בוועידה השניה של ההסתדרות, כ“ג בשבט תרפ”ג

הפעולה המשקית של ציבור הפועלים בארץ התחילה לא מתוך אידיאולוגיה משקית, לא מתוך תיאוריה מוקדמת ואף לא מתוך שיטה מסויימת ותכניתית – אלא מתוך דחיפות־החיים, מתוך צרכי העבודה יום יום, מתוך מלחמת־קיום קשה, מתוך רצון להקל ולאפשר קיום הפועל וחדירתו לעבודה, מתוך קשרי כיבוש העבודה. ורק במשך הזמן, מתוך התפתחות פנימית ומתוך נסיונות, חיפושים וכיבושים, הגיעה הפעולה לידי היקף רחב, לידי תכנית ושיטה – ולידי אידיאולוגיה התישבותית.

המפעל המשקי הראשון היה סידור מטבחים ומכבסות על־ידי פועלי המושבות לפני כעשרים שנה, בראשית העליה השנה. אחר כך באו הקבוצות הקבלניות – יותר נכון: העבודה הקבלנית בפרדסים, כי עבודה קבלנית זו לא נעשתה עדיין על־ידי קבוצה מסודרת וקבועה. חבר־פועלים קיבל בשכר מסוים לעשות “בחר” – ולשם הגשמת העבודה הסתדרה קבוצה, אשר עם גמר העבודה היתה מתפרדת. למלה קבוצה לא היתה עדיין שום משמעות חברתית, כזו שההתפתחות המאוחרת הנחילה למושג זה. כשהתחילה העבודה הראשונה ב“אחוזת בית” – מה שנקרא אחר כך תל־אביב – הסתדרו גם שם קבוצות קבלניות לעבודת יישור החולות ומלאכות בלתי־מקצועיות אחרות. בבנין גופא לא עבד עדיין הפועל העברי. קבוצת סוללים עבדה גם בגליל, בכביש הפרימיטיבי שסללה הנהלת יק“א בדרך משרונה ליבנאל. איש מהפועלים בימים ההם לא העלה על לבו למַה תגיע העבודה הקבלנית ומהו העתיד הצפון ל”קבוצה“. בשנת תרס”ח נוצר הגרעין הראשון של הקבוצה החקלאית – הוקם ה“קולקטיב” בסג’רה, שמנהל החווה מסר לה עיבוד חלק מהמשק על אחריותו. נסיון זה נמשך שנתיים – והצליח במידה מרובה. הוא הוכיח שעבודה המתנהלת באחריות העובדים, בלי פקידות ובלי משגיחים מן החוץ, עולה בפריונה ובטיבה על עבודה שכירה המתנהלת על־ידי אדמיניסטראציה. זה היה גם הנסיון הקבוצתי הראשון שנעשה מתוך השקפה חברתית מסוימת ולשמה.

הקולקטיב לא היה בר־קיימא, למרות הצלחתו המשקית, כי האדמה שהוא עיבד לא היתה שלו ולא של העם, וכל הדבר היה תלוי בקאפריסה של פקידות יק"א. הקבוצה החקלאית הקבועה, הקבוצה ההתישבותית הראשונה, סודרה על אדמת הקרן הקיימת, באוּם־ג’וני (דגניה), ואף זו לא ידעה בראשיתה מה צפוי לה. לכתחילה היתה זו קבוצת פועלים שכירים, העובדים בקבלנות תמורת שכר חדשי קבוע ומשתתפים ברווחיו של המשק. בראשיתה לא ראתה הקבוצה את עצמה כמתישבת במקום. רוב הציבור ראה גם בהתחלה זו – דבר חולף וארעי ולא הבין ולא העריך את הריקמה החברתית והמשקית החדשה הנארגת על שפת הירדן במסכת העבודה בארץ. הדחיפה הבלתי־אמצעית להקמת הקבוצה – היו הסכסוכים עם האדמיניסטראציה של חוות הקרן הקיימת בכנרת, שהגיעו עד שביתה מכרעת, שבה דרשו הפועלים את פיטורי הפקיד.

