב ישר. ורק האדם הישר במצב הישר יכול להועיל באמת כשיש צורך ליישר איזו עקמוּמית ולברר בלי משוא־פנים איזה סכסוך, ומה גם לעקור נגע. בטוח אני בדעתי והנני עומד עליה בתוקף, שאין זה לפי שורת הדין ולא לפי שורת היושר, שבכל הסכסוכים הציבוריים יתמנו אנשי־ציבור דווקא, היינו, אותם האנשים עצמם המתבשלים בתוך הקלחת הזאת ויש להם יד או אצבע בענין והם עלולים להיות חשודים על שמור לי ואשמור לך. אין זה מתקבל על הדעת שהם דווקא יתמנו לברר, לחקור, לפשר, ליישר, ועיקר הכל, להוציא את המרצע מן השק, להוקיע את הנגע ולהפיס את דעת הקהל, כלומר, להשקיט את הרוחות ולמעט את המרירות המצטברת והולכת בלב רבים.

___________

רואה אני רעה חולה במעשה זה, שעגו לנו חוג צר של עסקנים, המנהלים הכל, הבוחנים הכל, המומחים כביכול לכל, ועל פי מנין עסקנים מצומצם זה ישק כל המשק המדיני, החברתי והתרבותי שלנו. המנין הוא מצומצם מאוד. הוא מצומצם אפילו מגיע בכללותו למאה, למאתים, לשלוש מאות איש. היינו, אותן מאתים משפחות השליטות הנודעות. הוא מצומצם לפי שהוא מוגבל. משול הוא למעגל־קסמים. אין יוצאים ממנו ואין נכנסים לתוכו. אירעה תאונה במשרד זה, הנתון לפיקוחו של מוסד פלוני, נעשה קצר במכון זה, השייך לתחום מרותה של מנהלה פלונית, מיד מזמנים מועצת־בירור או ועדת־חקירה, מעין סוד־רופאים, מתוך אנשי־שלומנו. היינו, שוב אותם האנשים עצמם הקרובים אל התאונה, שתרמו לא מעט מכשרונם היוצר לכשלון. יש בענין זה קלקול הגיוני ומוסרי. מילא, הגיון ומוסר. אפשר להיות ולעלות בדרגה חברתית ומשרתית חשובה אף בלעדיהם. אבל יש כאן קלקול ישובי ממש. הקהל תוהה ותמה: מה מתחולל כאן? קשה מזו: הקהל רוטן. אין פגע רע מן הריטון. הריטון הוא רקב בבשר ובנפש; הוא חלוּדה לנשמות. הריטון אוכל את העם בכל פה. אוכל בכל פה ופה של המוני העם. הוא באמת חרב פיפיות. חרב המבקעה גם את העצמות. חרב אוכלת. כל פעם שעם חש ומרגיש בעוול, שאין לבררו, אין לפרשו, אף אין לדעת מקורו, בחושך יבוא ובחושך ילך, הריהו רוטן. העם בריטונו אוכל את עצמו.

__________

לעולם נאה והוגן להבין גם את הזולת. אני מוכן להשיג מה טעם מכוונים העושים את הדברים כך ולא אחרת. איזהו אדם ראוי להיבחר לועדת־חקירה? הוי אומר: החרוּץ, המוכשר. החרוצים והמוכשרים הם בדרך הטבע עסקני־ציבור ובעלי כהונות ומשרות מכובדות. מה נעשה וכל בעלי הכשרונות תפוסים במשרות – וכי משום כך לא נשתפם בועדות, שאין בהן מי ישמלא את מקומם? גדולה מזו. תפקיד ועדות החקירה להגיד דברן לציבור. ומי הם האנשים שדבריהם נשמעים לציבור? הוי אומר: הנודעים לציבור בשמותיהם. שוב מעגל־קסמים. אנשי־שם יכולים לברר לציבור. אבל אנשי־שם עסקנים הם. רוב עסקנים תפוסים, אוחזים במזבח מאיזו קרן. אבל מה ברירה יש? כיון שנצרכים לעסקן, לבעל־שם, לאיש החרוץ, והמוכשר, מורידים אותו מעל המזבח וגורמים לו ביטול מתרפ"ט עסקים ומשרות שיש בידו ואומרים: חכם ומוכשר ומפורסם אתה, הבה ונושיבך בועדה. אפילו תסרב לא יועיל לך. תשב בתוך הועדה, ואנו, לאמיתו של דבר, לא שמענו שרבים מסרבים. הקיצור, בין כך וכך אין ברירה.

___________

ועל כך אני חולק. הנני אומר: יש ברירה. ולא עוד אלא חובה למצוא ברירה ולהמציא ברירה חדשה למינוי־ועדות. ראשית, לא כל בעלי הכשרונות עסקנים הם, כשם שלא כל העסקנים בעלי כשרונות הם. נכון הוא, שיש בעלי־כשרונות לעסקנות ציבורית, המתבשלים תמיד בתוך הקלחת הציבורית. אבל אין כתר הבחירה לועדות־חקירה הולם רבים מהם. אותם במיוחד אין הוא הולם. אילו גם ניתן לשער ששום חולשה אנושית אינה טבועה בהם והם מסוגלים לבקר, לחקור, להורות ואף לפרסם ברבים מסקנות החקירה ללא קורטוב חולשת הדעת ומשוא־פנים, לא היה צריך להעמיס על מעטים כל כך תפקידים רבים כל כך. סוף־סוף הם רק אנשים ללא כוח ברזל. ואין להם פנאי. והרי דעתם מפוזרת בעסקים רבים. והקהל, הקהל העיקש, הקהל הרוטן, בשלו: הוא מלא חשדים כרימון אפילו לגבי כשרים, שאינם מוטרדים בכל עסקי הציבור.

___________

ואיני חושש לומר, שלא אלמן ישראל – המדובר גם במדינת ישראל – מאנשים ישרים ונבונים, שאינם ציבוריים כלל, אלא פרטיים לגמרי, נחבאים בדל“ת אמותיהם עושים את שלהם בתבונה וביושר באיזו פינה נדחת הרחק מדרך המלך של אנשי־שם וקרואי־מועד. פשוטי־אדם אלה אין להם שמות מצלצלים ותצלומיהם אינם מופיעים לעתים מזומנות בעתונים לכבוד כל פליטת־פה שלהם, אבל עליהם שר פרק ט”ו של תהלים: מי יגור באהליך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וכו'. אין שם בכל הפרק. כדאי לעיין שם. תאמרו: אינם בעלי־כשרונות. אבל זו מניין לכם? אפשר רק לומר עליהם, שאינם בעלי מרפקיים, ואם תמצא לומר, שאינם בעלי־כשרונות – מה בכך? כלום באמת סבורים אתם, שתרוודים גדולים הם כולם כאחד בעלי־כשרונות? בנאמנות אני אומר לכם, אין כשרון טוב ורצוי ונחוץ לישוב העולם מן הנאמנות. הכשרון לעורר אימון הוא הגדול בכשרונות. ובאמת דרושים לנו כסם לרפואה, אנשים כשרים, מהימנים, מקובלים לאו דווקא על הקהל הרחב משום שמפורסמים הם, רבי־פעלים וגדולי־כשרונות, אלא נעלמים ישרים, נחבאים איש־איש לתוך כלי מלאכתו וכל אחד מהם עוסק בתוך שלו ביושר ובאמונה. הנחבאים הללו אין שמותיהם מתנוססים על פני חוצות, אבל כל אחד ידוע ומקובל בתוך חוגו הקטן כבר־סמך לחוות־דעת ושיקול־דעת. מסתבר שצריך לחפש אחר הנחבאים האלה בפנס של דיוגונס או במודעות בעתונים.

