בועידה השמינית של ההסתדרות, ו' ניסן תשט"ז–18 במארס 1956

אפתח בארבע שאלות “מה נשתנה”? א) במה נשתנתה הסתדרות העובדים מכל הסתדרויות העובדים בארצות אחרות? ב) במה נשתנתה מדינת ישראל מכל שאר המדינות? ג) מה נשתנה בחיינו מאז הוּקמה ההסתדרות? ד) מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה המדינה? ואולי שאלת השאלות היא – כיצד נשנה את המחר מתוך נאמנוּת ליעודי ההסתדרות והמדינה?

אך לפני שאנסה לענות על השאלות, אני רוצה להביע הסכמתי המלאה לתביעה שהשמיע הבוקר החבר נמיר על דצנטרליזציה ודמוקרטיזציה (אני מבקש סליחה על המלים הזרות) של הארגון המקצועי. אני הסכמתי לכך עוד לפני אחת־עשרה שנה, בועידה הששית של ההסתדרות, שבה הצעתי: א) להקים הסתדרויות ארציות לפי תעשיות; ב) להחליט על עצמאות האחריות, ההגדרה וההכרעה העצמית של הסתדרויות אלה בפעולות המקצועיות, תוך מסגרת כללית ומתוך זיקה למרות הכלל.

ועכשיו אשוב לשאלות שהצגתי.

 

במה נשתנתה הסתדרותנו מהסתדויות פועלים בארצות אחרות?    🔗

מבנה הסתדרות העובדים היה שונה מלכתחילה ממבנה הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות. הסתדרותנו נועדה להיות גם ארגון מקצועי, גם איגוד קואופרטיבי, גם מוסד חינוכי וגם חברה לעזרה הדדית. אבל שוני המבנה אינו ממַצה יחוּדה העיקרי והמַהוּתי.

לא הצרכים השוטפים של חבריה, מיסדיה ובוניה הביאו ליסוד ההסתדרות ועיצבו דמותה ומגמותיה, אלא חזונם ההיסטורי, הלאומי והחברתי. מיסדי ההסתדרות ראו עצמם כנושאי שליחות היסטורית של עמם, שליחות לחידוש מולדת ואומה ובנין מדינה עברית וחברת־עובדים.

מיסדי ההסתדרות היו יוצרי ערכים חדשים, משַׁני אורח־החיים של העם, כובשי עבודה ואדמה, הגנה ותרבות עברית, הופכי סדרי החברה והטבע. המניע החלוצי היה רוח החיים ביסוד ההסתדרות ובפעולתה. ריכוז העם במולדתו המתחדשת כעם בן־חורין שוה־זכויות במשפחת העמים החפשים והפיכת העם לעם עובד ללא מעמדות, ללא קיפוח והפליה, ניצול ושעבוד – היתה המגמה המכַוונת בפעולת ההסתדרות.

משום כך לא ראתה ההסתדרות עצמה אך ורק כנציגת הפועלים המעטים הנמצאים בארץ, השוקדים על סיפוק צרכי חבריהם, אלא כשליחת המוני ישראל בגולה שיש להעלותם ארצה, לשנות באופן יסודי אורח חייהם, להשרישם בעבודה יוצרת בכפר ובעיר, ביבשת ובים, להנחילם לשון־עמם המאַחדת דורות וגלויות, לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם והיא משמשת מופת לאנוֹשוּת הנאבקת על גאולתה.

בכל ענפי פעולתה ההתישבותית, המקצועית, התרבותית והחברתית, ראתה ההסתדרות לפניה גם צרכי יום־יום של האדם העובד וגם הצרכים ההיסטוריים של האומה והמדינה. היא שקדה על הטבת תנאי העבודה והשכר ועל הרמת פריון העבודה ויצירת משקי־מופת; על בטחונו הכלכלי של הפועל ועל הרחבת כושר הקליטה של הארץ; על הקמת חקלאות עובדת ועל היחָלצוּת המתישבים לצרכי עליה וקליטת עולים; על חינוכו והעלאת רמתו הרוחנית של העובד ועל הנחלת אוצרות הרוח היהודי והאנושי לעם; על גידולה של הסתדרות העובדים ועל הגברת העליה; על שמירת זכויותיו האזרחיות והאנושיות של מעמד העובדים ועל מעמדה הבינלאומי ושאיפותיה המדיניות של אומתו וזכויותיה ההיסטוריות במולדתה; על שויון הפועלים בישוב ועל מיזוג גלויות ומחיקת הבדלי עדוֹת ושבטים; על הגמוניה של תנועת הפועלים בישוב ובציונות ועל אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו; על עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק בכפר ובעיר, ביַמאוּת ובאויר – ועל הקמת מדינת היהודים.

ההסתדרות היתה מבצר־עוז לעובדים ומשען נאמן לעם ולמולדת, ויצרה תאי חברה חדשים בנויים על עבודה עצמית, עזרה הדדית, שותפות ושויון – והיחלצות מתמדת לצרכי עליה, התישבות והגנה.

עם הקמת המדינה בוצע שלב ראשון בהגשמת החזון שהקים את ההסתדרות וכִיוֵן פעולותיה – אולם אחריותם ושליחותם ההיסטורית של פועלי ישראל לא נסתיימו אלא התרחבו וגדלו. גם מדינת ישראל, עם היותה עמוסה בכל המוטל על מדינות אחרות, היא יחידה במינה ושונה מכל המדינות בעולם.

מדינה מורכבת מארץ, עם ועצמאות. במדינת ישראל נמצא רק אחוז קטן של העם; בימי יסוד המדינה – רק ששה אחוזים, בימינו אלה – 13%. למעלה משמונים וחמישה אחוזים של העם היהודי מפוזרים בעולם, בכל חמש היבשות והאיים – ותלויים בחסדי־זרים. הארץ ברובה הגדול, גם הארץ המקוצצת והמבותרת שגאלנו לפני שמונה שנים, היא שוממה וריקה ביותר משבעים אחוז מאדמתה. עצמאותנו היא לפי שעה מדינית בלבד. במובן הכלכלי אנו תלויים בעזרת חוץ. וגם העצמאות המדינית נתונה בסכנה מתמדת, כי שכנינו, הרבים מאתנו פי כמה, חורשים מזימות למחות את מדינת ישראל מעל פני האדמה. ומשימותיה הראשוניות של המדינה הן: קיבוץ גלויות רב־ממדים ובקצב מהיר בתחומי האפשרות ההיסטורית; כינון הריסות המולדת, הפרחת השממה ואיכלוּס כל חלקי הארץ; קיום ריבונותה של המדינה, הבטחת שלומה וביצור בטחונה.

אך עלינו לעמוד עכשיו בכל הבהירות והחריפות על האמת המרה, כי בתקופה זאת אין העם היהודי בישראל ואין ציבור הפועלים המאורגן בהסתדרות ערוכים לקראת משימות אלה המַתנות עתידנו וקיומנו. ואיננו ערוכים הן בגלל השינויים אשר נתחוללו בעם ובציבור הפועלים מאז היוָסד ההסתדרות והן בגלל ירידת המתח החלוצי והזיקה ליעוד ההיסטורי והתרופפות האחדות הפנימית בתוך מחננו אנו.

כעשרים ושבע שנים עברו מזמן יסוד ההסתדרות עד הקמת המדינה. במשך תקופה זו חלו שינויים רבים ועצומים, כמותים ואיכותיים, במבנה ההסתדרות, בכוחה, בהרכב חבריה, במניעיה הפנימיים ובדמותה המוסרית והחברתית – כשם שחלו שינויים גדולים ורבי ערך ומשמעוּת בחיי העם כולו.

אעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות: בכסלו תרפ"א נוסדה ההסתדרות על־ידי 4433 חברים. כל הישוב היהודי מנה אז בערך ששים וחמשת אלפים נפש, וחברי ההסתדרות היוו אז 6.8% מכל הישוב. בעת יסוּד המדינה מנתה ההסתדרות 175,659 חברים. הישוב מנה אז 650,000 נפש. חברי ההסתדרות היווּ אז 24% מכל הישוב. במשך 27 שנים גדל הישוב פי עשרה, ההסתדרות – פי ארבעים בערך.

בתקופה זו התבצר הארגון המקצועי ורבו כיבושיו החמריים והחברתיים. הוקמו וגדלו ונסתעפו המוסדות המשקיים ומפעלי העזרה ההדדית – בנק הפועלים, “המשביר”, “סולל־בונה”, “תנובה”, הקואופרציה האשראית והקבלנית, קופת־חולים, “משען”, מדור לדור" ועוד – וההסתדרות נעשתה לגורם כלכלי ראשון במדרגה בישוב.

במחצית היובל הראשונה של ההסתדרות כבשה מגמת האיחוד בתנועת הפועלים כיבושים גדולים בארץ ובגולה. שתי מפלגות העליה השניה: “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”, וממשיכיהן בעליה השלישית, התמזגו לכוח פוליטי מאוחד עם הקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בשנת 1930 בארץ, ואיחוד “פועלי־ציון”, צ.ס. ו“התאחדות” בגולה. על־ידי כך הגיעה תנועת הפועלים למעמד מדריך ומכַוון ביישוב ובתנועה הציונית והקנתה חלק גדול מערכיה לתנועה הציונית כולה. בתקופה זו השיגה המלחמה על עבודה עברית כיבושים מכריעים בתעשיה, בבנין וגם בחקלאות ובים. ונצחון זה, יותר מכל גורם אחר בתולדות היישוב העברי, הכשיר הקמתה של המדינה היהודית.

הגידול המתמיד של ההסתדרות העלה משקלם של צרכי החברים, ונצטמצם המניע החלוצי, ותביעות החזון והשליחות ההיסטורית נדחקו יותר ויותר על־ידי תביעות הצרכים השוטפים של ציבור העובדים הגדל, שלא כולם באו לארץ ולעבודה ולהסתדרות אך ורק מתוך מניעים רעיוניים. בעשר השנים האחרונות לפני הקמת המדינה גברו גם המגמות המפרידות והמפַלגות בציבור על חשבות מגמות האיחוד והליכּוּד. אולם על אף ליקויים אלה נתקיימה כל הזמן ההגמוניה הרעיונית בהסתדרות בידי הכוחות החלוציים ונושאי־החזון, וההתישבות העובדת היתה הכוח המוסרי המכריע והמכוון בציבור הפועלים, אם כי מבחינה כמותית עלה עליה ציבור פועלי העיר; וגם בציבור זה פַּעם עוד במידה לא קטנה החזון ההיסטורי שיצר את ההסתדרות וכיון פעולותיה.

מקורות העליה, שמהם נבנתה תנועת הפועלים בארץ לפני הקמת המדינה, נבעו בעיקרם מיהדות אירופה המזרחית והמרכזית והדרומית. מיהדות זו שאבה ההסתדרות לא רק כוחות אנושיים – אלא גם ערכיה הרוחניים וחזונה ההיסטורי. השוֹאָה שבאה על יהדות זו היתה גם האסון הגדול ביותר שבא על ההסתדרות.

נדמה היה כאילו נשמטה הקרקע מתחת כל מפעל התקומה אשר חלוצי יהדות אירופה הניחו יסודותיו הראשונים במשך שלושה דורות, כי נחרב המקור והמשען העיקרי של המפעל – המקור האנושי. בוני המולדת ומחדשי העצמאות אשר עשו בשליחות העם בארץ – איבדו את עמם, שָׁכלוּ את חבריהם, אחיהם וממשיכיהם, בטבח אכזרי שאין דוגמתו בתולדות אדם. וכאילו הקיץ הקץ על מאמצים חלוציים של שלושה דורות ועל תוחלת אלפי שנים של עם. ואז בא הפלא הגדול: קמה מדינת ישראל, כשששת המיליונים באירופה, אשר הניחו יסודותיה וציפּוּ לבואה, אינם.

 

במה נשתנתה מדינתנו מכל המדינות?    🔗

גם המדינה וגם ההסתדרות לא נוצרו יש מאין. ההסתדרות בשמה ובצורתה הוקמה בחנוכה, כ“ג–כ”ח בכסלו, תרפ“א – 4–9 בדצמבר 1920. אולם גרעיני ההסתדרות נזרעו וצמחו בראשית העליה השניה, כשהוקמו שתי מפלגות הפועלים – “הפועל הצעיר” ו”פועלי־ציון" (המאוחדים כיום במפלגת פועלי ארץ־ישראל), “החורש” בגליל, “השומר”, הסתדרויות הפועלים החקלאיות ביהודה, בגליל ובשומרון, והאגודות המקצועיות בירושלים וביפו. כמה ממפעלי ההסתדרות קדמו ליסודה, כגון: “המשביר”, קופת־חולים, הקבוצה, מושב העובדים, עתונות הפועלים, הקואופרציה היצרנית. כולם נוצרו עוד בימי העליה השניה, ומכל אלה צמחה אחרי מלחמת־העולם הראשונה ההסתדרות הכללית.

גם המדינה לא הוקמה ב־14 במאי 1948 יש מאין. קדמו לה שבעים שנות התישבות והתעצמות יהודית מחודשת בארץ. וגם בראשית המדינה היה החזון.

בזמננו קמו הרבה מדינות חדשות, והן כולן משני סוגים. סוג אחד של מדינות, אלה שהיו לפנים עצמאיות ובמשך הזמן נכבשו על־ידי שליטים זרים, עד שהשתחררו שוב, אם בכוח עצמן, על־ידי התמרדות והתקוממות מאורגנת, ואם לרגל מלחמות שכנים שהביאו לידי תבוסת הכובשים. כך קמו המדינות בארצות הבלקנים, במזרח־אירופה ומרכזה, הודו, בורמה ציילון ועוד, ביבשת אסיה. ויש סוג שני, שקמו מתוך הגירה לארצות שנתגלו מחדש והמהגרים היו כפופים זמן רב לשליטים האירופים, ששפכו ממשלתם על הארצות החדשות – באמריקה, באוסטרליה – עד שהמתישבים החדשים נתגברו ויצאו לרשות עצמם, בארצות־הברית, המדינות באמריקה הלטינית והדומיניונים הבריטים בקנדה, בני־זילנד ובאוסטרליה.

מדינת ישראל אינה שייכת אף לאחד משני הסוגים האלה. אין ארצנו אדמה שנתגלתה מחדש. זוהי אחת הארצות העתיקות ביותר בתבל, וקורותיה ידועות זה כארבעת אלפים שנה, ועוד בימי קדם תפסה ישראל מקום מרכזי בתולדות התרבות האנושית. כמו־כן אין ישראל שייכת לסוג המדינות שעמיהן נשתחררו ועמדו ברשות עצמן לאחר תקופה מסוימת של שעבוד לשלטון זר. העם אשר חידש מדינתו בימינו היה מנותק מהארץ קרוב לאַלפיים שנה ונפוץ בקרב כל עמי תבל, אם כי נשאר תמיד שׂריד יהודי בארץ, אבל תנועת העליה וההתישבות שהביאה לתקומת ישראל החלה בעצם לפני זמן לא רב, רק לפני כשבעים וחמש שנים.