גם הקשיים ברכישת קרקעות הולידו את הצורך בארגון קבוצות־כיבוש לשמירה על הקרקע הנגאלת וראשית עיבודה. כל הקבוצות הראשונות היו מקבלות שכר חדשי, כפועלים שכירים. הקבוצות היו גם מעסיקות בשעת הצורך פועלים שכירים מן החוץ.

אחרי דגניה – באה מרחביה. אחריה – תל־עדש, ובשעת המלחמה – הקבוצות בגליל העליון.

הפעולה המשקית עברה מהחקלאות לחרושת. בעזרת קפא“י נוצרו הקואופרטיבים החרשתיים הראשונים – “עמל” (מתכת) ו”כרמל" (עץ) – שניהם בחיפה.

בימי המלחמה, מתוך מצוקת הרעב, הונח היסוד להשברה קואופרטיבית מרוכזת של ציבור הפועלים ונוצר “המשביר” (תרע"ו). לאחר המלחמה נוסד בנק הפועלים והוקם המשרד לעבודות ציבוריות. חלו שינויים פנימיים בקבוצה החקלאית – בתנאי עבודתה ובצורתה החברתית: חדל השכר החדשי, נתבצרה הקביעות, התגבשו החיים הקומונאליים – חיי השותפות המלאה. עם רכישת העמק התרחבה ההתישבות העובדת: הוקם המפעל ההתישבותי הלאומי הגדול על יסוד עבודה עצמאית והלאמת הקרקע. התרחבה גם הקואופרציה העירונית – הקבלנית, התעשיינית והצרכנית. נוצרה רשת ענפה של משקי פועלים בכפר ובעיר, נוסדו מוסדות לאשראי, להשברה, לתרבות, לעזרה מדיצינית – וההתחלות הבודדות והמקוטעות מצטרפות אחת אחת למערכת מקיפה ושלמה המחבקת ומברחת את ציבור הפועלים ומחייה את כל התנועה. לא מתוך אידיאולוגיה משקית נוצרו כל אלה – אלא להיפך, מתוך היצירה המשקית הופקה והוסקה האידיאולוגיה. המחשבה המשקית של הפועל בארץ לא היתה אלא בבואה של היצירה אשר נתרקמה בלא שיטה למפרע, אלא מתוך צרכים חיוניים. ההלכה ינקה מתוך המעשה.

גם ההסתדרות הכללית – האילן הגדול שעליו ניתלית כל תנועתו בארץ – לא ניתן במאמר אחד ולא יצא מתוך חיק האדמה כשהוא מגודל ומשוכלל. תנועתנו יונקת מתוך מקורות רבים ושונים, ובתוך מעבה הקרקע חבויים השרשים והנימים המניקים את גזע תנועתנו, ורק לאט לאט נבט וצמח העץ הענֵף ורחב־הנוף של הסתדרות הפועל העברי בארצו.

הסתעפות פעולתנו המשקית מציגה לפנינו שלוש שאלות:

א. כיצד נכוון ונתאים את כל המוסדות והמפעלים אשר נוצרו בזמנים שונים, ברשויות שונות ואולי גם במטרות וכוונות שונות – לצורך הכללי והמרכזי של תנועתנו?

ב. כיצד נשמור על האופי החברתי, המעמדי והציוני של מפעלינו המשקיים?

ג. מניין ניקח את האמצעים לביסוס פעולתנו המשקית והרחבתה?

את הפיתרון לשלוש שאלות אלו אני רואה בהקמת “חברת עובדים” – כלומר ביצירת רשות משקית עליונה ומרכזית של ציבור הפועלים המאורגן, רשות מכוונת, מחוקקת ויוזמת כדוגמת הרשות המקצועית הנתונה בהסתדרות הכללית.

