לוגו
בֵּן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מינצי (מנוחה) זוחלת בכבדות כי קשה הריונה, ולמרות זאת עושה היא בעצמה כל מלאכה. כלום גבירה היא להשתמש בשפחה? קראית צריכה לעבד בעצמה… מקבלת היא על עצמה את יסורי ההריון בדומיה, רק מתפללת בלבה שיחננה ד' בבן. מלבד היתרון לעתיד בהתוסף זכר עוזר בעבודת השדה, הנה תתחלחל לזכר הטומאה הכפולה בלידת בת מאשר בלידת בן: תחת כי בלדתה זכר תשב רק ששה שבועות בטומאתה, מחויבה היא לשבת טמאה שנים עשרה שבועות רצופים בלדתה נקבה.

שלשה חדשים! וצער הישיבה הזאת עודנה חשה משעת לדתה את “הקיז” הבכירה… במשך ג' ירחים אנוסה היתה לשבת בפנה על השק. אסור לצאת החוצה. ואסור לעשות כל מלאכה ולנגוע כל כלי או מאכל זולתי הקערה והכף המוקצעים בעבורה. והמאכל אשר עליה לחכות שיגישו לה אחרים…

ובעשות עליה רושם כביר ומדכא זכר הישיבה השוממה, המאוסה והארוכה, היא מתפללת תדיר “בים טענרי (רבון אלהים) הסר מעלי את מלאך-המות הזה” (בת).

אולם הוא, בעלה ישועה, מתגעגע בסתר לבו שתלד לו בת, מפני כי ישתוקק להקים זכר לאשתו הראשונה אשר מתה עליו בזמן קצר אחרי החתונה, ולקרא את הילודה על שמה, בתור זכרון-אהבה… אבל מחשבתו צנועה, והסביבה איננה יודעת רמז ממנה.

ובלילה אחד, בשעה שהכל מכוסה בטלית-אפלה ומלאה-רז, באה השעה להתגלות הסוד הכמוס בבטנה של מינצי. ישועה קרא את המילדת היהודית והיא התעסקה אצלה, ותשכיבה על המטה. אולם הלידה התנהלה בעצלתים. בהיות מבנה עצמותיה צר – תכונה אנטרופולוגית מיוחדת לקראיות – היו החבלים קשים.

“אוֹי, כּוּלַם סִינִי בִּים טֶנְרִי” (אבקש אותך רבון אלהים) קוראת היולדת בכל פעם שיאחזוה צירי-לידה בתקיפות.

המילדת מנחמת אותה, מטיפה לה אומץ, ומבטיחה כי בעוד רגע, בעוד רגע, והכל יעבר בשלום.

“אוי!!!” בשעת צעקה משונה שנקרעה מן הלב, יצא הולד לעולמו.

“מזל טוב! – אומרת המילדת – בן!”

“צוצקאַ!” (בן) מתמלט מפי היולדת העיפה וליאה, ועל פניה שנשתחרו מצער קושי הלידה, הבריק זיק עונג-פנימי.

ישועה מתרחק בכל האפשרות ממקום עמדת המטה, בכדי להנזר ולהשמר מן הטומאה החמורה המרחפת עתה עליה, והמילדת מתעסקה בחמום-מים בסיר גדול, ומכניסה אמבטי בכדי לרחוץ את הילד ולקדם במים את האורח החדש בעולם הזה.

“אוּלַן טַמֶא” (הילד טמא)! מזהיר ישועה מרחוק, והיולדת מצוה להמילדת שתפרוש שק עב על הספסל ותעמיד עליו את האמבטי, למען יהי הפרש בין הטומאה ובין הספסל.

ישועה רץ אל ה“שוחט”, שהוא ה“מלומד” בעדתו, למען יכתוב בשבילו שש פתקאות לשמירה (“שיר המעלות”) בכדי להדביקם על הכתלים ועל המטה.

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

ביום השביעי נראתה תנועה בבית היולדת. הרהיטים נקו. י"ש הוכן, ומתנות “חלות-דבש” הובאו מאת כל משפחות העדה.

אחר הצהרים, כשהשמש התחילה לנטות במורד, הרתיחו מים, וקראית אחת ממשפחת מינצי ששמשה אותה בכל ימות השבוע הזה, התעסקה בדבר.

“שמא תפקפקי לעזרני מפני הטומאה? אגיש איפא בעצמי את המים…” לוחשת לה המילדת היהודית הבקיאה בחומרותיהם.

