שחרית. מטייל הוא לאורך ורחב החדר. פסיעותיו ארוכות וקצרות, אטות ומהירות, כפי מצב הנפש באותו רגע. יש שיעצרו הילד הקטן בלפפו בחבוב את רגלי האב. ולשמע המלה “טאַטקו” (אבא) יישרו השרטוטים המכוצים על פניו, ויש שמשמיעה האשה העסוקה בסדור ונקוי רהיטי הבית איזה מאמר, איזו שאלה או איזו הערה, וקבלו עיניו הבוערות ויוקדות, את ברקן הרגילי.
אז הוא סוקר פעם לאשתו ופעם לילדו, מבטו הנבוך ותועה יצמד אל שתי הנקודות הללו, המזהירות את נפשו המלאה עתה ערפל ודמדום, ומוסיף תיכף להתהלך הנה והנה.
אכן הילד הקטן הרגיל בחבובים מצד אביו בשעת נעורו בכל בקר, אינו מותר על זכותו זאת, מחזיק בידיו הקטנות ברגלי האב, ומטפס לעלות על זרועותיו. רק האשה רואה עצמה מחויבה לשתיקה גמורה, בראותה כי בעלה שונה הפעם. מיחסת היא התרגשותו לאיזה סכסוך־מסחרי, ומגישה לפניו ספל קוה עם חררות־חמאה.
בפזור־נפש נכר, מקבל הוא לפופי הילד, גומא ולועס, עדי יעזב את הכל ויכנס ללשכת־הכתיבה.
שלחן הכתיבה, ערמת הנירות, הפנקסים הרבים וגם תמונת הקיסר על הקיר, נותנים להחדר את תכניתו המאובנת, הפרוזאית. את התכונה המסחרית.
הוא, החי האחד במקום הזה, שרק עפ"י מקרה נראו בו היום סימני אדם־מרגיש ומתרגש, תחת אשר תמיד הנהו כמכונת־מספרים יבשה, מתנפל בכל כבד גופו על הכסא הרחב. מפיו מתמלטות מלים, שעצרן בקרבו בהיותו בקרבת אשתו: “התמימים… הישרים… כמה אהבה מתבטאת בכתיבתם הפשוטה… כמה סלחנים, כמה סבלנים הם… כאלו לא נפל דבר…”
במהירות־קדחנית הוא מוציא מכתב מצלחתו, וקורא את הכתבת שעל המעטפה בלשון המדינה “להאדון הנעלה קזימיר שמואלוביטש”. פותח הוא את המכתב שתכנו ידוע לו עוד מאתמול, וקורא בו שוב בהטעמה ובדיוק בלשון הקראית: “בני יקירי! אנחנו שלום וכה נתבשר מאתך. דע נא, כי דבריך האחרונים אדות חכמת ילדך קראתי בענג, כמו כל מכתביך המשמחים לבי. ביום כפור הבא – בהתעני בצום והליכת־יחף – אתפלל בעד בריאותו ואתכון גם בעבור חייך בני היקר. אמר שלום בשמי לאשתך הנכבדה והמהוללה. אמך האוהבת אותך, סאַבינאַ שמואלוביטש”.
כה כותבת אם… אם רחמניה… כמה צער סבב לה ביציאתו לפני חמש שנים מכלל הקראים!… צער פנימי ובושה חצונית… היא מכחישה שם את האמת ואומרת שלא עזב את דתו, אף שיודעת היא את ההיפך… אולם בכתבה אליו אינה מזכירה כלום… האהבה מכפרת…
אכן, האם יצא באמת מבני־דתו?.. זאת יכולים להחליט אחרים השופטים למראית עין, אך הוא יודע אחרת… לבו הומה תדיר לגורל אחיו “הקראים הנדחים והנאנקים”…
ובכל זאת עזבם לעולם!… היכול לחדול מזה? ביצאו מן העדה אל העולם הגדול – לא ראה לעצמו שום תקומה ועמידה בתור קראי. סוף הגרגיר הקטן להמולל לעפר דק ולשוב לאפס, או להדבק באבן הגדולה ההולכת ומתעבה …
צר היה המקום לשוב שמה – בכל דבקותו בו… רגש כזה ירחש הילד להעריסה בגדלו, אך לשוב לשכב בה – בכל נעימות זכרונותיה – אי־אפשר …
בתנאים באלה מכרח היה לבקש את בת־זוגו בסביבה זרה, בחברה אחרת ובדת זרה. קטולית היתה בחירתו, ותדרוש מאתו להתאחד אתה באמונה אחת, כאשר גם כל רגשותיהם היו לאחדים. ואמנם המרת הדת כשלעצמה לא הסבה לו כל יסורי־נפש, אבל צבטה לבו מפאת העציבו בצערו זה את אמו, את משפחתו ועדתו. ולכן הסתיר בשעתה את דבר ההמרה והנשואין לבל יגרום צער לקרוביו אף כי אחר כך נודע להם הכל ממקום אחר…
היש כאן בגידה? לא… הוא לא בגד בהם למרות יציאתו מדתם. תדיר הוא עורך מכתבים אל אמו בשפתה היא, רק בכתב לטיני כי שכח לכתוב כראוי בכתב העברי, וגם אשתו היודעת כי חמותה היא בת “איזו־דת־אחרת”, דורשת לשלומה בקצה האגרת משום כבוד־אם.