מדינת ישראל היא ילידת חזון היסטורי; חזון זה טוּפח בנשמת העם היהודי במשך דורות. תקומת ישראל היתה חיה אלפי שנים בלב העם היהודי המפוזר, המנותק ממולדתו, הגָמוּל מעבודה ומאדמה.

חזון העם הקים את המדינה, אבל המדינה עוד לא הגשימה את חזון העם. בקרב 650,000 היהודים אשר נמצאו בארץ ביום יסוּד המדינה, היו לא מעט תמימים אשר האמינו, כי המדינה באה להקל על חיינו שחָיִינוּ תחת שלטון המנדט הבריטי או בתפוצות. הם לא הבינו מהי האחריות והמעמסה הכבדה הכרוכה בעצמאות יהודית בישראל זו, שקמה בתנאים הגיאופוליטיים שבהם היא נתונה ובתקופה ההיסטורית שבה קמה.

מדינת ישראל אינה רשאית להתעלם מהעובדה, כי בשתי המעצמות העומדות בראש הגושים היריבים נמצאים המרכזים היהודיים הגדולים בתפוצה: בארצות־הברית למעלה מחמישה מיליונים יהודים, בברית־המועצות למעלה משני מיליונים, שהם יחד כשבעים אחוז מיהדות הגולה. לשני מרכזים אלה היה חלק מכריע במפעל שהביא להקמת המדינה. היהדות הרוסית, שמנתה בתקופת הצארים כחמישה מיליונים, הוציאה מתוכה ראשוני החלוצים בשנות השמונים למאה התשע־עשרה, ובניה עמדו בראש בוני הישוב ותנועת הפועלים מאז ועד קום המדינה. היהדות האמריקאית, שבתחילת המאה התשע־עשרה מנתה רק כמיליון יהודים, נעשתה בחמישים השנים האחרונות למרכז היהודי הראשון בגולה, גם במספרו, גם בעשרו וגם בהשפעתו המדינית. לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כשנותקה יהדות רוסיה מעל העם היהודי אחרי המהפכה הבולשביסטית, התיצבה יהדות אמריקה בראש תומכי המפעל הארצישראלי בהונה ובהשפעתה המדינית.

המשׂימה הראשית של מדינת ישראל – קיבוּץ גלויות ובנין משק עצמאי, כמעט שלא היתה אפשרית בלי ההשתתפות והעזרה של יהוּדי אמריקה, ובמידה רבה גם של הממשלה האמריקאית. יהדות רוסיה, המונה עכשיו כמחצית יהדוּת אמריקה, אין ביכלתה להשתתף, זה כשלושים שנה, במפעל הארצישראלי; לא באנשיה, לא בעזרה חמרית ולא בעזרה מדינית. למעשה, שתי הארצות הגדולות כמעט שאינן תורמות לקיבוץ גלוּיות בפועל – יהדות רוּסיה מפני שאינה יכולה ואינה רשאית, יהדוּת אמריקה מפני שאינה רוצה, כי היא רואה עצמה כחלק אורגני של ארצות־הברית. אנו בטוחים, כי בשתיהן לא נאמרה עוד על־ידי היהדות המלה האחרונה; ההיסטוריה אינה קוֹפאת על שמריה, ועוד מועד לחזון. נוער יהודי מאמריקה ינהר ארצה, וברוּסיה ייפּתחו פעם השערים לעליה. – – –

 

מה נשתנה בהסתדרות?    🔗

המדינה קלטה בשבע שנים יותר משקלטה הארץ במשך שבעים שנה לפני קום המדינה, וגם הסתדרות העובדים גדלה בשבע שנים אלה יותר מבּעשרים ושבע השנים שחלפוּ מאז יסוד ההסתדרות ועד הקמת המדינה. בתחילת 1948 מנתה ההסתדרות 175,656 חברים, בתחילת 1956 נמנים עמה 552,145 חבר. אולם הגידול הכמותי הרב אינו צריך להעלים השינויים האיכותיים השליליים שנתהווּ גם במדינה וגם בהסתדרות. נעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות. שינויים אלה לא נתחדשו עם העליה ההמונית שזרמה ארצה לאחר המדינה. סימניהם נתגלוּ עוד כמה שנים לפני כן והשינוּי העיקרי הוא שלאט לאט פּינה המניע החלוּצי את מקומו לצורך האישי, המקצועי והמשקי; לחץ האינטרסים דחק שכינת החזון, ונושאי השליחות ההיסטורית כוחם הלך ופחת לעומת כוחם של נציגי האינטרסים, והמפעלים ששימשוּ אמצעי למטרה ההיסטורית של המעמד בכללו, כשליח האוּמה – נהפכוּ מעין מטרה לעצמם.

אין ניגוּד מוכרח בין חזון ובין אינטרסים, אבל אין גם זהוּת שלמה ביניהם. בראשית התנועה, לא רק בימי העליה השניה, אלא גם בימי העליה השלישית, בשנים הראשונות ליסוּדה ולגידולה של ההסתדרות עד התיצבות פּועלי ארץ־ישראל בראש התנועה הציונית, היה החזון ההיסטורי שליט בתנועה ומכוון פעוּלותיה. בדין־וחשבון הראשון שמסר הועד הפועל מפעולת ההסתדרות מיום יסוּדה עד הועידה השניה – בשבט תרפ"ג, 1923, לפני 33 שנים – יכול היה נציג הועד הפועל לסיים סקירתו במלים גאות אלו:

“הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית. תנועתנו, תנועת הפועלים העברית בארץ־ישראל, היא התמצית המגובּשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו. תנועתנו היא הביטוי המרוכז בשׂפת המפעלים והמעשים של מאוַיי התקופה ושאיפות השחרור וההתחדשות המפעמות ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ”.

האפשר גם היום להגדיר ולתאר ככה את הסתדרות העובדים?

אני עונה על שאלה זו בשלילה. ומשני טעמים: שלילי וחיוּבי: 1) כָּהָה אוֹרוֹ של החזון בציבור הפועלים, נתרופפה אחדותו, ירד המתח החלוצי, נחלשה הערבות ההדדית, וגדל כוחו של האינטרס החלקי־האישי, המקצועי, המשקי, הגוּשי והמפעלי; 2) במדינה קם מכשיר יותר יעיל, רב־אונים וכולל מהסתדרות העובדים. ועלינו להסיק משתי עובדות־יסוד אלה המסקנות המוּכרחות.

 

השינויים בחיינו מאז הוקמה ההסתדרות    🔗

בתקופת המנדט הבריטי מילאה ההסתדרות תפקידים ממלכתיים מתוך הכרת שליחותה ההיסטורית, ומתוך חוסר כלים ממלכתיים יהודיים. המשכת תפקידים אלה לאחר יסוּד המדינה היא מעמסה מיותרת על ההסתדרות ופגימה קשה במדינה. כדוגמאות אציין לשכת העבודה ומקורות מימי הארץ. למען הבטיח חלוּקת־עבודה צודקת ויעילה – וגם הצדק וגם היעל בחלוּקת העבודה הם חיוּניים לעובד ולמשק – יש צורך בלשכת־עבודה ממשלתית בשיתוף העובדים והמעבידים. ונדמה לי, שאין צורך להוכיח, כי מקורות המים בארץ והשליטה המלאה על המים וחלוקתם צריכים להיות בידי המדינה, ואך ורק בידיה. המים הם המפתח הראשי לפיתוּח, וההסתדרות רשאית להתגאות במפעלה החלוצי לחישוּף מקורות מים נעלמים להפראת האדמה הצחיחה, שהחלה להיעבד בידים עבריות. אולם משקמה המדינה קם הגואל הטבעי למקורות המים הגנוּזים ולהפרחת השממה, והמפתח צריך להימסר לבעליו ההיסטוריים.

