אטי התגנב הסתיו בכפר, ומאחרי שנכנס עשה את שלו. בעל תכונה־קרירות הוא. אינו מתפעל משאת העצים הרעננים והגבוהים המתהדרים בעדי אמירם ורבוי ענפיהם, ואינו מתרחם על העשבים הגוצים המזדעזעים מנשימתו, אשר כמו מיראה הם מתכוצים ומתכרכמים.
נחור לגרי הכפר כי אכן זהו המכלה את קיצם תמיד. אבל בשנה זו התאכזר בבאו בהקדם כל־כך מהרגלו. נדמה כאלו נשמעה בצפצוף רוחו הפזיז וחד שירה מרעידה, שירת־גסיסה ששרים מלאכי-כליון להחי בפטירתו מן העולם… הטבע חור ונכמש, וכאלו בוכה הבריאה – נזרקות טפות טפות־קרות המזעזעות את האמללים המתחלחלים…
ודאגה נשמטה מכנפי הסתיו־הגשמי ותתגנב לחצרו של יעקב איצקוביטש הקראי היחידי בכפר הזה, ותסתכל דרך החלון לפנים הבית, ותחדר אל לבו. זה שנים רבות. רבות, דר הוא כאן, ואיננו זוכר כזאת. הכבר התחיל הסתיו?… הלא רק סוף חדש אלול עתה. ולתקופה זו נוסע הוא תמיד בלי שום טרדת־גשם שמה, אל עדתו שבכרך, להתאחד אתם בתפלה לאלהים פעם אחת בשנה. מה נעימה לו תמיד הנסיעה הזאת! – מתחלפים אז לצדי עגלתו שדות מסובלי־יבול, בעת שריחם נודף וקרני־שמש חמים מנעימים לו את תקותו להתראות עם קרוביו ובני־משפחתו, להתקרב לזמן קצר אל בני־דתו שבכל ימות השנה הוא מדולדל מהם, והוא עורג לשעה של השתפכות־הלב בבית־התפלה!…
באין עתה עבודה בחוץ מפני המטר הנתך, ישב לו יעקב בפנת ביתו מול אשתו שרה, ויחדיו מסירים הם מן הדורה את חתולתה.
“טוב שכבר הובאה דורה הביתה, ותהי לנו עבודה עתה בימות הגשמים…” מעירה האשה, שתלבשתה פשוטה־עירונית, ופניה המכערים שזופים ומעידים על עבודתה התמידית בשדה.
“כן… עונה בעלה, שבחצוניותו אינו משתנה במאומה מבל אכר־גוי, ותלבשתו עירונית־כפרית בהלכת אכרי העירות, ומתאנח: הסתיו, הסתיו…”
“וצריך יהיה לנסוע אל שלנו… בעוד חמשת ימים חל ראש־השנה… הסתיו בא כמו בכונה להשבית את תענוג־הנסיעה…”
“נו, מה לעשות. כך או כך – לנסוע צריכים אנו, אף כי הדרך נגרשת־יון וטיט… כל השנה הננו ככל ה’ערלים'… לא תפלה ולא צרוף עם קראי… בודאי שלנו שם בכרך טובים ממנו…”
הם, הוא מכלה מאמרו במחשבה, כבר קמים עתה בהשכמה “לסליחות”, כי הן הגיעו “ימי רחמים”… בית־הכנסת מואר כליל־יופי, ואתה קם בלילה, יוצא צעדים אחדים, ונכנס תיכף בבית ד׳… והוא יזכר את השנה האחרונה. זה היה לפני חמש עשרה שנה טרם עזבו את עדתו, ויקנה פה במרחק עשרים פרסאות את השדות האלה…
אז אמר גם הוא לפני הקהל – בסליחות ליום שני – פסוקים אחדים שקנה אמירתם לעצמו… עודנו זוכר את ההטעמה שהטעים בה את פסוקיו ואת האושה שהגיעה כמענה לאזניו, בהחזיר כל העדה על דבריו… כמה אושר הרגיש אז…
אך בשנה ההיא לתקופת האביב, עזב את עדתו ויתקע פה דירתו. באמת הרי היו השדות “מציאה”. כרים נרחבים, ובמחיר לא רב. ואמנם הצליח ועשרו מתרבה, אבל בהגיע סוף אלול מדי שנה בשנה, מענים הזכרונות את נשמתו…
בשוחחם ככה בשעת עבודתם על הדורה, נפלה קטטה ביניהם. מודים הם שאי־אפשר לשניהם ביחד לנסוע לראש־השנה ויום־כפור כי יש עופות, צאן ובקר ועבודה רבה שאין לעזבה בכל אופן. וכך נוהג הדבר תמיד: הוא נוסע על יום אחד, ובשובו נוסעת היא על היום השני. לאיזה יום, לראש־השנה או ליום־כפור, אחת היא לשניהם.
אולם עתה, בהיותו כלוא בביתו בסבת הגשם, רחוק מעבודת השדה ומרחב הטבע המפכך, גברו עליו דמיונותיו וגעגועיו לנסוע דוקא לראש־השנה לעדתו.
"לאחר ארבעה ימים אסע שמה… כמה תאב אני לבקר בבית אלהנו…, הוא אומר פתאום ומפסיק את העבודה.
“לאחר ארבעה ימים אסע אנכי ולא אתה. סופרת אני ממש יום יום… שנה שלמה שלא ראיתי את רחוני בתנו היחידה…”
“את תסעי אחר־כך. ליוס־כפור…” הוא מוחה.
“לא… אתה תסע ליום־כפור. מתגעגעה אני להתראות במוקדם־אפשרי עם רחוני…” מסרבת שרה.
לב יעקב מר עליו. רגשו הדתי תוקפו ומטלטלו עתה בסוף ימי אלול. ויודע הוא את מרת נפש אשתו השואפת לראות את הילדה… הלא גם הוא מרגיש גדל תשוקה זו בנפשו…
כמעט יתרגז על המקרה שבתו מתעכבת עתה שם, והדבר הזה יכול לעכב נסיעתו, אבל… האפשר להחזיק אותה פה? אמנם בביתו נדבר רק קראית, אך כבר מלאו לה שמונה שנים, ומכרח היה לשלחה שמה, בין קראים, למען תלמד לדעת את “הקראות”, את התפלה העברית, ושאר מצות…
והתרגזותו העצורה מביאתהו לשתיקה…
הופעת “ערל”־שכן בפתח, שמה קץ להשתיקה… “אָ, אָ, אָ וואַ – משמיע הערל הברות בטלטלו את כובעו מן הגשם הדולף – גשם קר… מקדים החרף לבא. תפוחי־אדמה עדיין לא נחפרו מן השדה… רע, רע… אכן, אתם עובדים… ד׳ בעזרכם!”
“תודה, איוואַן, שב נא, אנא!”
איוואַן מגרד את פדחתו: “רע… אני זוכר כי היה פעם אחת סתיו כזה… אז נרקבו כל תפוחי האדמה…”
“יעברו ימים אחדים, והכל יכול להשתנות…” משמיעה שרה נחומים, ומקוה לנסיעה טובה.
האכר עם הקראי מסתבכים בהלכות־אכרות, ובקצה השיחה תודע תכלית בקורו: להשאיל לו מעדר. אחרי המצא מבוקשו, הוא הולך לביתו, ובדרך הלוכו הוא סוקר על הגרן והארוה שבחצר ומקנא ביעקב הקראי: “עשיר הוא… קובץ פרוטה לפרוטה… עובד בעצמו כל עבודה… רק השטן בעזרתו, כי אלהים הלא אין לו… למסגד הנוצרי לא ילך, ואל השקולה (בית־כנסת) היהודית לא יבא… יודע אותו השד!”…
– – – – – – – – – – – – —
ברחוב הקראי מרגשת חגיגה. ראש־השנה היום. הבקר הביא שנוי לטובה באויר, כאלו חפץ להקל להקראים את הלוכם לבית־ התפלה. השמים עודם אמנם מעוננים פה ושם, ובאויר תלוי סוד־עצבני של ערפל. אך הגשם חדל מטפטף. מכל הקצות נראים בתים פולטים אנשים, נשים וגם נערים, והכל הולך למקום אחד, לטבור הרחוב, למרכז הקראות: לבית התפלה.
בין הנשים ההולכות נראה גם שרה. על פניה אותות עיפות מן הנסיעה הרחוקה, אך גם נגה צהלה־פנימית על נצחונה. היא התנגדה – דבר בלתי־מצוי אצלה – לבעלה בכל האפשרות, הפצירה, התעקשה, כי לבה ערג לראות את רחוני שלה…. נהנה היא עתה בחשבה על אדות הקטנה… נשתנתה לגמרי בשנה אחת. מדברת היא קראית, היטב… מבקרת בשקידה את בית־הספר ויודעת שפות־הארץ בדבור ובספר. בקצרה; התנערה כליל מן הכפרות… והולכת היא בהרהוריה ומונה את בקוריה היום לאחר התפלה. להדודה מינצי… להדוד משה… להרעיה שלומית… במה ענג יש בהתראות עם נפשות אהובות!…
כשנכנסת שרה לבית־התפלה בעזרת־הנשים, תוקפה רגש החסר לה בכל ימות השנה, הלב דופק והומה, העינים כמו מתמלאות דמעות־עצורות, ומלא קומתה היא נופלת על הרצפה, ומתמהמהה כה רגעים מעטים בהשתטחותה, כאלו קשה לה להפרד, עדי תקום ותצלול בתוך “סדור התפלה”. דומה שהיא והסדור האלם היו לחטיבה אחת, ואף כי הסדור הדומם והשפתים הדובבות אינם מבינים חד את חד, בכל זאת הרגשה אי־מובנה מאגדתם יחד…
שעות עוברות והיא איננה מפסיקה תפלתה. אזניה כמו שפופרת לכל קול והברה הנקרעת ממחלקת הגברים, ולכל אנחה מתלבטת מלב איזו קראית. רק אחרי קריאת התורה יורדת היא ממחלקת הנשים, יוצאת הרחובה, נטפלת לנשים אשר תשאלנה לשלומה, למצבה ולכל מקריה, ומתעמקת בשיחה רבה.
בשעת הפסקה זו, יוצאים גם נערים וגברים לפני בית־התפלה ומשוחחים יחד. כלם לבושים הדר לכבוד החג. עיני האחד מועפות על השני להסתכל בתלבשתו, נעליו או מגבעתו החדשה, וזיקי־קנאה, מבטי עין־רעה, נזרקים מסביב.
ומבית־הכנסת ליהודים יוצאים עתה גם כן להפסקה בין שחרית ומוסף, ומתגנבים הנערים לרחוב הקראי, למען יוכלו לעשן פה פפירוסה בלי־רואים. ומטיילים חבורות חבורות בגדלות.
למראם מהתלים בה הקראים בלחש, ושותקים בחשאי להערה זו של אחד משלהם: “הנה הרבנים…1 הם חוגגים… היום ראש־השנה וגם מחר ראש־השנה אצלם… כאלו יכולים שני ימים להיות ראש שנה אחת… חי חי, חי… ומדוע אינם עושים שני ‘ימי כפור’?… ערומים… אינם רוצים להתענות הרבה…”
והבחורים היהודים המכירים בעצמם כי הם הרבים והתקיפים, מהתלים בינם לבין עצמם על “חצי־מנין הקראים העומדים שם…”
אחד מן החבורה מעיר: “הקל־דקים2… עושים ראש־השנה, ואינם מקיימים אותו כדבעי… מתימרים שרק הם מדקדקים בקיום תורה שבכתב, ועוברים על מקרא מלא ובחדש השביעי באחד לחדש וכו׳ יום תרועה יהיה… אין להם שופר כלל…”
“אֶט,… מנשב בחור אחד את עשן הפפירוסה, לא כדאי לדבר אדותם ביום קדוש כזה…”
– – – – – – – – – – – – —
הגלגלים מתנהגים בכבדות ביון־הסתוי, והאד היוצא מגוף־הסוסים מעיד, כי מושכים הם בכל כחם. על העגלה יושב יעקב איצקוביטש, אוחז ברסן בעצלתים, ואת השוט הניח מידו, כי רחמיו נכמרו על הבהמות המתעמלות ברמיסת הטיט. בכל זאת מתמלט מפיו כמו מאליו קול “העי… ווי…” כי חש הוא צורך לנסיעה־מהירה, לקפיצת הדרך…"
רוצה הוא לבא במוקדם־מספיק אל העיר מטרת נסיעתו, ליום כפור. אולם בהרימו את עיניו להביט במעמד השמש, הוא מפקפק בדבר, ורטט עובר בבשרו.
מצערו רעיון ההתאחרות. מביתו נסע אמנם בזמן המדויק, אך הדרך המקולקלה… והוא מחליט לרדת מעל העגלה, למען יקל המשא מעל הסוסים וימהרו במשיכה.
בלכתו לאחורי העגלה, מעסיק את מחו רק רעיון אחד: להגיע בעוד מועד העירה. צמרמרת עוברת בכל גופו מיראה שמא יתאחר, ובולמוס־קדחתני אוחזו להגיע שמה אל הנקודה המרכזית של שאיפת חייו הרחוקים משם…
מקנא הוא באשתו שנסעה על יום ראש־השנה, ותבא משם מלאה אושר ושלוה־פנימית של נשמה־תועה ששבה ותמצא את מחצבתה… מקוה גם הוא, ושואף בכל רפרופי נפשו ליום המחרת, ליום הגדול אשר בו יעמד מרצון־חפשי למשפט, ויתאחד עם אחיו לקבל גזר־דין… אך הדרך, הדרך…
רק ההר הזה… משם והלאה מישור… אולם הסוסים כמו הריחו תיכף את השפוע הרב, ולרגעים הם עוצרים בלכתם… כמה קשה לו להיות קראי כראוי – הוא חושב – למצער יום אחד בשנה… סבות, מניעות, הרפתקאות… וכל תמרורי ריחוק־המקום מקבוץ הקראי מתגלים לעיניו…
ומתראה לפניו מחזה הרשום בלבו עמק, עמק… לפני הרבה שנים נקרה המאורע… קשה היתה אז הנסיעה ממש כמו עתה… אז בא אליו דודו הכפרה, לבקרו. אורח הגון וחשוב. פתאום חלה וימת. כמה יסורים והרפתקאות שבע אז עד שעלה לו להוביל את הגוף המת דרך מקולקלת ורחוקה כזו, להביאו לקבר הקראים… הוי, הריחוק מן העדה כל כך קשה…
ברגע זה חולפים רחמיו על סוסיו. אוחז הוא במרץ במושכות, נוטה שכמו לדחוף את העגלה, ומאיים על הסוסים בהכאת־שוטו…
הלאה… הלאה… ולו גם בעד כל קרבן…
– – – – – – – – – – – – —
יום כפור. מאתמול בערב הוא מתארח ברחוב, ודומה כאלו מלאכי־סוד, עגומים, נדהמים, עפים בחשאות־אפשרית, ומסתירים תחת כנפיהם כתב־אשמה של אחד או שני, ואולי גם את פסק־הדין.
חלים ורועדים הקראים מיום הדין, ומבקשים להם מפלט בבית־תפלתם… נכרים עקבות היום הגדול גם בפניהם הרצינים וזועפים, גם בפני “ארון־הקדש” אשר פרוכת לבנה פרושה עליו ביום זה לסימן טהרה ולבון, וכאלו נחור מאימת היום.
עומדים כל חברי העדה על רגליהם היחפות, בפוזמקאותיהם, על גבי מרבדים פרושים לארך כל הרצפה, שורות שורות, בסדר ומשטר הגון אצל העמודים, בידיהם “סדור”־תפלות ליום־כפור, ומתפללים תפלות “סליחות ורחמים”. ענוי־הצום ודכדוך־הנפש מתאחדים ורשומם עז על כל פנים.
ו“הטליתות הקטנות^”^ עם ארבע כנפות מצויצות, מלובשים מעל לבגדים על שכמם, כן על הנשואים וכן על הפנוים, וגם על הנערים הקטנים, ובלבונן הבולט על גבי הבגדים השחורים, נראות הן ככנפים בודדות, קטנות, הרוצות להתאחד ולעוף הלאה, הלאה…
רק ה“חכם” העומד קרוב לפני הארון בתור חזן, ו“השוחט” העומד על מקומו בין העמודים, מעוטפים טליתות גדולות, כמו לציין כי הם מורמים מן העדה ונושאים משמרת קדש.
ה“חכם” העומד למן הבקר על רגליו ומתפלל לפני הקהל, מרים עתה מעט את קולו כשהגיע לתפלה עיקרית, “לתפלת רחמים” שהיא מעין ודוי… מקריא הוא פסוק פסוק במתינות, וקולו רועד ונשמתו מזדעזעה, וכל ההיכל חרד אתו.
אף אותם הקראים שבהפגשם בחוץ יחשבם הרואה לנקרעים מעל כתתם ודתם, ולעוזבים את מנהגיהם, נראים כאן בצביון אחר. על ראשם מצנפת־העור, וגרונם קורא בכח תפלה לאלהים. גם הבחורים־הצעירים שאינם מדקדקים בקראותם, לא ענדו לצוארונם עניבה בעלת־גונים, כי “לא יתכן להתהדר ביום נורא כזה”. כלם עומדים תחת השפעת הקול היוצא מפי ה“חכם”.
שנים שלשה קראים עומדים וגונחים, מכסים את ה“סליחות” בדמעות חמות כי מבינים הם פירוש המלים העבריות שבתפלה זו, שבה יתואר העינוי הרב של “הגיהנם עם אלפי מדורותיו ונהר דינור” לעוברים על דבר ד׳…
ה“חכם” מטעים בכונה מלה, מלה: “לא יחמול, לא יחוס ולא ירחם”… ובכי המבינים שוטף מיראת קנאת אל נקמות…
ככלות התפלה הזאת מתחיל ה“חכם” לאמרה שנית בתרגום קראי. ומלפני ארון־הקדש יורדות ומתגלגלות המלים התתריות כאבני־ברד על ראש כל הקראים העומדים שחוחים על סדוריהם. כלם מבינים, וכלם משערים את הנוראות של “ענש ותשלום גמול”, של “גיהנם ושאול”, ודמעות רותחות מקירות עיניהם.
עומד גם יעקב איצקוביטש, שבא3 מכפרו הרחוק הנה, בלב נדכא, באיברים רותתים, ובכיו מתרבה לשמע כל מלה ומלה אשר פיו ישמיע בכלל בני עדתו. המלים העבריות נראות לו מרוממות וקדושות, ועושות עליו רושם כביר מבלי שיבינן… שקוע הוא כליל באמירה, שבע־רצון על עמידתו פה בין אחים, בין “שלנו”, ורעיונו מתעהו לרגע ממקומו, ומראה לו את ביתו, את אשתו אשר עזבה שם גלמודה, את הרפת, את הגורן, את החצר, את השדות – ואת כל הכפר עם הרריו ועמקיו, ועם שכניו האכרים־“הערלים” הרבים עד אין מספר…
כאן צובטו בלב… ההבדל הרב שבין ביתו שם ובין בית־התפלה פה – נגלה והתבלט לעיניו…
בעוד אשר הרעיונות האלה מעסיקים ומענים את מחו, הוצא בינתים “ספר התורה”, והושם על השלחן (דוכן). החכם בעזרת קראי שגי גללו את הספר עד לפרשה “אחרי מות” שזאת היא קריאת היום, והקול הקורא “כבוד מעלת רבי יעקב ברבי זכריה” עורר אותו מהרהוריו.
כרגע הוא נגש לתורה, מברך בברכה וקורא את “פרשתו” מלה במלה אחרי ה“חכם” המקריא. גמגומו ועמידתו הנרתתה מראים כי חש הוא איזו חרדת־קדש, איזו התבטלות מעורבה בענג בפני התורה הזאת אשר ראיתו אותה פעם אחת בשנה עושה עליו רושם עז. ובקול רועד אומר הוא ברכה אחרונה, ועוזב את הספר. בפסיעות אחורנית.
“חזק! חזק!” מברכים אותו מכל העברים.
“תתחזק! תתחזק!” הוא עונה בלכתו, ובעמדו שוב על מקומו ירים עיניו אחרי כל קרוא לתורה, לברכו ב“חזק”, עד כלות הקריאה. הספר נגלל שוב עד הכתוב “יברכך ד' וישמריך”, – שכך הוא מחויב להמצא תמיד – הורם למחצה, ונתעטף במטפחת־קטיפה המרוקמה כתר וכתבות עבריות. אחר כך לקח החכם את הספר על זרועו, ואז נגש גם יעקב בגיל וחרדה לנשק ככל הקראים את קצות המטפחת, טרם הוחזר לארון. – – – – – – – —
– – – – – – – – – – – – – – – —
בשעה מאוחרת בלילה, לחמו הנרות הדועכים בחשכה שחפצה לבלוע את פנים בית־התפלה ואת המתפללים, אשר היו עיפים ורפי־כח מצום ומאנקת הלבבות4, וכעין גאולה נגלה הסוף אשר בשר ה“חכם” מלפני הארון.
“לשנה הבאה בירושלם!” – חד לחד נגש, ויד תופשת יד וכשנגשו בברכה זו גם ליעקב איצקוביטש, נענע בראשו ואנחה התפתלה מלבו. – – – – – – – – —