__________

פזורי אחינו בארצות הגויים בדורות האחרונים לא היתה להם לא מלכות, לא שררה, לא כהונה ולא פקידות גבוהה משלהם. אבל היה להם מוסד מיוחד במינו. מופלא לאין שיעור, והוא מוסד הנאמנות. כל בעל עסק גדול, בעל טחנה, בעל בית חרושת, אף כל מוסד ציבורי, היה לו נאמן משלו. הנאמן לא היה דרך כלל בקי וחריף גדול ומצויין בכשרונות. הוא היה רק אדם מהימן. על הרוב לא ידע אפילו כהלכה חכמת החשבון לנהל פנקסים כדת וכדין. הוא היה רק נאמן על בעליו. הקופה מסורה לידיו. בין חשבון בין לאו, הנאמן לא ישקר, לא ימעל בכספים. הנאמן הוא נאמן. בידו מפקידים כספים, בידו מפקיד שר האומה את הרוח. נאמן אחד שקול כנגד כמה מומחים וחרוצים.

על הרוב תנאי לנאמנות פשטות וענוה. לאו דווקא עוקר הרים, אבל הולך מישרים.

מעין מוסד נאמנים היה גם כן מוסד השופטים המושבעים, שהיו מתמנים מתוך קהל האכרים ובעלי־מלאכה. אין לשונם מדברת גדולות ואינם מתהלכים בגדולות, אבל בכוח השכל הישר, המזג הישר, הם מסוגלים להתיר סבוכים. מכל מקום אין בהם ממידת החריפים, המנוסים, המומחים, העסקנים תמיד, שפעמים מסבבים יותר משהם מבררים.

__________

אני מציע מוסד נאמנים להושיב בתוכו מפעם לפעם אנשי שם מעט או אנשי־לא־שם, אנשים מאחורי המחרשה, מעל דלפק החייט ודרגש הסנדלר, מעל הסדנה או מעל דוכן המורים, אנשים בלתי ציבוריים כלל, אלא פרטיים לגמרי. ומובטחני שהם ירדו לתוך תוכם של הסיבוכים הציבוריים, יחקרו, יבררו, יפרשו כשמלה, יודיעו את מסקנותיהם בתכלית היושר. והקהל בחושו הנכון יקשיב להם, יזכה אותם באימונו. במוסד לנאמנים יתכבדו לישב אנשים ללא כהונה, ללא תגא, ללא משכורת, ללא כלי־רכב. ללא עדת פקידים נמוכים המצייתים להם. אנשי פרשת “ואתה תחזה”. עיין שם: כדאי לעיין שם.

__________

העם בוכה למשפחותיו. העם רוטן למשפחותיו. ההמונים נרתחים, מבויישים, מרי־נפש. נשמט מלבם האימון. מתמרמרים משום שהחיוּת יוצאת מהם לקצת אימון. אי אפשר לחיות בכפירה, ביאוש, בכל דאלים גבר. העם רוצה להאמין, הבו לו נאמנים.

ט. באלול תשי"א.


 

חתולים שחורים    🔗

לבתים יש חלונות; לחלונות יש וילונות מבפנים ותריסים מבחוץ.

חלונות עתים הם פתוחים עתים סגורים; עתים תריסיהם מוגפים ועתים גם וילאותיהם מופשלים.

אך חלונות לעולם טעונים עין פקוחה השומרת עליהם מפני כל פגע רע.

חלונות משוּלים לאבנים שואבות מבטים; חלונות מושכים, קוראים, רומזים: בואו, הרסו אלינו. קפצו במבואותינו אם ננעלו הדלתות בפניכם.

__________

בית אחד נפרצו חלונתיו. יצאוהו תושביו ולא נמצא מי שיעמוד בפרצים.

היה הבית שומם עד שעלה מתוכו קול יללה ויבבה.

לא ידעו הבריות יללה מהיכן, אף לא ידעו מי ומי המיללים. ולפי שלא ידעו שיערו השערות.

פעמים יבבת הרוח נותנת קול בכי תינוק; פעמים תינוקות בוכים כרוחות שורקות; ההקשבתם פעם לאנקת חתולים על מדרגות הבית במבוא השחור? הרי זו ממש להקת ילדים הפוצחת בקינה. גדולים חקרי קולות וניגונים. קול אל קול יען בלחן. ויותר ממה שקשה להבחין בין פרצופים ומראות־נוף ואורות וצבעים, קשה לדעת איזהו קול חתן ואיזהו קול אבל, איזהו צחוק ואיזהו בכי, איזהו קול באדם ואיזהו קול היצור המהלך על ארבע או קול הסוּפה המעוררת קנים הגה והי.

הבריות שיערו השערות. אמרו: משפחת אנוש נחבאה באיזו פינת־סתר ממטמוני הבית ומתנה שם את גורלה. אמרו: רוחות שוטות לוחשות שם סיפורי־זוועה; אמרו: תינוקות עזובים נתלקטו שם ומשוועים “איכה”. אך דעת־רבים היתה, שעדת חתולים פרצה לבית ועושה שם חינגה ביללה.

מיעוט ורבים הלכה כרבים. כיוון שרבים נמנו וגמרו: חתולים. משמע: חתולים. סתם חתולים שחורים הם. השמועה אמרה: חתולים שחורים בהחלט. וכלל לא במנין קטן אלא עם רב ועצוּם. חתוּלים עזי־פנים כנמרים, כולם שחורים. נבונים אמרו: נניח שאין שם חתולים כלל, או שהחתולים אינם דוקא שחורים, אבל אף שמועה על חתולים שחורים הוא ענין שחור, הנותן חרדה בלבבות. ובידוע, הוסיפו הנבונים ואמרו: הלבן הוא לבן רק אם הוא לבן בממש; ואילו השחור הנהו שחור אפילו הוא רק במדוּמה. בין כך וכך השחירו פני הבריות כשוּלי קדירה, וכל העולם השחיר לפניהם.

לאחר שיצא הקול על הבית שהוא משמש מעון לרוחות רעות, לילדים בני לא־טובים ולחתולים שחורים נמנעו לבוא בשעריו. מאחר שנמנעו לבוא לשם הוזנח הבית; הואיל וכלתה רגל אדם מן הבית נתקהלו לשם יצורים מרבי שריקה ויבבה, תאניה ואניה. ויהי הבית לחרדת אלהים ואנשים.

אוי לבית אוי לשכנו, כשם שתחילה נמצאו רבים שענו ואמרו, שראו במו עיניהם חתולים שחורים משתוללים במקהלות עם, כך נתרבו לאחר כך עדי־ראיה למרוצת חתולים שחורים שפשטה בין הבית השמם ובין יתר בתי־השכונה. נתבהלו תושבי הבתים הסמוכים וקראו לעצרת ויצא ממנה כרוז: הצילו!

תיבה פשוטה אחת והיא רבת־קסמים. אמר אחד “הצילו” החרוּ החזיקו אחריו רבים בקריאות נואָשות: חוּשוּ, הצילו. לא בבית האחד השומם פּשה הנגע, כי כל בתינו יוּכּוּ שאיה. טיהוּר! טיהוּר! לטהר את הבית האחד ואת כל הבתים אשר על סביבותיו!