ככה התרגל במצבו זה. כל התנהגותו היתה בנוסח נוצרי. אך חוש ההתחברות לא פג, איזה געגוע־נסתר חש הוא כל־עת אל בית אביו ואל קרוביו, אף כי חדל למאז לנסוע אליהם. פרי רגשותיו אלה הובילה תמיד הפוסתה בדמות אגרות־שלומים אל אמו, ותביא לו בחזרה צלצלי־קולות מימי הנעורים אשר העירו הד בלבו…
תמיד ענגוהו המלים התתריות ויביאו שלוה לנפשו המפקפקת לעתים בפקפוקים אי־ברורים. רק המכתב הלז הסעיר את רוחו למיום אתמול. הפשטות שבו, החבה של האם, הלב הסלחן המתגלה, הדבקות התמימה המבוטאה, הרצון התם להתפלל בעדו ובעד ילדו ביום־כפור הבא – כל זה התגלם מול עיניו למין גבורה שבאמונה, למין חנינה שבתורה, למין מרטיריום שבקראות, למין “קרבן” מצד האם …
הלב יתר ומפיו מתמלט: בִּיטִין יֵעִינְדֶי מֶנִים אוּלְלוּ אוּל־הְרִיזצִיטְמֶא! (בכל ימי חיי גדול הצער).
בא המכתב הפשוט הלז ויטלטל בלי רחמים את הנפש, עד כי נע הגוף בזעזעים רבים, וחפץ אדיר עולה ומתערה: להראות לאמו, למשפחתו, לעדתו, כי לא בוגד הוא… רצונו שידעו שם ברחוב הסגור מעולם הגדול, שלא שכח אותם, ידעו כי בכל שבעו מטוב החיים – עדיין הוא משתתף בחיי בני דתו וזוכרם הלאה, וכמו שאמו מתפללת בעדו, ככה גם הוא מסור לה…
מרבה הוא במחשבה במה להשיב תודה לאמו, ובמה יראה ויוכיח נגד כל עדתו את קרבת־נפשו אליהם. וקמטים קמטים מתקבצים ומתכוצים על המצח, וחריפות מתבטאת מתוך שרטוטי הפנים…
והדמיון מעביר לעיניו את הרחוב ואת הבתים, ורעיון בא ומזכירו את הבית של אבי־אביו… כן… ממכתבי אמו אשר בתמימותה תודיעהו את כל החדשות הנקרים בעולמה הקטן, יודע הוא כי הבית הזה בנין רעוע הוא ועומד למכירה. טוב… רעיון מוצלח! את הבית הזה יקנה, יבנהו מחדש, למען יהי לו חלק ביניהם, שותפות־רכוש ברחוב הקראי, ולמען תראה אמו כי החבור לא נפסק בינו ובינה…
על שפתיו מרחף זהר הנאה הבאה משלוה פנימית, ידו תופשת בעט כגבור האוחז כלי־זינו בשובו משדה־קרב בנצחון, ועורך מכתב:
“אמי החביבה! מכתבך העיר בי את אותן הרגשות, שנמו בקרבי זה זמן רב, ואחזה בו ממראות נעורי… בידך הרכה נגעת על המיתר היותר דק שבי, והוא נתן קול במעמקי לבי… מנוגה טוב־לבך נפל זוהר על העבר שלי… – – ועתה אמי! דעי נא כי אני תמיד שלך, לא רק במשלוח כסף, אך גם בהרהורי הלב … לאות כי אמת אדבר, עלה ברצוני לקנות את בית אבי־אבי הרעוע, להעמיד במקומו בית יפה ונהדר, למען תבוא נחלת אבותי לרשותי, ותחשבוני כחבר לעדתכם כאלו לא בא שנוי… הואילי להשתדל ולקנות בעבורי את הבית, אשר – כמובן – את תגורי בו… בנך קזימיר שמואלוביטש.”
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —
ברחוב הקראי, שגגות בתיו שקועים בערפלים כהים ונוגים, וסוד־טמיר של טרגיקה רועד במרחב האויר, מלחש קראי אחד באזני השני רז… ובא רוח קל וקופל בכנפיו את הסוד ונשאו מבית לבית: “למרות ההמרה – ישתדל לקנות נחלת אבותיו…”
ומתבטא בספור החדשה הזאת אותו הרגש שחש צבור חלש בהתגאו על חבר שהמיר דתו – ואין בו מתכונתו של בוגד…