אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר־יִצְחָק:

– לְמָה אָדָם דּוֹמֶה?

כְּשֶׁהוּא בֶּן שָׁנָה הוּא דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ.

נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ עַל הַיָּדַיִם, מְשַׁבְּחִים אֶת יָפְיוֹ,

מְחַבְּקִים וְנוֹשְׁקִים אוֹתוֹ;

בֶּן שְׁנָתַיִם וְשָׁלֹש, הוּא דּוֹמֶה לַחֲזִיר,

שֶׁהוּא זוֹחֵל בְּכָל מָקוֹם וּפוֹשֵׁט יָדוֹ לְכָל לִכְלוּךְ;

בֶּן עֶשֶׂר הוּא דּוֹמֶה לִגְדִי

הַמְקַפֵּץ וְרָץ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוּ;

בֶּן עֶשְׂרִים הוּא דּוֹמֶה לְסוּס,

שֶׁגּוּפוֹ גָּדוֹל וּפָנָיו נָאוֹת, וְהוּא מְחַפֵּשׂ לוֹ אִשָּׁה לְשֵׂאתָהּ;

נָשָׂא אִשָּׁה, הוּא דּוֹמֶה לַחֲמוֹר שֶׂכָּל הַיָּמִים הוּא רָץ סְבִיבָהּ;

הוֹלִיד בָּנִים הוּא דּוֹמֶה לְכֶלֶב

הַמִּתְרוֹצֵץ כָּל הַיָּמִים לְהָבִיא לָהֶם מְזוֹנוֹת וּלְגַדְּלָם.

הִזְקִין הָאָדָם הוּא דּוֹמֶה לְקָנֶה רָצוּץ…