נזעק עם רב. וכבר לא אמרו די בקריאות “הצילו”, כי אם פרצו לתוך בית היללות בזעקה גדולה והיו משוועים ומווחים בפיהם: תפשׂוּ – את החתולים השחורים! תפשׂו אותם! לא תחיה כל נשמה מהם! בפיהם צווחו ובמקלות אשר בידיהם היכּוּ ונתצוּ, נפּצוּ, קרקרו קירות. מעוצם המהומה והמבוכה יצאו לקצת אנשים עיניהם מחוריהם ולא ראו עוד שום מראה כהוייתו. השחור והלבן שמשו אצלם בערבוביה. היו שזימנו שחורים ומצאו לבנים; והיו שעל כל לבן צעקו בבטחון: הנה השחור־השחור. ובעלי־העינים הבוחנות הכריזו והודיעו: במו עינינו ראינו בריות שחורות אצות־רצות ומקפצות מבעד החלונות ולא נותר מהן כל שׂריד ופליט בין כתלי הבית הזה.

בעלי העינים הבוחנות הם התקיפים, ואין לדון עם תקיפים. כדברם כן הוא. כל השחורים נתפסו, גורשו במקלות, הושלכו החוצה. טוהר הבית. וסימן לדבר: לא עוד תאניה ואניה. לא אנקה ויללה. השלך הס בכל הבית. אדרבה, רבים שׂמו אזניהם כאפרכסות – אין קול ואין קשב. משמע, חסל פרשת חתולים שחורים.

שככו הרוחות: אף רואי־שחורות נרגעו. אָזל שחור והכל מבריק ומצוחצח מלובן.

השתפכה נחת־רוח בכל בית ובית ובשכונה כולה.

והיתה השמחה שרויה במעונות לאורך ימים אילוּלא נמצא אחד, שיש אומרים פּקח הוא ויש סבורים שהוא סתם בעל איפכא מסתברא, האוהב להשבּית שמחות, פתח ואמר:

– רבותי, לשמחה מה זו עושה? נניח, גרשתם מן הבית את כל החתולים השחורים, אבל כלום את החלונות סגרתם להעמיד עליהם שומרים? כלום את הפּרצות גדרתם, לבל ישרקו בהם הרוחות? כלום את הנקיקים והחורים סתמתם לקדם כל שואה חדשה? לא הרוחות לעצמן שורקות, כי אם הרוחות בנקיקים; לא חתול ננב, כי אם החור קורא לחתול; לא הבית סוּרוֹ רע, כי אם החלונות הפרוצים ועומדים כמתחילה. אף מזוזות הבית ומשקופו אך שברים־שברים הם. מה לכם מגייסים בבוא השואה עדת חוטפים ורודפים וציידים לחתולים השחורים? מוטב תתקנו את החלונות ותעמידו שומרים טובים להשגיח על כל בדק ופרצה. וכך הוא הדבר: גם הרוחות כשלעצמן אינן רעות; ילדים כשלעצמם אינם אוהבים בכי על לא דבר; חתולים שחורים אינם פרים ורבים בבית ערוך ומתוקן על יושביו.

__________

ענין החתולים השחורים אינו סיפור המעשה, אלא משל לנמשל.

ציידים, פקחים, שופטים ושוטרים בשעת חירום, בשעת חרון־אף, מהומה ומבוכה, הם הכרח לא יגונה, אבל לא על ידיהם ניגאל. צרה היא שנפרצו חלונות כאלה בלבבותינו שרוחות רעות יבבניות, הלובשות לפעמים צורות חתולים שחורים, יוצאות ושבות שם. נפרצו שערי הבושה, הרחמים, החסד, היושר, בלבבותינו, לכן נתרבו מפקיעי השערים. נהרסו המשקופים וכל המעצורים הנפשיים, ונפסלו המזוזות של תורה שבלב – לכן רבה היללה בקרבנו. החלונות פרוּעים לשמצה, לפיכך עלה ריח המות בחלונות ביתנו.

מה בצע שתגרשו את החתולים השחורים דרך הדלתות? הם ישובו אלינו בחלונות.

כל הבית טעון תיקון. בית נפשנו הוכּה שאיה.

העמידו שומרים על החלונות ולא תצטרכו לשלוח צידי פושעים לשוקים ועל כל פרשת־דרכים.

__________

כה הגיתי במרי רוחי פעם בנסיעת לילה בתוך הטנדר הקרוע, שרוחות שרקו בתוך פצעיו ומטר־עוז היכּה על ראשינו והפקח עצר ונתן צו:

– פתחו את המזודות. אם אין עושק בכליכם.

ואהי בעיני כפושע יחד עם כל העם הזה.

ב. בחשוון תשי"א.


 

העם היושב בציון    🔗

א    🔗

הרבה אנשים יושבים בארץ במרופרף, לעת עתה, דרך ארעי, מעין ישיבה הנהוגה בסוכה, ניתן לומר, על המזוודות, או בקצה הכסא, ואם תמצא לומר, בקצה הישוב, בקצהו של הענין בכללו, כמי שאומר: דירתי היא בקצהו של המקום וכל עניני המקום אינם נוגעים לי. או שהענינים נוגעים לאותם רפרפנים עד הכפתור. הך בכפתור שלהם ולא ירעשו ספי הלב.

מה ללבם ולארץ־מולדת זו? אפשר שאינם גורסים כלל ארץ מולדת, לא ראשונה ולא שניה הם לשיטה המייחדת את מקום המולדת בשטח המצומצם התפוס על ידי המזוודות או על־ידי שטח מקום המגורים בתוספת כלי הבית והמעון המוקצה לעסק. לאמתו של דבר אפשר לשבת בארץ ישיבה מאוששה פחות אף מן הנהוגה בהסתופפות בצל קורת המעון למשפחה. אפשר לישב בתחומי הארץ בגוף ולא ברוח, בפועל ולא בכוח, במעשה ולא במחשבה. אפשר לנשום אוירה של איזו ארץ מבלי לשאוף אוירה העליון שהוא חיי נשמות, מבלי להיקלט בתוך תרבותה ולהיות שותף באמת ובלב תמים בצערה ובשמחתה.

מי פילל ומי מילל לנו, ששיבת ציון עשויה להיות כרוכה בנחשול גדול של באי־ציון, שאינם כלל עולים ואף בחזקת מהגרים אינם, אלא הם פשוטו כמשמעו פליטים, אף לא פליטים המשתוקקים להכות שרשים במקום החדש, אלא נוטים ללון, עוברי־אורח נחבאים לפי שעה אל כלי המהגרים עד יעבור זעם אי שם במקום שהסופות שורקות ויוכלו לשוב למקומות מוצאיהם אל המנוחה המדומה ואל הנחלה הזרה.

ארץ ישראל כולה כמעברה, בחינת אכסניה, מקלט לילה לאלה שאלהים הרעים נחם דרך ארץ פלשתים, שתשמש להם תחנת־מעבר, לארצות הגדולות, הרחוקות, הברוכות, אם כי אינן מובטחות להם כלל – שום נביא זעם לא ראה חזות קשה כזאת ובשום פרשת־תוכחה לא מצאנו קללה זו. אך היא נתקיימה בנו.

ואין הכתוב מדבר כאן – וכלום הכתוב מדבר כאן, ולא לב דוי מתנה את צערו? – בעליה אחרונה שבאחרונות דווקא. כל שכל בוחן מכיר, שאין כמעט בין עליות ראשונות ואחרונות ולא כלום. לא שהקודמות היו לבנות כולן כשלג והאחרונות שחורות כולן חס ושלום כשלג נמס. לא שהראשונות כללו רק שבי־ציון בלב ונפש, שעלייתם היתה כולה לשמה, לישב בארץ ולהתאחז בה ולטהר את נפשם מחלאת הגלות ולקבל עליהם עול כל המצוות התלויות בישוב הארץ. והאחרונות הביאו עמהן רק אורחים פורחים, מהגרי־אריות, שאין בלבם חס ושלום כל ניצוץ של חיבת־הארץ. קצרי־שכל וצרי־לב עוברים בין בתרי עמנו לפלגם לפי עליות, מחנות, כתות ועדות. הרבה מעלות טובות יש לישראל עמנו והרבה חסרונות רעים יש לו, וכשם שכל ישראל יש להם חלק במעלות כך יש להם חלק בחסרונות ובפגמים, קל וחומר בפגם המורשתי שלנו, והוא הנעונדיות. כל ישראל אחים לתלישות, לפזיזות, לרפרופיות מולדתית. מצויים בארץ אנשים מבני העליות הראשונות, ששערותיהם הלבינו כאן, שגידלו כאן בנים ובני־בנים, ועדיין ישיבתם היא דרך ארעי והם נתונים במוחם, ובוודאי גם בלבם, בקצהו של הענין.

