הננו עם. עם גדול. גדול בסבל, אבל גם גדול בתורה, בחכמה, בכל מלאכת מחשבת, בדעת העולם ובחשק עז לבנין העולם.
הננו עם, עם גדול, אמנם, מפוזר, אבל לא מפורר. רק למראה עינים פּלגות בנו, אבל בתוך־תוכנו הננו עם אחד, לב אחד, נקודה יהודית בוערת אחת. כאב גנוז אחד מקנן בכל לב יהודי באשר הוא שם מקצה העולם ועד קצהו.
הננו עם גדול. לא גדול בשלטון הזרוע, אך גדול ועצום בשלטון הרוח. מאז ומעולם יצאוּ ממעי ישראל אישים רבי כוח וגדולי עלילה, לוחמים וחוזים, מתקנים ומעפילים, ממריאים לשמים ומודדי תהומות. אולם לא בגדולינו בלבד נתפאר. כל יהודי כפי שהוא ובמעמד שהוא, אפילו לא תואר ולא הדר לו, מצוּוה להיות חזק ואמיץ לשם מלחמת קיומו. ואם הוא חי וקיים אות הוא שרוחו איתנה. מעולם לא נאמר שאנשי מעלה בישראל הם אנשי הרוח. כל ישראל יש להם חלק בכל הסגולות הרוחניות הטובות המציינות את עמנו. אף קטני ארץ שבקרבנו, אף עקוּרינו, תלושינו ומתבוללינו, מושכים שפע ממקור הרוח ומשתחוים בגלוי או בסתר כלפי ירושלים המשפט והצדק וכלפי ציון החופש, אשר הרתה והגתה אותן רוח עמנו. וציון זו המצויינת שבלב היא שעמדה ליהודים עניים מרוּדים, מורדפים ומשפלים, מוכים ומעונים, שבכל דור ודור לקיים בחובם פנימה את רגש הכבוד הלאומי והאנושי בתנאים האיומים ובכל המקרים הרעים, שכל קיבוץ אישים אחר היה יורד בהם לדרגה התחתונה של התנוונות עד כדי אָבדן הצלם האנושי.
הננו עם גדול, אם גם חלקנו קטן מאוד בגויים בנכסי החומר והכוח. כל איש מבני שבטנו הנצחי נושא בחוּבו את תו הגדלות ונוצר בזכרונו תפארת קדומה. אשר לא קדומה בלבד היא, שכן היא מרחפת לעיני דמיוננו תמיד כחזון אחרית הימים. ואם כי אין לנו עדיין ארץ מלוכה הרי זכותנו לה משוועת עד לב השמים.
אף כאן בארץ הזאת הננו עם גדול, אם כי ישוב קטן. רק פיסת אדמה קטנה לנו, אף הארץ קטנה מאוד, אבל קטנה זו גדולה היא. בחירה היא, תמציתית היא. היא לא רק כלילת נוף, כי אם גם כלילת טבע, כלילת אקלים וכלילת כוח. היא היהלום שבאדמות. בה תמצית. תמצית הדם ותמצית האש שבנפש בן ישראל. כל רגב ורגב שבה הוא פּנינה יקרה. ומה הפחד לומר? היא אדמה שמימית. היא קודש, קודש. ראויה היא לתואר הזה אשר בו עטרוה דורות מישראל ומליצי כל הגויים. ועדיין אין הים נחלתנו, אולם כל לב יהודי היושב בציון הוא ים גועש, כשם שכל נשמה אש להבה וכל מוח עמוד האור המיתמר ועולה למרומים.
הננו ישוב קטן, אך כל ילדינו הם יפי־תואר וכל בחורינו נבוני דבר וקשישינו כבחורים הם, אשר ראשי השיבה שלהם רק שכבת שלג דקה המחפה על ערבת הדשא של העלומים המוריקים. ואחיותינו ואמהותינו אמיצות לב הן כגברים ובפינו עברית הנסיכה בלשונות ובלבנו התקוה הנושנה המחדשת את נעוריה בעוז ובתעצומות לא ידענו משלם מאז ומקדם.
צאו וראו כמה גבורי כוח הם בוני ישובנו. כאשר נגזרה עליהם גלות מקניהם הישרים אל בין גדרי התיל באלפיהם, מיד הם מקהילים קהילות וקובעים יחד עתים לתורה, לעיון לימוד ולעיון דאגה לקניהם העזובים, לשירה ולזמרה, לשיחת־ריעים ואיש אל רעהו יאמר חזק. אכן חזקים הם, חזקים אנו כולנו גם בעצמת סבלנו, כי הרוח היא מצודתנו. ויען כי הרוח היא מצודתנו אין זאת כי טוב לנו לבנות את המצודה הזאת גבוהה ואיתנה וארוכה, כי באורך הרוח חיינו ואורך ימינו.
אנו, מתי מעט, הננו עם, עם גדול. רב סבלנו, אבל חלילה לא השפלנו. לא יוכלו המעשים השפלים של מדכאינו להשפילנו. קצרה יד עולבינו להעליבנו. את הפּרוכת דקרו. גם הארון ניתן להינתץ. רק הקודש שבארון, הרוח החיה, הנפש האמיצה, הרצון הטוב והישר לבנות ולגונן, כל כלי הורס עליהם לא יצלח.
וזאת הרוח לתולדותיה: אמונה בצדקתנו, צדקת אמונתנו, בטחון בישרנו, גבורת המתינות ומתינות בגבורה, טוהר הכפיים ויושר המעשה, שמחה בכל מצב, שמחת הלב. לא בהתפרצות נואָשים, אף לא במרי זעם עובר על גדותיו יישׂגב גוי. על אחת כמה לא בצלצלי פעמונים של צעקות ואזעקות, כל שכן לא בבכי ובדמע, כי אם באמונה, בבטחון, בצלילות הדעת ובשמחה הנובעת ממקור האמונה והבטחון בכוח הפנימי. כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון.
חזק!
כ' תמוז תש"ו.
הערה. פרק זה נכתב בפרוס מלחמת הקוממיות תחת שלטון המנדט.