כָּל אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהָעַכְבָּר מְפַחֵד מִן הֶחָתוּל וּמִסְתַּתֵּר מִפָּנָיו
וְהֶחָתוּל רוֹדֵף אַחֲרֵי הָעַכְבָּר לְטָרְפוֹ בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ.
אַךְ לֹא כָּךְ הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.
בְּיָמִים קַדְמוֹנִים, הָיוּ הַשְּׁנַיִם,
חֲבֵרִים טוֹבִים וְנֶאֱמָנִים.
עַד שֶׁפַּעַם אַחַת רָבוּ בֵּינֵיהֶם הֶחָתוּל וְהָעַכְבָּר
עַל בָּשָׂר שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ, שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד.
הָלַךְ הָעַכְבָּר וְהִלְשִׁין עַל הֶחָתוּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
– הֶחָתוּל חָטַף אֶת בִּלְעִי מִפִּי!
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא:
– אַתָּה הִלְשַׁנְתָּ עַַל חֲבֵרְךָ שֶׁחָטַף אֶת בִּלְעֲךָ מִפִּיךָ,
מֵעַכְשָו תִּהְיֶה אַתָּה בִּלְעוֹ בְּפִיו…