“לא… אעזר לך… אמנם לפנים נהגה המשמשת את היולדת ללבוש מעיל ארוך המכסה את כל שמלותיה בנגשה אל המטה, לבל תקבלנה טומאה, אבל עכשו נוהגים קולא…”

הוגש כד מים אל המטה. היולדת רוחצת את כל גופה במטלית המשרה אותה כפעם בפעם במים, והמילדת מקפלת את הכתונת שהסירה ואת הסדין מתחת, ומפנה אותם מן הבית. מפרישים סדין חדש ונקי, מלבישים את היולדת כתונת נקיה, וגם את הקערה שאכלה בה במשך השבוע דנים לשבירה, כי טומאתה חמורה מבלי תקנה. וכה מטהרים את ההבל שבחדר מטומאתו.

ובפרוש המלאך הממונה על הלילה את הכנפים השחורות באו קראים אחדים לחדר היולדת, וייטיבו את לבם במשקה יין-שרף, ויסעדו מיני-מאפה, הכל לכבוד “הבן”, כחק הלילה הזה שהוא ליל-שמורים. – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

בהופיע היום עם זהרורו באופק המזרח, הלכו והתכנסו קראיות רבות למען השתתף ב“סעודת המצוה”. היולדת יושבת נשענה במטתה, מלובשה, ועיניה מזהירות משמחה למראה הבן השוכב לצדה. והמילדת לוקחת את התינוק, רוחצת אותו באמבטי, וכל הנשים מסתכלות על הפעוט המתפרכס כדג במים.

ככלות הרחצה מוציאה האחת את הילד ומחזיקתהו מעומד באויר מעל להאמבטי, והשניה נגשת ושופכת על ראשו קדרה מלאה מים, למען יטהר הילד מן הטומאה, והתינוק מתנדנד ומתפרכס. כה נתקיימה בו טהרה. אולם הוא אינו שבע רצון מן “המצוה”, רק מניע בשפתיו הקטנות כמבקש דד, ומתחיל לבכות.

רוצה המילדת להשכיבו במטה למען תיניקו אמו אך באותו רגע הניאה אותה ממעשיה קראית אחת "לא… אסור לתתו עתה במטת היולדת ולטמאו לפני המילה.. "

“אבל לינוק צריך הילד…” מוחאה המילדת.

“אסור לו לפני המילה לינוק משדי אמו הטמאה עתה…” מחליטה הקראית, ואשה אחרת המניקה ולד במקרה, חלצה שד להשתיק את הקטן הפועה.

בבית-הכנסת התאספו קראים קרואים ביחד עם אבי הנמול להתפלל תפלת-בקר, וגם ה“חכם” והשוחט שהוא ה“מוהל” בתוכם. על פניהם מזהיר נגה השמחה לקראת הנשמה הקראית הנקרעת לעתים רחוקות מאוצר הנשמות, לפקוד את העדה הזאת ולהביא בה המשך החיים…

מוצא ספר תורה מן הארון ככלות התפלה, מתפרץ בכח קול אדיר מן הפיות “ד' הוא האלהים”, והחכם קורא בנגון את הפרשה המספרת מבריתו של אברהם אבינו… והנגון עצוב ונוגה, כאלו גם המאורע היותר חשוב ומצהיל-רוח, מעולף בצעיף-צללים…

בפתח נראה עתה קראית לבושה הדר, הנושאת את הקטן על שתי זרועותיה, התמוכות לימינה ולשמאלה משתי קראיות שמובילות אותה.

“בחור” אחד, מלובש בגדי חג לכבוד היותו “קום”1, הולך לקראתה בצעדים ספורים כמתגדל על הכבוד שנחלק בעבורו, ומקבל מאתה את התינוק המקופל בכר לבן ונקי.

המוהל מקדמו ומזמר מתוך הסדור בנגון מיוחד לכך:

"יהי שלום בחילנו ושלוה בקהלנו
"במזל טוב בן בא לנו יבא לציון גואל
יבא לציון גואל
"הילד יהי רענן בצל שדי יתלונן
"ובתורה יתבונן יאלף דת לכל שואל
יבא וכו'
ומקורו יהיה ברוך זמן חייו יהי ארוך
ושלחנו יהי ערוך וזכאי לא יתגאל
י יבא וכו'
"שמו יגדל לכל עבר עדי יצלח לכל גבר
"ליראי אל יהי חבר יהי בדורו כשמואל
יבא וכו'
"עדי זקנה וגם שיבה יהי דשן ברוב חבה
"ושלום לו וגם אהבה כי כן יאמר האל
יבא וכו'
"חי זכאי קדוש שמך ליד ימינך יהיה נסמך
"לבקר ולחזות בנועמך בקרב כל ישראל
יבא וכו'

ה“בחור” מוסר את הפעוט על ברכי ה“חכם” היושב מעוטף בטלית גדולה על כסא מוצע כרים, והמוהל נגש בסכינו, חותך את ערלת הילד – חתיכה בלי פריעה ומציצה – ומברך ברכה על המילה. הקטן צועק מכאב כאלו ימחה על שעשוהו לקראי. והמוהל מוזג כוס יין, ואומר עליו תפלות רבות.