אין אנו יכולם לבחון לב, אבל בידינו לבחון לשון. זיקתו של אדם לארץ מושבו ניכרת בלשונו. אדם היושב באיזו ארץ שנים לעשרות ולא סיגל לו עדיין את לשונה לדבר בה היטב, סימן לו שלא נתערה בתוכנו כל צרכו, אפילו יש לו בה נכסים ונחלאות, שפת־עלגים שבפה מעידה על איזו נקיעה שבלב. דבור הסלנג בארץ, שהוא דבור עברי בקצה הלשון, משמש מופת חותך לישיבה בארץ בקצה הכסא ולהשתתפות בחייה בקצה הלב. ומה תימה שבנים למקום הזה, שאבותיהם ואבות אבותיהם כבר היו בו תושבים, קמים בכל שעת־כושר שנופלת לידם ועוזבים חיש מהר את הארץ. עוזבים ללא חבלי־פרידה, צוררים את חפציהם, והולכים להם, הולכים בקלות־ראש, שיש בה הרבה מקלות הלב, פשוט הולכים אף לא כצפרים העוזבים את קניהם ועפים לארצות אחרות על מנת לחזור. לצפרים יש געגועים על ארצותיהן. לאנשים יש, כנראה, געגועים רק באגרות לידידים, בשירים, בנאומים, בהצהרות חגיגיות, אבל טובה להם כל ארץ כארץ מולדת במקום שטוב להם.

כל פעם שאנו סחים בסוגיה זו משיבים לנו אנשי השכל הבהיר, הבהיר עד כדי להבהיר אפילו את הטעון הכתמה, ואומרים: אכן, כך הוא הדבר. נוהג הוא באדם, אף העמים המתוקנים בארצותיהם מוציאים מתוכם בכל שנה ושנה שורות מהגרים, שאין מולדתם יכולה לפרנסם. אין לשנות סדרי־עולם וכנגד הטבע האנושי אין להילחם. אמור מעתה: כך דרכה של כל מדינה, שזרם יוצא וזרם נכנס. כשם שהללו נולדים והללו נאספים אל אבותיהם. כל ארץ יש לה זרם מהגרים משלה.

אבל לא רק הנחמה אינה נחמה, אף הנימוק אינו נימוק. לא הרי ארץ המצווה שלשמש בזמן הזה כלי־קליטה, המצפּה לבניה שביה, כהרי כל ארץ אחרת. המדינות המתוקנות מפרישות את ההגירה מן העודף של אוכלוסיה שלהן, ואצלנו הכל צף, נע, ניגר ומתהגר. כל תושב שני הוא מהגר בכוח. ספק גדול אם יש לנו בארץ בזמן הזה הרבה רבבות של יהודים יושבים ממש, תושבים בלב ונפש, תושבים בראש, תושבים ברוח, תושבים בלשון, תושבים בתרבות ישראל, תושבים בניגון היהודי, תושבים בתורה ותושבים במסורה. רוב מנין של אנשינו יושבים בסוכה. לא אעלים דבר ממה שבלבי בסוגיה זו. כשיהודים ישבו בסוכת דוד הנופלת בארצות הגוים היתה פעמים ישיבתם מאוששת ומצומדת יותר לנקודה היהודית מבישיבתם כאן דרך ארעי בסוכת דוד המוקמה. רבים, רבים לא איכפת להם כלל, ומכל מקום אין הם פועלים כלל בכיוון הדרוש, שישראל יכה שרשים בארץ הזאת לדורי־דורות; לא איכפת להם אם יבנה כאן בנין בל ימוט או לאו; אם יקום כאן גוי שומר אמונים לרוחו, ליחודו הלאומי, לצלמו המקורי או לאו.

כשאנו אומרים שאין לבנות מדינה על אנשים היושבים בקצה הכסא והמדברים בשפת עמם בקצה הלשון, אין אנו מתכוונים לכסא סתם ולא ללשון בלבד. כסא פירושו כסא הכבוד של העם, סמל גאונו וקוממיותו, אות נעלה לעצמאותו המלכותית והאישית כאחת; לשון פירושה לב, תרבות, כוח היוצר, אמת פנימית שבפנימית, שהיא חותמו של עם החפץ בחיים. לשון במשמע הסך הכולל של ערכי הרוח ממקור העם. אך מה לשון נשמרת בפינו ובלבנו? לשון תרגום; לשון אספרנטו; לשון שהיא שפה מקובצת של סלנג כל הגויים. אנו פשוט אוהבים מונחים זרים ומאוהבים במושגים זרים, עוגבים על סמלים זרים, שוגים במיתוס זר, מתמוגגים מזמירות זר. אנו מבינים הכל; הננו נוטים לכל; יש לנו לב פתוח ואוזן קשבת לכל. אך הננו ערלי־לב ואטומי־אוזן לקול הלב היהודי. הננו נוטרים כרמים זרים, ולכרם ישראל הננו נוטרים איבה ממש, מכל מקום הננו רוחשים לו אי־אימון, ובכל אופן נוהגים בו שויון־רוח, אין אנו מניחים כלל שאף יהודי מסוגל להגיד דברי טעם בשפתו העברית. חביבה עלינו זבורית מתורגמת מעידית ממקור ישראל. ירד שיתוק לתוך הנקודה היהודית שבלבנו דווקא בשבתנו בארץ אבותינו.

ב    🔗

יש דבר־מה מעליב ומפחיד בנכונות זו, שאתה מוצא אצל כל תושבי הארץ בזמן הזה, לקום ולנסוע לכל מדינה מעבר לים. תן להם היתרי־יציאה וילכו. רבים, רבים ילכו. דומה, לא יהיו רבים, שצריך יהיה לשדלם בדברים בשביל להוציא מפיהם הסכמה לנסוע. ובלבד שיהיה להם צרור הכסף להוצאות הדרך. ואף בלי הצרור יתחכמו וימצאו עצה. דומה, בספרם של ישראל אין כתוב כלל אשרי יושבי ביתך. אלא כך כתוב: הכון לדרך! לעולם הוי מוכן ומזומן לקחת את מטלטליך וללכת. בכל זמן אהבו יהודים לנסוע ודווקא בחפזון. אבל בשום זמן לא היו מותקפים בולמוס הנסיעה כבזמן הזה ובמקום הזה. אשרי מי שעטרו לו עטרת שגריר מטעם מדינת ישראל. השגרירות היא שיא במלוי משאלות הלב היהודי. אך מי שאינו שגריר עשוי להיות שליח. בין שליח של סיעה קטנה, בין שליח של המפלגה הגדולה, בין שליח מטעם עצמו או מטעם חוג קטן של בעלי עסק. אשרי השליחים, כי להם כל ארצות העולם. יש שליחים לקרובים מטעם קרובים. די לאדם מישראל המדינה, שיש לו היתר־יציאה לקרוב אחד הדר במדינה פלונית – השאר ייעשה בטוב טעם ודעת. שליחות קטנה זו יכולה לקפל בתוכה מסע על פני כדור הארץ. אין הקרוב אלא סגולה, רפואה, קמיע. קרוב כך, כינוס לא כל שכן, היינו, כינוס בין־לאומי, למשל, שאדם מישראל הנוסע לשם מזכה את ארצו בנציגות ומזכה ממילא גם את עצמו ופעמים גם בני־משפחתו בכלל עצמו.