כל מוסד, כל מפעל וכל משק יש לו הטבע שלו והתפקיד שלו – ועל כל אחד לדאוג בשורה הראשונה למילוי תפקידו כהוגן בהתאם למהותו וטבעו הפנימי. אולם אין המוסד והמשק מטרה לעצמו. תנועתנו צומחת מתוך העליה ועומדת לשירות העליה. מאמצינו בארץ הם מאמצי־קליטה, ומאמצי הרחבת־הקליטה. באיזו מידה משמש המוסד והמפעל שהוקם על־ידינו להקלת הקליטה ולהרחבתה? אם בקנה־מידה זה אנו רוצים למדוד את פעולתנו המשקית, מן ההכרח שתתקיים רשות עליונה שיש בכוחה לפקח על פעולה זו, להדריכה ולכוונה למטרה העיקרית של תנועתנו.

אנו מייסדים קואופראטיבים, אנו בונים משקים. מהי הערובה שעובדי המשקים האלה לא ייהפכו לבעלי־בתים המעסיקים פועלים שכירים, כשם שקרה הדבר בעולם בכמה וכמה קואופרטיבים יצרניים לאחר שהצליחו מבחינה כלכלית? מהי הערובה שמוסדות שנוצרו על־ידי הפועלים ובכוחם – ישמשו להנאת ציבור הפועלים? שאלה זו נתעוררה אצלנו עוד לפני המלחמה, אולם אז היינו מועטים, הכרנו איש את רעהו כבני משפחה אחת, וכל יחסינו היו בנוים על אֵמון אישי. היתה קיימת בתוכנו קונטרולה משפחתית, קונטרולה שאינה עומדת על חוקים שבכתב – אלא על תורה שבלב ויחסים נפשיים והיא חזקה מכל קונטרולה ממשלתית. היום אין אנו עוד משפחה קטנה – ואנו גדלים בלי הפסק, ואין אנו יכולים לבנות הכל על היחס והאמון האישי. דרושה לנו חוקה – חוקה מחייבת, המטילה חובות ומקנה זכויות, הקובעת יחסים ומגדירה תנאים. חוקה זו עלולה וצריכה להשתנות מזמן לזמן. אין אנו יכולים להתאסף פעם ולתקן תקנות על התנהגותנו לעולם ועד. סוד החיים הוא השינוי הבלתי־פוסק. ואין לנו רשות ואפשרות ואין לנו כל צורך לקשור את העתיד לעבר ולשעבד את מעשינו הבאים לחוקים שנעשה היום. אולם יש צורך בהקמת רשות מחוקקת אשר מזמן לזמן, לפי צרכי השעה ולפי תביעות התפתחותנו, תקבע את חוקת חברתנו ותטיל את מרות־הכלל, מרות התנועה ורצונה ההיסטורי על כל פרט ויחיד.