אין ההסתדרות יריבה או בת־תחרותה של המדינה, אלא עוזרה הנאמן ומשענה המסוּר. היה זמן שההסתדרות אירגנה, ציידה והפעילה את ה“הגנה” ומילאה בתקופה ההיא שליחות לאומית רבת־הוד וגבורה, כאשר עשה “השומר” בזמנו. אבל עם הקמת המדינה – הבטחון הוא משׂימה ממלכתית ראשונית, וצבא־הגנה לישראל, אם כי רובו מורכב מעובדים ובני עובדים – כפוף לרשות אחת ויחידה, לרשות המדינה ומוסדותיה המוסמכים. מבלי לעמוד על פּרטים אני סבוּר, שיש לקבוע כלל יסודי: כל שירות הדרוש לכלל האזרחים – על המדינה לעשותו.

כשאני אומר מדינה, אין הכוונה למנגנון הממלכתי דווקא. שירותים רבים אפשר לקיים בצוּרה יעילה יותר על־ידי ארגוּני הנהנים והצרכנים, כמו למשל שירות הבריאות. יהא זה משגה כבד והפסד חברתי וציבורי, אם, למשל, השירות הרפואי ייהפך כולו לשירות המתנהל על־ידי מנגון פּקידותי של המדינה, לאחר שהרוב הגדול של האזרחים במדינה, ובראשם חברי ההסתדרות, אירגנו בכוחות עצמם עזרה רפואית על־יסוד עזרה הדדית, שהגיעה לרמה גבוהה. אולם המדינה חייבת להבטיח ביטוח־בריאות כללי לכל האוכלוסין במדינה, וכל מי שאינו חבר בארגון מבוטחים של קופת־חולים, יקבל עזרה רפוּאית ישר על־ידי מוסדות המדינה, אבל יש לשמור על האוטונומיה של ארגוני המבוטחים בקופת־חולים ויש לעודד גם שאר התושבים שיצטרפו לארגונים אלה.

זוהי תפיסה סוציאליסטית או ממלכתית מסולפת הרוצה בריכוז כל הפעולות האזרחיות וכל המפעלים בידי המנגנון הממלכתי. כשם שהמדינה חייבת לעודד השלטון העצמי במקומות – בעיריות ובמועצות המקומיות – כך היא צריכה לאַמץ היזמה העצמית של ציבורי אזרחים בכל צרכי ציבור, שאינם צמודים לתחומים טריטוֹריאליים. אולם כל דבר שהוא ביסודו צורך ממלכתי כללי, וההסתדרות טיפלה בו לפני יסוּד המדינה, באשר לא היה מכשיר ממלכתי יהודי בימי המנדט – אין ההסתדרות צריכה להוסיף לטפל בו, אלא הוא צריך לעבור לרשות המדינה.

היקף־הפעולה המיוחד להסתדרות לא יצטמצם, גם לאחר יסוד המדינה, בפעולה מקצועית וקואופרטיבית, לפי הנוהג של התנועה המקצועית בעולם. גם עכשיו עלינו לראות ההסתדרות לא רק כארגון אינטרסים קיימים, אלא כשליח ההיסטוריה היהודית וחלוץ מַגשים של העם שיתכנס במולדתו. ההסתדרות תחדל למלא תפקיד יוצר ומהפּכני, אם לא תהיה גם להבא ברית מחדשי מולדת ואומה ובוני מדינה למופת. זאת אומרת, חברת עובדים ללא מעמדות, קיפוח, אַפליה וניצול. והיא תעשה שליחותו ההיסטורית של המעמד העובד, אם יחד עם פעולתה המקצועית תהיה בשוּרה הראשונה כוח מחנך ויוזם חלוצי, ותעלה בראש וראשונה ערך העבודה, הגופנית והרוחנית, ותבין מעמדה בעם כערך המרכזי המקיים ובונה את האומה והמולדת והחברה החדשה.

המאבק על עבודה עברית, יותר מכל גורם אחר, הכשיר תקומתה של מדינת ישראל. במדינה נסתיים מאבק זה בנצחון מלא וסופי, ובתוך המדינה שהחוק היסודי שלה הוא חוק השבוּת – אין עוד הבדל בין עבודה עברית ועבודה לא עברית. כל פועלי ישראל, יהודים ולא יהודים, שווים בזכויותיהם ובחובותיהם. מציאות מיעוטים לאומיים בישראל אינה פוגמת במהוּתה העברית של המדינה, ועבודת פועלי המיעוטים אינה מפחיתה ממשקל העבודה העברית המונח ביסודו של משק המדינה. אולם במדינה, יותר מאשר בישוב תחת שלטון זרים, עלינו להיאבק על ערך העבודה, על כושר העבודה, על רמת פריונה ומעמדה בעם. והמאבק הפעם הוא לא רק בין הפועלים ונותני העבודה – אלא בקרב הפועלים עצמם.

עלינו לראות בלי כל הונאה עצמית השינויים שנתחוללו בתוכנו מאז קום ההסתדרות, וביחוד מאז קמה המדינה. החזון הוליד את שתיהן, אבל שתיהן אינן ניזונות עכשיו רק מהחזון. חלו שינויים עמוקים בתוך ציבור הפועלים, ושינויים עמוקים יותר חלו בקרב העולים. דמות פועלי ישראל היום אינה כדמות הפועלים בימי יסוּד ההסתדרות, ודמות העולים לאחר קום המדינה אינה כדמות העולים משנות השמונים במאה ה־19, עד פרוץ מלחמת־העולם השניה. בעבודה ובעליה פועל עכשיו בעיקר מניע ההכרח והצורך האישי ולאו דוקא מניע החזון והיעוּד ההיסטורי. ציבור הפועלים אינו קרוּץ עכשיו מאותו החומר האנושי ממנו נבנו העליה השניה והשלישית; נשתנה לא רק הטיפוס האנושי אלא הנסיבות המשקיות, החברתיות והמדיניות; והעליה באה עכשיו מארצות מרודות, משועבדות ומשעבדות, השקועות עדיין במשטר פיאודלי של ימי־הביניים; ורוב העולים לא ידעו מאבק השחרור הלאומי והסוציאלי וכיבושי ההשכלה העברית והכללית, אשר עיצבו דמותם של רוב העולים עד לאחר מלחמת־העולם השניה.

עולים לארץ מתוך מצוקה, אם כי לאור חזון משיחי, והולכים לעבודה ולהתישבוּת, ואין זה פוגם בערך העליה. גם בעבודה ובעליה החלוצית היה גרעין של הכרח, והעולים ארצה מתוך מצוקה ואונס מביאים ברכה רבה לארץ ומקרבים את הגאולה. גם העולים מגלוּיות מרודות נעשו ברבבותיהם לכוח בונה ויוצר בארץ, נקלטו בעבודה ובהתישבות, והם מפריחי השממה בדרום ובגליל ובפרוזדור ירושלים ומגבירים בטחונה של ישראל.

