מִי שֶׁהוּא, מַמָּשׁ “גֵּבּוֹר”,

וְאֵינוֹ נִבְהָל מִפְּנֵי עַכְבָּר אָפֹר,

רָאָה בְּוַדַּאי שֶׁיֵּש לָעַכְבָּר

מִין “תֶּפֶר” כָּזֶה, נִסְתָּר,

תֶּפֶר זֶה מַדּוּעַ הוּא בָּא וְלָמָּה הוּא צָץ?

מַעֲשֶׂה זֶה שֶׁהָיָה וְנִבְרָא, בְּתֵבַת־נֹחַ קָרָה:

פַּעַם אַחַת, יָשַׁב הָעַכְבָּר עִם בַּת־זוּגָתוֹ הָעַכְבָּרִית,

וְהִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה בְּאַהֲבָה נַבְרָנִית…

יָשַׁב עַל יָדָם חָתוּל אֶחָד, גָּדוֹל וָעָב.

יָשָׁב וְחָשַָׁב:

אִם בַּיַּבָּשָׁה אֲנֵי טוֹרֵף עַכְבָּר גַּם עַכְבָּרַיִם,

לָמָּה לֹא אֶבְלַע עַכְבָּר שָׁמֵן זֶה, אַחַת וּשְׁתַּים?

חָשַׁב וְקָפַץ, זָרִיז וְנִמְרָץ.

אֲבָל הָעַכְבָּר, הַזָּרִיז מִמֶּנוּ כִּפְלַיִם,

נִשְׁמַט מִפָּנָיו, בְּבוֹר נִתְחַב.

שָׁלַח הֶחָתוּל אֶת כַּפּוֹ הָאַחַת

לְתוֹךְ הַבּוֹר לִתְפֹּס אֶת הָעַכְבָּר הַנִּמְלָט

נָעַץ הָעַכְבָּר אֶת שִׁנָּיו בְּכַף הֶחָתוּל,

שָׁלַף הֶחָתוּל אֶת כַּפּוֹ הָאַחֶרֶת

וְשָׂרַט בּוֹ בָּעַכְבָּר בְּצִפָּרְנָיו,

עַד שֶׁנִּקְרְעוּ כָּל פָּנָיו וְדָמוֹ זָב.

בָּא הָעַכְבָּר הַפָּצוּעַ לִפְנֵי נֹחַ, אֲדוֹן הַתֵּבָה וְאָמַר לוֹ:

– רְאֵה, נֹחַ, מַה שֶּׁעָשָׂה לִי הֶחָתוּל הָרָשָׁע!

תָּפַר נֹחַ לָעַכְבָּר אֶת עוֹרוׁ מֵעַל לַשָּׂפָם, בְּרַחֲמִים,

וְכָךְ נוֹתְרָה לוֹ צַלֶּקֶת לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים…