לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת,

בִּהְיוֹת דָּוִד, הֶעָתִיד לִהְיוֹת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,

נַעַר רוֹעֶה אֶת צֹאנוֹ בַּשָּׂדֶה,

יָשְׁבוּ בְּאַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה

אִישׁ אֶחָד עָשִׁיר, נִכְבָּד וְאַלְמָן

וְאִשָּׁה אַחַת עֲשִׁירָה וְנִכְבָּדָה, אַף הִיא.

בִּקֵּשׁ הַנִּכְבָּד אֶת יַד הָאִשָּׁה הַנִּכְבָּדָה

לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, אַךְ הִיא סֵרְבָה.

כַּאֲשֶׁר הֵצִיק לָהּ הָאִישׁ עוֹד וְעוֹד בְּבַקָּשָׁתוֹ,

נָדְדָה הָאִשָּׁה לְעִיר אַחֶרֶת.

לִפְנֵי שֶׁיָּצְאָה לַדֶּרֶךְ,

הִכְנִיסָה אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף, הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת,

הַפְּנִינִים וְהַמַּרְגָּלִיּוֹת שֶׁלָּהּ,

לִשְׁנֵי כַּדֵּי חֶרֶס גְּדוֹלִים וּמִלְאָה אוֹתָם עַד שְׂפָתָם, בִּדְבַשׁ.

לָקְחָה אֶת שְׁנֵי הַכַּדִּים הִפְקִידָה אוֹתָם בִּידֵי הַשָּׁכֵן וְיָצְאָה לְדַרְכָּהּ.

פַּעַם אַחַת, חָסַר דְּבַשׁ לַשָּׁכֵן.

חָשַׁב בְּלִבּוֹ,

אֶקַּח מִן הַדְּבַשׁ שֶׁהִפְקִידָה שְׁכֶנְתִּי בְּיָדִי

וְכַאֲשֶׁר אֶרְדֶּה דְּבַשׁ, אָשִׁיב הַדְּבַשׁ לְכַדָּהּ שֶׁל הָאִשָּׁה.

כַּאֲשֶׁר הֵרִיק אֶת הַכַּד מִן הַדְּבַשׁ,

נִתְגַּלָּה לְעֵינָיו הַנִּדְהָמוֹת הָאוֹצָר הַטָּמוּן בְּתַחְתִּית הַכַּד.

לָקַח אֶת הַדְּבַשׁ וְאֶת הָאוֹצָרוֹת הַחֲבוּיִים בְּתוֹכוֹ מִשְּׁנֵי הַכַּדִּים

וְנַעֲשָׂה עָשִׁיר גָּדוֹל עַד מְאֹד.

כַּעֲבֹר שָׁנִים רַבּוֹת, שָׁבָה הָאַלְמָנָה מִמְּקוֹם גָּלוּתָהּ לְעִירָהּ וּלְבֵיתָהּ.

הָלְכָה אֶל הַשָּׁכֵן וּבִקְּשָׁה מִמֶּנּוּ אֶת כַּדֵּי הַדְּבַשׁ שֶׁלָּהּ.

נָתַן לָהּ הַשָּׁכֵן אֶת כַּדֶּיהָ וְהָאִשָּׁה לְקַחְתָּם לְבֵיתָהּ.

כַּאֲשֶׁר הֵרִיקָה אוֹתָם מִן הַדְּבַשׁ, רָאֲתָה שֶׁנֶּעְלָם הָאוֹצָר שֶׁהָיָה מִתַּחְתָּיו.

שָׁבָה אֶל שְׁכֵנָהּ וְזָעֲקָה אֵלָיו:

– הֵיכָן הָאוֹצָר שֶׁהִטְמַנְתִּי בְּכַדֵּי הַדְּבַשׁ?!

אָמַר לָהּ:

– דְּבַשׁ הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי וְלֹא אוֹצָר!

נָתַתְּ דְּבַשׁ, וְקִבַּלְתְּ דְּבַשׁ!

הָיוּ כָּל טַעֲנוֹתֶיהָ וּמַעֲנוֹתֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה

נִתָּכוֹת אֶל אָזְנוֹ הָאֲטוּמָה שֶׁל הַשּׁכֵן הַגַּנָּב.

וְעֵדִים אֵין לָהּ לְצִדְקָתָהּ.

שָׁמְעָה הָאִשָּׁה, כִּי נַעַר רוֹעֶה יֵשׁ בְּבֵית־לֶחֶם,

דָּוִד בֶּן־יִשַׁי שְׁמוֹ,

שֶׁחָכָם מְאֹד הוּא וּנְבוֹן דָּבָר

וַאֲנָשִׁים בָּאִים לְהִשָּׁפֵט בְּפָנָיו בְּרִיבָם.

הָלְכָה אֶל דָּוִד וְסִפְּרָה לוֹ אֶת מַעֲשֶׂה גְּנֵבַת אוֹצָרָהּ,

וְכִי אֵין לָה עֵדִים לְהָעִיד לְטוֹבָתָהּ.

אָמַר לָהּ דָּוִד:

– אַל תַּחְשְׁשִׁי, אִשָּׁה יְקָרָה, כָּל אוֹצָרֵךְ הָשֵׁב יוּשַׁב לָךְ בִּמְהֵרָה!

רַק לְכִי וְהָבִיאִי אֵלַי אֶת כַּדֵּי הַחֶרֶס, שֶׁבָּהֶם הָיָה הָאוֹצָר, מִתַּחַת לַדְּבַשׁ.

הָלְכָה הָאִשָּׁהּ וְהֵבִיאָה אֶת הַכַּדִּים לִפְנֵי דָּוִד בֶּן־יִשַׁי,

הַנַּעַר הָרוֹעֶה אֶת צֹאנוֹ בַּשָּׂדֶה.

עָמַד דָּוִד מִמְּקוֹם שִׁבְתּוֹ, וְשָׁבַר אֶת שְׁנֵי הַכַּדִּים,

וּמָצָא שִׁקְלֵי זָהָב דְּבוּקִים בִּמְכִתּוֹת הַחֶרֶס.

וְהָיוּ אֵלֶּה ‘עֵדֵי’ הָאִשָּׁה, כִּי אֱמֶת דִּבְּרָה.

הַשָּׁכֵן הַגַּנָּב הֵשִׁיב לָאִשָּׁה אֶת כָּל אוֹצָרָהּ הַנֶּעְלָם

וְהוּשַׁב בְּבֵית־הַסֹּהַר, בּוֹשׁ וְנִכְלָם.