אנו זקוקים לאמצעים – ולאמצעים רבים וגדולים. שאלת האמצעים אינה רק שאלתנו אנו, זוהי שאלה לאומית כללית. אנו דואגים להון לאומי כשם שאנו דואגים להון מעמדי. הפעולה הנעשית מטעם העם היא פעולתנו אנו. וגם בשאלת ההון הלאומי לא נמצא עדיין הפתרון המספיק. הקומץ אינו משביע את הארי. וכל כמה שלא ירבו האמצעים – ירבו במהירות יותר גדולה הצרכים. עוד טרם עשינו לעצמנו חשבון ברור מה גדולה וקשה ורבת־צרכים התעודה הזאת של התישבות־עם. ובגיוס כוחות העם לא ייתכן שייפקד מקומנו. זוהי חובתנו לעם וחובתנו לעצמנו. ולא מתוך פיסול האמצעים הלאומיים, ולא מתוך התחרות אתם אנו באים לשאלת ההון העצמי שלנו. פעולתנו המשקית המכוונת לקליטת העליה בעבודה ובהתישבות היא פעולה ציונית ראשונית. התנועה הציונית מעונינת בפעולה זו. המטרה הציונית ניבנית על־ידיה. האיניציאטיבה העצמית שלנו, הרחבת מוסדותינו, מיפעלינו ומשקנו והוננו, היא חלוציות בונה ומגשימה. בכל מיפעל עצמי שלנו אנו מקדמים, מזרזים ומבצרים את המיפעל הציוני הכללי. אין אנו מסתפּקים בקצב האיטי והמצומצם של הפעולה הכללית. אנו פורצי גדר – משום שאנו דוחקי קץ. לא הסתפקנו בציונות של שקלים וקונגרסים – ויצרנו ציונות של הגשמה. לא מתוך פיסול השקל והקונגרס – אלא מתוך אי־הסתפקותנו באלה. אמרנו – ציונות פירושה עליה לארץ ועבודה בארץ. הוספנו אחר־כך: ציונות פירושה – התישבות עובדת. תבענו התישבות מכלל־הציונות. אולם תנועתנו אינה מצטמצמת בתביעות מאחרים. אנו תובעים קודם כל מעצמנו. ואנו רואים את חובתנו להיות לא רק בעושים אלא גם בַמעָשִים. הפעולה המשקית שהיא מגופי ההגשמה הציונית מוטלת עלינו לא רק כאובייקט של הפעולה אלא גם כסובייקט שלה. ועלינו להזדיין באמצעים. היכן נמצאם? קודם כל בתוכנו. אנו כח כלכלי גדול. כל פועל נוסף הוא יחידה כלכלית נוספת. אנו עובדים ומשתכרים – אנו קונים ומוציאים כסף. זהו הבסיס הראשון להוננו העצמי. מחסכון שכרנו ומסידור הספקתנו אנו יוצרים הון עצמי. “המשביר” צריך להיות הכלי לסידור הספקתנו. כל סניף של חברת־העובדים באיזה מקום שהוא – הוא נושא “המשביר” באותו מקום. בריכוז כל עניני האספקה ברשותנו אנו יוצרים מנוף גדול לפעולה משקית. על בסיס השוק הפנימי אנו יכולים ליצור חרושת וחקלאות משלנו. כל תא משקי שאנו מקימים הוא בסיס לקרדיט. אין שום משק פועל באמצעיו העצמיים בלבד. מדוע ייבּצר מאתנו להוות כוח קרדיטאי ולהשיג אמצעים כספיים להרחבת הפעולה על בסִיס מסחרי ובנקאי – ככל משק ומפעל־כלכלה בן־קיימה?

במשק הקואופרטיבי העולמי נמצא את המישען הראשון לפעולתינו הקרדיטאיות. במידה שיגדל היקף קשרינו את המשקים הקואופרטיבים בעולם – תגדל העזרה ההדדית שבינינו וביניהם. אנו יכולים למשוך גם הון פרטי לגמרי. “המשביר” והמשרד לעבודות ציבוריות פועלים בקרדיט מסחרי בשוק הפרטי. אולם יש סכנה שההון הפרטי ישעבד אותנו – אם ברשותנו לא יעמוד הון עצמי שלנו. ויש לנו סיכויים רחבי־אופק בצבירת הון מעמדי בכוח תנועתנו בארץ ובגולה. מיפעלנו מהווה כוח מוסרי גדול ובו טמון המפתח להתנדבות עממית. הפעולה העצמית שההסתדרות מנהלת בארץ – צריכה להתרחב גם בחו"ל. פה נעשית הפעולה הישרה – פעולת הבניה והיצירה. בגולה צריכה ליעשות פעולת הכשרה ואיסוף אמצעים. אנו נדבר אל העם בשפה המובנת והמשפעת ביותר – בשפת המיפעל והמעשה, ואת השפה הזאת ישמע העם ויעשה.

לא כל מוסד בודד – אלא יצירתנו הכללית, הרשות המשקית העליונה של מעמד הפועלים תשמש מכשיר לרכישת הון עצמי.