אבל ההכרח שמביא לעליה עלול לדחוף גם לירידה. וההכרח שמביא לעליה ולהתישבות – אם לא יתעלה ויתעשר בערכים וביעודים לאומיים וסוציאליים הקורנים מתוך העבודה וההתישבות, עלול בנסיבות משתנות להתנדף ולהעביר העובדים והמתישבים לעיר, למסחר ולרוכלוּת. המעבר של יהודי הגולה, הגמולים מאות שנים מעבודה ומאדמה – לעבודת אדמה ולעמל כפיים במולדתם, היתה המהפכה העמוקה, הקשה והפוריה ביותר שנתחוללה בשלושת הדורות האחרונים בארץ. רק בכוח מערכה זו נתעצם הישוב וחודשה ריבונוּת ישראל. ריבונות זו לא תתקיים – אם מהפּכה זו לא תתמיד ולא תגבּר חיילים במדינה. ויותר מכל הסכנות החיצוניות המאַיימות על קיוּמנוּ, צפוּי לנו הרס פנימי אם המעיינות הפנימיים, המוסריים והחברתיים, שמהפכה יוצרת זו שאבה כוחה מהם – יסתתמוּ וייבשוּ.

ואל נתגעגע לשווא ל“ימים הטובים ההם”, ימי הזוהר האנושי והעבודה החלוצית של העליה השניה והשלישית. ימים אלה עברו ללא שוב, כשם שעברו ימי הזוהר והגבורה של “השומר”, של ה“הגנה”, של עליה ב'. ואל נזלזל בכוח הצרכים וההכרח שנעשו בימינו לכוח מניע רב־אונים בעם ובמעמד העובד, כי קם לנו בימים אלה מכשיר אדיר שבעזרתו ובכוחו אנו יכולים לבצע מפעלים ולשנות סדרי החברה והטבע כאשר לא יכולנו לעשות זאת בימי הזוהר והגבורה של החלוּציות הצרוּפה: קמה לנוּ מדינה ריבונית, שיש ביכלתה לגייס כספים ואנשים בכוח החוק ולהקים מפעלים רחבי־מידות ורבי־אמצעים שלא חלמנוּ עליהם ב“ימים הטובים ההם”, ודוגמה מובהקת של היכולת המוגברת של המדינה הוא צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מיוסדת כולה על התנדבות, ואילוּ בצבא־הגנה לישראל משרתים אלה הרוצים ואינם רוצים. והמדינה נעשתה לכוח מחנך, יוזם, בונה, מישב, מפַתח, כאשר לא יכול להיות שום ארגון מתנדבים לפני הקמת המדינה. והכיבושים העצומים והרבים שכבשנו בשמונה שנים אלה, כיבוּשי אדמה, עליה, חינוך, משק, מעמד בינלאומי – כולם פרי המדינה. התקדמותנו, התעצמותנו וביצוע חזוננו בעתיד לא יתוארו כלל בלי כוחה ויוזמתה של המדינה. אבל אין המדינה כל־יכולה, ודמוּת המדינה אינה נתונה מראש, והגמוניה פועלית אינה מובטחת מאליה, ולא בכל הנסיבות תשתמש המדינה בכוחה וביוזמתה לבצע אותן המשימות אשר בשליחוּתן עשינו זה חמישים שנה ומעלה, מאז הורם דגל העבודה על המפעל הארצישראלי.

 

שינוי המחר מתוך נאמנות ליעודים    🔗

תעוּדתה הנוספת של תנועת הפועלים, נוסף על הפעולה המקצועית והקואופרטיבית לאחר הקמת המדינה, היא משום כך כפוּלה: א) לעצב דמות המדינה ולהכשירה לבצע יעודי הגאולה הלאומית והסוציאלית בשלמותם, ולחנך ולארגן ציבור הפועלים לתפקיד זה; ב) ליזום פעולות חלוציות בשטח החינוכי, המשקי והחברתי, שאין לעשותן בכוח הכפיה והחוק והמנגנון הממשלתי בלבד.

ואתחיל מפיזור האוכלוסין. מסיבות מדיניות, חברתיות ופסיכולוגיות – שלטון זר, חוסר קרקע, הרגלי עם גלותי – נתרכז הישוב היהודי ברוּבו ברצועה צרה על חוף הים ובשלושה כרכים. שני האזורים היחידים במדינה שיש להם רוחב ולא רק אורך – הם הגליל והדרום. בשניהם יש שטחים ריקים מכל ישוב יהודי, ושני שלישֵׁי הארץ בדרום הם שוממים בכללם. לא נגיע לעולם לעצמאות כלכלית ולא נקיים בטחוננו אם שטחים אלה לא יאוכלסו ולא ייבּנו על־ידי חקלאות ומלאכה ותעשיה יהודית. להלכה, כל חלקי תנועת הפועלים מכירים, כי פּיזוּר האוכלוסין ואיכלוּס השטחים הריקים הוא צורך חיוני וגורלי של המדינה. למעשה, עושים כולם ההיפך. כל הגופים של ההתישבות העובדת מקיימים מרכזיהם בתל־אביב דווקא. מרכז ההסתדרות החקלאית שוכן בתל־אביב. כל משק פּועלים הזקוּק לבנק הפּועלים חייב לבוא לתל־אביב. כל הנצרך למוסדות הממשלה חייב לדפּוק על דלתי המשרדים הממשלתיים בירושלים או בתל־אביב. אפילו המשרדים העוסקים בפיתוח הנגב, נמצאים בתל־אביב. בעיר זו מרוּכזים כל מוסדות ההסתדרות, וכמובן שפּה מופיעים כל עתוני הפועלים. ובתל־אביב, בירושלים ובחיפה מתרכזים כל הסופרים, כל אנשי הרוח, כל טוֹבי המורים והרופאים וכל מוסדות המדע והמחקר וכל הוצאות־הספרים. ורק חלק קטן, מִצעָר, של הנוער החלוצי וחלק ניכר של העולים החדשים הולכים לספָר, לגליל, לדרום ולנגב.

קיימת תנועה ברוכה “מן העיר אל הכּפר”, ונעשית פעולה מוצלחת “מהאניה להתישבות”. אבל מוסדות הממשלה, ההסתדרות, מפלגות הפועלים והגופים ההתישבותיים מצריכים ללכת מהכפר אל העיר. ואם אין אנו נושאים רעיון פּיזוּר האוכלוסין לשווא – עלינו להתחיל מ“פּיזוּר” המוסדות; בנצרת וּבבאר־שבע, בבית־שאן, בצפת ובאילת – צריכים להימצא מוסדות הממשלה, ההסתדרות והגופים ההתישבותיים ומכוני מחקר ומדע, שלא יצטרכו גזברי המשקים ומנהליהם לכתת רגליהם לתל־אביב ולירושלים בכל שבוע לקבל מִלווה, לפרוע שטר, להבטיח תקציב ולקבל עצה טכנית וּמדעית. אין גם כל סיבה מדוע לא תופיע מהדורה דרומית של “דבר” בבאר־שבע או באשקלון, ומהדורה צפונית בנצרת או בבית־שאן או בצפת. לא כל החומר בא לעתון ברגע האחרון, והמרחק מתל־אביב לנצרת ולבאר־שבע אינו יותר משתי שעות, ואפשר להעביר שמה בעוד מועד כל החומר העיקרי. פיזוּר מוסדות זה מחייב ראשי התנועה ומנהלי המוסדות לעזוב את תל־אביב ולהתישב בצפון ובדרום. ואם מהם נבצר הדבר – איך ידרשוּ זאת מאחרים?