ענין המסעות בשליחות כבר נחקר הרבה ועדיין לא נאמר עליו כמעט ולא כלום. עד היום אנו בורים בסוגיה זו, מי נוסע, למה נוסעים, לשם מה כל כך הרבה נציגים ומשלחות שלנו מחזרים על כל המדינות, כמה אחוזים מן המסעות הללו הם לטובת הכלל וכמה מן האשליה העצמית של הפרט או משום גניבת דעת הרבים וחבלה בכספי האוצר או באוצר הכספים של כלל המדינה. פרשה זו היא סתומה וחתומה, ודומה שנגזר עלינו לגשש בה כסומאים עד שיבוא אליהו. ובוודאי שאנו מקבלים את הדעה, שכמה שליחויות הן לטובת המדינה ואף בגדר ההכרח. ויתכן שרבים מן השליחים הפרטיים הנוסעים באמתלאות אישיות שונות של מחלה וביקור קרובים וקבלת ירושה והשתלמות, פועלים מתוך הכרח ובתום הלב. יוצאים הם על כרחם, אנוסים הם. אלא שדבר אחד מוקשה בעיני: אם הם באמת אנוסים למה פניהם צוהלים כל כך בקבלת היתר היציאה? למה כל עצמותיהם תאמרנה נסיעה? מילא, שר הגורלות גזר עליהם: תצאון! אבל כלום גזר עליהם גם הרישא של הפסוק בשמחה ובששון? שמחת הנוסעים חשודה למדי. מדרך הטבע שהמוכר עצוב והפורש מבית־חייו והעוזב את מולדת־שעשועיו נראה אבל וחפוי־ראש. הוא צורר את מטלטליו ונאנח. לבו עליו דוי. אמנם, הגוף מצווה לנוד למרחקים, אבל הלב קשה עליו להיפרד מן הנופים היקרים. משער אני, שאף הצפרים אינן עוזבות את קניהן, בבוא תור הנדודים, בחשק רב. ואילו ניתן הצו לצפור בודדה אחת לעשות כנף ולעבור ארחות ימים לא היתה מקבלת עליה את הדין. אך הענין הוא שחובת ההגירה הזמנית טבועה בלב כל הצפרים הניידות והן יוצאות שיירות־שיירות. צרת רבים היא חצי נחמה. אבל צפריך, ישראל, עוזבות את המולדת לאו דווקא ברוב עם, כי אם ביחידות. אחד אחד פורשים ויוצאים. בשמחה, בשמחה. אנוסים שכאלה. אבל מה השמחה? יוצא אתה אדם מישראל לארצות הגויים. ניחא. ומה תעשה שם? כן, תאכל לשבעה. ניחא. לחם של מי תאכל שם? במשמניו של מי תפטם שם את כרסך? לחם־חסד; משמנים שנעשו בעמל זרים. תאכל פת מרוחה בחמאה, תשתה חלב, בבשר תתפטם. ושל מי הבקר, הצאן? של מי? איפה תרעה אתה את בקרך ואיפה תרבץ אתה עם צאנך? ועוד שאלה אחת בפי, שאלה נושנה: ואם תאמרו מה נאכל? כלום הגויים הכינו לך, סבור אתה, מזון? מה? ולאמתו של דבר אין אתה שואל ודורש כלל בסתרי־תורה אלה. אין אתה דואג לעתידך שם. חושדני בך שלא תאוות האכילה מאיצה בך לעזיבה, אלא קם וניעור בך הבולמוס הישן לנדודים. אי אתה מסוגל לשבת. זהו הענין.

י“ז חשון תשי”א.


 

אני לידידי וידידי לי    🔗

בזמן האחרון נתמעט הנייר לעתונים ונתקצר המצע. הנספחים הספרותיים לעתונים של ערב שבת נתונים בכל רע: הם מחוייבים לטבול ש"י טבילות בתוך ים הצנע עד שמוציאים מתחת קולמוסם דבר הראוי להתכנס לתוך מיטת הסתם של זמני־צנע. ועוד יד הצנע נטויה. ובצוק העתים ובגעש ים הצמצום אפשר וגורלם של אותם נספחים ספרותיים יהיה כגורלם של הטלית והתפלין באניה טרופה. מילא, יכול אדם בבוא הסופה בלב ים לפשוט טליתו ולחלוץ את תפליו, אבל הטלית התפלין הם גופם, אינם יכולים להתפשט ולהיחלץ מעצמם. האורחים לשבת שבעתון, שלא די שהוא טובל במי הצנע הוא אחוז להבות בחירות ומשברים ממשלתיים, אינם יכולים לצערם הרב להיגמל מהרגל שנים להסיח עצמם על נושאים, שהם במקצת מן הצד לבחירות ולמשברים. ההרגל הוא עקשן וטורדן. הוא תובע את שלו. כיון שאינו בא על סיפוקו, הריהו גורם עגמת־נפש וכל מיני סיבוכים.

לא נזדמן לי לשאול מפי חברי לאומנותי מה תרופה המציאו הם לפגע הצנע, המשמיט את המצע מתחת לרגלינו. אני מצאתי לי קצת הצלה במירוץ אגרות לידידי. באגרות, המגיעות, אמנם, במאוחר מפאת הדרכים האבלות של הדואר בזמני־צנע, אני מסיח קצת את לבי ומפרש מרי־שיחי. אף ידידי אינם טומנים קולמסיהם בצלחתם. הם משיבים לי על רוב דברים בנוסח ההכחשות הרשמיות, המתפרסמות מטעם המוסדות על דברי הבקורת כנגדם, שלפי הדין והיושר אינם אלא דברי השמצה. נמצא שעל הרוב איני מבין כלל מה הם סחים אלי. אף על פי כן טובה תשובה סתומה ומעורפלת מהשתקה גמורה. ידידי אינם שותקים. קצת טענות יש לי בכל זאת אליהם על שום שפעמים אינם עונים לי כלל ממין הטענה. דרך משל, אני שואל אותם בעסקי־כלל, כגון בחטים שלא הגיעו לתעודתם, והם עונים לי בחטאים פרטיים שלי, שאף אני איני ממלא תעודתי. וכשאני מטיח קצת תרעומת על מעשי כת, הריהם עונים לי, שאין לי כל רשות לדבר ככה, מאחר שאני כולי איש קרן־זוית ואיני מבין בתהליכים חברותיים.

קיצורו של דבר, מצאתי לי דרך להפיץ אף בימי הצנע את מעינותי, אלא שאני עושה זאת בצנעה, באגרות נתוּנות בתוך המעטפות. אך גם לצנעה יש גבול. איני יכול עוד לבלי להביא קצת גרגירים מן המשא והמתן הכמוס אל הפרהסיה.

ידיד אחד פתח ראשית דברו אף בדברי ניחומים על שכך עלה לי לישב בדרך ושותק בזמנים כה סוערים. אומר הוא, שתענית (היא לעולם דבר טוב. תענית־דיבור לא כל שכן. אותו חכם שאמר לא מצאתי לגוף טוב יותר מן השתיקה, חכם גדול היה. אך למה לי להביא לפניכם דבריו בכלי־שני. אגישם לכם במקורם. וזו לשונו:

– ידיד, זה הזמן שקויתי לו, שתבוא אף אתה בסוד השתיקה. אכן, הגיעה שעתך לומר: סוף פסוק. חלס! וכעת מצוה עליך לקפל את מפרשיך. אומר לך בלי מליצות: גנוז את עט הסופר וחלס. אגלה לך בלחישה, לאו דווקא מטעמי־צנע. צבור הסופרים עבר זמנו ובטל קרבנו. החיים בימינו זורמים בעוז ובכל יום ובכל שעה ממש מתחדשות נצורות ותהפוכות, מי סופר ואיה כוחו כעת להדביק את המאורעות? משולים סופרים בימינו לסייחים קטנים, הרודפים אחרי העגלה ומפגרים תמיד. לאמתו של דבר אין לחברה עוד כל צורך בהם. לשעבר נתייחד להם תפקיד ברור. הם שימשו מטיפים, מדריכים, מפיצי תרבות ומייצרי ערכין, אך אנו לא מפיהם חיים ולא מהם נקבל לקח והוראה. אחרים עושים את מלאכתם ביתר בינה לעתים וביתר יעילוּת. משתמש אני במלה אחרונה זו, אם כי איני יודע פירושה, אבל מאחר שהכל אומרים אותה הריהי מעלה חן גם לפני. אפילו תינוק, אומר אני, יודע, שהסופרים בזמננו אינם יעילים. אחרים יעילים מהם לאין ערוך. אחרים – כגון נואמים מטעם מפלגות, מרצים בבתי־מורשים ומרצים נודדים, תועמלנים בספרים, במפקיעי שערים ובמשפילי קרנה של המטבע הישראלית – לכך יש שונים. תמצא לומר: תפקיד הסופר לצעוק חמס על המעילות, שנעשו מכת־מדינה – הרי לכך מצוּיים חוקרים מיוחדים בעלי־נסיון, שהם פעילים בועדות־חקירה שונות, יוצאים מועדה זו ונכנסים לזו, ועל הרוב משמשים בבת אחת בכמה וכמה ועדות, ויש להם, כאמור, בתיקם מלאי של נסיון עשיר, ועושים מלאכה זו במיטב יכלתם, משום שיודעים כיצד לחקור ואת מי לחקור ומתי לחקור וכמה טפחים לגלות במוצאי החקירה. ואילו הסופרים מה יודעים ומה מבינים הם בענינים מסובכים שכאלה? חקרנים הם ולא חוקרים מומחים; כסבורים הם, שעיקר החכמה לחטט בפצעים ולהוקיע מומים, ואינם מבינים שראשית חכמה להסתיר פצע ולהחביא מום, להשתיק, להשתיק. וזה שנאמר: מלה בסלע, שתיקה בשנים. אבל סופרים שעיקר מלאכתם דבור, מה מבינים הם בזהב השתיקה? לא, איני רואה כל תפקיד לסופר. הענין פשוט מאד. תינוק כיוון שהגיע לגיל שלוש מכניסים אותו לגנון; לאחר כך לגן; לאחר כך לבית הספר; לאחר כך הוא חבר בארגונים ובתנועות, ובכל מקום יש לו מדריכים ומפקחים ומחנכים ומרצים לפניו וממריצים אותו, בכל שעה ורגע, מן הנגון ועד לסוף דרכו בחיים, הוא נתון למרותו של המנגנון. פשפשתי על הרקע של חיי אנוש בימים האלה ובזמן הזה אי כאן נקודת־אחיזה לטיפול יעיל של הסופר בקוראיו ולא מצאתי. עצתי ידידי, לך ולכיוצא בך, שעדין מחזיקים באומנות זו הקרובה לשקיעה: חסלו את המכון שלכם וחלס!

ידיד שני באגרתו אלי פתח במקום זה ממש שסיים ידידי הראשון, משל גונב אל השני בתוקף חוש טמיר תכנה של האגרת, שהריץ אלי הראשון. לא בא השני אלא להוסיף נופך לדברי קודמו.

– חביבי, כותב הוא, מה לכם הסופרים, בימינו, אצל נגעי החברה? לא לכם לדון, להורות, לבקר, להטיף לקחכם בתורה שבכתב. לכו לכם אל אהלות, כלומר, לכו אל אהלות ובקתות שבמחנות. בתכלית הפשטות, זרקו אחרי גיוכם את קולמוסיכם וקחו ביד דכם “טייטל” של מלמדי דרדקאות. לכו אל המוני העם, לכו, ללמדם אלף־בית, עברית נכונה, כתיבה תמה, קצת שוּרות של אגרת שלום לאהובי ידידי. למה לנו בעיות שלכם, בעיות החיים והמות, הטוב והרע, והלשון והסגנון, בעיות עם ואדם, בעליות היפה והמכוער, הרגעי והנצחי, כל מיני מדרשי אמנות וחכמה חריפה? העם אינו מבין כלום בדקדוקי־עושר שלכם. אין לעם צורך בגלוסקאות וכלי מילת של מחשבה צרופה. לכשיבוא המשיח ונזכה לגאולה שלימה יבוא זמן גם לעוגות אסתטיות שלכם, אם יבוא. לעת עתה זקוק העם לפת קיבר של קצת ידיעת הארץ וידיעת השפה ובינה מעט בקורותינו. יש לנו כבר המוני יהודים שאינם יודעים אפילו אלף־בית עברית, ועדיין לא נגלה להם רז זה, למשל, שאנחנו תרמנו לעולם את ספר הספרים. אראה בנחמה, כשם ששמעתי אחד מפליטי הכבשנים תוהה ושואל: מי זה משה רבינו? זה עתה הגיעה לאזנו השמועה, שהיה חי וקיים אדם ששמו משה רבינו. הרי לפניכם, סופרים, משרה נכבדה: לכו אל העם ופתחו לפניו את ה“חומש” את ה“סדור”, את התפלות לימים הנוראים. ספרו להם על נס חנוכה, על המכבים, על יציאת מצרים.

רעיון נכון, נושא ברכה, כיון שזרח במוחו של אחד עלה וזורח בו בזמן בכמה וכמה מוחות אחרים, משל שר הרעיונות חסכן הוא ובלפיד אחד משלו הוא מדליק בבת אחת הרבה פנסים. אין תימה שסמוך לאגרת השניה באה אלי ביעף אגרת שלישית, המתנבאת עם השניה בסגנון אחד, למעט אילו שנויים קלים. וכה נאמר בשלישית, שאף היא יצאה מלב ידיד נאמן, הדורש טוב לי באופן פרטי:

– אי, סופרים, סופרים, במה אתם מפרנסים ובמה אתם מזינים את הקהל? בסוגיות מפולפלות, בחקירות מופשטות. אבותינו היו חוקרים ודורשים בביצה שנולדה ביום טוב. הם עסקו בכל זאת בדבר־מה ממשי, שגדלו כביצה לפחות, ואילו בחקירותיכם סופרי זמננו אין ממשות אפילו כדי ביצה. ממריאים אתם לערפלי מרומים, יושבים תמיד בחלונות הגבוהים של הקוסמוס, בונים היכלי־שן של מדרשים אמנותיים ועוקרים הרים בחכמת הנוי וביפי הסגנון ובחמדת־הלשון. אתם או חוקרים קדמוניות או מתנבאים עתידות; או מפרשים ראשונים ומקיצים נרדמים או תופרים חיתולי־מלים לאחרונים, לילדי המחר. בין כך ובין כך הנכם מייגעים אותנו בפלפולי־סרק, פשוט מפילים עלינו תרדימה וכבר אמר מי שאמר שאין סכנה גדולה לספרות מאשר השינה. כמדומה שכך אמר מי שאמר, ואולי כך אמר: השעמום הוא סם מות לספרות! זה ענינכם, הסופרים, לחזור מלה במלה על מי שאמר משהו. אני שאיני סופר סח לך בקירוב דבור מחוכם אחד, שנחקק בזכרוני. עיקר ענינו הוא: סופרים, היזהרו שמא תתחייבו חובת שעמום. אכן, כבר הגיע הזמן, שכל סופר יאמר לעצמו: עד עכשיו קבלתי שכר על הדרישה, מעכשיו ולהבא אקבל שכר על הפרישה.