לשם כל המטרות האלה עלינו לאשר את הסתדרות העובדים כאישיות יורידית בצורת “חברת עובדים”, ולחברה זו נעניק סמכות עליונה של חיקוק, כיוון והתאמה לגבי כל מוסדותינו ומפעלינו המשקיים. לא הסתדרות העובדים כברית הסתדרויות מקצועיות תתאשר – התפקיד המקצועי של תנועתנו אינו זקוק לאישור רשמי. אולם כשם שקיימת בתוכנו רשות עליונה, מחוקקת, מפקחת ומכוונת בכל השאלות במקצועיות, ואין שום גוף ושם תא רשאי לפעול על דעת עצמו – אלא הם כפופים לרצון הכללי של המעמד, כי רק בדרך זו אנו יכולים להבטיח את עניני העליה וצרכי הכלל כלפי האינטרסים האנוכיים של יחידים וגופים בודדים – כך יש לנו צורך ברשות משקית עליונה בעלת סמכות מחוקקת, מפקחת ומכוונת כלפי כל המפעלים המשקיים, אלא שכאן יש צורך גם בסמכות יורידית מוּכּרת ומאושרת בחוק ממשלתי. כי במשא־ומתן כספי ומשקי אנו נתונים במסגרת הפורמאלית של החוק הממשלתי גם בארץ וגם בחוץ־לארץ. דרושה לנו רשות משקית שיכולה לתבוע ולהיתבע בדין, שיכולה לקנות ולמכור, ללוות ולהלוות, לסדר אפותיקות והתחייבויות לזמנים קצרים וארוכים, ודבר זה לא ייתכן בלי היותה אישיות יורידית. גם כלפי עצמנו, כלפי מוסדותינו אנו זקוקים לסמכות משפטית. הזיקה של כל משק, מוסד ומפעל לרשות העליונה צריכה להיות לא רק זיקה מוסרית – אלא זיקה חוקית; לא דבר שברשות אלא דבר שבחובה, טבוע בגושפנקה רשמית.

אין זאת אומרת שאנו יוצרים שתי רשויות נפרדות. אין אנו מפרידים בין פעולתנו המקצועית ובין פעולתנו המשקית. כל הפרדה כזו סותרת את עיקרי תנועתנו. כל פעולתנו במהותה הפנימית מהווה חטיבה אחת ומכוונת למטרה אחת וכפופה לרצון אחד – רצון המעמד ומטרתו ההיסטורית. חברת־העובדים והסתדרות־העובדים מזדהות בנושאיהן. כל חבר ההסתדרות הוא חבר חברת־העובדים. וּועידת ההסתדרות היא ועידת חברת־העובדים. זהות זו בין הסתדרות־העובדים ובין חברת־העובדים צריכה לשמש יסוד בל יימוט בכל אירגוננו וסידור פעולתנו. חברת העובדים אינה אלא הלבוש המשקי של ההסתדרות. לא רשות נפרדת – אלא מכשיר לתפקיד מסוים בצורה מתאימה ומכוּונת לטבע המיוחד של הפעולה המשקית וצרכיה החברתיים, הכלכליים והיורידיים.

יסודות לתקנות    🔗

א. השם.

ההסתדרות הכללית מאשרת את פעולתה המשקית והכלכלית בתור “חברת העובדים העברים הקואופרטיבית להתישבות, חרושת עבודות קבלניות ואספקה” לפי חוקי הארץ.

ב. חברוּת.

כל חברי ההסתדרות הנם חברים לחברת־העובדים. אין החברה יכולה לקבל חבר אם אינו חבר בהתסדרות הכללית.

הערה: בתקנות ייכּנסו סעיפים המגדירים ומבטיחים את זכויות החברים במשקי החברה.

ג. התפקיד.

אירגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתישבות והעבודה בכפר ובעיר על יסוד עזרה ואחריות הדדית.

ד. סמכות.

חברת־העובדים הנה בעלת כל המוסדות הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות הכללית. היא יוצרת מוסדות, מיפעלים, קרנות וברשותה נמצאות מניות היסוד של בנק הפועלים, “המשביר” ושאר בנות החברה. לה זכות הטלת מסים, קביעת שכר העבודה במוסדותיה ובמשקיה (במידה שנהוגה שם שיטת משכורת) וזכות הסידור של מחירי התוצרת. חברת־העובדים מביאה לידי התאמה הדדית את פעולות המוסדות השונים, מפקחת על הנהלתם, מאשרת את תכניותיהם, מבקרת את הגשמתן ומכוונת את פעולתם לצרכי כלל הפועלים.