כבר אמרתי שעם הקמת המדינה נפתרה לחלוּטין בעיית העבודה העברית – אבל המאבק על העבודה לא נסתיים. הוא אולי רק מתחיל. רוב העולים לא היו מתפּרנסים מעבודה בארצות גלוּתם. גם רבים מהפועלים הותיקים אין להם הכרח להישאר פועלים. ובלי מאבק רעיוני, מוּסרי וממלכתי להרמת ערך העבודה בעם – גם עבודה גוּפנית וגם עבודה רוּחנית, במקום תיווּך רוכלוּת ומסחר, או פּרנסות גרועות מאלה – ובלי נקיטת אמצעים על־ידי המדינה, ההסתדרות והגופים ההתישבותיים להגדיל מספּר העובדים היצרניים על חשבון השירותים והתיווּכים היתרים, תגדל הנטיה בעם לעזיבת העבודה.

ונחוּץ מאבק מוסרי רעיוני וממלכתי והסתדרותי לא רק על ערך העבודה – אלא על הגבּרת תפוקתה של העבודה. רמת התפוקה שלנו נמוכה מרמת־החיים שלנו, והפּער המסוכן הזה מתמלא מתמיכה חיצונית. הגענו בארץ לרמת־חיים גבוהה יותר מזו שבכמה מארצות אירופה – אבל היא אינה מבוססת על פּרי עבודתנו. בלי רמת תפוּקה בעבודה שתשחרר אותנו מתלות חיצונית אנו הורסים הבּסיס המוּסרי של רעיון העבודה של תנוּעת הפּועלים, ואנו מערערים עצמאותנו וריבונותנו; דיבורינו נגד פּאראזיטיוּת וניצול עבודת זרים הם דברי־הונאה, כל עוד אנו מעלים רמת חיינו על חשבון עזרה מן החוץ.

בלי מאמץ מתמיד, גם של המדינה וגם של ההסתדרות, להעלות רמת התפוקה של העבודה ולהשביח טיב התוצרת שלנו, ובלי התנאת רמת החיים ברמת התפוקה, בלי התנאת גודל השכר בגודל התפוקה – נידרדר במדרון כלכלי ומוסרי, שידחפנו לתהום ההתמוטטות וההרס. עצמאותנו הכלכלית תלוּיה קודם כל בהגדלת תפוקת העבודה וביעוּל הנהלת המשק, למען הקנות לתוצרת כּושר התחרות בשוּק הבינלאומי. בלי יִצוּא הולך וגדל – אין לנו עתיד כלכלי, והיצוּא לא ייתכן בלי הוזלת הוצאות היִצוּר. לא הורדת השכר, אלא העלאת התפוּקה – היא המפתח לעצמאות כלכלית. הערך המכריע שהיה למאבק על עבודה עברית לגבי כינוּן המדינה – יש עכשיו למאבק על עבודה יעילה על הרמת התפוּקה למען התעצמוּת המדינה.

תנועת הפועלים הארצישראלית לא קיבלה התורה שהטיף לה גם ברוכוב, כי יעודו של המעמד הבורגני ליצוֹר, ויעוּדו של מעמד הפועלים – לשחרר. אחרי חיפושים וגישושים למען הבטחת בנין המולדת על־ידי עבודה עברית, הגיעה העליה השניה, ואחריה גם העליה השלישית, לידי מסקנה, שעל הפּועל בארץ להיות לא רק שכיר הנלחם על הטבת תנאי העבודה, אלא עליו להיות בעצמו מתישב וּבונה משקים בכפר ובעיר. היזמה המשקית של ציבור הפועלים בתקופת המדינה נדרשת ביתר שׂאת, כי המדינה פּתחה לפנינו שטחים נרחבים אשר לא ייבּנו בכוח הרדיפה אחרי בצע ורווחים; בלי היזמה החלוּצית ובלי העזרה הממשלתית המתוּכננת והמכוּונת, לא נאַכלס המרחבים הריקים והשוממים. אבל גם באזורים המאוּכלסים דרוּשה היזמה המשקית של ההסתדרות ומפעליה הכספיים, הקואופרטיבייים, הקבּלניים והיצרניים – בתנאי שגם פּה ימלאוּ תפקיד חלוּצי בהעלאת רמת התפוקה, בהוזלת המוּצרים וּבהשבּחת טיב התוצרת. על משקי ההסתדרות להוכיח כָּשרם הסגוּלי לבצר עצמאותה של המדינה, לעבוד יותר טוב, למַעט בשירוּתי תיווּך המיַקרים התוצרת ולהוריד המחירים.

 

מיזוג גלויות וסילוק הפער בין הישוב הותיק ובין העולים החדשים    🔗

בעצם בעלוּת ההסתדרות או בעלוּת המדינה על משקים אין כל יתרון וערך חברתי ולאומי, אם אין בעלות זו אמצעי להגבּרת היצור ולביצוּר עצמאותנו הכלכלית. משקי הפועלים יתנוונוּ גם בעשׂותם רווחים, אם לא יצליחו לגלות יזמה חלוצית בשטחים ריקים ושוממים, ואם לא יעלו פּריון העבודה ולא יוזילו המוצרים בכל שאר חלקי הארץ. בשטח זה, כמו בשטחים אחרים, יש כר נרחב לשוּתפוּת נאמנה בין ההסתדרות ובין המדינה.

המשׂימה הקשה אוּלי ביותר שהטילו עלינו השינויים בהרכב העליה לאחר אבדן יהדוּת אירופּה – היא מיזוג גלויות. מי שרואה בעם בארץ חלוקה לשני מעמדות בלבד – בּורגנוּת ופרוליטריון – חי בעולם הדמיון של נוסחאות שאין להן כל זיקה למציאות חיינו. אני מפקפק אם המעמד העובד בארץ חלה עליו ההגדרה המַרכּסיסטית של הפּרוליטריון. בעזרת העם יצרוּ לעצמם פועלי ישראל משקי חקלאות, חרושת, מלאכה, תחבוּרה ימית, כאשר אין לשום מעמד פועלים בעולם. מדינת ישראל אינה סוציאליסטית. אבל היא גם אינה קפּיטליסטית. יש במדינה משקים קפּיטליסטיים, ועלינו לעודד זרם הון פּרטי ויזמתו הפּרודוקטיבית וכן לשקוד על הצלת ההון היהודי בגולה. אבל מרוּבים במדינה גם משקים פּועליים וגם משקים ממלכתיים ורוב העובדים השׂכירים, למעלה משבעים אחוּז, הם עובדי משק המדינה או עובדי ההסתדרות. הסתדרות העובדים אינה הסתדרות של פּועלים שׂכירים בלבד, כתנועה המקצועית בכל שאר הארצות. בתוכה מאוּגדים מתישבים חקלאים, שבידם רוב האדמה המעוּבּדת במדינה, בידם קואופּרטיבים של תחבורה, קואופּרטיבים יצרניים ביבשה ובים, מפעלי חרושת גדולים. הרכבת, מפעלי החשמל, ים־המלח, המכרות ועוד – הם משקי המדינה. הרקמה המשקית והחברתית בארץ היא יחידה במינה, ואין להכניסה למיטת־סדום של הגדרות סוציולוגיות שצמחוּ במציאוּת שונה לגמרי.

החלוּקה רבת־המשמעות המיוחדת לנו והמציגה בפנינו תביעות חמורות היא החלוקה בין הישוב הותיק ובין רוב העולים החדשים. הבדלים מעמדיים היוּ בישוב גם לפני יסוּד המדינה, אבל אז היינו עם אחד, לא רק בכוח אלא בפועל, ואחידוּתו של העם נתגלתה ונתחשלה ביתר שׂאת במלחמת הקוממיוּת. אין אנו מהווים עכשיו עם אחד בפועל, והפּער בין היישוּב הותיק וחלק של הישוּב הישן שנשתרש כבר בארץ ובין רוּבו של הישוּב החדש – שלא נשתרש עדיין – צופן בחוּבו סכּנות חמוּרות גם לבטחונה של המדינה וגם למעמדה של תנוּעת הפועלים בעם.