בינתים נגש האב ולוחש לו: “על שם אבי זקני”, ונשמע מבין התפלות סלסול קול “ויקרא שמו בישראל נח…”

עתה נקראים יחידים לכבדם באמירת פסוקים מתאימים מן הסדור הפתוח למטרה זו, והכל לכבוד הנפש הקראית שנתרבתה בה העדה…

ככלות המנהגים האלה, נגש שוב “הבחור” אל ה“חכם”, לוקח מאתו את הנמול הבכין ומגיש אותו להקראית, אשר כמו שהביאתהו תשאהו הביתה, בלוית שתי החברות האוחזות בה מתחת לזרועותיה.

אחרי רגעים מתמלא חדר היולדת אנשים ונשים. הגברים והנשים מברכים “יחסי מזל”2 ו“מזל טוב”, הראשונים יושבים מסביב לשלחן ושותים הרבה י"ש לכבוד “סעודת מצוה” ומן האחרונות משכיבות את הקטן בעריסה, שמות “ספר” למראשותיו, וסועדות לבן במטעמים.

וישועה הנזיר תמיד מן השתיה, נשטף בזרם השמחה השוררת בחדר, וייטיב לבו במשקה, ועיניו מפיקות רצון וכמו מרמזות לכל, כי הוא אבי הבן אשר בשלו כל השמחה…

רק מינצי יושבת על מטתה כמנודה מתוך הקהל השומח. אסור לה להתערב ביניהם, להשתתף בסעודה והכנתה, ועצבות מקדירה את פניה. אולם כשעיניה נפגשות בתינוק, תקחהו על זרועותיה, תנידהו בחבה, ותלחש אליו “סן צוצלא מנים!” (אתה בן שלי…)

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

לאחר ששה שבועות מיום לידת בנה, באה העת שתגאל מינצי מטומאתה אשר הצרה את צעדיה ותגביל את מעשיה, בהיות אסור לה לצאת מפתח ביתה ולהתעסק באיזו עבודה. ויביאו את הגאולה והטהרה נשים קראיות אחדות, שהתכנסו בביתה ויובילוה אל בית הכנסת. אך עיקר הטהרה הלכה לבקש אחרי צאתה משם – על שדה הקברות. במקום הזה, שהוא ועד-מתים אשר מגעם מטמא, הוא בעצמו נועד להיות המטהר.

ה“חכם” עם עוד שני קראים הלכו גם הם אל שדר-הקברות, ששם יצאה מינצי בלוית נשים אחדות. ומזכירים הם את נשמות הזקנים והזקנות, ומבקשים מלפני “אל אלהי הרוחות”3 “חנינה בעדם וגם בעד היולדת ובעד הבן החדש” הממשיך הלאה את חיי הקראות. ושקועים הם כלם בעבר ארוך, בעבר מת, בין מצבות-האבן הדוממות…

כששבו מקרקע-המות לבית היולדת, היתה מינצי כבר טהורה, ובעצמה התעסקה בהגשת מאכל ומשקה לפני כל אלה שלוו אותה בדרכה, ותכין להם סעודה שלמה.

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

המחזה האחרון של הלידה הגיע לקצו. מברך ה“חכם” בשעת צאתו שיהי הקטן קראי גדול, ונפטרת המילדת בתשלומה, בצאת עתה מינצי מכלל יולדת.

ומינצי הנשארה לבדה, נגשת אל התינוק הפעוט המנמנם ואינו יודע את גורלו בחיים, ובנשיקה חמה תפח בו את האויר שהביאה משדה הקברות, האויר הבא מן העבר ושואף אל העבר בלי שום עתיד…

ובמלה אחת היא מביעה את כל שמחתה ואהבתה: “צוצקא!”



  1. קום – געפֿאטטער.  ↩

  2. יחסי – טוב  ↩

  3. חגיגה זו מבוקשת בנוסח “הזכרון” (מעין קדיש): חיי–עדן ושיבה לתחיה בביאת גואל, וחיים בעד החיים.  ↩