מניתי ארבע אגרות שהגיעוני מארבעה ידידים. אין זאת אומרת, שלא הריצו אלי אגרות נוספות ובריבוי־מנין דווקא. אילו באתי למסור אפילו תמצית, איני מספיק. והמצע בוודאי שאינו מספיק. אלא שאיני פטור מלצרף לכאן כמין “הפטרה” אגרת חמישית, שחן קיצורה קובע ברכה בפני עצמה, וכה נאמר בה:

– חביבי, ערבא טבא לך. אני פותח בערבא טבא משום ששעת ערבית הגיעה לכם הסופרים. כיוון שעלתה שמשה של המדינה שקעה שמשה של הספרות. לשעבר היתה מדינה בדרך. ואתם, סופרים הייתם מורי־דרך. אבל כאשר ליהודים היתה אורה בישראל, נר בצהרי־יום מה יסכון? בנת? מפני חטאינו גלינוּ מארצנו וחרב בית מקדשנו ולא היה לנו לא כהן ולא נביא ולא שר ולא שופט ולא שוטר ולא פקחים משלנו. אז בימים ההם אתם הסופרים שימשתם “במקום” ארוך אחד. במקום כוהנים, במקום נביאים, במקום שרים, במקום שופטים, במקום מנהיגים ומורים לעם. אך למה “במקום” אם יש לנו ברוך השם הכל בחיים? מי כעת, הן בישראל והן בקרב כל גויי הארצות, שואל שאלת חכם מהסופר ודורש עצה מפיו? קיצורו של דבר, כל בעלי החיים היפים, החזקים, הנחמדים, כיוון שמגיעה שעתם להיבטל מן העולם, מכניסים אותם לתוך גני החיות ובתי־משכית. אף אתם הסופרים האספו לגנים ולבתי משכית של סופרים. בנת?

ואולי לא הגיעה עדיין שעת נעילה לכם. מה? אם איני טועה עדיין הניחה לכם ההשגחה העליונה תפקיד מועיל אחד לשמש בו. שופט אני לפי כמה מעשים המתחוללים בקצת מדינות בתקיעה גדולה, ואילו במדינתנו הם נעשים מתוך קול ענות חלושה. למה אדבר ברמזים? אגיד לך בגלוי. ניתן לשער, שתפקיד הסופר בימינו מקביל לערך לתפקיד השעיר לעזאזל בשנים קדמוניות או לתפקיד הליצן והמוקיון בחצרות השרים בימי הבינים. צא ולמד, אימתי מעלים על הפרק את בעית הסופר והמדינה או איש הרוח והחברה, הכהן והעם, האמן והציבור, וכיוצא באלו צמדי־דברים, שנועדו כביכול מששת ימי בראשית להיות שני כתובים הממלאים או המכחישים זה את זה? הוי אומר בשעת בין הזמנים במדיניות ובחברתיות ובצבוריות. כיוון שמגיע שעת נופש בהויות המדינה משום שאין בה משברים, מיד עושים משבר הרוח, משבר הספרות, מוציאים את האמן או הסופר מקרן־זויתו ומתדיינים עליו או דנים אותו. ובמדינות מתקדמות יותר מחייבים אותו גופו לעשות דין בעצמו. היינו, או שמותחים אותו, או שמצוים עליו למתוח עצמו על הספסל לקבל מלקות ולקיים בקורת עצמית, או שסוחטים ממנו כתיבה של שירות או שגוזרים עליו לסחוט הוא עצמו מתוך נשמתו שורות לפי השורה והקו והצו. אותו זמן או בין הזמנים של עשיית דין בסופר ובאמן, הוא לא רק יום דין, כי אם גם יום מקרא עונג לקהל הקוראים והצופים והשומעים. הוי אומר: אין האמן והסופר בימינו מחוסר תפקיד לגמרי. בנת?

בנתי. אף הריצותי לידידי זה אגרת־תשובה. אך מקוצר המצע אחסוך את פרסומה לפעם אחרת. הנימוס מחייב להסיח תחילה את ידידי, ואת עצמי לאחריהם.

ת“ג בחשון תשי”א.


 

עיניך לנוכח יביטו    🔗

הרבה תהיתי על תכנו של פסוק זה במשלי ד' עד שנתחוור לי לפתע, שהוא פשוט ביותר, כמשמעו ממש. תביט בעיניך אל הנוכח עמך, אל איש שיחך, אליו ישר, היינו, ישר לגמרי, כלומר, אל תזכהו במבט מלמעלה למטה ואל תפזול לצדדין, אלא תראהו עין בעין ותתבונן בו במישרים. וכפי שטרח הכתוב בסופו לחזור על ציווי זה במלים אחרות, שהן אותן המלים עצמן: ועפעפיך יישירו נגדך. רצה לומר, אל שכנגדך.

לכאורה אין לך דבר קל מזה: להביט ישר. הרי טבען של עינים להביט אל נגדן: ההצצה הישרה נעשית ממילא ומאליה. וכלום יש לך מידה נאה ומעלה חן ואף מחזיקה ברכה של הבנת־גומלין מבחינת עין בעין? ואילו מלאכת הפזילה לצדדין מלאכה היא, המחייבת טירחה מעט; ומן הסתם לא נוח כלל להחזיק את המבטים מורמים למעלה או מושפלים למטה. אף על פי כן צאו וראו כמה יקרות־מציאות הן עינים המכוונות את מבטיהן ישר להסתכל איש אל רעהו כמדבר איש אל רעהו. אני מכל מקום איני מכיר הרבה ישרי־מבט. ובוודאי שאיני מכיר הרבה מיישירי־מבט בקרב אותם בני־אדם, שלפי מעמדם הם נתונים במקום רם במקצת מן המישור, כגון שנושאים משרות רמות או שמחוננים בקצת יתרון הכשר או שעלו בנחשולי המקרים לגבעה נשאה לפי שעה, שעינים תלויות אליהם ויש מצפים למענה פיהם.

הגיעו עצמכם, זה נצרך לזה, זה שואל או מבקש דבר מזה. יכול הנשאל לומר הן או לאו; יכול ימלא את הבקשה ויכול לאו; אבל גם הלאו שמלפף אותו מבט אנושי מלבב אין פגיעתו קשה כלאו יבש, יתום, שאין עמו מבט כל עיקר או שיש עמו מבט פזלני, גלשני. אי־הבטה זו בי השואל או המבקש אף היא מעין הבטה צורבת, נוקבת. ואם כך מוטב שתביט בי, שתשים בי עין, שתראני לכל הפחות.