תושבי המעבּרות וישוּבי העולים הם מבחינה כלכלית וחברתית חלק של המעמד העובד. אבל אחדוּתו ואחידוּתו של המעמד העובד אינה נתונה מאליה ומחויבת המציאות. אין זה מן הנמנע, שהמוני עובדים יתנוּ ידם לאויביה המוּשבעים של תנועת הפּועלים. דבר זה קרה גם בארצות יותר מבוצרות. אפילו חברי ההסתדרות, שהם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ, גם של העם כולו, אין זיקתם הרעיונית והחברתית לערכי תנועת הפועלים נתונה ומובטחת מראש. בימי העליה השניה והשלישית היתה זיקת החבר להסתדרות בשורה הראשונה זיקת רעיון וחזון. עכשיו זוהי בעיקר זיקת אינטרס. אמנם אין סתירה מוּכרחת בין זיקת החזון ובין זיקת האינטרס. אך במה דברים אמוּרים? – אם האינטרס הוא אינטרס הכלל. לרבים, לחלק גדול מחברי ההסתדרות, זיקת האינטרס היא אינטרס אישי. לכל היותר מקצועי, מקומי, גוּשי. אינטרס זה אינו מזדהה בשלמוּתו עם החזון, ולפעמים הוא סותר אותו, ופועל שהוא חבר ההסתדרות יכול לתת ידו למפלגה פאשיסטית או לארגון אחר העוֹיין לתנועת הפּועלים ולשליחותה בעם.

המדינה יכולה להתברך במאות הישובים החקלאיים שהוקמו על־ידי העולים החדשים מכל העדות ומכל הגלוּיות. אולם הפּער החברתי, התרבותי והרוחני, במקומו עומד. אם לא נצליח לשלוח לכל יִשוב־עולים צוות של מורים, אחיות, רופאים ומדריכים מנוסים בחקלאות, בבטחון, בחיי חברה – אין כל בטחון שישובים אלה יעמדו ביום פּקודה. וגם בימי שלום הם עלולים להיות טרף לדימַגוגיה ימנית ושמאלית ולתת יד לכוחות עוינים למדינה ולכוחות המתנכּלים לתנועת הפּועלים.

עד עכשיו עשו משהו לישובי העולים אנשי המושבים, הותיקים והצעירים; אולם חיזוקם המוּסרי והבטחוני של הישובים וסתימת הפער ביניהם ובין הישובים הותיקים מחייבים הליכה של אלפי צעירים מובחרים לא רק מההתישבות העובדת – כי אין להעמיס כל העול על התישבות זו – אלא גם מהעיר והמושבה בלווית מורים מובחרים, אחיות ורופאים, שישתקעו בישובי עולים אלה ויחיו אתם יחד.

ההתעוררות בקרב פועלי העיר והמושבה ללכת לישוּבי הספָר לזמן־מה – היא סימן טוב לציבור הפועלים. הליכה זו לשבוע או לשבועיים נותנת אולי יותר להולכים מאשר לישובים. פועלי העיר והמושבה, החוזרים מביקורים אלה, מביאים אתם ריח השדה ונשימת הגבורה של חיי־הספר – אבל אין היא פּותרת בעיית ישובי העולים. כאן דרוש חריש עמוק וממוּשך. רק שותפות רבת־ימים בין טובי הנוער בישוב הותיק ובין העולים יסתום הפּער הרה הסכות הבטחוניות והחברתיות.

 

העלאת הרמה התרבותית של חברי ההסתדרות ותפקיד אנשי הרוח    🔗

אסור לנו גם להתעלם מהעובדה, כי רבבות חברים הנמנים עכשיו עם ההסתדרות לא קיבלו כל השׂכּלה יהודית ואנושית; רבים מהם גם לא יודעים קרוֹא וכתוֹב. איני יודע אם יש תקנה לזקנים ולקשישים למעלה מגיל חמישים, אבל המרכז לתרבות של ההסתדרות חייב לתכנן ולבצע שיטת חינוך מינימלית, כדי השׂכּלת בית־ספר יסודי, שיינתן לכל פועל ופועלת במספּר שנים קצובות. צבא־הגנה לישראל עשה זאת והצליח. ידעתי ההפרש בין מסגרת הצבא ובין מסגרת ההסתדרות, אבל אין להירתע מהקשיים. חברוּת בהסתדרות של פועל שאינו יודע לקרוא היא פיקטיבית, ואולי גם גרוּע מזה.

אינני מאלה המזלזלים בחשיבות מנגנון ומסים וסדרים בקיוּם ההסתדרוּת. בלי כל אלה לא תיכּון ההסתדרות. אבל אין אלה אלא הפּיגוּם, ולא הבנין עצמו – בנין ההסתדרות הוּא נפש הפועל, הכרתו, מסירותו, זיקתו הרעיונית והמוסרית ליעוּדי מעמד הפועלים ולשליחותו ההיסטורית בעם.

ומכאן אני בא לתפקיד אנשי הרוח והמדע בתנועתנו ובמפעלנו. עוברת על האנושות מהפּכה עמוקה שלא היתה כמוה זה אלפי שנים: המדינה, הבטחון, המשק בכל ענפיו, נעשים יותר ויותר תלוּיים במדע ובטכנולוגיה. המדע הולך ונעשה לאחד הגורמים העיקריים היום־יומיים בפיתוּח החקלאות והתעשיה ושאר ענפי המשק, וכמו־כן בשמירת הבטחון. גילוּיי המדע הפיסי, החימי והביולוגי ושכלוּלי הטכניקה משנים בימינו כל תנאי החיים, הבריאוּת, הריבוּי הטבעי, התפתחות המשק ופריון העבודה. המדינה ותנועת הפועלים חייבות לראות בפיתוח המחקר המדעי ובחינוך אנשי מדע – ובשם מדע אני מתכוון למדעי הפיסיקה והביולוגיה – אחת המשימות המרכזיות של פעוּלתן החינוכית, המשקית והבטחונית. החינוך האנושי לא יוכל להצטמצם רק בהשכלה מדעית. ויש שטחי רוח אחרים שהשם מדע אולי אינו הולם אותם, אבל חשיבותם אינה קטנה ממדעי הטבע, כגון: היסטוריה, ספרוּת, פילוסופיה, סוציולוגיה, אמנוּת, ולא עוד אלא שיש סכנה בחינוך מדעי במוּבן הצר, כי המדע מסועף וּמפוּצל, ומומחה חייב להקדיש כל חייו לחקר ענף חלקי מצומצם במדעים, ובלי השׂכּלה אנושית רחבה יתרושש האדם. ולכן המדינה, וזאת אומרת – גם תנועת הפועלים, אינה יכולה להסתפּק בחינוך ובמחקר מדעי בלבד, אלא היא חייבת לטפּח כל נכסי הרוּח של העם היהוּדי והאנושות כולה. אוּלם חובה עלינו להדגיש דווקא מבמה זו, כי אם לא יעמיקו אנשי הרוח והמדע את קשריהם הרוחניים והחברתיים עם אנשי העבודה – הם לא יַפרוּ ולא יעלו תרבות העם. רק שיתוף נאמן בין עובדי הרוח ובין אנשי העבודה יעשירו יצירתנו התרבותית והכלכלית כאחת. וגם לגבי אנשי הרוח והמדע יש לנקוט ב“פיזור אוכלוסין”. חוקרי הנגב, למשל, לא יתרמו מלוא יכלתם למחקר המדבר אם לא יתישבו במדבר. המהנדסים והחימאים, הקשורים עם מפעל ים־המלח, הפוספאטים או מכרות אחרים בנגב – צריכים לשבת בבאר־שבע, באילת או באחד המרכזים החדשים שיקוּמוּ בערבות הנגב. – –

 

העלאת רמת החיים של הישוב הותיק – חטא שלא יכופר    🔗

ועלי לומר דבר בלתי פופולרי, שאולי כל המפלגות בהסתדרות יחלקו עליו, אבל אני רואה חובה מוסרית להגיד זאת בדברים ברורים ומפורטים: כל נסיון להעלאת רמת־החיים עכשיו בעיר ובמושבה בתוך הישוב הותיק (ואני מוציא מן הכלל פועלים מעטים המשתכרים למטה מהמינימוּם ההכרחי) – הוא חטא שלא יכופר נגד התגוֹננותנו הצבאית ונגד התחייבויותינו כלפי העליה החדשה וצרכי ההתישבות על הגבולות במרחבי הדרום והנגב. מי שאינו נושא בעול האחריות למדינה, לבטחון, לעליה ולהתישבות – יכול כמובן בהבל־פיו להבטיח גם הגבּרת הכּוֹננוּת הצבאית וגם הגדלת העליה וגם הרחבת ההתישבות וגם חיסול המעברות וגם ריבוי השיכון בהתישבות הותיקה וגם העלאת שכר הפועלים וגם הורדת המחירים וגם יציבות המטבע ואיזון התקציב. במציאות אין כל הדרישות הללו מתישבות יחד; למעשה הן סותרות זו את זו, ועלינו לקבוע מהי העדיפות ההיסטורית בשעה זו. לדעתי יש רק שלוש עדיפוּיות ובסדר שאני מונה אותן: כוננות צבאית, התישבות חדשה, קליטת עליה נוספת. וכל דבר שעומד בסתירה לשלוש תביעות אלו – מן ההכרח לדחותו בשעה זו.

בהעלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה בימים אלה אנו מגדילים הפער בין הישוב הותיק ובין העליה החדשה. פער זה מהווה סכנה חברתית פנימית ובטחונית חיצונית, ועלינו לשקוד על סתימתו ולא על הרחבתו. העליה החדשה היא כמעט הכוח הבונה היחיד, המרחיב בפועל תחומי המדינה, מישב את השטחים הריקים בגליל, בפרוזדור ירושלים, בדרום, ובאופן זה היא גם הכוח העיקרי אשר, מחוץ לצה“ל והנוער החלוצי הישראלי, מגביר בטחוננו על הגבולות ובדרום, שמשם עלולה להיפּתח בימינו הרעה. וכשם שעלינו עכשיו, בתוקף צו גורלנו, לצייד ככל האפשר צה”ל בכלי־מגן יעילים ומספיקים, כך עלינו לדאוג עכשיו לחינוכה, לקליטתה ולמיזוגה של העליה החדשה. העלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה ובישוב הותיק בכללו בשעה זו מן ההכרח שתיעשה על חשבון הכוננות הצבאית ועל חשבון ההתישבות והעליה החדשה.

כל העם בישראל, ובראש וראשונה ציבור הפועלים המלוכד בהסתדרות גדולה ורבת יצירה ואחריות זו, ייבחנו עכשיו – אם ידעוּ להעדיף צרכי בטחון, העליה וההתישבות על כל צורך אחר.

 

אחדות פועלי ארץ־ישראל    🔗

ואני חייב לסיים בדבר שאין בסמכוּתה של ההסתדרות להחליט עליו, אבל חובה להשמיע אותו בועידת ההסתדרות, והוא: אחדוּת פועלי ישראל. הפּילוגים בתנועת הפועלים, יותר מכל גורם אחר, הפחיתו כָּשרה החלוצי, החלישו כוחה היוזם והיוצר והנמיכו קומתה המוּסרית. פילוג זה, אם יתקיים לאורך ימים, עלוּל, יחד עם השינויים האחרים שחלוּ בעם ובציבור הפועלים כולו – לערער עד היסוֹד מעמדה המדריך והמכוון של תנועת הפועלים במדינה.

ביסוּד הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השלישית נעשה נסיון מאומץ ומוצלח להביא לידי שיתופן של כל מפלגות הפועלים בממשלת ישראל – על בסיס קווי־יסוד מוסכמים. בקווי־היסוד מצאוּ כל מפלגות הפועלים, ממפ"ם ועד הפּועל המזרחי, המצע הרעיוני המשותף לכולן. וכל פועל יוכל לשאול בצדק: מדוע לא הלכו כל המפלגות האלו לבחירות יחד על יסוד מצע משותף זה, אם הוא משותף באמת? ואם השיתוף במצע אינו אמיתי ואינו עמוק – לא יהא לו קיום. בנוסחאות מוצלחות המטליאות קרעים ואינן מקרבות לבבות ואינן מחייבות לאחריות משותפת – אין ערך ממשי ובר־קיימא. ובדיון עם חברי המפלגות על הרכבת הממשלה הובעה לא פעם חרדה ותקוה: חרדה – שאם הדבר ייכּשל, יוּרע המצב בתוך התנועה והקרעים יתעמקוּ; תקוה – שעבודה ואחריות משותפת במדינה יביאו לידי קירוב לבבות ואיחוּי הקרעים. אחדוּת פּועלים אינה צריכה להתבסס על קולקטיביות רעיונית ושפה אחת ודברים אחדים. אין מפלגת־פועלים אחת בארץ שאין בתוכה חילוקי־דעות. אחדוּת הפועלים תיתכן אך ורק על בסיס הערכים המשותפים המונחים ביסוֹד מפעלנו היוצר והמהפכני בארץ, ועל חופש ויכוח, ויכוח חברי, בשאלות השנוּיות במחלוקת.

אני בטוח כי דמותה של המדינה, כוחה להתגבר על קשיים פּנימיים וחיצוניים, ובעיקר משקלה ומעמדה של תנועת הפועלים בעם ובמדינה, תלוּיים במידה רבה ביכלתן של המפלגות המשתתפות בממשלה להתאַחד איחוד פּוליטי. אני בטוח כי זה הרצון העמוק והכּן של רובם הגדול והמכריע של פּועלי ישראל. ואם כי ועידה זו אינה יכולה להחליט על כך, אין היא פּטוּרה מלהשמיע קריאה זו. מן ההכרח שקריאה זו תישמע במוּקדם או במאוּחר.

בשעה גורלית זו נתבעים פועלי ישראל להיות מופת לעם כולו בישראל ובתפוצות – בהתנערוּת מוסרית ובתנופה חלוצית – למיזוג גלויות, להפרחת השממה, לפיזור האוכלוסין, ליזמה משקית, להרמת ערך העבודה, יכלתה ותפוקתה, לצמצוּם השירותים, להגברת העבודה היצרנית, להעמקת הזיקה הרעיונית והמגשימה, לחזון התקוּמה הלאומית והסוציאלית, להגברת הנאמנות והעזרה למדינה, לחיזוּק הבטחון והכוננוּת הצבאית בחזית ובעורף, לגיוּס הנוער להליכה לכפר ולישוּבי הספר, למרחבי הדרום ולישובי עולים, ואחרון אחרון – לחידוּש אחדוּתה ושלמוּתה הפּנימית של תנועת הפּועלים בהסתדרות־עובדים כוללת אחת ובמפלגת־עבודה מאוּחדת ויחידה.