תמה אני: משום מה רמי־מעלה דווקא משפילים את מבטיהם בשעה שאני נצב לפניהם? מה איכפת להם אם יביטו? יביטו נא. אם חבר אתה לי. אם נבראת בצלמי, הלא תשרה עלי את מבטך. ומפני מה לא? אדרבה, תישיר אלי. הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא הקו הישר. למה תתבונן בי באלכסון? וכלום כדאי לך לעשותני קפנדריה, אם יכול אתה לגשת אלי במישרים. לא בכדי הקפידו כל כך חכמי המוסר היהודי על הדרך הישרה, על השכל הישר, על אורח החיים הישר ועל הלב הישר. כל פעם שאדם מכוון עצמו הישר הוא נוהג ביושר. והעין המביטה למישרים היא ראשית חכמת היושר. המבט הישר הורס תיכף ומיד איזו מחיצה בין אנשים שניים. יותר קל להבין לרוחו של הדובר עמך כשאתה מביט לעיניו והוא לעיניך. אין פה מפיק מרגליות כעין. שפת העינים היא העשירה בשפות. והרבה מעלות טובות לעינים: הן לא רק מביטות, אלא גם שומעות; פעמים חוש שמיעתן מפותח יותר משל האזנים. יש אדם שופע מלים, פסוקים ושברי־פסוקים, רוב מלים אינן מובנות לך, הפסוקים מכחישים זה את זה או חצי פסוק שטר וחציו השני שובר, וכל שיחו מבולבל. אבל הנה הצצת לתוך עיניו או שהוא הביט עליך, ומיד הבנת הכל, תפסת את העיקר. כי על כנף מבט אחד פעמים רוכבת הנשמה כולה. ומכל מקום העין היא השכן הקרוב ביותר ללב. ובאמת אמרו עין מלבבת. העין היא הצירות של ממשלת הלב. מי שנתן עינו בי כבר נתן לי דבר־מה.

העין שואבת במישרים מתוך מעינות הלב. העין עצמה מעין. אך היא מעין השותה מתוך ראש כל המעינות שבנפש. אף היא שמש קטנה. והשומטה לצדדין מסתיר מאתנו את שמשו הפרטית וממיט עלינו צל. בקרני אורה של העין רואים אנו, כלומר, שומעים אנו את קולות הלב החם הדופק. אולי משום כך איש המשרה הכבודה חושש אתה לכבדני במתנת מבטך, גזירה שמא תקרב את לבך אל לבי, שמא תהיה לרגע קטן אנושי פשוט ועל ידי כך תפחית חלילה קורט קטן ממעלת חשיבותך.

הרבה סיבות גורמות לשמיטת עינים. יש אינם מביטים מחמת ביישנות ונראים כיהירים; יש אינם מביטים מתוך חשש שתתרעד בלבם נימה של רחמים ונראים כאכזרים; יש אינם מביטים בכוונת מכוון להעלים מן עיניהם את פלוני העושה דווקא מאמצים להזדקר לתוך עיניהם ולמשוך על עצמו את תשומת מבטם. ויש שאינם מביטים משום – כך אומרים, ואפשר שנכון אומרים – שמצפונם אינו נקי והם חוששים שמא יראו או ישמעו במבטיהם את נקיפות לבם. ואם כך הרי אפילו מצפונם אינו נקי, כיוון שלבם נוקפם מכלל שאנשים טובים וישרים הם. ואם ישרים, בבקשה, יביטו ישר. מכל מקום טוב ונאה, ואף כדאי, בחיי, להיישיר את המבט בכל התנאים. מה הפחד הזה מפני המבט הישר? מתברר שיותר ממה שאנשים בורחים מן המבט הישר מתוך רוע או רשעות, יהירות או אכזריות, הם עושים זאת מתוך היסוס, חששנות ופחדנות. ובכן, אל פחד, חבר. תביט אלי, תביט אלי ותצא ממילא כמכלל רע. תביט אלי ואולי יתברר לי וגם לך, שאינך כלל רע כל כך, כפי שהנך שוקד להעמיד פנים ולהעמיד עינים.

תביט אלי משום שאתה נושא משרה ואני נצרך לך; תביט אלי משום שאתה איש מכובד ובמבטך תכבדני גם כן; תביט אלי משום שאתה בתוך התוך אדם פשוט, נבראת בצלמי ונוצרת מתוך אותו החומר שאני נוצרתי; תביט אלי הואיל ובפנימיות נפשך אף אתה מתגעגע על מבט אנושי טהור, נקי מכל שמץ התנשאות, פשוט כקרן־אור; תביט אלי כי אדיר חפצי לחיות במדינה, אשר כל תושביה הם לא רק טהורי־עינים, אלא גם פקוחי־עינים. כל העדה כך, עיני העדה על אחת כמה וכמה שטוב ונאה להן להיות פקוחות לרווחה ומיישירות את מבטיהן. עיני העדה, כלומר, נשיאיה, שריה, שופטיה, חכמיה ופקידיה. דגם חזק בפקידיה. כי אתה הפקיד הנך האיש העומד תמיד על הדוכן ורבים נצבים תמיד לפניך לשאול ממך דבר ולצפות למענה פיך. טוב תעשה אם תשכיל אל הנצרכים לך להשיב לכל אחד את מענה לשונך דבר בעתו. וזאת תזכור: מענה לשון בלי מענה מבט הוא על הרוב חצי מענה, אם לא למטה מזה; מענה לשון בלי מענה מבט על הרוב פוגע ומעליב, שזהו מענה מן השפה ולחוץ, ללא נדבת הלב. העין היא קרובתו של הלב, שארתו, בשרו. מן המבט הישר ועד הלב הישר נוהר קו ישר של איש תם וישר.

אפשר תאמר: כמה תם זה, התובע מבט ישר בעולמנו העקלקל!

אף על פי כן עיניך לנוכח יביטו. לנוכח, לנוכח. כי עם כל מבט עקש אף אנו נתעקש. ואם הכל יהיו עקשי־מבט ושתומי־עינים מה צורה תהיה למדינה? הרי זו תהיה מדינה שתומת־עינים, עיורת, אפלה. שערו לכם עיר או מדינה שכל בתיה אטומי־חלונות ואין בה כלום אלא מסכים, וילונות, תריסים. זו תהיה מדינה בלי אור, בלי שחוק, בלי שמחה, בלי חיים. וכך מקום שרוב תושביו פזלנים הם, שכל אחד מודד לחברו במידתו ועין תחת עין פוזלת.

אילו הייתי אז בשעה שנסחו את הכתוב ואהבת לרעך כמוך הייתי משיא עצה טובה לעשות עריכה קלה בו ולכתוב והבטת לרעך כמוך. אהבה מסורה ללב, ואי אפשר לצוות עליה. ואילו הבטה היא בכל זאת ענין שברצון ושבהרגל. הרגל את מבטך למישר ותהיה ישר־מבט. ואילו הברירה בידי הייתי קובע תקנה שאין ממנין על הציבור לא פרנס, לא שר, לא שופט, לא פקיד, לא נהג כלי־רכב, לא שוטר, לא מורה תינוקות ולא שום ממלא תפקיד ציבורי או חינוכי, אלא אם כן מתבחן תחילה שהוא ישר־מבט, שעיניו לנוכח יביטו, שאין הוא ממאס את הצלם האנושי להסתכל בו ברוך, בענוה ובנדיבות לב.

כך; דווקא; תנאי דבני גד ובני ראובן. לא זו אף זו: חינוך לנער מראשיתו. כשם שמלמדים תינוקות קמץ אלף, כך צריך ללמדם פתח עין. מבית הספר מתחילה תורת החיים. זכור וזכור, איני רוצה לחיות במדינה, שרוב אנשיה עינים להם ולא יראו או שאדם לא אל חברו יביט, כי אם עליו ומבעדו, היינו, מעבר לו, כאילו הוא פרוזדור לו.

א. באדר א' תשי"א.



  1. “השופפרת” במקור המודפס, צ“ל: השפופרת – הערת פב”י.  ↩

  2. “אבויתו” במקור המודפס, צ“ל: אבותיו – הערת פב”י.  ↩

  3. “בה” במקור המודפס, צ“ל: בא – הערת פב”י.  ↩